עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018
סתיו 2018
חורף 2018

ברלין. סתיו 2018

05/08/2020 10:03
אלונה


סתיו ברלינאי





* הקדמה *

בינואר חזרתי עם הילד מברלין. בתחילת מאי נגמר המלאי של האוויר הברלינאי. מתי הגיע יוני אני כבר לא זוכרת. והנה ערב אחד ביולי, שלא היה שונה מכל ערב אחר ביוני, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר, דיברתי עם חמותי לשעבר האהובה, להלן חל"ה. גם בכך לא היה שום דבר מיוחד, שכן אנחנו מדברות כל יום ובאותה השעה. הפעם חל"ה שאלה "מה קרה? את לא נשמעת טוב". "כלום, רק נורא בא לי ברלין". מבלי למצמצם ולחשוב פעמיים חל"ה זרקה "סעי". עכשיו אתם מבינים מדוע היא אהובה ולא סתם לשעבר? כשהתחלתי למלמל משהו על כסף, חל"ה קטעה אותי: "סעי, כמה כבר נשאר לנו לחיות". כעבור חצי שעה כבר הדפסתי את הכרטיס.



* הדרך לשם *

בקוביות הקטנות המכונות "פינות עישון" בשדה, שמזכירות (אלוהים יסלח לי) תאי גזים פרטיים, מתפתחות שיחות אקראיות, היכרויות של שלושים שניות, צחוקים מזדמנים. מישהו שואל "יש לך שיער ירוק, את בטח טסה לאמסטרדם"? בזמן שאני מנסה להבין את השרשרת הלוגית, מישהי אחרת שואלת אם יש לי עצות לגבי אמסטרדם. מישהו מברר על כרטיסי תחבורה בברלין, עוד מישהו מבקש תוכנית ליומיים במילאנו. כעבור רבע שעה ושתי סיגריות אני מצליחה להשתחרר ולעלות לטיסה. 

 


* הדרך חזרה *

טיסת ערב נהדרת. מזוודה מותרת של 25 קילו (המשקל מראה 24.2, מבאס מאוד כי יכולתי להוסיף עוד 10 מסיכות פנים). בדרך לשדה הנהג מעדכן שיהיו פקקים. הנסיעה, שבדרך כלל לוקחת רבע שעה, נמשכת ונמשכת. בכניסה לשדה נשרף איזה רכב ויש סיכוי סביר לאחר לטיסה. וזאת בדיוק מהות התפילה שאני לוחשת במושב האחורי. כשני קילומטר מהשדה ובתוך פקק שלא זז, אני רואה אוטובוס שעוצר בצד ומתוכו נשפכים אנשים עם מזוודות ופותחים בריצה לכיוון השדה. "בטח ישראלים" אני חושבת לעצמי. כשאני סוף סוף נכנסת לשדה מתברר שאכן - ישראלים. מזיעים, עייפים, עוד לא הסדירו את הנשימה אבל כבר מתפארים בעבר הצבאי שלהם, שלימד אותם לחשוב מהר ועוד יותר מהר לרוץ. 



*חיה, נושמת ובועטת *



ברלין חיה, נושמת, בועטת, משתנה ללא הרף. היא לא נותרה קפואה, שיכורה מחשיבות עצמית כמו וינה או בודפשט. ברלין היא בלתי צפויה כמו מאהבת חדשה. את באה להזמין מקום בטוני רומס (הצלעות הכי טובות בעולם) ומגלה שהמסעדה עברה למיקום חדש רחוק מאוד מהמלון, נכנסת לחנות שרק לפני שנה מצאת בה את התה הכי ירוק בעולם, ושם כבר מוכרים אביזרי מין (לא פחות חשוב, אגב). רק אתמול הייתה כאן גדר, הריסות, עבודות בנייה. והיום כבר זכוכית ומתכת ובניין, וקו מטרו חדש שנבנה תוך שנה וחצי.

כשלא צריך להתרוצץ בין אתרים אפשר סתם לרדת למטרו, לצאת בכל תחנה שבא לך, להסתובב להכיר לשוטט, לעלות לאוטובוס, שוב לרדת בפינה לא מוכרת וחוזר חלילה. ותמיד הכול חדש ומפתיע ומרגש. ולכן, כל פגישה שלי עם ברלין היא כמו הדייט הראשון, עם פרפרים בבטן והתלהבות אינסופית.



* הערב הראשון *

אני נכנסת למלון שלי, שומעת "מזמן לא ראינו אותך", עולה לחדר שלי, זורקת את המזוודה ויוצאת לסופר השכונתי. קצת גבינות, שטויות, פטל ובירה. מתיישבת על ספסל בשדרת קודא'ם. כמו הומלסית מקצועית מסדרת הכול על הספסל ומתענגת על ארוחת ערב לצלילי השקט המוחלט על השדרה הראשית. החושך יורד, הלילה הברלינאי עוטף אותי ואני יושבת, אוכלת, שותה ובעיקר נושמת את העיר האהובה. 


 

* פסטיבלים *

בסופ"ש הזה רק שלושה פסטיבלים - פסטיבל אורות, אוקטובר-פסט ופסטיבל בינלאומי של אוכל רחוב. אפשר להגיד שזה שבוע חלש בברלין.

 פסטיבל אורות



החלק העיקרי מתקיים בצד המזרחי של העיר. יופי אינסופי. על הקיר של מוזיאון ההיסטוריה מוקרן מופע אורקולי לכבוד 70 שנה למדינת ישראל.

 

בערך מיליון אנשים. אני נסחפת עם הזרם שלוקח אותי דרך אונטר דר לינדן לכיכר בבל.

 

פעם בערו כאן מדורות עם ספרים והיום מיליוני אורות של טלפונים מאירים את החיים.

 


הנחשול האנושי מביא אותי אל שער ברנדנבורג. 



אני עולה על איזה עמוד ומצלמת מצלמת, עד שזוג שוטרים מציע לי לרדת. מצחיקים, לעלות הרבה יותר קל. אחרי ניסיון שלישי שלא צולח, שוטר חביב מוריד אותי מהעמוד וממליץ להבא להסתכל לאיפה אני מטפסת.

 


פסטיבל בינלאומי של אוכל רחוב




הפסטיבל מתקיים בהיכל התענוגות, בבית המקדש השלישי לקלוריות, בשוק מארקט-האלה-9 שבקרויצברג. אוהלים לבנים עם שמות של מדינה או עיר. 

אוכל בכל הצבעים טעמים וריחות. אחרי שווארמה מגבינה שוויצרית אני רואה בדמיוני איך רופא המשפחה שלי מתאבד. 


וזה עוד לפני קנולי. אבל אי אפשר להתעלם מהקנולי. המוכרת ושמה בלה - "בלה איטליינו", ילדה מנאפולי. 


אי אפשר אפילו לקרוא לה מוכרת. היא משוררת, טרובדור ואמן הקנולי. כשמגיע תורי, בלה לוקחת את פניי בשתי ידיה ולוחשת לי "בלה, בלה, מאיפה את?". ואחרי "בלה, בלה" הזה אני מצפצפת על סכרת ועל כל רופאי המשפחה ביחד.

 



אבל מייד אחרי הקפה עם הקנולי אני נחרדת לגלות דוכן עם קציצות ברלינאיות. הן מוגשות במגש קטנטן, עם לחם שחור ומלפפון חמוץ. קציצות אחרי קנולי? סבתא אוקה ז"ל לא הייתה עוברת על זה בשתיקה. אבל וויתור על קציצות נוגד את העקרונות הבסיסיים של חיי. קציצות ברלינאיות נמצאות ברשימת המאסטים של העיר, בערך בין רייכסטאג לחומת ברלין. 

 


* שווקים *


ככלל, בימי ראשון בברלין יש לי מסלול קבוע - שוק בבוקסהגנר פלאץ, משם גלריה, שוק וקפה ב- URBANSPREE. הפעם החלטתי לחפש משהו חדש. 

השוק הראשון להיום בשכונת וילמרסדורף בכיכר Fehrbelliner-platz. שוק מקסים, שקט, מלא שטויות. 


משם למדרחוב קניות וילמרסדורף, סתם בשביל סיבוב קבוע. המדרחוב שקט וריק כמעט מאנשים, נמצא בסך הכול חמש דקות מקודא'ם אבל הרבה יותר נעים ובדיוק עם אותן החנויות.

 


השוק ליד בית העירייה בשונברג

שכונת שונברג חביבה כל כך על חברי הקהילה הלהט"בית, נקייה מאוד, שקטה, מלאה בגינות מטופחות. בימי שבת וראשון ליד בית העירייה מתקיים שוק פשפשים. זה אותו בית עירייה שלידו קנדי נשא את הנאום המפורסם שלו ב-1963 וסיים אותו במילים ICH BIN EIN BERLINER  (אני ברלינאי). בגלל JFK הגעתי לפה.

 

מסביב לבית העירייה פארק ענק אנשים מטיילים עם כלבים, עושים ספורט ואני יושבת על ספסל ונהנית להיות חלק מהשלווה הזאת.

 



השוק עצמו זה אפילו לא יד-2, זה יד 28 במקרה הטוב. מהתחתונים של סבתא אהובה ועד לקונדומים משומשים במצב רע. מזמן כבר לא ראיתי אסופה כל כך מפוארת של זבל. 



* אוכל *

אכלתי הכול והרבה, שלא לומר - כל הזמן. הרוב במקומות המוכרים - הארד רוק קפה, דיקי ורטין וכאלה. מקום חדש שגיליתי - רשת פיטר-פן, לאוהבי המבורגרים במיוחד (חובה עם גבינת עזים וריבת תאנים).

 

כשנכנסים לשירותים, קול גברי נעים מקריא פרקים מהספר פיטר פן. למרות שלא הבנתי הרבה חוץ מ-"פיטר פן ו-ונדי" התעכבתי שם די הרבה זמן. סתם כי כיף.

https://www.peterpane.de/restaurants/berlin-friedrichstrasse/

  


* 15 דקות התהילה שלי *

על אף סלידתי שלא לומר שנאתי לאלכסנדר פלאץ, אני נאלצת להיפגש שם עם חבר יקר. בכיכר מתקיים אוקטובר פסט. אוהלים עם בירה, אנשים עם נקניקיות. 


מישהי ניגשת אלי ומבקשת להצטלם איתי (!!???). "את אלונה, שכותבת בלוג, נכון"? נכון, אבל למה להצטלם איתי ועוד (אלוהים ישמור!) באלכסנדר פלאץ. עד שאני חושבת את כל זה היא כבר הקליקה עם המצלמה והמשיכה הלאה. אז אם אתם רואים תמונה של מישהי לא מאוד צעירה אבל המומה לגמרי, מתחת לשלט של פריימרק באלכסנדר פלאץ, רק שתדעו שזאת לא אני! 



* משולש ברמודה *

לפני כמה שנים היה לי דחוף לבקר במוזיאון אמנות מודרנית "הבמורגר באוהוף". ההגעה אליו מאוד פשוטה: לנסוע לתחנת רכבת המרכזית, לצאת - והנה המוזיאון. יוצאת. אין מוזיאון. מרחוק אני רואה את בניין הרייכסטאג שבכלל אמור להיות בצד השני. נכנסת שוב, עושה סיבוב ושוב יוצאת. שוב אין מוזיאון, יש רייכסטאג. ככה שלוש פעמים. אני מבינה שהגורל לא רוצה שאראה אמנות מודרנית. מוותרת בקלות ומשאירה לפעם הבאה.

 

הפעם לא רציתי מוזיאון, רציתי דווקא רייכסטאג. בכיפה השקופה כבר הייתי. הפעם החלטתי לקחת סיור מודרך. נרשמתי, קיבלתי אישור. הכול טוב. כדי להגיע לרייכסטאג, צריך קודם להגיע לאותה תחנת רכבת ומשם לעבור למטרו קו 55 תחנה אחת והנה רייכסטאג. פשוט? כן בטח. מגיע לתחנת רכבת. מחפשת את הקו 55. אין. מתרוצצת בכל ה-146 קומות של תחנת רכבת. אין קו 55. יוצאת החוצה. הנה, רייכסטאג. קצת רחוק. שלט קטן "לרייכסטאג 2000 מטר". גם אם אצא עכשיו אגיע מחרתיים, והסיור מתחיל עוד חצי שעה. שואלת נהג אוטובוס אם הוא מגיע לרייכסטאג. אומר מה פתאום, כנסי לתחנת רכבת חפשי מטרו קו 55. נכנסת מחפשת, יורדת עד למטה. נתקלת באפרו-ברלינאי חביב שמסביר שקו 55 בשיפוצים. תעלי למודיעין ותבררי. עולה למודיעין "איך אני מגיעה מפה לרייכסטאג?". ברגל או קחי מונית. יוצאת מתיישבת במונית "לרייכסטאג ביטה". הנהג מסתכל עלי ואומר לא, לא, אני לא נוסע לשם, הכול שם בשיפוצים, הכבישים חסומים. לכי ברגל.

או.קי. הבנתי את המסר. רייכסטאג נמחק מהתוכנית להיום. פעם הבאה. 



* היום האחרון *

לאחר כישלון מהדהד עם רייכסטאג אני מחליטה לנצל את היום האחרון הזה למשהו באמת מענג. לוקחת אוטובוס לחצרות האקשה. אלוהים, איזה מזל שלא מצאתי את רייכסטאג. אני משוטטת בין החצרות, כל המקומות האהובים.



הכיכר הקטנה עם פסל "החדר הנטוש".

 

 קפה ועוגת שזיפים ודובדבנים בבית קפה ברקומיס.

 


 החצרות נוצצות בצבעי אדום צהוב זהב.

 



המחירים כרגיל נשכניים אבל היופי והשלווה בחינם.




* סתיו *

"זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב,

ואם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב".

המשורר אמר את זה במדויק והרבה לפני, אני רק אעז להוסיף עוד קצת. סתיו זה געגוע למשהו שלא קרה, אבל המשהו הזה היהלא היה מאוד יקר ומאוד אהוב. סתיו זה כשבבוקר עדיין קריר ובמהלך היום הרוח הקלה מרגיעה את העצבים החשופים. סתיו אלה קרני השמש שמלטפים את הראש ברכות מבלי להשאיר עליו כוויות דרגה 3. סתיו זה רשרוש עלים מתחת לרגליים כשכל צעד מעיר ערימה של זיכרונות אבודים. בסתיו לא צריך מוזיאונים ואתרים. בסתיו צריך לשוטט, להסתובב, לטייל, לחלום, להיזכר, קצת לדמוע קצת לחייך, ובעיקר להתפלל לכל אלוהי היקום ולהודות להם על שהמציאו את הסתיו.



* Lost in translation * 

הסיפורים שלי בדרך כלל נולדים בעברית. להבדיל ממני, הם צברים גאים. אבל רצה הגורל ובשנים האחרונות חזרתי לשפת האם, התחלתי לחלום לחוות ולכתוב ברוסית. גם הסיפור הזה נולד ברוסית קודם. בעברית שמות הערים הן נקבה ואילו ברוסית כל עיר לגופה, יש זכר ויש נקבה. מוסקבה למשל נקבה, למרות שמוסקבה ללא ספק זכר, ולא סתם זכר אלא זכר אלפא. ברוסית ברלין זכר. ועל כך אני מוחה כאן בתוקף. כי ברלין היא עיר-אישה. יותר מדי גברים ניסו להוריד אותה על הברכיים, השאירו על גופה ונפשה צלקות עמוקות. הם כבר אינם, וברלין מלקקת את פצעיה וממשיכה לחיות. ברלין היא עיר-אישה - בבוקר קצת חולמנית, ביום מלאת אנרגיות כמו כל אשת עסקים מצליחה, ובלילה מסתורית ומרשה לעצמה הכול. רק עיר-אישה יכולה להשתנות במהירות כזאת בהתאם למזג האוויר ומצב הרוח, לזרוק את הישן וללבוש הכול חדש, לצבוע את עצמה, לעתים עד כיעור, אבל לרוב עד לרף העליון של בון-טון. רק עיר-אישה יכולה לחבק כל כך חזק ומכל הלב, ובדיוק כשאת זקוקה לזה. 

 

* לסיום *

בכיכר שליד אירופה-סנטר יש מיצג חדש שנקרא "פנים רבות לחירות". שלט עם הסבר קצר: לחירות פנים רבות. 15 אותיות שלהמשפט "חירות בברלין" עוצבו על ידי 15 אמנים שונים. תעשו סלפי עם האות שהכי אהבתם ותהפכו לחלק מהפרויקט, תהיו חלק מהחירות של ברלין.

 

וזה בדיוק מה שעשיתי. עכשיו תורכם. 




כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: