השטיח הפרסי של סבתא אוקה
"אוקה, תראי מה הבאתי לך", צועק מישה בדלת כשהוא מחבק חבילה גדולה. בקושי רב הוא מפלס את דרכו בין ארונות, רהיטים וציוד של השכנים לדירה שיוצרים מסלול מכשולים בתוך המסדרון הארוך. זאת דירה ענקית. פעם התגוררה כאן משפחה אחת, לבטח עשירה ואולי גם מאושרת. אחרי שהמלחמה נגמרה, המשפחה נעלמה והפליטים, שהתחילו לחזור לקייב מכל קצוות המדינה, שוכנו בדירה הזאת. משפחה בכל שני חדרים. גם למישה ואוקה היו שני חדרים. לעומת הדלות ועליבות שהיו מנת חלקם של המטבח המשותף והמקלחת היחידה ל-12 נפשות, החדרים של מישה ואוקה דמו יותר מכל לארמון הצארים שכבר מזמן לא שלטו כאן. יצירות אמנות, כדים ופסלים, כוסות בדולח, מפות תחרה, ספרים עתיקים. מישה בנה את עולמה של אוקה בהרבה אהבה והמון כסף. היה לו חוש מדהים לכסף. מישה תמיד אמר "הכסף זרוק בכל מקום, רק צריך להתכופף ולהרים אותו". הוא לא ידע לחסוך או לשמור, הוא קנה, בזבז, נתן ועזר. גם אהבה, כמו כסף, מישה חילק בנדיבות וביד רחבה. כל קייב ידעה על מעללי מישה הקטן. חוץ מאוקה שעד יום מותה בגיל 102 בבית אבות בפתח תקווה התכחשה לעובדה שלדודה גניה מהרחוב הסמוך היה בדיוק אותו מעיל פרווה כמו שלה.
מישה בתמונה אופיינית
"אוקה, תראי מה הבאתי לך", ממשיך לצעוק מישה. הוא פותח את החבילה ואוקה רק נאנחת כשבמקום אוכל מתגלה לעיניה שטיח.
"שטיח פרסי אמיתי. זה שטיח לכל החיים", מתלהב מישה.
"מישינקה", אומרת אוקה, "השטיח הזה יחיה הרבה הרבה אחרינו".
הקול של אוקה נמוך, סמיך ומתוק כמו דבש, קול שיוצא ממעמקי הנשמה. נשמה של אמא-סבתא יהודיה, שכבר ראתה הכול. כשאוקה הייתה שרה ביידיש השכנים הגויים מעבר לקיר היו בוכים.
משפחת ברגמן: אבא יצחק, אמא שרה, האחים אלקנה, הרש, מרקוס והאחות רחל (אוקה).
חדר אחד בדירה שימש כחדר אורחים, היה בו שולחן עץ ענק וכיסאות עם משענת גבוהה. סביב השולחן הזה מישה היה מארח את חבריו לנבחרת מרימי משקולות. בתחרות בריה"מ בהרמת משקולות שנערכה במוסקבה בשנת 1926 מישה זכה במדליית ארד. אחרי המלחמה הפך לשופט בתחרויות.
נבחרת אוקראינה באליפות בריה"מ, 1926. מישה עומד ראשון משמאל
בין חבריו הקרובים היו דוד גרישה (גריגורי-הרשל נובאק, אלוף העולם הסובייטי הראשון, 43 שיאי עולם), היה גם דוד יאשה (יעקב קוצנקו, פעמיים אלוף אירופה, 3 שיאי עולם). היה דוד פימה (יפים חוטימסקי, אלוף בריה"מ) והיו עוד רבים וטובים ששמותיהם מפארים את דפי ההיסטוריה של הספורט.
נבחרת בריה"מ. הגדול מכולם - גרישה נובאק
כשהחברים היו מתאספים, גביע מבדולח כחול היה מתמלא בוודקה ועובר מאחד לשני בליווי שירה ונאומים. אחרי משתה בן יומיים שלושה, האלופים במשקל כבד היו נרדמים מתחת לשולחן העתיק על השטיח הפרסי של אוקה. פעם בכמה שנים אוקה הייתה מזכירה למישה שגרישה (נובאק) חייב לו 30 רובל. ושמהכסף שהוא מקבל על כל ניצחון אפשר היה כבר להחזיר את החוב.
מישה (עומד על שרפרף, מעל כולם) והחברים
בחדר השני עמדה מיטה ענקית, לבנה, עם שידות לבנות וארון בגדים לבן עם מראה גדולה. מישה קנה את הכול מאיזה אריסטוקרט רעב שמכר את כל רכושו תמורת גרושים, בהם הוא קיווה להתחיל חיים חדשים אי שם בפריז או ניו יורק. בחדר הזה מישה היה מקבל אורחים אחרים. הם היו נכנסים בשקט, אפורים, מפוחדים, עם עיניים דומעות. בשנות השלטון של סטאלין היו מגיעים לכאן אנשים שקרוביהם נעצרו. מישה היה נסגר איתם בחדר ומלמד, מדריך, מייעץ כיצד להתנהג, מה להגיד בחקירה, מה להעביר לכלא, על מה עדיף לשתוק. מאיפה הוא ידע את זה? היו לו חושים טובים ושנאה תהומית לשלטון הסובייטי. מישה תמיד אמר שצריך להכיר את האויב. ואת האויב הזה שלו הוא הכיר היטב.
ב-1946 מישה החליט לברוח לפלסטינה ביחד עם האחים שלו. אוקה לקחה את השטיח, פרשה ליד דלת הדירה וישנה עליו במשך שבועיים, כדי שמישה לא יברח ללא ידיעתה. כעבור שבועיים מישה הבטיח לה שיגיע לפלסטינה רק ביחד איתה ורק בדרך חוקית. והוא אכן מימש את ההבטחה כעבור 31 שנים בלבד.
האחים לבית אהרון - וולף, לזר, מישה, דוד (והיה גם אח איליה ואחות לנה)
בחדר אורחים גרו שתי הבנות, ריטה הגדולה ושרה הקטנה שנולדה בנובמבר 1941, כשאוקה ומישה כבר ברחו מקייב. שרה הייתה ילדה חלשה וחולנית. התזונה באוליינובסק, עיר שבה שרדו את המלחמה, לא הייתה עשירה במיוחד. התחביב הגדול של ריטה היה להציק לאחותה הקטנה. "שר'קה, בואי יש לי משהו בשבילך. תפתחי את הפה, תסגרי את העיניים". התעלול היה מסתיים בכפית של חרדל חריף שהייתה מוכנסת בזריזות לתוך הפה הפעור של האחות הקטנה.
ריטה הגדולה ושרה הקטנה
כשסטאלין נפטר ריטה שהייתה כבר סטודנטית נסעה שלושה ימים ברכבות קפואות להלווייתו. כשהיא חזרה, מישה לא סלח לה. במשך שנים כינה אותה "בת טיפוחיו של סטאלין" (וברוסית זה נשמע הרבה יותר טוב). אבל באותו היום הוא הוציא בקבוק וודקה ועם המילים "התפגר הנבל" שתה אותו בשלוק אחד. באותו היום הגיעו החברים. הגיעו לשתות ולקבור את שנות האימה. אוקה גלגלה את השטיח, הצמידה אותו למרווח שבין הדלת לרצפה כדי שהקולות, הקללות והבכי לא יגלשו החוצה לשכנים. אוקה תמיד פחדה שמישהו ילשין. מישהו באמת הלשין אבל זה קרה כבר בשנות ה-70 ושייך לסיפור אחר לגמרי.
עברו שנים, הבנות גדלו, הספיקו להתחתן, ללדת, להתגרש. בשני החדרים הצמודים בדירה נשארנו מישה, אוקה, שרה ואני, והשטיח הפרסי. הכלבה הראשונה שלי, מיקה, עשתה עליו את צרכיה גם כשכבר הייתה גדולה. משהו בשטיח הזה עורר אותה. יום אחד מיקה נעלמה ושרה אמרה שהיא נגנבה. הסתובבתי ברחבי העיר, תליתי על עמודים מכתבים לגנב עם בקשה להחזיר לי את מיקה. רק כעבור כמה עשורים היה לשרה את האומץ לספר לי שמישה טייל עם מיקה והיא הטיפשה ברחה ממנו ונדרסה. ישבתי על השטיח הפרסי של סבתא אוקה, בדירה השכורה שלי בתל אביב ובכיתי כמו ילדה. השטיח הזה ידע הרבה דמעות.
כשהייתי בת 5 או 6 שיחקתי עם כורסת העץ שלי, הכנסתי את הראש במרווח שבין הידית למושב ולא הצלחתי להוציא. כך עמדתי באמצע החדר, עם כורסא על הראש וצרחתי. שרה באה ראשונה, הבינה מייד מה קרה והפסיקה לצחוק רק כעבור חצי שעה. מישה צעק "אוקה!!!". אוקה נאנחה, מלמלה "גוטניו" (שזה "אלוהים" בשפת הסבתות), לקחה מסור וניסרה את הידית. מישה עמד ליד וחילק הוראות "תעשי את זה על השטיח, אם ייפול משהו לפחות לא יישבר".
חורף 1976 היה קשה במיוחד. היינו בהכנות אחרונות לקראת העלייה לארץ. אחד הדברים הכי קשים היה לארוז את כל החיים שלנו בתוך קונטיינר אחד – "הארגז" אז קראו לזה. בארגז היה צריך להיכנס פסנתר. כל יהודי בברית המועצות ידע אז שאם תביא פסנתר לארץ ותמכור אותו, מובטחים לך חיים ארוכים ועשירים. גם אנחנו רצינו ארוכים ועשירים ולכן הפסנתר נכנס ראשון לארגז. אחריו הספרים. אינסוף ספרים שהיום עומדים על המדפים ובכל פעם שאני מנגבת מהם אבק אני פוגשת חברים וותיקים. הי סר קונאן דויל, שלום לך ז'ול וורן, כיף לראות אותך אלכסנדר דיומא. במקום שנשאר בארגז נכנסו שני סירים, שתי צלחות, שתי כוסות ושני כיסאות.
איש המכס, זה שהיה אמון על הוצאת דברים מהארגזים בגלל כללים או סתם בגלל שהם מצאו חן בעיניו, עבר על כל ספר. אחד הספרים "באבי יאר" המספר את סיפור הרצח של יהודי קייב, משך את תשומת ליבו. "אסור! זאת תעמולה אנטי סובייטית" אמר, הוציא את הספר מהערימה ודחף לכיס המעיל שלו. כשהגיע התור של השטיח הפרסי של אוקה, שרה בלי למצמץ אמרה "זה רק סמרטוט ישן לעטוף את הפסנתר שלא ייפגע בדרך". השטיח כמו גם הפסנתר הגיעו בשלום לנמל אשדוד בסוף אותה השנה. את הפסנתר מכרנו מייד. השטיח נפרש בקרוון שלנו, באולפן בפרדס חנה. אחד הכיסאות הגיע שבור ואת הארוחות המשותפות אכלנו על השטיח. שרה הייתה אומרת "בואי נעשה לנו פיקניק של מלכות" מתיישבת על השטיח ופותחת קופסת תירס.
שרה 1977
מישה ואוקה הגיעו כעבור שנה. מישה היה כבר אחרי אירוע מוחי. קצת גמגם, קצת סחב את היד והרגל. המוח המבריק שלו הלך והתפורר. אבל כמעט כל ערב היה מצליח למלמל "אוקה'לה, תשירי לי". ואוקה הייתה שרה לו ביידיש. גרנו כולנו ביחד בדירת שני חדרים. כמו פעם, כמו בקייב, רק שבדירה הזאת ברמת גן לא היו כוסות בדולח ולא יצירות אמנות. רק הספרים והשטיח הפרסי של אוקה נשארו לנו מהחיים ההם.
כעבור עוד שנתיים הגיעה לארץ גם ריטה עם שתי הבנות שלה והכלב קישה, פודל צווחתי שאהב להשתין על השטיח. ריטה הייתה צוחקת, אוקה הייתה נאנחת ומישה שכבר רוב היום שכב במיטה, מתוך איזה אינסטינקט בסיסי היה מניף את הרגל ובועט בקישה הבנזונה ששוב הסריח את החדר.
ריטה וקישה עם אוקה ברקע. עדיין בקייב
אחרי שמישה נפטר אוקה שלחה את השטיח לניקוי וכשהוא חזר שוב פרשה אותו בסלון הדירה שלהם. היו לנו כבר דירות נפרדות. בבית אחד שרה ואני ומעבר לכביש אוקה ומישה ואחר כך רק אוקה. ובמשך שנים כל בוקר אוקה הייתה מתייצבת אצלנו, מכינה לנו ארוחת בוקר וקולעת לי שתי צמות. ואנחנו היינו באות אליה לשאוב את השטיח הפרסי שלה. אחרי שנפלה והתחילה להיעזר במקל הליכה העברנו את השטיח לדירה שלנו כדי שאוקה חלילה לא תמעד עליו.
דנדי, כלב מטומטם מסוג האש פפיס, היה סוחב את הקערה שלו מהמטבח, הופך אותה על השטיח ורק אז אוכל. דנדי גם הקפיד להתפלש בכל שלולית או ערימת זבל ולאחר מכן להתנקות על השטח. כשהתגייסתי שרה לא יכלה להמשיך ולטפל באסון טבע הזה ומסרנו את דנדי למושב כלשהו. הרבה צער לא היה בי. הייתי בפתח חיים חדשים וחוץ מ-אני עצמי ואנוכי שום דבר לא עניין אותי.
הרבה שנים חייו של השטיח התנהלו על מי מנוחות. עד שאחרי מלחמת המפרץ הראשונה הגיע קים. חתול שחור, ענק, עם עיניים ירוקות שהיה ככל הנראה גלגולו של שפינוזה או לפחות מלך צרפת. מהורהר, אצילי, תנועותיו רכות, אטיות, מעולם לא שרט, לא רץ ולא קפץ. שום דבר לא הפחיד לא עצבן ולא הכעיס אותו. חוץ מדבר אחד – השטיח הפרסי של סבתא אוקה. ברגע שכפות רגליו היו דורכות על השטיח, מחתול פילוסוף היה הופך לחתול מגיהינום. משחיז את ציפורניו על השטיח, מנסה לאכול לנשוך להילחם בו בכל כוחו.
כעבור 17 שנים, כשהזעקתי את הווטרינר לבואו לקחת את קים לדרכו האחרונה (שרה עלתה לשכנים כדי לא להיפרד ממנו) ישבתי עם קים על השטיח הפרסי של אוקה, מלטפת מנשקת מבקשת סליחה בפעם האחרונה. כשהווטרינר עזב עם החתול ושרה חזרה היא רק אמרה "קחי את השטיח. אני לא יכולה לראות אותו".
גלשה, הבת של קים הפילוסוף, אהבה את השטיח אהבת נפש. כל ערב הייתה משחיזה עליו את ציפורניה, נושכת אותו ונאבקת בו. לפעמים הייתי יכולה להישבע ששמעתי אותה נובחת עליו.
זה היה בספטמבר, קצת לפני ראש השנה, כשלקחתי את גלשה בת ה-16 לווטרינר. חזרתי הביתה בלעדיה, גלגלתי את השטיח של אוקה ושמתי בפינה.
כעבור שלושה ימים הבאנו הביתה את גושה, גולדן בן חודשיים. הילד אמר, בואי תפרשי את השטיח שיהיה לו נעים יותר. גושה התאהב בשטיח מהרגע הראשון. בהתחלה רק השתין עליו, אחר כך סחב אליו את כל הצעצועים שלו. באופן קבוע ערימה של עצמות, צמות, נשכנים, בובות ודינוזאורים שהילד וויתר עליהם לטובת האח החדש, הייתה פזורה על השטיח הפרסי של אוקה. עם השנים גושה הפסיק (תודה לאל) להשתין על השטיח אבל האהבה נשארה.
כבר 9 שנים שגושה יוצא כל לילה מהמיטה שלי או של הילד כדי לחפור בתוך השטיח. מה הוא מחפש שם? נפט? אוצר נשכח? ואולי אלה הרוחות של כל קודמיו קוראות לו להמשיך את המסורת. וכך, מדי לילה או אני או הילד מתעוררים מקולות חפירה ולוחשים בעצבנות לתוך החושך "די, קקה כלב, די להרוס את השטיח של אוקה!".
בשבעה על שרה ישבתי שעות ארוכות על השטיח ודיברתי איתה. עד היום כשהכאב כבר בלתי נסבל אני מתיישבת עליו. צוללת לתוך תמונות החיים שעוברים מהר כל כך. חיה אותם מחדש. לא תמיד מצליחה להבדיל בין מה באמת קרה לבין מה שהמצאתי. וזה גם לא משנה. כי הם כולם מקיפים אותי. הם פה איתי על השטיח הזה - מישה, אוקה, שרה, הכלבים והחתולים של חיי. יבוא היום והבן שלי, שמתאמן חמש פעמים בשבוע בהרמת משקולות, גם יישב על השטיח הזה. יישב ויבכה ואולי לא. אבל בוודאות ייזכר. כי החיים אמנם נגמרים, אבל הזיכרונות, כמו השטיח הפרסי של סבתא אוקה, הם הרי לנצח.
השטיח הפרסי של סבתא אוקה
"אוקה, תראי מה הבאתי לך", צועק מישה בדלת כשהוא מחבק חבילה גדולה. בקושי רב הוא מפלס את דרכו בין ארונות, רהיטים וציוד של השכנים לדירה שיוצרים מסלול מכשולים בתוך המסדרון הארוך. זאת דירה ענקית. פעם התגוררה כאן משפחה אחת, לבטח עשירה ואולי גם מאושרת. אחרי שהמלחמה נגמרה, המשפחה נעלמה והפליטים, שהתחילו לחזור לקייב מכל קצוות המדינה, שוכנו בדירה הזאת. משפחה בכל שני חדרים. גם למישה ואוקה היו שני חדרים. לעומת הדלות ועליבות שהיו מנת חלקם של המטבח המשותף והמקלחת היחידה ל-12 נפשות, החדרים של מישה ואוקה דמו יותר מכל לארמון הצארים שכבר מזמן לא שלטו כאן. יצירות אמנות, כדים ופסלים, כוסות בדולח, מפות תחרה, ספרים עתיקים. מישה בנה את עולמה של אוקה בהרבה אהבה והמון כסף. היה לו חוש מדהים לכסף. מישה תמיד אמר "הכסף זרוק בכל מקום, רק צריך להתכופף ולהרים אותו". הוא לא ידע לחסוך או לשמור, הוא קנה, בזבז, נתן ועזר. גם אהבה, כמו כסף, מישה חילק בנדיבות וביד רחבה. כל קייב ידעה על מעללי מישה הקטן. חוץ מאוקה שעד יום מותה בגיל 102 בבית אבות בפתח תקווה התכחשה לעובדה שלדודה גניה מהרחוב הסמוך היה בדיוק אותו מעיל פרווה כמו שלה.
מישה בתמונה אופיינית
"אוקה, תראי מה הבאתי לך", ממשיך לצעוק מישה. הוא פותח את החבילה ואוקה רק נאנחת כשבמקום אוכל מתגלה לעיניה שטיח.
"שטיח פרסי אמיתי. זה שטיח לכל החיים", מתלהב מישה.
"מישינקה", אומרת אוקה, "השטיח הזה יחיה הרבה הרבה אחרינו".
הקול של אוקה נמוך, סמיך ומתוק כמו דבש, קול שיוצא ממעמקי הנשמה. נשמה של אמא-סבתא יהודיה, שכבר ראתה הכול. כשאוקה הייתה שרה ביידיש השכנים הגויים מעבר לקיר היו בוכים.
משפחת ברגמן: אבא יצחק, אמא שרה, האחים אלקנה, הרש, מרקוס והאחות רחל (אוקה).
חדר אחד בדירה שימש כחדר אורחים, היה בו שולחן עץ ענק וכיסאות עם משענת גבוהה. סביב השולחן הזה מישה היה מארח את חבריו לנבחרת מרימי משקולות. בתחרות בריה"מ בהרמת משקולות שנערכה במוסקבה בשנת 1926 מישה זכה במדליית ארד. אחרי המלחמה הפך לשופט בתחרויות.
נבחרת אוקראינה באליפות בריה"מ, 1926. מישה עומד ראשון משמאל
בין חבריו הקרובים היו דוד גרישה (גריגורי-הרשל נובאק, אלוף העולם הסובייטי הראשון, 43 שיאי עולם), היה גם דוד יאשה (יעקב קוצנקו, פעמיים אלוף אירופה, 3 שיאי עולם). היה דוד פימה (יפים חוטימסקי, אלוף בריה"מ) והיו עוד רבים וטובים ששמותיהם מפארים את דפי ההיסטוריה של הספורט.
נבחרת בריה"מ. הגדול מכולם - גרישה נובאק
כשהחברים היו מתאספים, גביע מבדולח כחול היה מתמלא בוודקה ועובר מאחד לשני בליווי שירה ונאומים. אחרי משתה בן יומיים שלושה, האלופים במשקל כבד היו נרדמים מתחת לשולחן העתיק על השטיח הפרסי של אוקה. פעם בכמה שנים אוקה הייתה מזכירה למישה שגרישה (נובאק) חייב לו 30 רובל. ושמהכסף שהוא מקבל על כל ניצחון אפשר היה כבר להחזיר את החוב.
מישה (עומד על שרפרף, מעל כולם) והחברים
בחדר השני עמדה מיטה ענקית, לבנה, עם שידות לבנות וארון בגדים לבן עם מראה גדולה. מישה קנה את הכול מאיזה אריסטוקרט רעב שמכר את כל רכושו תמורת גרושים, בהם הוא קיווה להתחיל חיים חדשים אי שם בפריז או ניו יורק. בחדר הזה מישה היה מקבל אורחים אחרים. הם היו נכנסים בשקט, אפורים, מפוחדים, עם עיניים דומעות. בשנות השלטון של סטאלין היו מגיעים לכאן אנשים שקרוביהם נעצרו. מישה היה נסגר איתם בחדר ומלמד, מדריך, מייעץ כיצד להתנהג, מה להגיד בחקירה, מה להעביר לכלא, על מה עדיף לשתוק. מאיפה הוא ידע את זה? היו לו חושים טובים ושנאה תהומית לשלטון הסובייטי. מישה תמיד אמר שצריך להכיר את האויב. ואת האויב הזה שלו הוא הכיר היטב.
ב-1946 מישה החליט לברוח לפלסטינה ביחד עם האחים שלו. אוקה לקחה את השטיח, פרשה ליד דלת הדירה וישנה עליו במשך שבועיים, כדי שמישה לא יברח ללא ידיעתה. כעבור שבועיים מישה הבטיח לה שיגיע לפלסטינה רק ביחד איתה ורק בדרך חוקית. והוא אכן מימש את ההבטחה כעבור 31 שנים בלבד.
האחים לבית אהרון - וולף, לזר, מישה, דוד (והיה גם אח איליה ואחות לנה)
בחדר אורחים גרו שתי הבנות, ריטה הגדולה ושרה הקטנה שנולדה בנובמבר 1941, כשאוקה ומישה כבר ברחו מקייב. שרה הייתה ילדה חלשה וחולנית. התזונה באוליינובסק, עיר שבה שרדו את המלחמה, לא הייתה עשירה במיוחד. התחביב הגדול של ריטה היה להציק לאחותה הקטנה. "שר'קה, בואי יש לי משהו בשבילך. תפתחי את הפה, תסגרי את העיניים". התעלול היה מסתיים בכפית של חרדל חריף שהייתה מוכנסת בזריזות לתוך הפה הפעור של האחות הקטנה.
ריטה הגדולה ושרה הקטנה
כשסטאלין נפטר ריטה שהייתה כבר סטודנטית נסעה שלושה ימים ברכבות קפואות להלווייתו. כשהיא חזרה, מישה לא סלח לה. במשך שנים כינה אותה "בת טיפוחיו של סטאלין" (וברוסית זה נשמע הרבה יותר טוב). אבל באותו היום הוא הוציא בקבוק וודקה ועם המילים "התפגר הנבל" שתה אותו בשלוק אחד. באותו היום הגיעו החברים. הגיעו לשתות ולקבור את שנות האימה. אוקה גלגלה את השטיח, הצמידה אותו למרווח שבין הדלת לרצפה כדי שהקולות, הקללות והבכי לא יגלשו החוצה לשכנים. אוקה תמיד פחדה שמישהו ילשין. מישהו באמת הלשין אבל זה קרה כבר בשנות ה-70 ושייך לסיפור אחר לגמרי.
עברו שנים, הבנות גדלו, הספיקו להתחתן, ללדת, להתגרש. בשני החדרים הצמודים בדירה נשארנו מישה, אוקה, שרה ואני, והשטיח הפרסי. הכלבה הראשונה שלי, מיקה, עשתה עליו את צרכיה גם כשכבר הייתה גדולה. משהו בשטיח הזה עורר אותה. יום אחד מיקה נעלמה ושרה אמרה שהיא נגנבה. הסתובבתי ברחבי העיר, תליתי על עמודים מכתבים לגנב עם בקשה להחזיר לי את מיקה. רק כעבור כמה עשורים היה לשרה את האומץ לספר לי שמישה טייל עם מיקה והיא הטיפשה ברחה ממנו ונדרסה. ישבתי על השטיח הפרסי של סבתא אוקה, בדירה השכורה שלי בתל אביב ובכיתי כמו ילדה. השטיח הזה ידע הרבה דמעות.
כשהייתי בת 5 או 6 שיחקתי עם כורסת העץ שלי, הכנסתי את הראש במרווח שבין הידית למושב ולא הצלחתי להוציא. כך עמדתי באמצע החדר, עם כורסא על הראש וצרחתי. שרה באה ראשונה, הבינה מייד מה קרה והפסיקה לצחוק רק כעבור חצי שעה. מישה צעק "אוקה!!!". אוקה נאנחה, מלמלה "גוטניו" (שזה "אלוהים" בשפת הסבתות), לקחה מסור וניסרה את הידית. מישה עמד ליד וחילק הוראות "תעשי את זה על השטיח, אם ייפול משהו לפחות לא יישבר".
חורף 1976 היה קשה במיוחד. היינו בהכנות אחרונות לקראת העלייה לארץ. אחד הדברים הכי קשים היה לארוז את כל החיים שלנו בתוך קונטיינר אחד – "הארגז" אז קראו לזה. בארגז היה צריך להיכנס פסנתר. כל יהודי בברית המועצות ידע אז שאם תביא פסנתר לארץ ותמכור אותו, מובטחים לך חיים ארוכים ועשירים. גם אנחנו רצינו ארוכים ועשירים ולכן הפסנתר נכנס ראשון לארגז. אחריו הספרים. אינסוף ספרים שהיום עומדים על המדפים ובכל פעם שאני מנגבת מהם אבק אני פוגשת חברים וותיקים. הי סר קונאן דויל, שלום לך ז'ול וורן, כיף לראות אותך אלכסנדר דיומא. במקום שנשאר בארגז נכנסו שני סירים, שתי צלחות, שתי כוסות ושני כיסאות.
איש המכס, זה שהיה אמון על הוצאת דברים מהארגזים בגלל כללים או סתם בגלל שהם מצאו חן בעיניו, עבר על כל ספר. אחד הספרים "באבי יאר" המספר את סיפור הרצח של יהודי קייב, משך את תשומת ליבו. "אסור! זאת תעמולה אנטי סובייטית" אמר, הוציא את הספר מהערימה ודחף לכיס המעיל שלו. כשהגיע התור של השטיח הפרסי של אוקה, שרה בלי למצמץ אמרה "זה רק סמרטוט ישן לעטוף את הפסנתר שלא ייפגע בדרך". השטיח כמו גם הפסנתר הגיעו בשלום לנמל אשדוד בסוף אותה השנה. את הפסנתר מכרנו מייד. השטיח נפרש בקרוון שלנו, באולפן בפרדס חנה. אחד הכיסאות הגיע שבור ואת הארוחות המשותפות אכלנו על השטיח. שרה הייתה אומרת "בואי נעשה לנו פיקניק של מלכות" מתיישבת על השטיח ופותחת קופסת תירס.
שרה 1977
מישה ואוקה הגיעו כעבור שנה. מישה היה כבר אחרי אירוע מוחי. קצת גמגם, קצת סחב את היד והרגל. המוח המבריק שלו הלך והתפורר. אבל כמעט כל ערב היה מצליח למלמל "אוקה'לה, תשירי לי". ואוקה הייתה שרה לו ביידיש. גרנו כולנו ביחד בדירת שני חדרים. כמו פעם, כמו בקייב, רק שבדירה הזאת ברמת גן לא היו כוסות בדולח ולא יצירות אמנות. רק הספרים והשטיח הפרסי של אוקה נשארו לנו מהחיים ההם.
כעבור עוד שנתיים הגיעה לארץ גם ריטה עם שתי הבנות שלה והכלב קישה, פודל צווחתי שאהב להשתין על השטיח. ריטה הייתה צוחקת, אוקה הייתה נאנחת ומישה שכבר רוב היום שכב במיטה, מתוך איזה אינסטינקט בסיסי היה מניף את הרגל ובועט בקישה הבנזונה ששוב הסריח את החדר.
ריטה וקישה עם אוקה ברקע. עדיין בקייב
אחרי שמישה נפטר אוקה שלחה את השטיח לניקוי וכשהוא חזר שוב פרשה אותו בסלון הדירה שלהם. היו לנו כבר דירות נפרדות. בבית אחד שרה ואני ומעבר לכביש אוקה ומישה ואחר כך רק אוקה. ובמשך שנים כל בוקר אוקה הייתה מתייצבת אצלנו, מכינה לנו ארוחת בוקר וקולעת לי שתי צמות. ואנחנו היינו באות אליה לשאוב את השטיח הפרסי שלה. אחרי שנפלה והתחילה להיעזר במקל הליכה העברנו את השטיח לדירה שלנו כדי שאוקה חלילה לא תמעד עליו.
דנדי, כלב מטומטם מסוג האש פפיס, היה סוחב את הקערה שלו מהמטבח, הופך אותה על השטיח ורק אז אוכל. דנדי גם הקפיד להתפלש בכל שלולית או ערימת זבל ולאחר מכן להתנקות על השטח. כשהתגייסתי שרה לא יכלה להמשיך ולטפל באסון טבע הזה ומסרנו את דנדי למושב כלשהו. הרבה צער לא היה בי. הייתי בפתח חיים חדשים וחוץ מ-אני עצמי ואנוכי שום דבר לא עניין אותי.
הרבה שנים חייו של השטיח התנהלו על מי מנוחות. עד שאחרי מלחמת המפרץ הראשונה הגיע קים. חתול שחור, ענק, עם עיניים ירוקות שהיה ככל הנראה גלגולו של שפינוזה או לפחות מלך צרפת. מהורהר, אצילי, תנועותיו רכות, אטיות, מעולם לא שרט, לא רץ ולא קפץ. שום דבר לא הפחיד לא עצבן ולא הכעיס אותו. חוץ מדבר אחד – השטיח הפרסי של סבתא אוקה. ברגע שכפות רגליו היו דורכות על השטיח, מחתול פילוסוף היה הופך לחתול מגיהינום. משחיז את ציפורניו על השטיח, מנסה לאכול לנשוך להילחם בו בכל כוחו.
כעבור 17 שנים, כשהזעקתי את הווטרינר לבואו לקחת את קים לדרכו האחרונה (שרה עלתה לשכנים כדי לא להיפרד ממנו) ישבתי עם קים על השטיח הפרסי של אוקה, מלטפת מנשקת מבקשת סליחה בפעם האחרונה. כשהווטרינר עזב עם החתול ושרה חזרה היא רק אמרה "קחי את השטיח. אני לא יכולה לראות אותו".
גלשה, הבת של קים הפילוסוף, אהבה את השטיח אהבת נפש. כל ערב הייתה משחיזה עליו את ציפורניה, נושכת אותו ונאבקת בו. לפעמים הייתי יכולה להישבע ששמעתי אותה נובחת עליו.
זה היה בספטמבר, קצת לפני ראש השנה, כשלקחתי את גלשה בת ה-16 לווטרינר. חזרתי הביתה בלעדיה, גלגלתי את השטיח של אוקה ושמתי בפינה.
כעבור שלושה ימים הבאנו הביתה את גושה, גולדן בן חודשיים. הילד אמר, בואי תפרשי את השטיח שיהיה לו נעים יותר. גושה התאהב בשטיח מהרגע הראשון. בהתחלה רק השתין עליו, אחר כך סחב אליו את כל הצעצועים שלו. באופן קבוע ערימה של עצמות, צמות, נשכנים, בובות ודינוזאורים שהילד וויתר עליהם לטובת האח החדש, הייתה פזורה על השטיח הפרסי של אוקה. עם השנים גושה הפסיק (תודה לאל) להשתין על השטיח אבל האהבה נשארה.
כבר 9 שנים שגושה יוצא כל לילה מהמיטה שלי או של הילד כדי לחפור בתוך השטיח. מה הוא מחפש שם? נפט? אוצר נשכח? ואולי אלה הרוחות של כל קודמיו קוראות לו להמשיך את המסורת. וכך, מדי לילה או אני או הילד מתעוררים מקולות חפירה ולוחשים בעצבנות לתוך החושך "די, קקה כלב, די להרוס את השטיח של אוקה!".
בשבעה על שרה ישבתי שעות ארוכות על השטיח ודיברתי איתה. עד היום כשהכאב כבר בלתי נסבל אני מתיישבת עליו. צוללת לתוך תמונות החיים שעוברים מהר כל כך. חיה אותם מחדש. לא תמיד מצליחה להבדיל בין מה באמת קרה לבין מה שהמצאתי. וזה גם לא משנה. כי הם כולם מקיפים אותי. הם פה איתי על השטיח הזה - מישה, אוקה, שרה, הכלבים והחתולים של חיי. יבוא היום והבן שלי, שמתאמן חמש פעמים בשבוע בהרמת משקולות, גם יישב על השטיח הזה. יישב ויבכה ואולי לא. אבל בוודאות ייזכר. כי החיים אמנם נגמרים, אבל הזיכרונות, כמו השטיח הפרסי של סבתא אוקה, הם הרי לנצח.