סתיו 2019

חיבוקים בחינם. סופיה

התנועהFree Hugs  החלה את דרכה ב-2004 באוסטרליה ומהר מאוד כבשה את העולם. לפני כמה שנים החיבוקים בחינם הגיעו גם לברלין ושם נתקלתי בהם לראשונה. הרעיון הוא להעניק רגע של תשומת לב לאדם זר. את הולכת ברחוב, מולך בא איש או אישה עם שלט Free Hugs, ניגשת, מקבלת חיבוק, כמה שניות אתם עומדים ככה, שני אנשים זרים לחלוטין שרק רוצים לקבל ולתת קצת חום ואהבה. וכשאתם נפרדים את לוקחת את טיפת האהבה הזאת איתך ומשתדלת להעביר אותה הלאה.

בערך בתחילת יוני הרגשתי שאני זקוקה לקצת חום ואהבה. ולכן קניתי כרטיס טיסה לסופיה.

* היום הראשון *

בהמתנה אינסופית לטיסה אני רוכשת את כל השירותים הנוספים, רק כדי להעסיק את עצמי, כולל פריוריטי (מיותר לחלוטין) ומושב. במושב הקנוי מזדמן לי לשבת שלושים שניות בערך ואז מתחיל משחק הכיסאות המוסיקאליים "סליחה, את מוכנה להתחלף?". 

חמש פעמים אני מוכנה. בפעם השישית מסרבת בנימוק שאם המטוס יתרסק, יתבלבלו ביני לבין משה שהרגע הנחית את ישבנו במושב הקנוי שלי. זה שקוראים לו משה אני מגלה מהצעקות של אשתו (מהקצה השני של המטוס) "משה, די כבר להתחלף, בוא!".

הטיסה עוברת תוך שניות, המזוודה יוצאת מהר יותר ממני, החוצה, ומימין קופץ עלי נהג מונית ומשמאל כלב רוטווילר ענק וידידותי. בזמן שנהג המונית מעמיס את המזוודה שלי, אני מתחבקת עם הכלב וכשאני סוף סוף מתיישבת, ברדיו מתנגן השיר שאני הכי הכי אוהבת בעולם. אני שרה בקול רם את הפזמון ונהג מונית מחייך (בטח חירש). סופיה כרגיל מעניקה לי חיבוקים בחינם.

מלון רוצ'נטרו. מיקום מעולה - 200 מטר לשדרת ויטושה ו-500 לקניון מול-אוף-סופיה. המלון קצת מרופט, אבל נקי ויש מרפסת שרשמית מותר לי לעשן בה. בלילה המלון מואר ונראה כמו טירה וורודה מאגדות. תמורת 40 יורו ללילה אין לי שום טענות.

 חם. 26 מעלות ואני חלמתי על 16. יוצאת לויטושה, מתיישבת במסעדת HEPPY, כי מסורת לא שוברים. רשת מסעדות האפי פועלת ברחבי בולגריה ומגישה הכול, החל מבאניצ'קה ועד סושי. 

אפרול ראשון, גבינה מטוגנת עם דבש ואגוזים, קציצות נימוחות בפה, והנה לכם אושר. לא ענק, לא גרנדיוזי, אושר אנושי קטן.

26 מעלות לא מעודדות להמשיך לטייל. מה גם שיש לי משימה לאומית כמעט - לקנות לילד מכנסיים. הילד חקר שבועיים את האתר של M&H ואמר "כאלה. אבל רק כאלה. ורק בשחור. ולא שום דבר אחר". זאת הסיבה שאני נכנסת לקניון למרות שאני שונאת קניונים. מעדיפה רחוב עם חנויות ולא מבנה אינסופי עם מסדרונות, מדרגות נעות ואנשים. אני מתחילה לסבול מכאב ראש אחרי רבע שעה בקניון, מתבלבלת, לא מוצאת את היציאה, לא מוצאת את השירותים, לא מוצאת את עצמי שם.

אחרי סקירה יסודית של 3 קומות ב-H&M אני לא מוצאת "כאלה" אבל מוצאת חנות עם קרמים בולגריים, רוכשת את הנגלה הראשונה (אבל בהחלט לא אחרונה) ונכנסת לסופר להצטייד בפטל ואוכמניות לערב.

חוזרת למלון, מסדרת, פורקת, אוכלת, מתקלחת, שוב אוכלת והנה כבר לילה. למרבה הזוועה, הפנסים שמאירים כל כך יפה את המלון בלילה נמצאים בדיוק על המרפסת שלי. וגם כשאני סוגרת את הוילונות ושמה שתי כריות על הראש, הם עדיין מאירים את האיברים הפנימיים שלי. עוד שעה מתעסקת עם הפנסים עד שמצליחה להוריד אחד מהם כלפי מטה.

השני לא מתפרק אבל הוא בצד שמאיר את הרגליים, ככה שלא נורא. אגב, רק כעבור שלושה ימים מישהו שם לב שהמלון מואר רק בחציו והרים את הפנס שלי.

בחוץ 5 מעלות. פותחת את דלת המרפסת, מתכסה בשתי שמיכות ונרדמת כפיות עם העיר האהובה.

* היום השני *

כל הלילה ירד גשם. גם עכשיו מטפטף. אין לי מעיל וגם לא נעליים מתאימות אבל כל אלה זוטות. ריח הגשם וטיפות שמנשקות את הראש ברכות, מעיפות ממנו את כל הדאגות ופתאום נדמה שהכול, אבל ממש הכול, יהיה טוב.

עם מחשבות חיוביות אני יוצאת לשוטט בשדרת ויטושה. בתי קפה, חנויות ושקט. והעיקר, כשפונים מהשדרה הראשית ימינה או שמאלה מגלים סופיה אחרת. לא תיירותית, קצת מרופטת, מלאת גלריות קטנטנות, מדרכות שבורות, בתים מתקלפים  וגרפיטי עליז.

אפשר להתאהב בסופיה הזאת לנצח, ואפשר לצקצק בלשון, לזרוק "איכס, מזרח אירופה" ולצאת לחופשה בקריביים.

אני לא מאלה ששונאים את המולדת הישנה. אולי משום שלא זכיתי לטעום את "הסובייטיות" במלוא רעתה. סופיה מזכירה לי את קייב של ילדותי. וזיכרונות הילדות לנצח מאושרים. לכן אני מהצד של מאוהבים.

אני מגיעה לסוף השדרה ונכנסת לפארק הענק שליד היכל התרבות. מזרקות, פרחים, צבעי סתיו, מעט אנשים.

ואני הולכת ישירות לחומת ברלין. אני רואה אתכם מרימים גבה "חומת ברלין בסופיה?". אז זהו שכן. ברלין העניקה לסופיה חתיכה מהחומה לכבוד שחרורה מהשלטון הסובייטי. ואולי גם בגלל ששתי הערים האלה, למרות שהן שונות כל כך, הן לגמרי שלי.

הגשם מכסה את המשקפיים והטלפון בשכבת דמעות של סתיו וזה הזמן לקפוץ לעוד קניון, לחפש מכנסיים לילד. קניון פרדסייס. אין מכנסיים, לעומת זאת יש כאב ראש. למה אני מבזבזת את חיי על החרא הזה?

אני חוזרת לויטושה. מסעדה "שצ'סליביצה" (ויטושה 27). לפני שנים כשעוד טיילנו כמשפחה שלמה בבולגריה, גילינו את המסעדה הזאת דווקא בוליקו טרנובו. היה לנו אפילו שולחן "שלנו" ליד השירותים, כדי שהילד לא יצטרך לחפש. האוכל, האווירה, הכול היה מושלם. לכן כשגיליתי שנפתח הסניף שלה בסופיה, היה ברור שלא אפספס.

מסעדה נפלאה, יפה כל כך, טעימה כל כך.

שני כוסות עם איירן הופכות את הארוחה שלי לסעודת מלכות.

הגשם כמעט ופסק ואני ממשיכה למדרחוב פירוטסקה. לפני חמש שנים הכול הזכיר כאן אפנה של קולחוז "לנין חי". עכשיו הכול נראה הרבה יותר טוב.

בפינה עדיין אותה חנות בשם "בולגרסקי פאמוק" (הכותנה הבולגרית). לפני שנים רבות, יחד עם אמא וחמותי לשעבר האהובה הצטיידנו כאן בפיג'מות, גופיות ותחתונים. אותה מוכרת, אותם תחתונים ופיג'מות. המוח מתכסה בערפל סמיך ואני קונה שני זוגות תחתונים. כי שם, ליד הדלפק, לשבריר שנייה היה נדמה לי שהיא לידי. ממששת, מייעצת ומתייעצת עם חמותי. במלון מסתבר שזוג אחד בקושי עולה על רגל ימין ואילו השני יכול בקלות לשמש כאוהל סיירים.

אני נכנסת לשוק המרכזי. מלא דברים טובים. דוכן קטן עם ארנקים ושטויות מקסימות, והמוכרת - אישה מבוגרת עם סממני פרקינסון. וברור שלא אצא מפה בידיים ריקות. קונה משהו לחלוטין לא נחוץ אבל המוכרת מחייכת ועושה לי טוב על הלב.

מהשוק אל בית הכנסת. בבית הכנסת הזה לפני חמש שנים אמרתי קדיש על אמא. הדמעות זולגות כמו גשם של הבוקר. רב זקן נותן לי ספר תפילה ואני מתפללת. זוג ישראלים צעירים נכנס לבית כנסת. הנערה שואלת "הכול בסדר?". "כן, קדיש על אמא". היא ניגשת ומחבקת אותי. חיבוקים בחינם של סופיה.

בכוחות אחרונים קונה פטל לארוחת הערב וחוזרת למלון שעדיין מואר רק בצד אחד. גשם. אני על המרפסת, מעשנת, נזכרת, צוחקת ובוכה לעצמי. והנה לכם אושר. לא ענק, לא גרנדיוזי, אושר אנושי קטן.

* היום השלישי *

זהו, גמרתי עם הקניונים. שהילד ילך בלי מכנסיים, אני לא מבזבזת יותר רגע מחיי על זה. היום אני מטיילת בחלק הלא תיירותי של העיר - שדרות גרף איגנטייב - "גראפה" בפי המקומיים. רחוב מלא קסם, גרפיטי, חנויות של תוצרת מקומית. 

בבית קפה קטנטן אני טועמת מיץ מפרחי Lily of the valley. הטעם אלוהי, האספרסו חם, בחוץ נעים וקריר. והנה לכם אושר. לא ענק, לא גרנדיוזי, אושר אנושי קטן.

במרכז הרחוב בתוך פארק קטן כנסייה "סבטי סדמוצ'יסלניצי", ואני ממש חייבת לראות אותה מבפנים.

הערת שוליים

אני אוהבת את כל הדתות ושונאת את כל העסקנים ומתווכים מטעמן. אני חוגגת נובי גוד וראש השנה, חנוכה וכריסטמס. אני מנשקת מזוזה ומצטלבת באותה הבעת פנים. אין לי מושג מה ההבדל בין כנסייה פרוטסטנטית לזו הקתולית וזה גם לא מטריד אותי. אני מבקשת סליחה תמיד ועל המקום מבלי להמתין ליום כיפור. ולגבי החטאים - ובכן, בגילי זה כבר לא חטאים אלא הפתעות נעימות.

***

נכנסת לכנסייה ופשוט נמסה בתוך שירת מלאכים. שתי נזירות וכומר שרים כך שהנשמה נוגעת בתקרה ופורצת החוצה, מעלה מעלה.

לידם עומד סבא, קצת דומע ומחזיק בידיו תמונה של אישה. כנראה אשתו. אני מייד מתחילה לבכות עם הסבא.

הכנסייה יפה כל כך, אור רך, זהב, ציורי קיר ותקרה.

הסבא מצטלב, הנזירות שרות ואני בוכה סתם ככה, בלי סיבה אבל מכל הלב.

לאחר התפילה הנזירות והכומר יוצאים, הסבא מניח על השולחן יין ביתי, כיכר לחם ופתק עם בקשה לאכול ולשתות לזכר אשתו האהובה. הנגיעה הזאת בכאב של אדם זר קצת מעציבה ועם זאת איכשהו מטהרת.

כדי להתעודד אני קונה עוד 7 קילו של קרמים בולגריים. אי אפשר להמשיך לטייל עם משקל עודף. קפיצה למלון, פריקת עול, חזרה לרחוב גראפה.

ממש כמה מטרים מהרחוב נמצאת כיכר חמש הפינות הקטנות (יש גם כיכר חמש הפינות הגדולות). רחובות קטנטנים, בתים מתקלפים, עוד גלריות ועוד חיוך. כאמור, סופיה הלא תיירותית כובשת את הלב.

זה הזמן לאכול משהו. אני נכנסת למסעדה שמופיעה בכל מדריך תיירות. בדרך כלל אני נמנעת מכאלה. אבל פה הייתי חייבת. מסעדה Made In Blue  

אכן ראויה לכל המחמאות

והעיצוב מדליק 

כן תיירותית, אבל נפלאה ומומלצת.

הלאה, לכיכר סלבייקוב. כאן, לפני חמש שנים עמדה נערה עם כינור, ניגנה וואלס ושברה לי את הלב לרסיסים. היום הכיכר ריקה, אני קצת מתעכבת, נזכרת, כמובן דומעת ואומרת לעצמי שעם השנים צינור הדמעות שלי כנראה התחבר ישירות ללב.

אחר כך משוטטת, מסתובבת, קונה, בוהה וסתם חיה ברחובות העיר. 

ליד מעבר תת קרקעי כלשהו אישה מוציאה כינור ומתחילה לנגן. הלב נעצר. היא או לא? לא, לא יכול להיות, איך היא? פה? כעבור חמש שנים? שואלת אותה בזהירות "סליחה, לפני חמש שנים ניגנת בכיכר סלבייקוב?". כן, עונה האישה, ועכשי ואני פה.

מה זה? צירוף מקרים? נס? לא ולא. זאת סופיה שמעניקה לי כרגיל חיבוק בחינם. 

ושוב פטל לארוחת ערב, ושוב חצי לילה במרפסת, בלי גשם אבל עם 4 מעלות. ואני עם שמיכה על הפיג'מה מעמיסה לתוכי את הקור הזה, את האוויר הזה, את האושר הזה. לא ענק, לא גרנדיוזי, אושר אנושי קטן.

* היום הרביעי *

היום אני מטיילת בין הכנסיות. הבוקר מתחיל בכנסיית סבטה נדליה. ממש מול מסעדת "האפי". עם יד על הלב? לא משהו, בטח לא אחרי הכנסייה עם הסבא מאתמול. וגם קצת מעצבן שלצלם עולה כסף. הכסף כמעט ונגמר ואני עדיין לא קניתי פטל לערב ומכנסיים לילד.

הלאה, כנסיית סבטה פטקה כרגיל סגורה אבל כל הכיכר מסביב מפוצצת בתיירים יפניים. בורחת משם למסגד. בחיים לא ביקרתי במסגד, דווקא בסופיה רציתי אבל סגור היום. 

לעומת זאת ליד המסגד פתוח שוק דבש. והדבש בצבעי זהב יחד עם הצבעים של הסתיו הופכים את כל מתחם הסבלנות לאי של אור.

ואחר כך אני פוסעת בדרך האבנים הצהובות ולא חושבת על כלום. לפסוע בדרך האבנים הצהובות ולא לחשוב על כלום - הנה לכם אושר. לא ענק, לא גרנדיוזי, אושר אנושי קטן.

הלאה לכנסייה הרוסית שסוף סוף סיימה להשתפץ. מלא אנשים. כולם עומדים בתור. גם אני נעמדת. מנסה להבין למה מחכים. בראש התור עומד כומר עם שני עוזרים. אחד מחזיק מגבת אדומה, השני - כלי עם משהו אכיל. הכומר לוקח כף, מוציא משהו אכיל מהכלי ונותן לראשון בתור. ההוא בולע, מצטלב ומנגב את הפה עם המגבת האדומה. לזוועתי, הכומר לוקח את אותה הכף, מבלי לשטוף אותה ומכניס לפה של הבא בתור. לפניי בדיוק עומד ילד כבן עשר ועם הבעת פנים מהורהרת אוכל את הנזלת שלו. לא, אני לא מוכנה לזה לא נפשית ולא פיזית.

יוצאת מהתור מבלי לגלות מה הם אוכלים שם. בצד שמאל של הכנסייה מדרגות למטה. חדר קטן, שולחן עם כלי כתיבה. בהמשך קבר של מישהו. צריך לכתוב בקשה על פתק, לשים בתיבה שליד הקבר וכמובן שהמשאלה תתגשם. 

שוקדת כמה דקות על הבקשה, שמה בתיבה ורק אחר כך שמה לב שכתוב "בקשות לסרפימוס הקדוש". שיט, סרפימוס בטח לא קורא עברית. טוב, הוא כבר ימצא מי שיתרגם לו שם.

אני ממשיכה לכנסיית אלכסנדר נבסקי. השוק ליד מלא זבל כרגיל ואני מחפשת את הסבתא שקניתי ממנה לפני חמש שנים מכשפה מקסימה. הסבתא פה, גם המכשפה. הסבתא, שהיא בכלל לא סבתא אלא סוכנת ק.ג.ב. לשעבר, פונה אלי ואומרת "חברתי הישראלית, רוצה מכשפה? היא עולה 50 לבה אבל לך אישית אני אמכור ב-25". איך היא יודעת שאני ישראלית עוד לפני שפתחתי את הפה? כנראה שנים של אימונים בק.ג.ב. תרמו לכך. אני מודה לה, אבל לא קונה. כי אתם זוכרים - פטל ומכנסיים.

אני ממשיכה לכנסיית סבטה סופיה. קטנה ומחניקה ומלאה אנשים כי יש טקס. איזה? כנראה טבילה. אבל אם לשפוט על פי הצרחות של התינוק, אני לא שוללת את האפשרות שמדובר בהעלאת קורבן.

אני יורדת למטה, כי קראתי בטריפ-אדוויזר ששם, למטה, יש משהו שמאוד מאוד חשוב לי לראות. שלט קטן "מוזיאון. כניסה 6 לבה". אני ממהרת לעשות פרסה אבל הפולנייה הפנימית צורחת "לא נעים. את כבר כאן. הבחורה בדלפק מסתכלת עליך". קונה כרטיס ועוד שמונה דקות (כי לא נעים לצאת מייד) מסתובבת בין שרידים ואבנים שהיו פעם בית מקדש או שירותים ציבוריים.

זהו. סיימתי את מנת הקדושה להיום. אני ממשיכה דרך הפארקים לבית עם תותים. עוד גילוי אינטרנטי - בית נטוש ששווה הצצה.

את התותים לא ראיתי. אבל הבית עצמו והחצר והגדר מסביב מעידים על כך שכל רוחות הרפאים של בולגריה מצאו כאן מקלט. ואין לי ספק שהנשפים הליליים כאן מפוארים במיוחד.

ומה הלאה? כמובן, חיפוש מכנסיים בעוד קניון. הפעם קניון סרדיקה. לא מוצאת מכנסיים אבל בקומת האוכל בין מקדונלדס לפיצה האט דוכן עם מאכלים בולגריים. כרוב כבוש מטוגן, קציצות ואיירן איכשהו מאזנים את הגוף העייף והנפש הפצועה.

 זהו. כוח אין אבל גם מכנסיים לילד אין.  נכנסת בכוחות אחרונים לקניון שליד הבית. אולי אציץ שוב בסניף H&M. הפולנייה הפנימית צורחת "אבל כבר היית פה לפני יומיים". הפעם משום מה אני לא מקשיבה לה. נכנסת ובום! הנה! מול העיניים! שני זוגות! במידה הנכונה ובצבע הנכון. תופסת את שני הזוגות ורצה לקופה. רק כשאני יוצאת מהקניון אני מבינה שסופיה שוב שלחה לי חיבוק חינמי.

* היום האחרון *

המונית מוזמנת ל-6:45 ומאחרת. ב-6:48 אני מתחילה לדאוג. ב-6:51 דורשת מפקיד הקבלה שעוד לא התעורר להתקשר למוניות. הוא מתקשר מתוך שינה ואומר 5 דקות. כעבור עוד 10 מופיע נהג מונית. מעמיס את ה-28 קילו קרמים בולגריים שלי ואומר "שדה תעופה 9 דקות". כעבור דקה נדמה שהוא כבר המריא. מגיעה לשדה כעבור 8 דקות, סיגריה אחרונה וזהו זה. אבל רגע, אל תלכו, בוא ננשום עוד קצת מהעיר הזאת.

* סוף דבר *

כל עיר מקבלת את פניך בדרך משלה. אמסטרדם קופצת על הצוואר ולוחשת "מזמן לא ביקרת אותי". ברלין תופסת לך את היד "מהר, מהר, יש לך עוד המון מה לראות", לונדון מסתפקת בלחיצת יד אדיבה ומזהירה "אל תרוצי, ממילא לא תספיקי כלום". מוסקבה מתעלמת ממך כי היא מוסקבה ומותר לה. פריז מנשקת בלחי ומפלרטטת בחן ואלגנטיות של זונה מזדקנת. איטליה מנסה לצבוט לך בישבן אבל לא נעלבת כשאת מסרבת בתוקף. ספרד כמו חתולה עצלנית בשמש פוקחת עין ומפהקת "אולה!". דבלין עם ניצוצות ירוקים בעיניים מרימה לכבודך כוס גינס.

כל עיר מקבלת את פניך בדרך משלה. סופיה מחבקת ומלטפת ברכות את הראש. כמו סבתא. כמו אמא. כמו הילדות. לכל אחד צריכה להיות עיר משלו. סופיה משלו. כי כולנו מדי פעם כל כך זקוקים לחיבוקים בחינם.