עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

ברלין. ינואר 2018

21/01/2018 19:19
אלונה

ברלין. קפיצה קטנה הביתה

 

איך הכול התחיל

חזרתי מאירלנד בקיץ מסופקת ושבעה. לא רציתי לטוס לשום מקום, הייתי מלאה בחוויות מהאי הירוק, הלב והראש היו שם. כעבור חודשיים הקסם התחיל להתפוגג ובמקומו הגיע הקריז. כל הסימפטומים הידועים – גירודים בבלוטת הטיסות, אי שליטה על איברי החלום, צריבה בדרכי הנדידה. אז לאן? כמובן ברלין בכריסטמס. והפעם כדי לגוון החלטתי שאני טסה עם אייר ברלין. זה ששבוע לפני כן הם הכריזו על פשיטת רגל לא הטריד אותי במיוחד. הנה אל-איטליה כבר שנים בפשיטת רגל ועדיין טסה. מה גם שהאופטימיות שלי (שגובלת לעתים קרובות בדביליות) לחשה לי שהכול יהיה בסדר. בתחילת נובמבר היה ברור שלא יהיה. אמנם קיבלתי את הכסף חזרה אבל נשארתי בלי ברלין. מחירי הכרטיסים לכריסטמס היו כבר הרבה מעבר לעקרונות שלי. אז לא שווקים, אמרתי לעצמי, אז שיהיו הסיילים של ינואר. ברגע זה התרחש נס קטן.

בראש שלה: הילד ניגש אלי בהיסוס ואמר: אמא יקרה, אני יודע כמה קשה את עובדת כל השנה, אני יודע כמה את רוצה לטוס לברלין וכמה את נהנית לטייל בה לבד. אבל אני ממש מתחנן ומבקש בכל לשון של בקשה, אם אפשר, אם לא קשה לך, קחי אותי איתך. עוד מעט אני מתגייס והחלום שלי לנסוע איתך שוב לברלין. אני מבטיח לא להפריע לך ליהנות. אני מבטיח לא לבקש שום דבר.

בראש שלו: מה עכשיו להישאר לבד? לא בא לי. בא לי מסעדות וקניות בלי השטויות של המוזיאונים שלה. אמאאאאא, שומעת?????? תקני לי גם כרטיס. מעניין אם שמעה. כן נראה לי ששמעה. סבבה.

מיותר לציין שכעבור 10 דקות כבר הזמנתי. אהבתי את טורקיש בקיץ בטיול לאירלנד, החלטתי להמר עליהם שוב. קונקשנים טובים, מחיר מצוין, מסכים אישיים, שדה מעולה וסיגריות זולות עד כדי גיחוך בדיוטי הטורקי. מה כבר יכול להיות רע? אז זהו ש... אבל לא נקדים את המאוחר.

מיטות, מאפרות, קניות

אנחנו קמים לפנות בוקר, שתי המזוודות שלנו יחד שוקלות 12 קילו מתוכם 4 קילו זה משקל המזוודות, עוד קילו מלפפונים חמוצים לחברה ברלינאית הריונית, ועוד 2 קילו זה התרופות שלי.

 

הבידוק בשדה נמשך נצח+30, ליד כל בודק עומד מתלמד ומוציא את הנשמה לנוסעים. סיבוב קצר בדיוטי. ארבע לפנות בוקר והילד מתעקש על המבורגר. לבריאות נשמה של אמא, תאכל, תאכל משהו.

 

הטיסה עוברת חלק. קונקשן של שעתיים מספיק בקושי בגלל תור אינסופי לבידוק כבודת יד, אבל בדרך לברלין הכול מתקבל באהבה והבנה. כעבור עוד שלוש שעות אנחנו נוחתים בשדה טגל (הרבה יותר נעים משונפלד). עוד רבע שעה והחוצה. אל הקור, אל החמצן, אל החיים עצמם. מונית למלון כשבתכנית לזרוק את המזוודות ולצאת מייד למדרחוב וילמרסדורף לשופינג רציני.



המלון בסט ווסטרן Best Western Hotel Kantstrasse. בניסיון לגוון החלטתי להזמין מלון אחר, לא את הקבוע שלי. ציינתי מפורשות בהזמנה חדר עם 2 מיטות נפרדות ולמעשנים. חודש לפני שלחתי מייל, כתבו לי "אל תדאגי, הכול בסדר".

בלונדינית חמודה רושמת את הפרטים שלנו ועולה איתנו לחדר. חדר נפלא. ענק, מסודר, הכול טוב רק הסימן הזה של סיגריה ועליה איקס אדום שתמיד גורם לי לאבד את העשתונות. סליחה, פראו, זה למעשנים? לא, לא, מחייכת הבלונדינית. אבל זה שתי מיטות. אחלה, חצי מההזמנה בוצעה. עכשיו תביא את החצי השני, קרי מאפרה. החמודה מבקשת שנחכה לה. חוזרת ומובילה אותנו לחדר אחר. בלי הסימן המעצבן. פותחת את הדלת – מיטה אחת זוגית לגמרי מפארת את החדר.

בראש שלה: לא נורא. נסתדר איכשהו, העיקר שאפשר לעשן.

בראש שלו: מה????????? נראה לה שאני ישן איתה באותה מיטה? שתסתדר בלי מאפרה!!!

במציאות מתרחשת סצנה שאני מעדיפה למחוק גם מתת המודע כשהילד דורש שתי מיטות ואני דורשת מאפרה. הבלונדינית מבינה שזה לא יהיה קל ומבקשת שנרד שוב לקבלה.

בקבלה זה נמשך ונמשך ובחוץ כבר חושך והשורה התחתונה – או זוגי מעשנים או טווין לא מעשנים. ואז סוף סוף אני יוצאת מהבלק אאוט ומבקשת לבדוק אם אפשר להכניס מיטה בודדת לחדר הזוגי. חמישה פקידי קבלה בודקים את הרעיון הגאוני שלי, אומרים או.קי. ועם חיוך ענק של הקלה משקים אותי באספרסו כפול על חשבון הבית כדי שאחזור להכרה. אנחנו עולים לחדר תוך שנייה מופיעות שתי פראו עם מיטה, מסדרות אותה ויוצאות. אנחנו מסכמים לישון במיטה של היתומים ההומלסים לפי תור. אבל המיטה הזוגית ענקית. כלומר כשהילד שוכב בה לרוחב הוא לא מגיע לקצה השני שלה. 2 על 2 מטר. אחרי עוד כמה דקות של דיון אנחנו מחליטים לשים שמיכה באמצע המיטה הגדולה שתשמש כחומה סינית בינינו. המיטה של יתומים נשארת בחדר כי כבר די, מספיק עשינו בלגן.


אנחנו יוצאים אל המדרחוב. המלון ממוקם נפלא. מתחת למלון שלושה קווי אוטובוס ותחנת רכבת תחתית ומעבר לפינה תחנת רכבת עילית. צמוד למלון מקדונלדס-בא-לי-למות, ומדרחוב ענק עם כל החנויות שאנחנו צריכים. הילד סוחב אותי קודם כל לטעום מהרעל של מקדונלדס. 


אחר כך אנחנו מסתובבים כארבע שעות פוריות מאוד בין החנויות, מלבישים את הילד לשלוש השנים הקרובות למקרה שיצטרך משהו חוץ ממדים בצבע זית. בדרך חזרה נכנסים לסופר, מצטיידים בפטל ופירות יער. בונים את החומה הסינית ונופלים לשינה מתוקה.

בראש שלה: אני בברלין, אני בברלין, אני בברלין, אני בברלין, אני בברלין ברלין ברלין ברלין.

בראש שלו: 5 סווטשרים, 3 זוגות מכנסיים, זוג נעליים. עדיין צריך כמה טריקו, חגורה להרמת משקולות, אפשר עוד כמה אדידס ועוד לא נכנסנו לסאטורן בכלל. 


מוזיאונים, קניונים ומריבות קלות

ארוחת בוקר מטורפת כולל מכונת וופל בלגי מחכה לנו.

 



פקידי הקבלה מחייכים ושואלים לשלומנו. כל החמישה. את היום אנחנו מתחילים במוזיאון החדש של אמנות אורבאנית או בשמו המלא URBAN NATION. נפתח רק בסוף השנה שעברה. 



המוזיאון חינמי, לא גדול וקצת סטרילי מדי בעיניי לסוג כזה של אמנות.




אבל היצירות נפלאות וחלקן אפילו מפעימות.

 




דווקא בשירותים מתגלה הצד הפרוע של גרפיטי ואנחנו מתעכבים בהם ארוכות.





בראש שלה: נהדר. אהבתי מאוד. חייבת לעקוב אם יש להם תערוכות מתחלפות לפעם הבאה.

בראש שלו: דווקא מארג' סימפסון בתור מונה ליזה סבבה (או שהפוך וזה מונה ליזה בתור מארג' סימפסון?). השאר טוב, נו, העיקר שאמא מתלהבת.

 

ממשיכים לאחד המקומות האהובים עלי ביותר – פוצדאמר-פוץ-פלאץ שלי. 



מוזיאון הריגול שגם אותו לא הספקתי לדגום בעבר.


המוזיאון מאוד משוכלל, מאוד אינפורמטיבי. מלא דגמים של מכונת אניגמה, של מטריות עם מחט מורעלת בקצה, הסברים, תחנות אינטראקטיביות, משחקי הצפנה.



חדר שבו צריך לעבור בין קרני הלייזר מבלי להפעיל את האזעקה, פינת ג'ימס בונד ועוד ועוד ועוד.



בראש שלה: גאווה של אמא. איך הוא מתלהב, מאיפה הוא יודע מה זה אניגמה? הילד הזה באמת הצליח לי. והמוזיאון? לבד לא הייתי מבזבזת על זה שנייה, זה ברור. 

בראש שלו: מגניב. אניגמה והכפפה עם האקדח ממש שווה. בקיצור אחלה מקום. לא מבין למה אמא נראית משועממת.

 

קפה קטן לחימום המוח שקופא באפס מעלות.


וקדימה ל-"מול אוף ברלין". חנות נעליים ובה אפרו-גרמני ענק וטופק ברקע. הילד מודד חמישה זוגות ולא נוח לו. אבל אני רואה על הפנים שלו שלא נעים לו מהאפרו-גרמני. עד כדי כך שהוא תכף יכריח אותי להוציא 80 יורו על הלא נעים הזה.

בראש שלה: אני לוקחת אותו ביד ואנחנו יוצאים מכאן עם ראש מורם.

בראש שלו: איזה פאדיחה. אולי אמא בכל זאת תפסיק להתקמצן כי מה זה לא נעים לי.


הפעם אני מנצחת ואנחנו עוזבים את אפרו-גרמניה הענק, אבל מחליטים לקנות דיסק של טופק לאוטו.


 

עוד סיבוב קצר בחנויות והילד כמובן רעב. אני מובילה אותו להיכל הבשרים, לבית מקדש של הצלעות ומרגריטה תותים הלא הוא טוני רומא'ס הנפלאה.

 



בראש שלה: מתה על המרגריטה שלהם.

בראש שלו: איך אני אמור למדוד אחרי זה בגדים ב-OLIVER.S?


 


עוד קצת קניות בקניון התת קרקעי ארקדן ואנחנו ממשיכים לאזור שנשבעתי שכף רגלי השמאלית כמו גם הימנית לא תדרוך בו. אלכסנדר פלאץ. למה? כי הילד מרים משקולות. ולמרימי משקולות מומלצת חגורה מיוחדת. בעובי ורוחב מיוחדים עם אבזם מיוחד שמחזיקה להם את הגב ואת הבטן. וגם, מה שהיווה הפתעה מוחלטת עבורי, מרימי משקולות זקוקים לנעליים מיוחדות. שנמכרות במחיר צנוע של 700 שקל בארץ... חתיכת הפתעה. ואת כל אלה הילד מקווה למצוא בדקתלון.


בחושך יוצאים מהמטרו במזבלה של אלכסנדר. טיפוסים מוזרים, תאורה מינימלית, ריחות ואווירה של מחנה פליטים באוגנדה. גם האוכלוסייה בהתאם. מזל שדקתלון במרחק 20 מטר.

בראש שלה: הנה חגורות של מרימי משקולות. 20 יורו, יצאתי בזול. מהר לקנות ולעוף מפה.

בראש שלו: זה חגורה? זה? זה חרא. זה לא חגורה. ידעתי, ידעתי שהייתי צריך להזמין באינטרנט ולא לסמוך על דקתלון. חרא דקלתון, חרא ברלין, חרא החיים שלי.

לאחר סיבוב מתיש נוסף הילד מועיל בטובו לקנות בגדי ספורט ואנחנו עפים מאוגנדה, תוך מריבה בטמפרטורה בינונית.


בשל מחדל הדקתלון אני נענשת בארוחה במקדונלדס. אמנם אחרי 400 גרם "בשר" הילד נרגע, אבל אני עוד שעות ארוכות מנסה להיפטר מהריח. 


חגורות וחברים

על הבוקר שום תוכנית אין, למעט למצוא את החגורה ה-#%^@&) הזאת. 5 מטר מהבית ישנה חנות ספורט שלפי התמונות באתר, יש קצת תקווה. לי בעיקר. איש חביב מדבר עם הנסיך בודק ומציע להגיע לסניף השני שלהם כי שם בוודאות יש. נוסעים לסניף השני. בסניף השני – תודה אלוהים – אנחנו מוצאים את החגורה המיוחלת. 60 יורו וכל הצרות שלי נפתרות על המקום. הילד מאושר. אני הרבה יותר.

 

חוזרים למלון להניח את החגורה כי היא שוקלת כ-3 קילו וממשיכים לקודא'ם. אהה, אלוהים כמה התגעגעתי. קודא'ם שלי, יפה שלי, נפלא שלי, הכי בית שלי.




הילד רעב אנחנו נכנסים להארד רוק קפה. המלצרית האהובה שלי קריסי לא עובדת היום ובמקומה אנחנו זוכים במיקאל, פולני מזוקן ומלא קסם. האוכל נהדר כרגיל, השירות מושלם כרגיל, משקה תותים עם בזיליקום מזכיר לי בפעם המיליון למה אני אוהבת את העיר הזאת.

 



אנחנו ממשיכים לשוטט. או כך לפחות נדמה לי.

 



בראש שלה: לא רוצה לקנות כלום, לא צריכה לקנות כלום, רוצה ככה, לשוטט ללא מטרה, להריח את העיר, להתמלא באנרגיה שלה. לחיות.

בראש שלו: הנה חנות נייקי ומולה אדידס. באחת מהן בוודאות יהיו נעליי סקווטים. 


בנייקי הנעליים עולות 200 יורו. אני מרגישה סחרחורת וקצת בחילה. באדידס כבר התחילו הסיילים. 83 יורו מהם אני נפרדת בהמון אהבה.


אנחנו חוזרים למלון קצת לנוח כי בערב יש לנו דייט. חיכיתי לדייט הזה שנה וחצי. בעוונותיי הרבים אני גם מנהלת קבוצת פייסבוק שנקראת "ברלין שלנו", מנהלת אותה בהמון כיף עם שני אנשים נפלאים G ו-I. שניהם גרים בברלין. I בהיריון מתקדם והמלפפונים שסחבתי מהבית זה בשבילה. היא קטנה, שופעת קסם וציצי הריוני, עם ניצוץ שובב בעיניים, רהוטה ועם חוש הומור ציני נפלא. איכשהו אני מייד מרגישה שאנחנו גם באותו ראש וגם באותו הגיל (הלוואי). G הוא מלאך בשמי ברלין, מתמחה בסיורים מצולמים, חריף, אינטליגנטי ומשכיל והכי חשוב – בעל לב ענק ואנרגיות מטורפות. והנה אחרי שנה וחצי של חברות וירטואלית סוף סוף קבענו להיפגש על אדמת ארץ הקודש.

מפגש הפסגה נקבע באחת המסעדות הכי כייפיות שיצא לי להיות בברלין DICKE WIRTIN  שב-PLATZ SAVIGNY. תחנה אחת מהבית. גשם מטפטף, אני קצת הולכת לאיבוד. בסוף מוצאת את הדלת הנכספת.

 

בראש שלה: אלוהים, אני לא מאמינה שאני הולכת לראות אותם.

בראש שלו: אני מאוד מקווה שמגישים פה אוכל נורמלי ושהחברים שלה לא יהיו נודניקים זקנים.


אנחנו מעבירים ערב מושלם. מסוג הערבים שאפשר רק לחלום עליהם. האוכל והשתייה מעולים אבל הם רק רקע מוצלח לאושר שמציף אותי מהמפגש. 

בראש שלה: הלוואי, אלוהים, הלוואי, שאוכל להיפגש איתם לעתים קרובות יותר, נגיד כל שלושה ארבעה ימים.

בראש שלו: דווקא לא נורא. האוכל טוב, והחברים האלה של אמא באמת קולים לגמרי.

 

אנחנו נפרדים קרוב לחצות בנשיקות חיבוקים ושוב נשיקות ושוב חיבוקים. קשה להיפרד. למרות שאנחנו נפגשים כל יום וכל היום בתוך הקבוצה, המפגש האנושי הזה עוטף אותי בשכבה נעימה כל כך של חום, אהבה ושלווה. כך פתאום באמצע החיים, שלא לומר בשליש האחרון שלהם מצאתי אנשים שאני מאושרת לקרוא להם חברים. 


עוד יום נפלא

לפני כמה ימים המנקה הניחה על המיטה דף שהודיע שביום רביעי ה-11 לחודש לא יהיו מים מעשר עד שלוש. אתמול יצאנו בבוקר והמים עוד היו, קפצנו באמצע היום והמים כבר היו. הבוקר יום חמישי ב-10:00 הילד צועק "אמא, אין מים". למה? כי 11 לחודש זה יום חמישי, ויום רביעי ה-10 אתמול היה. מה שנקרא לוסט אין טרנסליישן. טוב, מי צריך מים.

בחוץ קצת סגרירי ואנחנו נוסעים למרכז משחקי מדע GAME SCIENCE CENTER ליד צ'ק פוינט צ'רלי. מבחוץ ממש לא משהו.


בפנים גם נראה לא משהו במבט ראשון. שני אולמות עם כל מיני מכשירים מפוזרים, ללא תפאורה מיוחדת.

 

זה בדיוק מסוג המקרים של לא להסתכל על הקנקן מבחוץ. עולם ומלואו. בכל עמדה אפשר לבלות המון זמן.

 



יש כאן מסך עם שועל שברגע שעושים פרצופים מולו הוא מחקה אותם.



יש פה כיסא עם אזניות שנקרא "מספרה וירטואלית" וזה מרגיש כל כך אמיתי שכמה פעמים נלחצתי שבאמת ישנו לי את התספורת. יש מסך שבעזרת מבט הודפים אסטרואידים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ.

 

יש מסך גדול שבעזרת הנפת ידיים את מחליפה תלבושות, החל מחליפת אבירים עד לשמלת כלה (שמעולם לא הייתה לי).


דברים מצחיקים, מגניבים, מפתיעים, מהממים (במובן הכי מהמם של המילה). אנחנו מבלים שעה וחצי לבד לגמרי. לבסוף הבחור החמוד שאחראי על כל הכיף הזה מציע לנו להתנסות במציאות מדומה עם המשקפיים השחורות הענקיות האלה. אנחנו מתיישבים ותוך שנייה אני מוצאת את עצמי מתחת למים, עוזבת את הצוללת ומנסה לברר איך קוראים לצוללן החתיך ששוחה לידי. אחר כך עוד סרטון על כדור הארץ, לשבריר שנייה בין דינוזאורים וערבות השלג של סיביר אני שטה בסירה בוייטנאם. השקט הצבעים והיופי מדליקים אצלי מייד את בלוטת החלומות. בקיצור, חוויה כייפית, מצחיקה, משכילה, מרתקת, מהפנטת. חובה ראש פתוח.

 

מכאן לקודא'ם. כי טוב לי בקודא'ם אבל בעיקר כי הילד משום מה החליט שהוא חייב למדוד משהו בגוצ'י. רק אלוהים הטוב יודע מאיפה הוא שמע על גוצ'י, וכנראה גם שרק אלוהים הטוב יוכל לקנות משהו בגוצ'י. אבל הילד טוען ש-70% הנחה זה המון. איפה מוצאים גו'צי בברלין? כמובן ב-KDW. אני לא מחסידות המקום. כל הלואי ויטונים, גו'צי, דולצ'ה וגבאנות לא עושים עלי רושם.

בגוצ'י הילד מוצא חגורה במחיר צנוע של 350 יורו.


בראש שלה: מה אכפת לי, שימדוד, שיעשה מה בא לו. עצם זה שאני בברלין מספק אותי לגמרי. כל השאר רק בונוס.

בראש שלו: חגורות מכוערות לאללה. אבל 350 יורו זה ממש מציאה. נראה אם אמא לא תמות על המקום כשאבקש ממנה. מתה. טוב, לא צריך.

 

עולים לקומת האוכל, זה לא טוב לו, פה לא בא לו, זה לא נראה לו, בסוף הוא אומר, הגיע הזמן ל-KFC באירופה סנטר. אבל קודם אני חייב לקנות משהו שתהיה לי שקית של KDW. קונה איזה חטיף, מקבל שקית.

בראש שלה: גם לפני שלוש שנים קניתי לו האריבו ב-KDW, קיבל שקית וחצי יום הסתובב איתה. הילד מעוכב התפתחותית?

בראש שלו: אף אחד לא יודע מה יש לי בשקית. ואולי זאת החגורה של גוצ'י ב-350 יורו?


האוכל ב-KFC בלתי נסבל וטעים כרגיל. אחריו אנחנו ממשיכים לכיוון הבית. בדרך עוצרים ליד מקום הפיגוע שהתרחש פה ליד הכנסייה השבורה בכריסטמס שעבר. כשתהיו שם, תעברו גם. תרכינו ראש. תשתקו כמה דקות. תנו כבוד.


 

הביתה, לשים את השקית של KDW והילד יוצא למכון כושר שנמצא מול המלון. אני לעומת זאת מקבלת שלוש שעות של לבד בין החנויות בוילמרסדורף. שלוש שעות חולפות כרגע אחד מושלם. בדרך חזרה למלון אני מצטיידת בחצי קילו פטל. כעבור עשר דקות מגיע ילד מאושר עם החגורה החדשה. מדגים לי מה בדיוק הוא עשה שם.

 


ואנחנו מתחילים לארוז. טרולי אחד כבר קנינו ביום הראשון כי היה ברור שלא נסתדר בלעדיו. המזוודות שוקלות עכשיו כל אחת 20 קילו. הטרולי קרוב ל-15. לא טוב, צריך 8. מסדרים מחדש, מעבירים את החגורה לטרולי, את הנעליים למזוודה, משחקים בפאזל הזה עוד שעה ארוכה. הילד רעב. בחוץ גשם. ומקדונלדס.

בראש שלה: לא. אני מעדיפה לכרסם את המגפיים החדשות שלי.

בראש שלו: עכשיו היא תעשה לי סרט שהיא מעדיפה לכרסם את המגפיים שלה ולא ללכת למקדונלדס.


אנחנו מתפשרים על סניף בלוק האוס שכולו על טהרת ההמבורגרים. אכיל, לא יותר מזה. אבל הי, זה בברלין. וכאמור, כל מה שמעבר לזה מבחינתי רק בונוס.


ארוכה, כל כך ארוכה הדרך חזרה

באמצע הלילה אני מתעוררת מכוסה זעה קרה. החגורה של הילד בטרולי. לחגורה יש אבזם שאיתו אפשר להרוג חצי מטוס. אם יחרימו לנו את החגורה בשדה, עדיף לי כבר להישאר בברלין כי הילד ממילא יגמור לי את החיים.

אחרי ארוחת בוקר מושלמת אנחנו שוב פורקים ומסדרים את המזוודות. עד לטיסה יש זמן ואני קופצת החוצה לקנות עוד טרולי. קונה. חוזרת. יוצאים מהחדר למעלית. בזמן שאני מצלמת את המזוודות אני מבינה שכנראה טעיתי בגודל הטרולי. האופטימיות לוחשת "יהיה בסדר", אבל האופטימיות לא הוכיחה את עצמה בתחילת הדרך ככה שאין מה לסמוך עליה בסופה.

 

בשדה אנחנו מוסרים את המזוודות – 40 קילו על הקשקש. נעמדים בתור לבידוק כבודת יד עם שני הטרולי, וכל אחד עם תיק גב קטן. בתיק שלי גם חצי קילו פטל שלא הספקנו לאכול אתמול. עובד טורקיש מעיף מבט ואומר, מאדאם, הטרולי שלך לא תקני. אני יודעת שהוא לא תקני, אני רק לא יודעת מה לעשות.

ניגשת למסור את הטרולי לבטן המטוס. בחור חביב מתלהב ומודיע 17.5 יורו לכל קילו. הטרולי 8 קילו. הקמצנות מתחילה להתעורר. גם הבאסה. כפתרון לא אינטליגנטי בעליל אנחנו פותחים את הטרולי החדש, מוציאים מתוכו את ה-8 קילו, מפזרים אותם בין הטרולי הישן ותיקי הגב שלנו. טוב, מה עושים עם הטרולי הריק? אני נותנת אותו לבחור של הטורקיש עם המילים HAPPY BIRTHDAY. הוא נבוך ואומר "אסור לי לקבל מתנות". נו מה, סתם לזרוק את הטרולי? חבל (דרישת שלום מהפולניה הפנימית). ואני שואלת את התור "מישהו רוצה טרולי".

בראש שלה: עדיף לשמח מישהו מסתם לזרוק.

בראש שלו: לא, היא באמת לא נורמלית.


טורקייה במעיל צהוב מהמם קופצת עלי ולוקחת ממני את הטרולי המאוס. הטיסה לאיסטנבול עוברת מהר, אנחנו שקועים בסרט מתח, לא מספיקים לסיים אותו וכבר נחיתה. לא נורא, נראה את סוף הסרט בטיסה לתל אביב.

יש לנו שלוש שעות, אנחנו באולם המתנה כלשהו לא המרכזי. סיבוב בדיוטי, קצת אוכל, קצת שתייה, קצת כלום כי אין WIFI  חינמי אצל הטורקים. העיקר שעצי אשוח עדיין מקושטים.


שעה לפני המראה אמור להופיע מספר השער על המסכים. לא מופיע. עוד חצי שעה. לא מופיע. רבע שעה להמראה ואנחנו מבינים שכנראה משהו לא בסדר.

עם ה-20 קילו שעלינו צועדים במסדרונות אינסופיים של אטטורק ומגיעים לנציגות הטורקיש. שם כבר עומד לו תור מכובד של ישראלים כשבפיהם צמד מילים אחד בווריאציות שונות: "יאה כושלאמאשלהם". הטיסה של עשר בערב מבוטלת. למה? הדעות חלוקות. הגרסה הרשמית של הטורקים – מזג אוויר בישראל (המטוסים הטורקיים כנראה נמסים ב-18 מעלות) הגרסה הישראלית טוענת שפשוט לא נמכרו מספיק כרטיסים והטורקים החסכוניים החליטו לאחד טיסות. הטיסה הבאה בשתיים לפנות בוקר. לא נעים אבל באמת שלא נורא. כמובן שאני דורשת קופונים לאוכל ושתייה. מקבלת. אנחנו אוכלים באיזה מסעדה, מקנחים בחצי קילו פטל שכבר הפך קצת למיץ. עוד שעה ועוד שעה והנה המטוס. וכאן מגיעה המכה האחרונה והרצינית מכולן – במטוס אין מסכים! מה שאומר שלעולם לא נדע מה קרה לאחות מספר 7.

 

בראש שלה: כמה טוב זה היה. רק חבל שקצר מדי. כל כך כיף לי לטייל איתו. אנחנו באמת צוות מושלם, עם שפה משלנו, בדיחות משלנו, קללות משלנו ואפילו המריבות הן שלנו ורק שלנו. אני מרגישה שהשלמתי עוד חתיכה בפאזל הזה שנקרא ברלין זה בית. 

בראש שלו: היה סבבה. מזל שלא יותר מדי זמן. ברלין אחלה עיר. ועכשיו אני רוצה כבר לאסוף את הכלב מהפנסיון. התגעגעתי אליו! 


סיכום קצרצר, כמו הטיול עצמו

ברלין זה בית. הבנתי את זה לפני כמה ימים, שבוע אחרי שחזרנו. פתאום זה הציף אותי. ברלין זה הבית שלי. ולא משנה אם אני רבה עם הילד או מתענגת על מרגריטה תותים. שם אני בבית, שם אני חיה. פה אני בגלות, פה אני שורדת. אני לא יודעת מה יהיה, בשלוש שנים הבאות אני רכוש של צבא הגנה לישראל וסביבתה הקרובה. אין לי מושג איך נעבור את זה. אין לי מושג איך ומתי יזדמן לי לחזור הביתה לברלין בשלוש השנים הקרובות. אני יודעת רק דבר אחד, ברלין זה הגורל שלי, זה מה שכתוב לי בקלפים. זה מה שאני רוצה וזה מה שיהיה. אני עוד אחזור הביתה לתמיד. אחזור ואמשיך לחלום. אחזור ואחיה. 


ינינה
27/01/2018 22:31
אלונה, אוי שאני נהניתי. אתם צוות לעניין, הנסיך הורס לבבות. ברלין שלכם מקסימה, מרגשת, מצחיקה, מלהיבה . אני אגב עם הנסיך בעניין מוזיאון הריגול.
ושוב תודה על שגרמת לי להבין עד כמה שאני אמא שפויה ונורמאלית. (אצלי אגב זה לא נשאר בראש שלו, אלא יוצא ישר מהפה )
אלונה
28/01/2018 08:05
ינינוש, תודה יקירתי. את לגמרי שפויה. זה הם, הנסיכים שלנו,לא אנחנו.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: