עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

דבלין. אירלנד אביב 2017

06/06/2017 16:44
אלונה

קיסה וגיסה כובשות את אירלנד

הקדמה 1 - מה פתאום אירלנד

שנים חלמתי על אירלנד. מה לי ולה? השורשים שלי מעולם לא ננעצו באדמתה, איש מקרובי משפחתי מעולם לא ביקר שם. ומעולם גם לא נתקלתי באירי חי, למרות שיש לי בבית מדריכי טיולים לאירלנד עוד מהמאה הקודמת. אירלנד זה מעין אלדוראדו, ארץ עוץ וארץ-לעולם-לא, אי המטמון ואסקליבר שלי. אבל מה לי ולה? כנראה היו אלה הספרים ובעצם הסופרים האיריים שהותירו בי צלקות אינטלקטואליות ועוררו את הכמיהה הזאת. ואחר כך הגיעו הסרטים והסדרות והציתו את הדמיון. היה משהו רומנטי בדמות הגיבור האירי - מיוסר, קשוח, פרא אדם, לרוב מורד, חופשי, שיכור ובעל לב זהב. יותר מאוחר הגיעו המחזאים והמשוררים האירים - ברנרד שואו העוקצני, בקט הדיכאוני, וכמובן ייטס שגורם לי להתאהב מבלי להבין כלום. 

שנים ידעתי להסביר למה אני לא נוסעת לאירלנד: רחוק, יקר, אין עם מי, לא נוהגת הפוך, אין טעם לטוס רק לדבלין בלי לטייל באירלנד ואיך אפשר לטייל באירלנד אם אני לא נוהגת הפוך.

שנים ידעתי להגיד למה לא. ורק לפני כשמונה חודשים הבנתי למה כן. כי חלומות צריך להגשים. אחרת עם השנים הם הופכים למחשבות טורדניות שרודפות אותך ללא רחמים. 

הקדמה 2 – אז איך הכול התחיל

כאמור החלטתי להגשים חלום. ועם ההחלטה הזאת נסעתי לשתות תה אצל חברתי-אחותי M. 

כי בעדה שלנו כל החלטה גדולה מלווה תמיד בכוס תה. M מזגה, אני לגמתי ועם ברק בעיניים אמרתי "אנחנו נוסעות לאירלנד". M שתקה, לגמה גם היא מהתה הרותח ולבסוף פלטה "אולי ניסע למקום אחר?". 

לזה לא ציפיתי. ניסיתי לפתות אותה עם התמונות של צוקי מוהר מגוגל אבל M אמרה "בא לי משהו אחר". ובכך למעשה עמד להיסתם הגולל על החלום שלי. ברגע זה קיסה שעד כה נמנמה בכורסה, פקחה עין שמאל ואמרה אירלנד? מגניב. 

למי שלא מכיר את קיסה, אספר רק שהיא הבת של M, שהיא הייתה פרטנרית מושלמת בטיול למילאנווהכי חשוב - קיסה לא מבזבזת מילים. לכן כשקיסה אומרת מגניב זה אומר למעשה "אני באה איתך, תני לי רק יום יומיים לבדוק את נושא החופשה בעבודה". כעבור יומיים היו לנו כרטיסים ושמונה חודשים לחכות. שזה משהו כמו נצח + 30. אבל הנה בוקר בהיר אחד אספתי את קיסה מהבית בדרך לשדה התעופה.

חיות על הקצה

בשדה המולה רבתי למרות שהשעה חמש. משטרה, מגפונים, אנשים עצבניים. שביתת נהגי מוניות. עוד בטרם הנהג שלנו לוחץ על הברקס מישהו רץ אלינו, מכניס את הראש לחלון ומסנן "שלא תיקח מפה נוסעים, חבר". החבר לא מתרגש וברגע שאנחנו יוצאות הוא מתחיל להעמיס משפחה מרובת ילדים ומזוודות. מישהו צועק "בואו, בואו" וחבורה של נהגי מוניות לא ידידותיים מתחילה לנוע לעברו. כל זה מעניק לנו כחמש דקות של בידור בריא עם הסיגריה הראשונה של הבוקר.

בעצלנות ובנחת אנחנו נכנסות בשערי גן עדן ונעצרות כעבור שנייה כי חשוך לנו בעיניים. התור לבידוק של הטורקים אינסופי. לא, אינסופי זה התורים באוגוסט. התור הזה נראה כאילו כל מי שסובל מנדודי שינה החליט לבוא להירגע דווקא בנתב"ג. אחר כך ביקורת דרכונים ומתוך 197 עמדות רק על אחת מהבהב אור ירוק. בקיצור אנחנו מגיעות לדיוטי 45 דקות לפני הבורדינג ועוד לא אכלנו סנדוויץ' סלמון. מסתבר שגם לא נאכל כי בשעות כאלה אין סלמון בדיוטי. רק זה כשלעצמו היה אמור להדליק אצלי נורה אדומה. בלית ברירה אוכלות משהו אחר ומהר. אני כרגיל מכניסה יד לתיק להוציא את הארנק עם התרופות הקבועות שלי (מזה כשנה וחצי יש לי רשימה מסודרת של מה ומתי לקחת ואני משתדלת לא לאכזב את הרופאים שטרחו כל כך להשאיר אותי בריאה וכמעט שלמה). כמובן שהתרופות הקבועות עלי, כלומר בתוך ארנק קטן בתיק עליה למטוס, למקרה שהמזוודה לא תגיע. כי אין לי בעיה להישאר בלי תחתונים, העיקר בריאה.

ובכן, מכניסה את היד לתיק. אין. אין תיק תרופות. איננו. גם לא בכיס הקטן. גם לא בכיס עם רוכסן. גם לא בכיס המכנסיים. אין. עשר דקות לבורדינג. שולחת את קיסה לסיבוב ברחבי הדיוטי כולל שירותים לבדוק אולי זה נפל שם וניגשת לעמדת מודיעין. רק בינינו – ברגעים אלה אני המחשה ויזואלית לביטוי "אישה על סף התמוטטות עצבים". הבנות במודיעין מקסימות, מתחילות להרים טלפונים לכל המחלקות לברר אולי מצאו ארנק עם "תרופות מצילות חיים". המילים האלה "תרופות מצילות חיים" מהדהדות שוב ושוב. קיסה חוזרת לאחר סיבוב בכל תאי השירותים של הדיוטי. אין. 

מרימות טלפון ל-M שהיא המבוגר האחראי עלינו וגם הרופאה המשפחתית שלנו. M שותקת. חושבת. אומרת טוב, את זה ואת זה תוכלי לקנות בלי מרשם בבית מרקחת בדבלין, אני אשלח לך את השמות של התחליפים. אבל את התרופה הזאת... המ... אין לי מושג מה יהיה אם לא תיקחי אותה שבוע. כנראה ש... אני מאמינה ש... את יודעת מה, לא יקרה כלום!

ובאוזן השנייה אני שוב שומעת את "תרופות מצילות חיים". קיסה מסתכלת עלי. אני מסתכלת על קיסה. וברגע של חוסר אחריות או אולי טיפשות מוחלטת (ימים יגידו) אני אומרת – הדבר היחיד שמציל חיים פה זה הטיסה. יאללה, יהיה מה שיהיה. בואי לגייט. 

הטיסה של טורקיש יוצאת בזמן. לא מבינה למה לא טסתי איתם עד היום. גם מטוסים מעולים, גם חצי מחיר מטיסה ישירה, גם אחלה ארוחות, גם משקה איירן בכמויות מסחריות וגם הסיגריות בדיוטי באיסטנבול רבע מחיר מהדיוטי בארץ.

בטיסה אני מבררת עם קיסה אם לקחה מטרייה. לא. גם אני לא. קיסה מהרהרת: בלי תרופות ובלי מטריות. אנחנו חיות על הקצה.

 

קונקשן של שעה וחצי באיסטנבול ונחיתה בדבלין סביב שלוש בצהריים. שמש, חם. עד כדי כך שאנחנו לרגע חושדות בטורקים שהביאו אותנו לדובאי במקום דבלין. בדיעבד הסתבר שזה היה היום הכי חם השנה באירלנד. ועוד אחד בדיעבד – לאחר שבוע קיסה ואני סבורות שיש מקום להפוך אותנו לאלילות מזג אוויר האירי. במהלך שבעה ימים רק יום אחד ירד גשם ממש. עוד 4 ימים היו יבשים לחלוטין ועוד יומיים של טיפות נעימות בלבד. כמובן בזכותנו.

אנחנו ממתינות למונית ונתקלות בחבורה עליזה של מסיבת רווקות.

בכלל כל העיר מלאה בחבורות כאלה. זה בטח בגלל שבועות מבריקה קיסה. נהג מונית הוא האירי הראשון בחיי. אנחנו מנהלים שיחה נעימה וכעבור 20 דקות ו-28 יורו אנחנו בפתח המלון. בואו נתעכב רגע – מלון Castle  ממוקם בפרנל סקוור. 



כ-10 דקות הליכה איטית (מאוד) עד לטריניטי קולג'. חולש על שני בניינים ג'ורג'יאניים, מול כנסייה, ליד מוזיאון הסופרים (שמרוב שהיה ממש קרוב לא הספקתי להציץ בו) וגן הזיכרון. במלון שתי מסעדות ובאחת מהן כל ערב יש זמר או להקה להנאת הקהל. למה דווקא המלון הזה? זה המלון היחיד בדבלין שמבטיח (ומקיים) חדר למעשנים וגם המחיר שלו שפוי להבדיל משאר בתי מלון בסביבה.


 

המלון מלא "אווירה".  


אבל מציע גם מעלית לקומה הרביעית, האחרונה. מי שלא יודע, בקומות האחרונות בבניינים ג'ורג'יאנים האירים התקמצנו על חלונות גדולים כי מס על הזכוכית היה גבוה.

אנחנו עולות לקומה רביעית, נכנסות לחדר מקסים שאין בו טיפת חמצן, מנסות להתקלח בזריזות ומגלות שכנראה יש מס גם על זרם המים אחרת אי אפשר להסביר את השפריץ הדקיק הזה שיוצא מראש הטוש. אבל הי, מה זה משנה?

יורדות למסעדה של המלון.


פיש אנד צ'יפס ראשון ואחרון. פלטת בשרים. גינס ראשונה ולא אחרונה.

 


 


 

יורדות ברחוב הבית שלנו או'קונול עד לפניה שמאלה לפסל של ג'יימס ג'ויס, שבדיוק משפחה מוסלמית החליטה לנוח לידו (אגב, להבדיל מלונדון, בדבלין אין כמעט מהגרים).

ואחר כך ימינה, ואחר כך עוד קצת שמאלה ואולי ימינה?



והנה נהר ליפי במלוא הדרו.

 


אנחנו מטיילות לאורך הנהר.

חולפות על פני בית המכס

פסל הרעב

 


גשרים, שחפים, בניינים, דגם של Jeanie Johnston ספינה ראשונה שהובילה מהגרים בתקופת הרעב הגדול. יש פה גם מוזיאון. אנחנו רק מצלמות. 

בניין שבנוי בזווית התואמת את זווית הכוס בעת שמוזגים בה גינס. ואולי קודם בנו את הבניין ואחר כך דבלינאים המציאו לו סיפור יפה.


עבודת אמנות רחוב ענקית של סנאי שעשוי מזבל, אופניים, כיורים, גדרות, נעליים ישנות והשד יודע מה עוד. רבע שעה אנחנו עומדות ומגלות עוד ועוד חלקי חילוף על הקיר. עוד על עבודות של האיש תוכלו לקרוא כאן הגרפיטי המדהים 


ואחר כך עוד בית ועוד רחוב ועוד דבלינאים 

 



בדרך חזרה רחוב או'קונול מלא בדוכנים של צבא הישועה. הם מחלקים מזון וברושורים על חטא עונש וגאולה. קיסה גם לוקחת. שיהיה. יש הרבה הומלסים בדבלין. חלקם מאוד ידידותיים. ושלא יהיה לכם ספק, אנחנו עוד נפגוש אותם.

 


חוזרות לחדר הלוהט. מכינות תה כי בעדה שלנו כל הדברים הטובים מתחילים ונגמרים בכוס תה, ופורשות לישון בתוך סאונה אירית.

קיסה וגיסה תוהות: איפה הגשם?


גשם גשם בא

בבוקר אנחנו מבקשות בקבלה לעשות משהו עם היעדר אוויר בחדר (למעשנים!). מייד מביאים לנו שני מאווררים. למרות גודלם המיניאטורי הם עושים אחלה רוח. גם הגשם בחוץ עוזר לקרר את החדר. ארוחת בוקר ובה מוצע לנו מבחר מטעמים על טהרת האיכס. שעועית מבושלת, עגבניות ופטריות מטוגנות, פודינג שחור ופודינג לבן, תפוח אדמה מטוגן אבל גם מגוון ביצים וגבינות ולחם שרק מלהסתכל עליו רמת הסוכר שלי מגיעה לשיאים חדשים.

 

ויש גם גינה רטובה לאספרסו וסיגריה ראשונה של הבוקר.



אנחנו יוצאות אל רחוב או'קונול 

והולכות לחקור את גן הזיכרון. 


אל תשאלו אותי מה זה. תחפשו בויקיפדיה. אני פה לא בשביל להשכיל אתכם, אני פה כדי שתתאהבו. 


אחרי עוד 20 מטר קיסה מצביעה על שלט ענק. תערוכת גוף האדם. כן, הגוויות האלה שהתרשמתי מהם בברלין בקיץ. לא בוער לי. לקיסה כן. 


קיסה בהיותה בת לשני רופאים, שחבר ילדות שלה היה עובר בצנצנת פורמלין שעמדה על מדף הספרים בבית, מקבלת את הכול בסקרנות והתלהבות גדולה.

בחדר שנקרא מערכת רבייה קיסה מתעכבת ארוכות. כל כך ארוכות שאני מתחילה לחשוש שיש שם משהו שחדש לה. קיסה מסתכלת ובודקת מכל זווית וכיוון אפשרי. שותקת. נאנחת. פולטת: ולחשוב שבגלל הדבר המעוך והקטן הזה אנשים יצאו למלחמות לאורך כל ההיסטוריה. בתכל'ס, צודקת.

בשלב כלשהו אנחנו כמובן הולכות לאיבוד ומבקשות מהשומר להראות לנו את הדרך אל האור. האיש החביב קודם שואל מאיפה אנחנו, אחר כך מתלהב ואחר כך מספר לנו על תולדות המקום. Ambassador פעם היה תיאטרון מפורסם בדבלין ואחר כך בית קולנוע ואחר כך הפך לחלל תערוכות. התקרה הגבוהה, השלטים "יציע" ו-"אולם" עדיין מסגירים את עברו המפואר. תערוכת הגופות


כשלושים שניות לאחר שאנחנו יוצאות החוצה, נעלי התעמלות שלי נרטבות. קיסה תוהה שנחזור? לא. אנחנו לא חוזרות, אנחנו קונות. וכך בחנות טימברלנד הקרובה אני מוצאת את הזוג המושלם. בחנות הבאה אנחנו מצטיידות גם במטריות.

 


זהו, עכשיו אין כוח שיעצור אותנו בדרך לטמפל בר. אלא אם קוראים לו דונטס ממולא בקרם פטל. והוא זה שמעכב אותנו לעוד כחצי שעה.


גשר הפני'ס ולידו הפסל של נשים עם סלים. 

חוצות את הגשר בגשם מטורף. 



משוטטות בסמטאות של טמפל בר.




זה שמפלי ניאגרה יורדים עלינו לא פוגם כהוא זה באושר שלנו.



בשלב כלשהו כשהמטריות מתחילות להיכנע לגשם אנחנו מסתתרות בפאב לארוחת צהריים. הפאב כמעט מלא. אנשים מחייכים. שותים. שוב שותים ואחר כך שותים עוד קצת.



אני מזמינה אייריש קופי, שזה קפה עם וויסקי. אוכל של פאבים, טעים, כבד ולא זול. אבל בבוקר בשיחה עם M היא אמרה לנו "אל תתקמצנו על עצמכם". אז אנחנו לא מתקמצנות. קיסה מסתכלת בעצב רב על חצי ההמבורגר שנשאר לה בצלחת. נאנחת. אומרת אני לא יכולה יותר ואחר כך מוסיפה לא הייתי שורדת בשואה.



עם תובנה אופטימית זו אנחנו נפלטות מהפאב.

מלאות מרץ וגשם ממשיכות לאטרקציה הבאה. בדרך תופסות חתונה בבניין העירייה. חצי עירומות בגשם. פסיכים אירים האלה... 

אנחנו נתקלות בפסל של ילדים מכוערים להפליא. ילדי המילניום קוראים להם. 

וממשיכות לדובליניה שזה מוזיאון אינטראקטיבי בנושא ויקינגים. 


באולם הראשון תלוי שלט עם המילים "פראיה, טור, אודן" (מי שממש לא מכיר את האלים של הוויקינגים מוזמן לצפות בסדרה נהדרת בשם... "ויקינגים"). ובכן קיסה ואני רואות את השלטים וקוראות את השמות בשני קולות רמים עם חיוך די דבילי. תיירת ספרדייה לידינו מחייכת את אותו החיוך ומצטרפת להקראת השמות. אחוות המעריצות והמון צחוק מתגלגל.


 


אנחנו מסתובבות בדובליניה שעה קלה ונעימה כל כך.


לקראת הסוף מעל שלט "יציאה" יש שלט "למגדל". ומספר מוזר מתחת – 96. השומר המקסים (שמתם לב שהם כולם מקסימים?) מסביר שזה מספר המדרגות שעליהן צריך לדרוך כדי להגיע לראש המגדל. ומה מקבלים בסוף, אני שואלת. הו, עונה השומר, גביע ענק והתקף לב. קיסה אומרת אני אעלה ואספר לך. באמת? אני בדבלין כבר 18 שעות, כבר פחות 18 שנה ומספר כפול של קילוגרמים. כמו שני שחפים קלי כנף אנחנו ממריאות אל ראש המגדל. קצת הגזמתי כי זה נשמע יותר טוב מאיך שזה נראה שם בפועל. אבל עליתי 96 מדרגות במו רגליי וריאותיי. ובשביל 18 שעות ראשונות באירלנד זה הישג מרשים למדי. דובליניה כאן

 




מכאן בגשם שמטפטף ומלטף בו זמנית אנחנו חוצות בחזרה את ליפי 


ממשיכות למוזיאון הלפרקונים שנמצא סמוך לרחוב מארי.



כיכר מתוקה עליה עומד קרון ישן של חשמלית שהפך לפאב.


ובכיכר שוכב לו עגל הזהב וסביבו עדר של שחפים ויונים.

 


קפה ותה וקצת מתוק ואנחנו מתמוגגות על הנוף הרטוב.

המטרייה שלי מסרבת לתפקד ובדרך חזרה אנחנו נחליף אותה בחנות המזכרות שליד הבית.

מוזיאון לפרקונים. מזל של מתחילות. אנחנו מגיעות שתי דקות לפני שנסגר הסיור וכל שאר הסיורים להערב כבר נמכרו. 


אז במה מדובר? אישה לא צעירה מסבירה שבשעה הקרובה אנחנו נטייל בעולם האגדות האיריות. בואו אחריי, היא אומרת, אני אספר לכם הכול. והיא מספרת. הו, אלוהים, איך שהיא מספרת. ככה היו מספרים פעם, ליד המדורה, כשהילדים היו מחזיקים ידיים מתחת לשמיכה מרוב פחד, כשהמבוגרים היו עוזבים את כל עיסוקיהם וגם מתיישבים להקשיב. היא מספרת איך מוצאים לפרקונים ואיך גונבים את הזהב שלהם, איך מרמים את הפיות וממה צריך להיזהר אם נולד לך בן זכר. 


אנחנו עוברות מחדר לחדר, בכל אחד מהם מוצגים מעולמם של השדים הירוקים עם הזקן הג'ינג'י. יש פה קבוצה של מסיבת רווקות והכלה לעתיד עושה מאמצים עליונים לטובת סלפי.

 


כשאנחנו יוצאות אני מרגישה צעירה בעוד 10 שנים לפחות. לפרקונים פה


השעה שש בערב ואור יום מלא. אנחנו מתחילות להתקדם לכיוון הבית דרך רחוב מור.



כשמולנו צץ, כמו לפרקון ביער, סניף ענק של מרקס אנד ספנסר. קיסה אומרת: יש לי מסורת למשש תחתונים של מרקס אנד ספנסר בחו"ל. רק ממששת ואנחנו יוצאות. 

ברבע לשמונה אנחנו מודדות את הג'ינס אחרון. אני מתלבטת כי הג'ינס קצת "צעיר" מדי. שואלת את המוכרת מה דעתה. היא אומרת "ממש יפה לך, ראיתי נשים גם מעל גיל 40 שקונות את זה. ככה שבגילך אין לך מה לדאוג". אני מתנפלת עליה בחיבוקים ונשיקות. קיסה לוחשת תפסיקי להטריד מינית כל אירי שאת פוגשת.

אנחנו מספיקות להיכנס לסופר של מרקס אנד ספנסר לקנות פטל ומלא אוכל. מגיעות למלון די מותשות. קיסה מכינה לנו שולחן פיקניק על השטיח. סנדוויץ' שרימפס במיונז מעלה אצלי חיוך כל כך גדול שקיסה שואלת: להשאיר אתכם לבד?

קריר בחדר. במקלחת, בדיוק מעל האסלה ממוקם חלון לגג. ועל הגג המוני שחפים שמדי פעם מציצים פנימה. הצווחות של השחפים זאת תערובת בלתי נשכחת של חתול מיוחם ותינוק שנשחט לצרכיי פולחן. גשם בחוץ. היום הכי גשום של השנה יגידו אחר כך הדבלינאים. 

קיסה וגיסה תוהות: אם פודינג שחור עשוי מדם, ממה בדיוק עשוי הפודינג הלבן?


500 יורו, בייבי

אנחנו כבר מתחילות להתרגל לריחות בארוחת הבוקר ואפילו נהנות להציץ לאחרים בצלחת. מה שלא מפריע לי להחליק וליפול במדרגה היחידה שיש בכל חדר האוכל. יום ראשון היום השמיים בהירים ואנחנו בדרכינו לטריניטי קולג'.


נכנסות לסניף של לשכת תיירות כדי לקנות טיול למחר. קיסה מושיטה שטר ה-500 יורו שלה. ומייד מושיטים לה אותו בחזרה. אי אפשר לשלם בשטרות כאלה. גם לא בשטר של 200. מה לעשות? לפרוט בבנק. יום ראשון, אין בנק. אז מחר. אבל מחר אנחנו בטיול. אז מחרתיים. אבל גם מחרתיים אנחנו בטיול. אז מה עושים עם השטר של 500? כלום. ואם אני רוצה לקנות טבעת יהלום ב-5000 יורו לא יקבלו ממני את השטר של 500? לא. ראו הוזהרתם. שטרות גדולים לא עושים רושם על האירים. 

בכניסה לטריניטי קולג' אנחנו מגלות שהסיור עם הסטודנטים יצא לפני 30 שניות והסיור הבא בעוד חצי שעה. אבל אם נרוץ נתפוס את הסטודנט שלנו. משלמות ורצות אל הסטודנט שרק התחיל את הסיור. הסטודנט, בחור אנמי לגמרי, מעביר אותנו חצי שעה בין הבניינים המרשימים של הקולג'.



הוא מספק בעיקר את סקרנותם של כמה אוסטרלים לעניין שכר לימוד ותנאי קבלה. הוא לא משעשע וגם לא מצחיק. לזכותו יאמר שהוא גם לא מנסה להיות כזה. כעבור חצי שעה די נעימה, בעיקר בזכות הקולג' ומזג האוויר, הסטודנט זורק אותנו בתור לספרייה, החדר הארוך וספר קלז. (אני לא מתעכבת וגם לא אתעכב לשנייה על תולדות המקומות התיירותיים שמופיעים בכל מדריך). תור אינסופי, למרות שהסטודנט מחייך ואומר "יש לכם מזל אין תור". 


האין תור נמשך חצי שעה. קיסה עומדת בגבורה, אני פורשת לספסל הסמוך.

אנחנו נכנסות לחדר הארוך והלב נעצר. במובן הכי מילולי של המילה.


אחרי כמה דקות של התאוששות וצילומים אנחנו מביטות לצדדים לראות איפה מסתתר הארי פוטר. החדר הארוך של הספרייה – לא לפספס בשום אופן. ספר קלז אגב לא כזה שוס גדול.


יוצאות מטריניטי קולג' בדרכינו ללטף את הפסל של מולי מלון. הו מולי, את לא יפה בכלל, גם הסחורה שאת מוכרת לא מפתה במיוחד. אבל הי, זאת מולי מלון בכבודה ובעצמה! ריספקט ואהבה אינסופית.



הרעב מתחיל להציק. אנחנו כזכור לא מתקמצנות על עצמנו ונכנסות לפאב שמול מולי.

מוקדם קצת לגינס. אבל מתאים בדיוק לכוס סיידר אלכוהולי או בלשון המקומיים BULMERS.


ממשיכות ברחוב גרפטון. החנויות כבר נפתחו אבל אנחנו לא בראש של שופינג.



אנחנו עוצרות להקשיב לזמרים ונגנים שפזורים לאורך הרחוב.


אפרו-אירי מנגן ושר killing me softly , ואני תופסת את קיסה לריקוד קטן.

 

אחר כך סטייה קלה מהדרך לגלידריה של מרפי'ס. גלידה בטעם מלח ים. מוזר כמו שזה נשמע, טעים הרבה יותר ממה שזה נשמע.

גלידת מרפי'ס. תעזו ותיהנו.

אנחנו מנסות את מזלנו בסיור ויקינגים ברכב האמפיבי. אין מקום. אין אז אין. 



ואנחנו נזרקות על המדשאות המזמינות של הפארק סנט סטפן גרין. איזה עונג לשכב על הדשא, להקשיב לשחפים החצופים, לבהות בעוברי אורח. 


כעבור שעה ארוכה ונעימה ניגשת אלינו הומלסית. שתי שיניים בפה, עיניים אדומות מסגירות בדיוק איזה חומר היא לקחה הרגע. מאוד מנומסת. מציגה את עצמה. מזכירה את עובדת היותה הומלסית. מרגיעה אותנו שאין בכוונתה לבקש כסף, רק סיגריה. אנחנו שולפות את החפיסות. היא לוקחת אחת מכל אחת. מודה מכל הלב ומתחילה להתרחק. באותה השנייה מישהו מחבק אותי מאחורה ואני שומעת צעקות You are an angel!! Angel... Angel…. בן זוגה של ההומלסית מקבל בהרבה תודה את הסיגריה. אנחנו אומרות בשני קולות "זה בסדר, בסדר, אלוהים יברך אתכם". ההומלס ממשיך לחבק אותי ולנסות לנשק. יש גבול למלאכית שבי. בעדינות אני מרחיקה אותו מעצמי בזמן שקיסה לא מורידה עיניים מהתיקים שלנו. קצת מביכה הסיטואציה. לא אוהבת להרגיש את עצמי "הנדיב הידוע" על חשבון הומלסים.


אנחנו מסכמות לחזור לפארק עם אוכל לשחפים (ואם לשפוט לפי הגודל שלהם, נדרש פה מינימום סטייק אנטריקוט 550 גרם). 

מציצות בחצרות הפאבים בדרך. כל כך כיף שם.


דוגמות קצת מתוקים בית קפה או'פיצ'ס. זאת רשת מעולה. עם אוכל גם לצמחוניים וגם לבני אדם, בשירות עצמי.


עם רמת סוכר מטרידה ומלאות שמחת חיים אנחנו ממשיכות למריון סקוור הלא הוא פארק מריון. 


אופני בירה חולפות לידינו. שוב מסיבת רווקות. הפעם Bride to be מחליטה לפנק את העוברים והשבים, מדי פעם מרימה את החולצה ומציגה לראווה את מה שהטבע או הרפואה העניקו לה ביד נדיבה.


בדרך הדלתות הצבעוניות של דבלין. עוד ימיים נקבל גם הסבר למה הן כאלה.

ככל שאנחנו מתקרבות לפארק, צלילי המוסיקה הופכים ליותר ויותר רמים. על גדר הפארק שלט "ימים של מדינות בלטיות בדבלין". על הדשא במה, דוכנים עם מזכרות מריגה וטאלין. אנשים רוקדים. יש משהו פה, בדבלין הזאת שגורם לך לרקוד, לחייך והכי מוזר - גורם לך לאהוב את האנשים באופן כללי.




אחרי שמיצינו את המדינות הבלטיות אנחנו מצטלמות על כיסא הג'וקר. הכיסא הוא לכבוד ולזכר קומיקאי אירי דרמוט מורגן שהרבה לבקר את השלטון. והרי הג'וקר הוא היחיד שמותר לו לצחוק על המלך. עכשיו גם לנו מותר. 


ואחרי הכיסא אנחנו מגיעות אל הסלע עליו רובץ בנחת אוסקר ווילד. לפניו שני פסלים – של אשתו העירומה וטורסו של גבר, ללא ראש ורגליים. מבטו של אוסקר מופנה כמובן אליו ולא אל האישה. 


ציטוטים של ווילד על העמודים עליהם עומדים שני הפסלים.

אנחנו מתיישבות על הספסל. אנחנו אוהבות של אוסקר. מאוד מאוד אוהבות. טוב ונעים לנו פה בחברתו. עד שקבוצה ענקית של יפנים משתלטת על האזור לצורך סלפי.


אנחנו עוזבות את הפארק (עוד פארק מושלם) ומתחילות לחזור. מזג אוויר בהזמנה. 


החנויות ברחוב גרפטון כבר נסגרות, גם הלהקות מתחילות לפרוש. 


כשאנחנו כבר על רחוב או'קונול אנחנו מרגישות רעב. 10 מטרים הבאים לא מביאים שום ישועה, למעט הדוכנים של צבא הישועה עם מרק חם וסנדוויצ'ים. נכנסות לסופר, קונות קצת אוכל, הרגליים כבר לא נושאות לא אותנו ולא את התיקים שלנו. כעבור עוד 10 מטרים אנחנו מגלות פיצרייה קטנה. מה, פיצה בדבלין?? לא פאב עם אוכל נורמלי? להגנתנו יאמר שאנחנו פשוט גמורות מעייפות. החדר שלנו קריר ונעים. אנחנו שמות את השעון על שש בבוקר ונרדמות לצלילי שירת השחפים.

קיסה וגיסה תוהות: מה ליפנים ולאוסקר ווילד?


כשאלוהים צוחק (טייק-1)

מוקדם מוקדם בבוקר אנחנו עולות על אוטובוס של חברת פדי-וואגון לטיול מאורגן לצוקי מוהר. למה דווקא החברה הזאת? כי תחנת איסוף ממש קרובה למלון, כי הם היחידים שיוצאים בשעה שכבר יש אור בחוץ (7:50), כי הטיול כולל אמנם כמה וכמה עצירות אבל הוא לא מתפזר ולא מנסה לסמן V על חצי אירלנד בדרך. וגם יש WIFI באוטובוס.

הנהג שלנו פרנק. קוקו, שפם, משקפי שמש, מבטא אירי מלטף. מברר אצל כל אחד מאיפה הוא, מספר קצת על דבלין וקצת על אירלנד ודי מהר מוביל אותנו לעצירה הראשונה. כפר דייגים KINVARA. אנחנו יוצאות לעשן ופרנק מצטרף אלינו לשיחה. הוא מחזיק סיגריה אלקטרונית ומתחיל להלל ולשבח אותה, עד שהוא כבר לא יכול לשקר לעצמו ומבקש מאיתנו סיגריה. עד סוף הטיול חצי חפיסה נרשמת על שמו של פרנק אגב.


נמל קטן וקצת מוזנח


 


עוד סיבוב קצר בין הבתים הצבעוניים.


העצירה הבאה היא בצוקים הקטנים. בייבי מוהר מה שנקרא.

 



עוד נסיעה ועוד עצירה בפאב כלשהו לארוחת צהריים זריזה (יותר מדי זריזה לטעמינו).

 


הדרך ממשיכה והיא נקראת הדרך האטלנטית ואי אפשר לצלם אבל אפשר למות מרוב היופי. כשאנחנו עוצרים כבר בצוקי מוהר השמיים לא סתם כחולים, הם מבהיקים מרוב כחול.

 

הטיול כולל כניסה למרכז מבקרים. יש שם כמה שטויות אינטראקטיביות. יוצאות החוצה ומתלבטות ימינה או שמאלה. שמאלה זה לטפס על הצוקים ולהסתכל מהם.

ימינה זה עדיין לטפס אבל עם נוף אל הצוקים. השיפוע מימין נראה פחות נוראי ואנחנו מתחילות לטפס. ואז אנחנו רואות אותם. את צוקי מוהר.

את אחת מפסגות היצירה האלוהית.

סביבנו כמיליון ורבע תיירים אבל שקט מאוד. כי אין מילים. כי לא צריך לדבר. צריך להסתכל בלי למצמץ כדי לא להחמיץ ולו גם שבריר שנייה מהמראות האלה.

אלוהים, למה לא סיפרת לי שיש כזה יופי בעולם? ואני שומעת אותו צוחק צחוק מתגלגל או שהיו אלה הגלים שהתנפצו על הצוקים, ואולי זה החלום שהגשמתי מחא כפיים?

שעתיים חולפות תוך שניות בודדות. אנחנו שוב באוטובוס של פרנק. אנחנו לא רוצות יותר כלום. רוצות לעצום עיניים. לנשום עמוק. לחזור אל המראות הלא אמיתיים האלה.

אבל לפרנקי תוכניות משלו והוא ממשיך לנסוע.



שוב עוצר בלא יודעת איפה. אבל יש טירה ויש פאב. אנחנו קצת אוכלות, קצת שותקות והרבה מאושרות.

 

השיבה לדבלין בשמונה בערב. מלא אור. כמה דקות בחדר וקדימה, לאכול במסעדה של המלון. בתשע הבטיחו הופעה. המסעדה יפיפייה. השירות נוראי.

 


עד שמגיע האוכל קיסה נרדמת פעמיים ועושה כמה פעמים מיאו מיואש. האוכל מגיע יחד עם הזמר. אולי כדי שלא נפריע לו לשיר. אירי מקסים (כמו כל האירים) שואל מי בקהל, מחייך למשמע "יזרעאל" מהפה הלועס שלנו ומתחיל לנגן ולשיר.

 

אם רק היינו קצת פחות עייפות, אם רק היינו קצת פחות גדושות בחוויות של היום, היינו מצטרפות אליו בשירה. מה שהכי מוזר זה שאני מרגישה כאילו מאז הילדות שמעתי שירי עם איריים ואני מכירה את המילים בעל פה. 

הזמר פוצח בגרסת קאבר שלו להללויה שנשמעת כמו תפילה בערב גשום, במסעדה שבמרתף, בבית מלון קאסל בדבלין שבאירלנד – הארץ המובטחת.

קיסה וגיסה תוהות: אחרי ארבעים שנה במדבר, לא יכולת להוביל אותנו לכאן?


כשאלוהים צוחק (טייק-2)

אנחנו מאוד עצובות מהבוקר. הטיול אתמול היה מושלם. הוא היה כל כך מושלם שאנחנו לא מבינות מה חשבנו לעצמנו כשהחלטנו לצאת לעוד טיול אחריו. מה יש לנו לחפש במחוז ויקלו אחרי צוקי מוהר? בקיצור, מצב רוח לא משהו ואיתו אנחנו עולות לאוטובוס של חברה Gray Line. המדריך שלנו ריצ'י. ריצ'י מזכיר את דוקטור האוס ומיסטר בין בו זמנית וזה קצת משפר את ההרגשה. ריצ'י מברר מאיפה כל אחד מאיתנו, ובסיבוב הקצר שהוא עושה בניסיון לצאת מהעיר החפורה, הוא משתדל לחמם לכל אחד מאיתנו את הלב. הנה שגרירות ישראל הוא אומר לנו. יופי, לא התגעגענו. אבל תודה על הניסיון, ריצ'י.

בדרך ריצ'י מסביר למה הדלתות בדבלין בצבעים שונים. ואני חייבת להעביר לכם את המידע החשוב הזה (למרות שיש כמובן עוד גרסאות). אז ככה, כשהמלכה ויקטוריה מתה יצאה דרישה של הכובש הבריטי לצבוע את הדלתות בצבע שחור אחיד לאות הזדהות ואבל בממלכה. מכיוון שדבלינאים לא ידועים כנתינים צייתניים, הם צבעו את הדלתות בכל צבע אפשרי למעט שחור. קיסה ואני שכבר מאוהבות בעיר הזאת, בעם הזה, בתרבות ובהיסטוריה שלו, מרגישות שהנה נוספו עוד כמה טיפות של אהבה לכוס הגדושה ממילא.

בדרך ריצ'י גם מספר על החפירות האינסופיות בעיר. חופרים רכבת קלה שנקראת לואיס. לפני כך וכך שנים ראש העיר החליט שאין סיבה שיהיו בעיר הרבה קווים של לואיס, מספיק רק הירוק והאדום. הפסים פורקו, הרחובות שופצו. עברו כמה שנים והתקבלה החלטה חדשה. צריך דחוף רכבת קלה בדבלין (משום מה זה מזכיר לנו את המולדת). אז חופרים מחדש. אגב, דבלינאים קוראים לרכבת העתידית דניאל די. למה? תחשבו לבד.

העצירה הראשונה שלנו ב-GLENCREEיש פה בית קברות גרמני. הגרמנים שנפלו מהמטוסים מעל אירלנד או שטבעו בים מול חופי אירלנד קבורים כאן. לכאן גם הובאו אחרי המלחמה כ-500 יתומים גרמנים במבצע שנקרא SHEMROK. אתם מוזמנים להתעדכן בויקיפדיה.


אנחנו שותות קפה זריז. עושות סיבוב קצר.

אני שואלת את ריצ'י האם מדובר בבית קברות של חיילים נאצים. הוא לרגע לא מבין את הכוונה, הרי באירלנד שלא השתתפה במלחמה יש מושגים שהם לא על פני השטח של התודעה. האירים קוראים למלחמהThe Emergency . חתיכת Emergency באמת. בכל מקרה, ריצ'י מהנהן, אומר כן, נכון, חיילים נאצים. אנחנו מוותרות.

האוטובוס ממשיך ואנחנו נוחתות על כוכב לכת זר. 


מוזר. מפעים. מדהים. מהמם. מטריף. מחניק. האזור נקרא Saly gap. לא יודעת להסביר מה זה. לא יודעת לתאר מה זה. יודעת רק שזה לא על כדור הארץ שלנו.

 

רק חצי מילה על הכביש. זה לא באמת כביש, ובכל פעם ששני רכבים שנוסעים ביומיום סתם הפוך, נפגשים על "הכביש" הזה מתרחש נס שבסיומו כל אחד ממשיך לדרכו ללא אבדות ברכוש או בנפש.

עצירה קטנה על גשר אבן. ראיתם את הסרט "נ.ב. אני אוהב אותך"? זוכרים את הגשר? לא זוכרים? לכו תראו מחדש. כולם רצים בהיסטריה לעשות סלפי עם ועל הגשר. קיסה ואני עדיין מנסות להבין באיזה גלקסיה אנחנו.



אנחנו ממשיכים וריצ'י אומר, תכף נעצור באגם גינס. רק שתדעו שסדרת ויקינגים מצולמת כולה שם. העיר Kattegat זה שם על גדות האגם. ההפלגה לאנגליה יצאה משם. לגרטה ורגנר אהבו שם בדיוק.


 

האוטובוס נעצר. אני תופסת את קיסה ביד. אנחנו רצות אל קצה הצוק. נעמדות וצועקות Long live queen Lagarta. טיפשי, דבילי, ילדותי, שתי פסיכיות באמצע שום מקום עומדות מאושרות וצורחות שמות של אנשים דמיוניים מסדרת טלוויזיה? כן כן ועוד פעם כן. כל זה ואושר. אושר זאת מילת המפתח בטיול הזה. משהו קטן כזה שמתחיל עמוק בלב וכמו הר געש מתפרץ ושורף את הבפנים. וברגעים האלה יש רק אותך והאושר שלך. האושר הזה נדיר, חמקמק, מתבודד ומתנזר מחברת בני אדם (ובשנים אחרונות מחברתי בפרט). וכשהוא סוף סוף בא אני לא מבזבזת אף טיפה ממנו. שותה אותו, טובלת בו את שתי ידיי, רוחצת את הפנים ואת הנשמה, מקווה שמשהו ממנו יישאר גם כשהוא יעזוב.

 

די, אני אומרת לקיסה, אני לא יכולה יותר. העוצמה הזאת של האושר מפחידה אותי. שזה מסוג המשפטים שהפולניה הפנימית אוהבת כל כך. אבל אי אפשר, זה לא חוקי להיות פולניה באירלנד. באירלנד אפשר להיות הכול חוץ מפולניה. ובעיקר - באירלנד אפשר למצוא את האושר.

הביקור באגם גינס משאיר אותנו ללא אוויר ומילים. העצירה הבאה שלנו בגלנדלוך. ריצ'י אומר מי שרוצה שיטייל לאגם התחתון ומי שרוצה שימשיך לאגם העליון. יש פה מפה של האזור. אני הולך לשתות תה חם. 

קיסה ואני מסכמות שאגם אחד, התחתון, מספיק לנו. הדרך לוקחת אותנו קודם לשרידי כנסייה ובית קברות. ברגע זה ממש מתחיל לטפטף.


תוך שניות הגשם כבר לא ממושמע לגמרי ומתפרע מעל גלנדלוך.

 

אנחנו חוזרות לשביל לאגם (עדיין נחושות להסתפק בתחתון בלבד). רואות את ריצ'י עומד ליד איזה סלע עם כמה נשים מהאוטובוס. מסתבר שאם יושבים על הסלע, שמים יד שמאל בתוך 5 החריצים שבו – אצבע בכל חריץ, ואת יד ימין מכניסים לתוך בור קטן שהתמלא במי גשם, בדיוק ברגע הזה צריך לבקש משאלה. הנשים מקשיבות לריצ'י ומנסות את מזלן. אחר כך תורי. התמרון די מסובך עם מצלמה, תיק, סווטשרט ומעיל. אבל מי יעצור אותי בדרך להגשמת משאלה? ברגע שיד ימין שלי סוף סוף נוגעת במים אני נזכרת שלא ניסחתי טוב את המשאלה ומבקשת את הדבר הטריוויאלי ביותר.

 הגישה אל האגם התחתון לא נוחה ומלאת בוץ. קיסה יורדת אל תוך הערפל ועולה ממנו כמו ונוס מתוך הקונכייה.


יש לנו עוד 45 דקות ומבלי לבזבז כוחות על מילים אנחנו ממשיכות אל האגם העליון. הגשם ממשיך יחד איתנו. אני קצת מקללת את עצמי על הרעיון הזה. מה כבר יש באגם הזה העליון שמצדיק הליכה בבוץ בגשם במקום התכרבלות בבית קפה שלמטה?


 

אנחנו מגיעות אל האגם. הפעם אלוהים לא סתם צוחק. הוא נחנק, הוא משתולל מרוב צחוק. הוא מראה לי אצבע משולשת ואומר "בני אדם, באמת חשבתם שאתם יכולים משהו? באמת חלמתם שאתם שווים משהו?"

אנחנו מתיישבות ככה, איך שעמדנו, על הקרקע. וזהו. וכבר אין גשם ואין אנשים ואין כלום מסביב. יש אנחנו והאגם. אנחנו ואלוהים. אנחנו והנצח. אנחנו והאושר.

אין לי מילים. אין לי גם דרך להעביר לכם את המראות. שום תמונה לא תצליח לרגש כמו הערפל הזה שיורד במהירות ובולע את ההרים שמסביב והופך את האגם לשחור כמעט.

אנחנו שותקות. אני נלחמת בדחף כמעט בלתי נשלט להיכנס לאגם ולהישאר שם, יחד עם בנות הים ושאר היצורים המיסטיים שגרים בו ללא ספק. רק היעדר גרביים יבשות מונע ממני להיכנע לפיתוי.

כל החוויה הזאת רוחנית ומטהרת. אני מרגישה עירומה ללא הציניות המולדת, קלה כמו נוצה של שחף, צלולה כמו מי האגם גינס וטהורה כמו תמצית מזוקקת של אושר. שום סם לעולם לא ייתן תחושה שכזאת. באחריות.

הדרך חזרה תחת גשם בלתי פוסק. למי שתוהה, כמובן שהמטריות נשארו באוטובוס. 



אבל הגשם מרגיש כמו מים קדושים, הוא מנקה אותנו מהיומיום, הוא מלטף ומחבק אותנו ואומר "הכול טוב. מעכשיו והלאה הכול יהיה רק טוב". אירלנד, אני שבויה שלך לנצח.

 

קיסה וגיסה תוהות: זה היה אמיתי, זה באמת קרה, כל היום הזה? 


דבלין, הו דבלין

בבוקר כמעט עם השחר (9:30) אנחנו מתייצבות בבנק שבו מתרחש אחד האירועים המרגשים של הטיול שלנו. קיסה סוף סוף נפרדת משטר של 500 יורו. מה שאומר שיש לנו ים של כסף. אנחנו משננות את ההוראה של M "אל תתקמצנו על עצמכם" ויוצאות לחקור את העיר.




הפעם ללא עצירות על דונטס אנחנו מקפצות לטמפל בר. הפעם גם

ללא גשם.


 





בטמפל בר אפשר לבלות שעות עם מצלמה. 



יש פה גם קיר התהילה ומוזיאון הרוק האינטראקטיבי. אנחנו מתלבטות ומחליטות להשאיר אותו לביקור הבא.


מכאן לטירה של דבלין. סתם ככה טירה באמצע העיר. כן, יש לה סיפור ואפשר למצוא אותו בקלות בגוגל. הטירה מרשימה מאוד.


אבל הסיור הקרוב רק בעוד שעה וחצי. קיסה מסתכלת עלי. אני מסתכלת על קיסה. ברור שלא נחכה. יוצאות לסיבוב קצר ועצמאי בחצר הטירה.

 


מתעכבות ארוכות בחנות המזכרות שלה.

יוצאות וממשיכות לשוטט. 


אנחנו מגיעות לכנסיית קרייס-צ'רץ'. היא צמודה לדובליניה, אבל כשהיינו בדובליניה הכנסייה הייתה סגורה. יש אגב כרטיס משולב לשתי האטרקציות. שווה לבדוק. 


הכנסייה מלאת גוטיקה קודרת (אנחנו אוהבות). ובקריפטה שלה יש מיצג שרציתי לראות. מומיות של חתול וחולדה שנלכדו בארובות האורגן ונשארו צעירים ויפים לנצח. 


בחצר הכנסייה יש אנדרטה לזכר השואה הארמנית. איפה השואה שלנו? תוהה קיסה ולא מקבלת תשובה.

 

אנחנו מתקדמות לכיוון כנסיית סט. פטריק.


לידה יש פארק קטן עם מזרקה וספסלים. רבע שעה של מנוחה בטבע.

ובכן כנסיית פטריק הקדוש, פטרונם ומגנם של האירים, שלמעשה לא היה אירי, לא היה קדוש וגם לא קראו לו פטריק. אבל זה פרט שולי. הכנסייה עצמה מדליקה.

פה, מתחת לרצפה קבור ג'ונתן סוויפט עם אהובתו סטלה. 


פה גם מוצגת מסכת המוות שלו (שהייתה בבעלות אביו של אוסקר ווילד – עוד פרט טריוויה שולי). אגב ספרנו לפחות ארבע מסכות ככה שלא ברור כמה זמן לקח לסוויפט למות סופית.

בקצה אחד של הכנסייה חנות מזכרות. בקצה האחר פינת הפעלה. כנסייה אינטראקטיבית. יש פה כמה שעשועים לילדים (לבנות כנסייה קטנה מקוביות לגו), אפשר להעתיק ציורים עתיקים, והכי מקסים – יש עץ שמעביר מסרים למתים. לידו מונחים פתקים בצורת עלה, כותבים את שם הנפטר וכמה מילים בשבילו ומניחים מתחת לעץ. העץ כבר דואג להעביר את המכתב הלאה.


ושוב שוטטות לכיוון הפארק סטפן גרין כי יש לנו בתיק קרואסון ואנחנו מתכוונות להאכיל את השחפים. 


בדרך ללא כל התרעה הרעב תוקף אותנו ואנחנו מייד נכנסות לפאב הראשון בדרך.

 


המקום קסם. כמו כל הפאבים בדבלין. אוכל טעים בטירוף, סיידר אלכוהולי, חצר למעשנים, מלצר עם חוש הומור אירי טהור (עוקצני ושחור).


מכאן לפארק. השחפים מברכים אותנו כמו פולניות זקנות "באמת טוב שבאתן, כבר התייאשנו לחכות", מתקבצים סביבנו, צורחים ודורשים אוכל.

 

יש שחפים עם עיניים שחורות ויש כאלה עם עיניים צהובות. אלה עם הצהובות יותר מפחידים, יותר אגרסיביים, יותר שתלטניים. כנראה נקבות.

 


והשעה כמעט ארבע ויש לנו כרטיסים לסיור ויקינגים ברכב אמפיבי. מה זה? זה סיור ויקינגים ברכב אמפיבי. קיסה שואלת (בפעם החמישים ושמונה בערך) אנחנו באמת נכנס עם הרכב למים? ואני (בפעם המאה חמישים ושמונה) עונה לה "תכף נראה".


לרכב שלנו קוראים לוקי ולמי שלא יודע, זה אחד האלים הכי כייפים של הויקינגים. הנהג המדריך וראש השבט שלנו הוא בארי. 

בארי הוא ויקינג אמיתי והוא מסביר לנו את המשימה להיום: אחד – להניף אגרוף. שתיים – לעשות פרצוף מפחיד. שלוש – לצרוח הכי חזק על הכופרים הגאליים. בואו ננסה, מציע בארי. אתם רואים, פה בפינה יש סטארבקס. גאלים מסטארבקס הם הכי מרושעים שיש. הם רק עושים את עצמם שקועים בקפה שלהם. קדימה, אחד, שתיים ושלוווושששששש. יושבי הסטארבקס קופצים בבהלה מהצרחות שלנו. 

בארי עושה לנו סיור בעיר. למרות שהוא מנסה להישמע כמו כובש אכזר, ניכר בו שהוא מאוהב בדבלין. אנחנו חולפים על פני קרייס-צ'רץ' שביקרנו בה הבוקר. אתם יודעים, אומר בארי, למצרים יש מומיה של תות ענח' אמון, ולנו – של טום וג'רי...

צחוק בלתי פוסק, צרחות, הנפת אגרוף באוויר, פרצופים מפחידים – אני שוב מרגישה את שובל השנים שנושרות ממני ונשארות אי שם, זרוקות על האספלט של דבלין. ואין לי שום כוונה לחזור ולהרים אותם.

 

הרכב נכנס לנמל קטן מחברים אליו משהו, אנחנו מקבלות חגורות הצלה.

קיסה שואלת בפעם החמישים ותשע – אנחנו באמת נכנס למים? ואני עונה לה (בפעם המאה חמישים ותשע) תכף נראה. ואכן אנחנו נכנסים למים.

 

בארי ממשיך לשעשע אותנו בעיקר על חשבון בונו, שכבר מזמן הפך לנושא הבדיחות הכי מוצלחות פה.

 


כיף טהור כל הסיור הזה ולמרות שהחוויה תיירותית לחלוטין, היא כל כך נהדרת שחבל לפספס אותה. מומלץ להזמין כרטיסים מראש באתר שלהם.


בתום הסיור אנחנו, כיאה לויקינגים, פושטות שוב על סניף או'פיצ'ס הסמוך. מעולה גם בפעם השנייה. יש לנו שעה לשרוף עד אוטובוס הרוחות. שיטוט נעים בגרפטון סטריט. 


הנה ההומלסית המעשנת "שלנו" כותבת את סיפור חייה על האספלט בגירים צבעוניים, מסבירה שזה מצב זמני ושעוד יבואו ימים טובים

אני ניגשת נותנת לה קצת כסף. היא מחייכת אלי עם שתי השיניים הבודדות שלה ומבקשת סיגריה. למה דווקא היא נגעה בי? לא יודעת. היא צעירה, פעם הייתה גם יפה, פעם היו לה עיניים כחולות לפני שערפל אדום כיסה אותן. היא נשמעת רהוטה, היא כותבת ללא שגיאות כתיב. היא לעולם תישאר הומלסית וגם בעוד כמה שנים כשאחזור לדבלין אני בטוחה שאמצא אותה בפוזה הזאת, יושבת על האספלט של רחוב גרפטון, כותבת בגירים צבעוניים את סיפור חייה והתיירים השבעים יתרמו לה יורו או שניים וסיגריה.

ביקור קצר בקניון סטפן גרין. קיסה כפי שגיליתי עוד במילאנו היא גמל - לא שותה ולא משתינה. אני לעומת זאת מאוד אנושית. לכן הביקור בקניון בלתי נמנע. הקניון כל כך יפה שאני לרגע שוכחת למה באנו לפה.

אבל הזמן דוחק ובשעה 19:30 אנחנו מתייצבות לאוטובוס הרוחות.

 

הייתי עם הילד באחד כזה בלונדון. אהבנו בטירוף. אוטובוס הרוחות של דבלין קצת אחר, ההצגה מתרחשת גם בפנים וגם בחוץ. אנחנו נתונים לחסדיהם של רוח רפאים ומכשפה מהמאה ה-17. שני שחקנים בחסד. 


שלוש עצירות בדרך. שלוש הצגות עם הפעלת הקהל. צחוק מטורף. הנאה מושלמת.




התחנה האחרונה ליד בית קברות, בפאב של חופרי הקברים.

 

הרוח מביא מגש מלא כוסיות עם נוזל ירקרק: משקה זה חיסל את המגפה השחורה באירופה. לבריאות!

אחרי שהוא מוודא שכולנו שתינו הוא מוסיף: ואולי זה מה שהתחיל את המגפה.

הפוגה קצרה, אנשים נכנסים לפאב להפסקת גינס. למשך רבע שעה הרוח והמכשפה הופכים לבני אדם, אנחנו עומדים בחוץ, מעשנים ומקשקשים.

המכשפה שואלת מאיפה אנחנו, אומרת שלפני כמה שנים ביקרה עם אמא שלה בחברון וירושלים. מוסיפה "ארץ נפלאה יש לכם". אנחנו מהנהנות ואומרות "נכון, רק חסר לה קצת שלום". המכשפה אומרת אל תאבדו תקווה. לפני 20 שנה איש לא האמין שיהיה לנו שלום. נכון? היא מתחילה לשאול אחד אחד את האנשים שהתקבצו סביבנו, נכון שלא האמנו שיהיה שלום? תגידו אתם, נכון שלפני 20 שנה איש לא האמין שהמלחמה תיגמר? הנה, היא אומרת, אתן רואות? אסור לאבד תקווה. גם לישראל השלום יגיע. מכשפה אירית ג'ינג'ית, מהמאה ה-17 שהועלתה על מוקד כנראה לא פעם ולא פעמיים, ליד שער נעול של בית קברות, בפתח הפאב שנקרא חופרי הקברים, מרימה כוס גינס לשלום בישראל. ושמישהו יעז להגיד לי שזה לא מרגש בדיוק כמו שזה נשמע.

לפני הנסיעה כמה פעמים נדלקו לי נורות אדומות כשקראתי שהאירים, איך לומר זאת בעדינות, לא ממש מחבבים את ישראל. כאן, בדבלין, הנורות האדומות האלה כבו והתנפצו לרסיסים.

מה עוד לספר לכם על היום הגדוש הנפלא הזה? שבלילה דבלין נראית עוד יותר יפה. שהפאבים מלאים, שטיפות הגשם רק תורמות לחוויה, שדוכני צבא הישועה פתוחים עד מאוחר? מעולם לא פגשתי עיר כמו דבלין. יש בה משהו מכשף. החספוס, החוצפה, רוח נעורים, ההומור החד, שמחת חיים מטורפת ולא רק מהבירה. כל הזמן הייתה לי תחושה שתכף מישהו יציץ ויצעק "קאט". והסרט ייגמר. דבלין היא כל מה שטוב ואהוב בממלכה הבריטית ללא המקל בתחת. הנוף האורבני שלה מרתק, הבניינים החדישים (מעטים למדי תודה לאל) לא מצליחים לכער את היופי העתיק שלה. בניה נמוכה, בניינים טוריים, דלתות צבעוניות. 

 


הסמטאות הלא תיירותיות שלה מרגשות לא פחות מהרחובות הראשיים. חפירות ברחבי העיר לא פוגמות בהנאת השיטוט. זאת עיר פצועה ואני אוהבת ערים פצועות. נכון שכל עיר בכל מדינה באירופה כמעט יכולה להתגאות בהיסטוריה מדממת. אבל איכשהו ערים פצועות ממש כמו ברלין, כמו דבלין יותר קרובות לליבי. דבלין מחבקת אבל לא דביקה. קשוחה אבל לא מרשעת. חצופה אבל לא גסת רוח. משעשעת אבל לא וולגארית. צריך לבקר בה לפחות כמה פעמים. בפעם הראשונה בתור תייר ובפעמים הבאות בתור אורח.

 

קיסה וגיסה תוהות: איך לעזאזל פועלת שיטת הרמזורים בעיר, כשהאדום הוא אדום לכולם והירוק ירוק לכולם. 


השופינג הגדול והמוזיאון הקטן

כל השבוע התחזית הבטיחה גשם להיום ומהבוקר ברור שהתחזית לא מאכזבת. גשם. יש לנו 500 יורו פרוטים וחשק עז להתאחד עם מרקס אנד ספנסר. במיוחד עם קומת הלנז'רי שלו. היתרון העצום בלטייל עם קיסה, שזה מרגיש לגמרי כמו לטייל לבד. כלומר, בלי לחצים, בלי פשרות כואבות, בלי ויכוחים. קיסה היא מעין שלוחה שלי, יותר צעירה, יותר יפה, יותר מבריקה, אבל היא חלק ממני ולכן אני גם לא צריכה לשאול אם בא לה, מספיק שאנחנו נסתכל אחת על השנייה כדי להבין שכן. לכן גם כל טיול איתה מושלם.


אנחנו כובשות את רחוב מור ואת מרקס אנד ספנסר באלגנטיות השמורה לנשות ויקינגים במהלך פשיטה על חופי אירלנד. קרי, חוטפות הכול ומהר. טוב, לא כל כך מהר. אבל בהצלחה מסחררת. מציצות אחר כך בסניף פאני שזה הגרסה התרבותית יותר של פרימרק. אנחנו לא בררניות. עוד חנות ועוד אחת, קולקציית קיץ לילד, סניף בוטס עם המבצע הנצחי של 2+1 תורם מאוד להרגשת הסיפוק האדירה שלנו מהעיר.


מלאות שקיות שנרטבות מהר מדי בגשם, נכנסות לקניון ברחוב מור לארוחת צהריים. בית קפה מקסים בשירות עצמי. הבחור שמעמיס את האוכל שואל מאיפה אנחנו. יזרעאל? אתם הלקוחות הראשונים שלי מיזרעאל. אני אתן לכן קצת אקסטרה עוף.


 

חוזרות למלון תחת מבול, פורקות את הקניות, קצת נחות והופ השעה איכשהו כבר ארבע ובחמש הסיור האחרון במוזיאון הקטן של דבלין. החוצה מהר. עוברות בחנות המזכרות לקבל החזר מס. באירלנד זה עובד הכי פשוט בעולם. כל קניה מעל 50 יורו – מבקשים קבלה, ממלאים את הפרטים, מוסרים בחנות מזכרות, מקבלים מזומן ללא עמלה ומחתימים את הקבלות. בשדה מכניסים את המעטפה לתיבה. זהו.


עכשיו יש לנו אמנם כמה יורו נוספים אבל השעה כבר 4:30 והמרחק למוזיאון הקטן של דבלין די גדול. אז אנחנו רצות. בגשם. מגשר או'קונול, דרך טריניטי קולג', דרך רחוב גרפטון, מגיעות מתנשפות למוזיאון חמש דקות לפני הזמן ומגלות שהסיור מלא. לא, איך אפשר? רצנו, התאמצנו! אבל האיש החביב בכניסה אומר יש לכן מזל (וזה ידוע) יש היום עוד סיור ממומן על ידי הספונסר שלנו גינס והוא חינמי לגמרי ומתחיל עוד שעה. חה!

אנחנו פורשות לשעה קלה לסטארבקס הסמוך, שרק אתמול הפחדנו בצרחות הויקינגים שלנו את היושבים בו. הגשם מתחזק. תה קפה ועוגיות והנה עברה שעה ואנחנו בפתח המוזיאון הקטן.

בכניסה דלי למטריות ועוד אחד ומעליו השלט "קיץ זה היום החביב עלינו בשנה". ובתוך הדלי שכמיות גשם ירוקות חינמיות לכל דורש. אנחנו דורשות ולוקחות כמה למזכרת. שיהיה במה להתעטף ביום החביב עלינו בבית – החורף.

הסיור מתחיל, ג'ורג' הוא המדריך שלנו והוא מספר בהתלהבות והמון חוש הומור על העיר, ההיסטוריה שלה, אירועי מפתח, אנשים מפורסמים (לא רק בונו) והסופרים שיצרו כאן. 



נרשמת פאדיחה קלה כשג'ורג' שואל מי יודע מה זה הספר הזה? נו, הספר הכי מפורסם על דבלין. אני פולטת "יוליסס". נכון, מתלהב ג'ורג' וכולם לבטח קראו אותו. לא, אני עונה לו, אף אחד לא קרא את הספר מעולם. ואם תשאל יגידו לך "התחלתי אבל לא הצלחתי לסיים". פאוזה. ג'ורג' נבוך. אחר כך מחייך ואומר "גנבת לי את הפנץ' ליין. מכיוון שכולם מודים שהם קראו רק את העמוד הראשון של יוליסס, אצלנו במוזיאון הקטן מציגים את הספר פתוח בעמוד האחרון, כדי שכולם יידעו סוף סוף מה קרה שם".


 


אני לא אכביר במילים. המוזיאון הוא חוויה ענקית. מתוקה. כייפית. טובה כל כך, כמו העיר הזאת.


 

יוצאות החוצה. השעה שבע בערב. אור יום מוסתר על ידי ענני הגשם שלא מפסיק לרדת. אנחנו רעבות כרגיל. 

מבט ימינה שמאלה בחיפוש אחר מקום ראוי לאוכל, קיסה מסתכלת עלי, אני מסתכלת על קיסה ואנחנו נכנסות לסופר של מרקס אנד ספנסר. מצטיידות היטב. יותר מדי היטב. בריצה קלה (כי כבר התרגלנו לרוץ בגשם) מגיעות למלון. עושות פיקניק על השטיח.

אורזות את המזוודות. שותות תה. מתלבטות לרגע אם לרדת למסעדה למטה להקשיב למוסיקה. מחליטות מייד שלא. שותות עוד תה. מקשיבות לשחפים בגשם. תה אחרון. מבט אחרון מהחלון. נגמר.


קיסה וגיסה תוהות: באמת צריך לעזוב מחר?


השיבה הביתה

אתמול קנינו כל כך הרבה אוכל שנשאר לנו לארוחת בוקר טובה בחדר, מבלי לרדת לפודינג שחור ושעועית אפויה. ברבע לשמונה נהג מונית כבר מחכה לנו. נסיעה קצרה לשדה. 22 יורו הפעם. סיגריה אחרונה בגשם. 30 שניות למסירת מזוודות. עוד שלוש דקות לשיקוף תיק היד. דיוטי פרי שבו יש כל מה שיש בעיר כולל ויסקי שנקרא דמעות של סופרים.

רק בגייט לטיסה אנחנו מבינות שאף אחד לא החתים לנו את הדרכונים בדרך חזרה. הודעה קצרה לצוות הקרקע. מקבלת תשובה "זה בסדר, גם לנו לא החתימו".

 

גינה על הגג, פאב פתוח 24/7 לבירה וסיגריה. 


טיסה נעימה של ארבע שעות ואנחנו בדיוטי של איסטנבול. עוד סיגריה במרפסת, עוד קפה. האווירה בשדה מוזרה. מצד אחד תחושה אירופאית לגמרי מצד שני מדי פעם חולפים על פנינו נציגים של דאע"ש עם נשותיהן בלבוש מסורתי (2 חריצים לעיניים והשאר סדין שחור). 

עוד שעה עוברת בקלות ואנחנו על טיסה הביתה. אין לי תחושה שמשהו נגמר. אני יודעת שהרומן שלי עם אירלנד רק מתחיל.

קיסה וגיסה תוהות בפעם האחרונה: אם לא החתימו לנו את הדרכון באירלנד וגם לא בטורקיה, זה אומר שרשמית אנחנו עדיין באירלנד? 


תודות אובייקטיביות

אני לא ממספרת את התודות כי מבחינתי כולם ראשונים. ובכן, תודה ל:

חברתי היקרה Y אירית בנשמתה שבגלגולה הקודם לבטח הייתה דבלינאית גאה ואישה הכי מפורסמת בעיר. יתכן גם שהשתתפה במרד פסחא ב-1916. היא זאת שדחפה אותי, לחצה עלי, צעקה עלי, איימה עלי בגט והתעקשה שאסע לדבלין. בדרך כלל כשאומרים לי "את חייבת" אני יודעת שאני חייבת לעשות בדיוק את ההפך. אבל נכנעתי לה ואני לא אפסיק להלל אותה ולהודות לה על ההתעקשות.

 

הנסיך הקטן שנשאר לבד, שהיה אחראי על הבית והכלב, שהצליח לעבור את הבגרות באזרחות בלעדיי, שחיבק אותי ארוכות כשחזרתי ואפילו נמנע מלשאול "מה אני, קוקסינל?" כשמדד את הבגדים שקניתי לו. 

 

חברתי אחותי התאומה A שביקרה בדבלין שבוע לפניי ושלחה לי משם מסר חד משמעי: "את תתאהבי". סיס, צדקת!

צוות הקרקע שליווה אותי יום ולילה כמעט, שביקר בדבלין לפניי וידע להפנות אותי למקומות הנכונים ברגעים הנכונים.

 

תודה אינסופית לקיסה. כל המילים כבר נאמרו בינינו. את הפרטנרית המושלמת. גם אם הייתי מאוד רוצה, לא הייתי מצליחה למצוא מישהי שתדע לחוות את העונג הזה איתי וכמוני. ואני לא רוצה. כל מה שאני רוצה זה להמשיך ולגלות את העולם ביחד איתך.

ותודה לאלוהים שזכיתי. היית נכח לצידינו לאורך כל הטיול הזה. למרות שאי אפשר לחשוד בי שאני נמנית אל עדת המעריצים שלך, אני מודה לך על שאפשרת לי להגשים חלום, על שההגשמה הזאת הייתה יותר מוצלחת אפילו מהחלום עצמו.

 

תובנות סובייקטיביות

* עד שלא ביקרתי בדבלין לא יכולתי לדמיין אפילו עד כמה היא נפלאה.

* אחרי שביקרתי בדבלין אני לא יכולה לדמיין אפילו עד כמה נפלאה היא תהיה בביקור הבא.

* גם מהמעט שהצלחנו לראות ברור שאירלנד היא אי המטמון.

* יש בדבלין מיליון אטרקציות. רובן גם לילדים.

* האטרקציה הכי גדולה בדבלין זה הדבלינאים. הפעם האנשים תרמו תרומה מכרעת לחוויה שלנו. אנשי דבלין לבביים, מקסימים, מצחיקים, שמחים ואמיתיים. הם היו חלק בלתי נפרד מהטיול הזה ומהאהבה הזאת שלנו לעיר. כדאי לצפות בהם בסביבתם הטבעית, בשעות אחר הצהריים בחצרות של הפאבים, מצטופפים עם כוס גינס סביב להקה שמנגנת. מחייכים, שרים ומרימים לחיים - Sláinte. . 

* תרשו לעצמכם לעשות שטויות של תיירים. 

* פיות ולפרקונים הם חלק בלתי נפרד מהעיר. תסתכלו טוב טוב לצדדים – פה ושם תוכלו לראות אותם מציצים, מגחכים ומנסים לכשף אתכם. ואם לא תראו, תעלו את מפלס הגינס בגוף. 

* רוחם של הויקינגים מסתובבת גם היא בסמטאות דבלין. לוקי, פראיה, אודן, תור – שומרים על דבלין כעל שלל יקר ערך, עוטפים אותה במיסטיקה, רומנטיקה והרבה צחוק. 

* אל תוותרו על הגשמת חלומות. אל תשמרו אותם בצנצנת פורמלין. תשפכו אותם החוצה, תגשימו, תחזרו ותתחילו לחלום מחדש.

* כשאלוהים יפרוש לפנסיה הוא יבנה לעצמו בית 

באגם העליון של גלנדלוך


יונית
16/06/2017 19:29
כשאלוהים יפרוש לפנסיה הוא יבנה לעצמו בית
באגם העליון של גלנדלוך
חייבת להגיד- שאירלנד לא הייתה פסגת שאיפותיי או מגוון התירוצים המקובל כמו בפתיח
אבל כשהגעתי לסוף אני מסכימה עם אלוהים (חד פעמי ,לא הסכמה כללית)
התאהבתי דרכך בה.
תודה
אלונה
16/06/2017 20:10
וזאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. תודה ואנא, סעי לאירלנד.
עמירם
17/06/2017 19:20
הצלחת להשאיר אותי ער בדרך מרומא לנאפולי
מהנה כתמיד
אלונה
17/06/2017 19:44
יקירי הגיע הזמן שתצא ממעגל הקסמים של איטליה ותגלה עולם חדש ןהרבה יותר מרתק. תודה!!!
רחל לבון
17/06/2017 20:26
אלונושקה יקירתי אירלנד דווקא היתה אצלי בתוכנית לפני הרבה מאד שנים קניתי 2 ספרים באנגלית, קראתי אותם עד תומם והבנתי שאירלנד אינה בשבילי. איפסנתי אותם עמוק בארון הספרים ובזאת הסתיים הקשר שלי עם אירלנד עד שבאת את לכאן, ובדרך המופלאה הראית אירלנד קצת אחרת. אמנם גם אצלך מופיעים צוקי מוהר שבהם התאהבתי כבר אז אבל גם עוד אלף דברים אחרים שאת עשית שאינם מופיעים בספרי ההדרכה. שאפו לך יקירה על טיול מופלא שמאמצת אותו בחדווה.
אלונה
17/06/2017 21:10
יקירתי הנפלאה, אני אהיה מאושרת אם תגיעי לאירלנד. יש בה משהו שעוטף אותך ולא עוזב. אני עדיין כולי שם. עד כדי כך שלא דחוף לי לקנות כרטיסי טיסה.
אלעד
22/06/2017 18:09
אחלה טיול.
כיף לקרוא שאת נהנית.
יש לי מלא שאלה אבל אחת מציקה לי במיוחד: איך הנסיך הסעודי שלך, זאב המדבר, יסתדר באירלנד? ארץ כזאת ירוקה ובברזים זורמת בירה במקום מים?
ינינה
29/06/2017 22:32
איזה כך לשוטט איתך באירלנד. במקומות שהייתי ובמקומות שלא. אנשים מדהימים האירים האלה. אני חושבת שרק היהודים שקולים להם בכמות הרעות שנחתו על ראשם. ובכל זאת הם שמחים. עשית לי חשק גדול לחזור ולבקר בה.
אלונה
29/06/2017 22:46
תודה ינינוש. מה שהכי הרשים אותנו זה חוש הומור ושמחת חיים שלהם.
תמי וייס
28/06/2018 09:41
אלונה,
הבלוג שלך פשוט מקסים! סוג של ממתק ללא הקלוריות!
כל יעד נראה מושלם, ואולי הרבה בגלל
הכתיבה המדהימה, ההומור, השנינות והתמונות היפיפיות.
תענוג אמיתי לקרוא ולשטוף את העיניים.
אלונה
28/06/2018 12:30
תמי, תודה ענקית. המון תודה. מקווה להמשיך לענג אתך גם בעתיד.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: