עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

ברלין. חורף 2016

19/12/2016 17:22
אלונה


ברלין בשני קולות



הו, שלום, שלום, תודה שבאתם. אני מתרגשת. לא ציפיתי שמישהו יבוא בכלל. חשבתי שאני כרגיל אשב לי לבד. הבאתם פרחים? באמת לא הייתם צריכים. שבו. סליחה, לא הספקתי לנקות את הבית. רגע, אני כבר מביאה תה וקפה. רק בבקשה אל תשימו את הכוסות ישירות על השולחן. זה משאיר כתמים.

ועכשיו, בואו נכיר. נעים מאוד, אני הפולניה הפנימית. הפעם אני המספרת הראשית וכשאתעייף או אפרוש לשנ"צ אעביר את זכות הדיבור לזאת שהפכה אותי כבר מזמן לבדיחה בעיניכם, זאת שנתנה לי את הכינוי המזלזל PP, זאת שגורמת לי לעשות דברים בניגוד לרצוני מצפוני גילי ומצבי הפיזי. נקרא לה בפשטות זאתי. וכעת למבוא הקצר.


אז איך הכול התחיל


הכול התחיל בטיסה חזרה מברלין בקיץ. שאלתי את זאתי מתוך נימוס אם תיקח אותי שוב לברלין. זאתי לקחה אותי ברצינות וכחודש לאחר מכן כבר היה לנו כרטיס לכריסמס. ניסיתי לשכנע אותה שתיקח איתה חברה, שיהיה לי משעמם לבד, ניסיתי לדבר להיגיון שאין לה והתוצאה - כרטיס אחד בודד וחצי שנה המתנה שהגיעה לקיצה ביום בהיר אחד.

 

יום בהיר אחד


בבוקר הילד צועק מהחדר "אני לא מרגיש טוב, בטוחה שאת רוצה לנסוע?". מה עוד חדש? נכנסת לחדר שלו. הוא במיטה מחובק עם הכלב מאוד מרוצה מהבדיחה. כעבור עוד חמש דקות מתברר שאין אינטרנט, טלפון וטלוויזיה. הילד קצת פחות מבודח ספק שואל ספק קובע "הרי לא תשאירי אותי לבד מנותק מהעולם". ברור שלא. בין בישולים לאריזות אני מחייגת שוב ושוב להוט כדי לשמוע שוב ושוב "אותרה תקלה באזורכם. נשמח ליידע אתכם בסמ"ס על סיום התקלה". כל פעם מקלידה את המספר שלי בצייתנות. סוגרת ומייד מחייגת שוב בתקווה לשמוע קול אנושי הפעם. זה לא קורה. הילד כבר חזר מבית ספר. כבר אמר "בא לי למות" ואני עדיין מחייגת להוט. בשלב מסוים אין ברירה אלא לצאת לשדה. 


בשדה מתברר כמובן שאפ מתעכבים בשעה. דיילת קרקע מקצה לי מושב אמצעי. באמצע אני לא טסה. מנפנפת בתעודת נכה שלי ומקבלת הצעה מנומסת לקנות איזה מושב שבא לי. כבר נשבעתי שזאת הפעם האחרונה שלי עם אפ. לא הייתי צריכה חיזוק נוסף. מסיימת את הקניות המעטות בדיוטי, סנדוויץ סלמון ומיץ גזר טרי כי מסורת לא שוברים.

 


ובהוט עדיין מבטיחים לשלוח סמ"ס כשהתקלה תסתיים. הילד על סף ייאוש כותב לי שאם לא יהיה לו אינטרנט או לפחות טלוויזיה הוא עובר לגור עם אבא. אני מרוסקת. לא שאני לוקחת את האיום שלו ברצינות אבל המצפון מכרסם אותי עד העצם. ילד לבד מסכן, לבד לגמרי, ילד אומלל שלי, גלמוד בודד יחיד אחד ובלי אינטרנט.

כשמתחילה סוף סוף העלייה למטוס אני משתפת בכאב הגדול את חברותיי. 

לתדהמתי המוחלטת חברתי N שיש לה דוקטור של כבוד מאיגוד הפולניות הבינלאומי אומרת לי "אל תהיה פולניה, ממילא את לא יכולה לשנות כלום. תפסיקי לדאוג ומייד". ומכוון שאני אוהבת את N אהבת אמת, אני נאלצת לשתוק ולפנות את הבמה לזאתי. 


זאתי: נכנסת למטוס, מתקדמת למושב האמצעי המחורבן שלי. במעבר יושב גרמני קשיש. חיוך, תחנון קצר והגרמני מפנה לי את מקומו. לאחר מכן הדיילות המקסימות במשך חצי שעה פותרות את פאזל ההושבה, את ההיא להעביר קדימה את ההוא להזיז אחורה. כל מה שדיילות קרקע לא טרחו לעשות הן עושות בזריזות ומיומנות עם המון חיוכים ומילים טובות. אז כשאני אומרת בחיים לא אפ, קבלו את הסוגריים: אם בכל זאת משום מה אפ, לפחות הצוות במטוס מתפקד בצורה מושלמת.

בשלב כלשהו מעבירים גם אותי אבל עדיין במעבר ליד זוג ישראלים. מרוב שמחה ש-PP סוף סוף נותנת לי לדבר, אני פותחת בשיחה איתם. 

זוג מקסים מקסים מאזור ירושלים, פעם ראשונה בברלין, היא כובשת את ליבי ברגע שהיא אומרת "אנחנו לא בעניין של פרימארק" ואני מפילה עליהם טונה של מידע. מקווה שהם יסלחו לי שלא נתתי להם לישון. פשוט כל כך קשה לי לשתוק.

ברלין חשוכה קרה ומקושטת.

 


יפה שלי, כמה טוב לחזור הביתה.

 


מונית למלון ואני מבקשת לעצור לי בפינת קודא'ם. חושך ואורות החג. שקט. נושמת מצלמת קמה לתחייה.


המלון האהוב שלי. פקיד קבלה שאומר טוב לראות אותך שוב וחדר שבו הייתי לפני שנתיים. ענק, עם מאפרה, מטבחון וחדר ארונות. כמה טוב לחזור הביתה. 


פורקת את השניים וחצי קילו בגדים שהבאתי, את השמונה קילו תרופות ומגלה שהדבר החם היחיד שלקחתי זה פיג'מת פליז. אין ברירה. בימים קרובים אסתובב בחולצת פיג'מה וורודה מתחת למעיל וש-PP תיחנק.



יום של קניות ודמעות


PP: הרוטינה הנעימה של הבוקר, סלמון, גבינות ופנקייק. המלצרית שנראית כמו אלזה קוך רק עם שפם יותר מפואר, זוכרת שאחרי קנקן תה אני חייבת אספרסו כפול. 


קודא'ם שטוף שמש. זאתי מנסה לרקוד קצת ואפילו לשיר למנגינה של "פאדאם, פאדאם, פאדאם" של אדית' פיאף רק במקום פאדאם יוצא לה קודא'ם. מהר מאוד אנשים מתחילים להסתכל ואני קוטעת מייד את הניסיון הפתטי שלה להמריא. 



היום יום שופינג. כי בקיץ לא הספיק לי. מכיוון שקשה למדוד בגדים עם כל השכבות שיש עלי (ואני כבר לא מדברת על הפאדיחה של פיג'מה וורודה עם לבבות), הפעם מתרכזת בחנויות תיקים, נעליים ומוסיקה. וקצת פרפומריה, ממש מעט, 9 קילו מקסימום. 



אין בי את ההתלהבות של הפעמים הראשונות בברלין. יש בי רוגע שלווה ושקט. לא צריכה לעוף או להצמיח כנפיים כדי להרגיש טוב. טוב כמו בבית. הבית הנוח הנעים החמים. כשאת יודעת איפה פונים שמאלה ומה קורה בקומה שלישית של הקניון השכונתי. אני תוהה אם זאת המטרה של הנסיעה. 


איפה WOW הגדול שאמור לבוא פה? איפה גחליליות האושר שבעיניים? לא, לא אצלי ולא הפעם. הפעם רק רוגע ושלווה. וחרטה אינסופית שלא עברתי לגור פה לפני כמה עשורים.


בצהריים אני מחזירה שקיות למלון ויוצאת לעוד סיבוב. ארוחת צהריים בהארד רוק קפה. המלצרית המקועקעת שלי מהקיץ עובדת היום. אני מנפנפת לה והיא באה בריצה, מחבקת, מלטפת לי את הפנים. הו, וולקאם, וולקאם, נייס טו סי יו. כמה טוב לחזור הביתה.

 



המשך קניות, הפעם זאתי מחליטה להחליף את המלתחה של הילד. לא זול בכלל. אבל היא כל כך מאושרת כשהיא מדמיינת את הנסיך שלה מרוצה שאין לי לב להגיד לה שהסוודר הזה לא שווה את ה-50 יורו שכתוב עליו. טוב, כמובן שאמרתי. אבל מי מקשיב לי בכלל?

 


חוזרת למלון בסביבות חמש. גם בגלל שכבר רוקנתי את החנויות בקודא'ם וגם בגלל שיש לי דייט היום. הסיפור בקצרה – האהבה הראשונה שלי מתגורר בברלין מזה 30 שנה. לא נפגשנו קרוב ל-29. מצא אותי בפייס והללויה לצוקרברג. התלבטתי המון לפני שהחלטתי לפגוש אותו. מכל הסיבות המובנות. למי שלא מובנות – בשלושה עשורים שחלפו קצת השתניתי, או.קי.? הפעם מוותרת על הפיז'מה הוורודה, מזל שקניתי ברגע אחרון סוודר נורמאלי. הוא מתקשר, הוא למטה. נכנסת למעלית. מעיפה מבט אחרון במראה.

לא רע...

בסדר...

סביר...

נגיד שסביר...

לא ממש...

לא מתקרב לסביר אפילו...

מי זאת שמסתכלת עלי מהמראה??!!!

בשנייה שאני יוצאת מהמעלית אני מפנה את הבמה לזאתי. הרי כשהיא הכירה אותו אני עוד לא נולדתי.

זאתי: יוצאת מהמעלית. הוא יושב בלובי הקטן וקם לקראתי. הוא בן 16, רעמת שיער שרוף בקצוות מהשמש והים, שדונים מרקדים בעיניים, מדים לבנים של חניך בית הספר הימי. ואני, אני בת 14, עם שתי צמות ארוכות ומיני לבן. והוא שם את היד על המותן שלי ועם היד השנייה מסחרר אותי בוואלס קטן לצלילי הזיכרונות ללא מילים. וכל עשרות השנים עומדות סביבנו ומוחאות כפיים. אפילו פקיד הקבלה מחייך.

ואחר כך חיבוקים ארוכים וצחוק מתגלגל ודמעות ואנחנו עוברים ממסעדה למסעדה, מפאב לפאב, מסתובבים בכל רחבי ברלין, מדברים שותקים מתחבקים שוב ושוב, מתגעגעים כל כך אחד לשנייה ובעיקר לעצמנו.

 


הוא שואל על אמא. קורא לה כרגיל שרהצ'קה. בוכה ביחד איתי. אנחנו מתקשרים לחבר המשותף שלנו שבניו ג'רזי. עושים לו שלום בשיחת ווידיאו, ללא מילים. הגרון חנוק וכל מילה מאיימת לפתוח ברזים של דמעות. אז רק מפריחים נשיקות למצלמה. ושוב נסיעה לתוך הלילה. 


ברלין עוטפת אותנו ברכות בקסם שלה והיא התפאורה המושלמת להצגה הזאת שהחיים לגמרי במקרה כתבו עבורי.

 


אנחנו נפרדים מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, כמעט ובלי מילים. רק קובעים להיפגש שוב. רק נשבעים יותר לא להיעלם. כמה אנשים כבר יש לי בחיים שעדיין זוכרים אותי עם צמות? כמה אנשים עדיין קוראים לאמא שלי שרהצ'קה? לא הרבה. כמעט ואין. אני פתאום מבינה ש... בעצם, אני לא מבינה כלום. רק מאושרת שהקשר הזה חודש ולא יעלם כבר. כי אין כבר 30 שנה נוספות לבזבז.



סתם יום מושלם


PP: אחרי ארוחת בוקר אני יוצאת כרגיל החוצה לשנייה, לנשום את הקור. פתאום משום מקום צצה פקידת הקבלה ולוחשת משהו מהר מהר. מבין אדי סלמון ואספרסו אני מבינה שבמסעדה הצמודה למלון יש טפטוף מהתקרה ויש מצב שזה מהחדר שלי. כבר הוזמנו אינסטלטורים ובוודאות עד סוף היום הכול יסתדר. אוקי, אני אומרת לה, עדיין מבלי לעכל לגמרי את הסלמון ואת מה שהיא אמרה, אז יש לי איזה רבע שעה למקלחת? המ... לא. אסור לפתוח את המים מעכשיו ועד שהכול יתוקן. אבל אין בעיה, את יכולה להשתמש במקלחת ובשירותים שיש לנו בקומה למטה...

יופי, בדיוק בשביל זה אני משלמת 100 יורו ללילה. בשביל שירותים במסדרון, לא סתם במסדרון, בקומה אחרת. ומקלחת ציבורית. אני מרוסקת. מה אני צריכה את המלון הזה, למה זאתי חייבת מלון עם מאפרה? למה אי אפשר היה למצוא משהו יותר זול בלי מאפרה אבל עם אסלה בחדר? לא בא לי לעלות לחדר. פרינציפ חוזרת לחדר אוכל ומזמינה עוד אספרסו כפול שהמרירות שלו משתלבת היטב עם המרה השחורה שממלאת את הלב והמוח שלי כרגע.

כעבור רבע שעה עולה לקומה שלי, מחברת בראש מונולוג שאטיח בפקידי הקבלה על כך שמגיע לי זיכוי, התנצלות ואפשר גם להשתחוות קלות על העוול הגדול שנגרם לי. ליד החדר עומדת הפקידה. מחכה לי. מה עכשיו? רוצה לגנוב לי את הלפטופ גם? הו, אלונה, איט'ס או.קי. או.קי! אומרת הפקידה. מה או.קי? אבל כבר חיברתי את הנאום ואני לגמרי מוכנה לפיצוי או לפחות לבקבוק מים מינרליים בחינם. טוב, נו, העיקר שאפשר לפתוח את המים ולהתקלח כמו בן אדם. ובינתיים אתן לזאתי לדבר.

זאתי: האושר מהעובדה שהאסלה שלי תקינה מבשר יום מוצלח במיוחד. אני מתחילה אותו ממוזיאון שאיכשהו התפספס לי בפעמים הקודמות, המבורגר באנחוף שבתחנת רכבת. כשאני יורדת בתחנה הנכונה אני נזכרת ששכחתי את המפה במלון. טוב, כמה קשה למצוא מוזיאון שנמצא צמוד לתחנת הרכבת שאת עומדת במרכזה?


יוצאת החוצה. אין מוזיאון. מסתכלת שמאלה, אין. ימינה גם אין. נהר יש. 


רייכסטאג יש. מוזיאון אין. 


הו, הנה שלט "למוזיאון" וחץ שמאלה. שמאלה יש חפירות, מכשולים, סמטה ללא מוצא. מוזיאון אין.


אם לדביליות יש גבולות הרי שהרגע חציתי אותן ולא בכיוון הנכון. לא מוצאת את המוזיאון הכי גדול כמעט בברלין. עושה אחורה פנה, די משועשעת מהסיטואציה. (בדיעבד אציין שיצאתי מהיציאה הלא נכונה של התחנה. את זה גיליתי כבר בבית כשהתעקשתי לטייל עם האיש הכתום על מפת גוגל להוכיח לעצמי שאכן אין שם מוזיאון. יש. רק בצד השני).


למרות ש-PP כבר רוצה להתערב, אני משתלטת על המיקרופון וממשיכה להאקשות. יש לי מטרה אחת שם – חנות מקסימה של כל מיני תכשיטים שנורא בא לי. מעבר לזה אין לי מה לחפש בהאקשות. אולי רק קפה בברקומיס כמסורת טובה. מיותר לציין שאני לא מוצאת את בית הקפה. נכנסת להופה המקסימה עם מרכז אנה פרנק. ובכניסה נתקלת בכרזה הזאת:


סרט על פרנק זאפה. רגע, עוד הפעם: פרנק זאפה פוגש אותי בברלין. לא, חייבת לחזור על זה שוב: במקרה, לחלוטין לגמרי במקרה, רק בזכות זה שלא מצאתי את ברקומיס, נתקלתי בפרנק זאפה. גל של נוסטלגיה שוטף אותי ומאיים להטביע את הלב המסכן שלי שכבר לא עומד בכל הזיכרונות האלה. הייתי בת 16 כשחבר תורן הושיב אותי על פוף ענק, שם עלי אזניות וציווה: "תקשיבי לו. קוראים לו פרנק זאפה והוא אלוהים". ומאז כל פעם כשרע לי או כשטוב לי אני פונה לזאפה. הוא הפסקול של חיי, הוא אלוהים הטוב אליו אני יכולה לברוח ולשכוח. והנה פה, בהופה הכי יפה, בעיר הכי שלי, זאפה מזמין אותי לדייט איתו. לסרב זה לא אופציה. על הכרזה כתוב שהסרט מוקרן בשבע בערב. אין בעיה, אחזור לפה בערב. נכנסת לסיבוב בחצר.


 


אחר כך לבית קולנוע רק לוודא שאכן הסרט מוקרן בערב ומגלה לשמחתי שיש הקרנת צהריים בעוד שעה.



שעה מסתובבת בהופות, עדיין מנסה למצוא את בית הקפה, למרות שברור כבר שלא אמצא אותו. אז קפה ועוגייה אלוהית בסטרבקס שאף פעם לא מאכזב.

 


רק מה, השירותים בקומה השנייה וצריך קוד. הקוד מודפס על החשבונית שקיבלתי בקופה בקומה ראשונה וזרקתי מייד. גם בחנות התכשיטים אין מציאות גדולות אבל גם זה לא משנה.

 


בשעה הנקובה אני מתייצבת בבית קולנוע. אולם קטנטן. משהו כמו 10 אנשים בקהל. 8 מהם נראים כמו חברי להקת זי זי טופ, עם מעילי אופנוענים, משקפי שמש וזקנים לבנים. עוד בחור מוזר ואני. הסרט נמשך שעה וחצי וכל השעה וחצי אנחנו שרים ביחד עם החברים מזי זי טופ וצוחקים מכל הברקה. 



שעה וחצי של אושר אינסופי. תודה לך, ברלין נפלאה שלי. תודה לך על המתנה הגדולה הזאת. כמה טוב לחזור הביתה.


יוצאת מהקולנוע מלאת אנרגיות ומתחילה את השיטוט היומי.

 



בלוק האוס מזמין לארוחת צהריים מאוחרת. מחליטה להתפרע. אבל רגע, סליחה, PP דורשת את זכות הדיבור שלה.


PP: ובכן, מנה ראשונה שרימפס מנה שנייה סטייק כרגיל. ואפרול שפריץ כי עוד לא שתיתי היום. מגיעה מנת שרימפס. זה לא נראה כמו שרימפס. זה נראה כמו התולעים של השרימפס. גם מריח ככה. על הטעם עדיף שאשתוק. מגיע הבשר, תפוח אדמה קשה כמו אבן, את הסלט המלצרית המוצלחת שלי שוכחת להביא והבשר עצמו בלתי אכיל בעליל. מזמן כבר לא הייתה לי נפילה באוכל בברלין.


מבואסת קלות יוצאת להמשך השיטוט. חלון ראווה, מתוכו מציץ ראש של דב הקוטב, כיסאות בצורת קוביות קרח ושלט "סלפי". מקסים. שתי נערות ישראליות חולפות ליד. האחת אומרת "מזעזע, תראי מה עשו לדב". השנייה מהנהנת "נורא. אני נגד רצח חיות". גם מקסים, לא?



אזור אלכסנדר פלאץ מואר באלפי אורות, דוכני החג, גלגל ענק. וכל זה לא מעניין אותי כי נשבעתי עוד בקיץ לא להתקרב לשם. ממשיכה באונטר דן לינדן. כיכר בבל ריקה וחשוכה כמו הספרייה שלה. 

 


חץ שמאלה לשוק הנוסטלגי. קטן חמוד ותו לא. אפשר לרשום V ולהמשיך הלאה.




על הכנסייה כנפיים עשויות מאורות קטנים וכיתוב "כנפי מלאכים". זאתי מתעקשת על סלפי. לא יוצא. רואה זוג תיירים מצטלמים עם הכנפיים על הקיר השכן. בלי בושה דוחפת להם את הטלפון שלה לפרצוף ואומר פליז פוטו. התיירת מצלמת שתי תמונות. חבל שלא שמתי לב שכנראה היא עיוורת כי התמונות יצאו מטושטשות. משום מה זאתי עדיין מאושרת.

 


מכאן לשוק הכי יפה בברלין ז'נדרמר פלאץ. 

 



הכי יפה וגם הכי עמוס, שכחתי לציין.

 


כעבור שעה זאתי דורשת לצאת וגם אני התעייפתי כבר.

 



זאתי: למרות החושך והתחושה של כמעט חצות, השעון מראה חמש ורבע. זה הזמן לקנות קצת בגדים לילד בדקטלון. 

PP צועקת משהו מבפנים אבל תורי לדבר. מגיעה לדקטלון, מרוקנת חצי חנות. קונה גם תיק ענק נוסף לדרך חזרה. ובשעה שבע נכנסת למלון עייפה מאושרת ורעבה. מתה מרעב. זורקת את הקניות יוצאת לאירופה סנטר למסעדה שכבר מזמן שמתי עליה עין בקומה השנייה "קרטופל משהו". שירות מעולה, אוכל ביתי גרמני. מחירים מצוינים.


אירופה סנטר מקושט וריק לגמרי. 

 

כנראה בגלל שכולם בשוק שליד הכנסיות.


 


כעבור שעה אני שוב במלון, אמבטיה ארוכה, פטל לקינוח ולילה טוב ברלין, כמה טוב לחזור הביתה.

 

יום שכולו טוב


PP: על הבוקר אני אומרת לזאתי חד משמעית שאני רוצה מוזיאון. הגנים התרבותיים שלי התעייפו משופינג ושווקים. אני רוצה משהו לנשמה. משהו שאוכל להיזכר בו בהתרגשות, לחשוב עליו גם שעה ורבע אחר כך, משהו שלא כולל תא מדידה או יין חם. זאתי נכנעת להפתעתי. בדרך לקולטורה זאתי מוצא חבר חדש ומנהלת איתו שיחה ארוכה. 


האזור של סביני פלאץ מקסים תמיד. 



ואני מגיעה לשער ברנדנבורג. 


ליד הסטרבקס בכיכר יש מיצג שנקרא THE GATE. לא הייתי לא ראיתי. רוצה.

מדובר במיצג מולטימדיה על היסטוריה של השער ודרכה של גרמניה כולה ממתישהו ועד היום.


בסך הכול סרט, בלי אפקטים גדולים, מוסיקה, תמונות מרצדות.

 


ולאט לאט אני נשאבת פנימה. כשסביבך מדורות של ספרים, מצעדים צבאיים, בניית חומה ואחר כך הפלתה, פנים של אנשים, דמעות וצעקות - זה עושה רושם חזק. חזק מאוד אפילו. תרשמו לכם ואל תתקמצנו על 10 ירו כרטיס.

  


די מרוצה מעצמי ומפיסת קולטורה שקיבלתי אני מעזה לשאול את זאתי מה קורה במרטין גרופיוס באו. מזמן לא הייתי שם. זאתי עדיין כנועה ואני כבר מריחה שהיא מכינה לי משהו לאחר כך אבל על מרטין גרופיוס קשה לי לוותר.


 


בגרופיוס יש תערוכה של רוברט דויסנאו, שמוכר כל כך מהתמונה הנפלאה "נשיקה ליד מלון דה-ויל".

 


התערוכה שלו אדירה. אני מרגישה כאילו בחצי שעה קראתי מאות סיפורים. כל תמונה, כל הבעת פנים היא סיפור עם התחלה אמצע וסוף. זה לא הלמוט ניוטון שמכה אותך באגרופים בבטן עד שאין לך ברירה אלא לצעוק "הוא גאון, הוא גאון". אלה תמונות קטנות מחיי היומיום. אבל הן כל כך מדויקות שנדמה שהצלם המתין שעות על גבי שעות כמו שממתינים הצלמים של חיות טרף בטבע. המתין רק כדי לתפוס את החיוך הזה, את המבט הזה, את משיכת הכתפיים הזאת. זה נפלא. זה מרגש. זה מושלם. (התמונות באדיבות גוגל כי אסור לצלם בפנים).


ליד אחת התמונות אני שומעת עברית, אבא וילד כבן 7. אבא מסביר והילד חוזר אחריו, שואל שאלות. הלוואי על הבן שלך, אני מסננת לזאתי. והיא מחזירה לי במשפט ארוך שמפאת כבוד הנוכחים אצנזר אותו. אני חייבת להגיד לאבא כמה מילים טובות. אומרת. האבא קורן. הילד גם. זאתי מתגלגלת מצחוק בפנים וצועקת שחם לה והיא רוצה החוצה.


מה פתאום החוצה. יש עוד תערוכה. חינמית. אין לי מושג מה ראיתי. אפילו לא קלוש. משהו על משהו שבכלל לא נראה כמו משהו. לתערוכה יש כמובן שם בגרמנית אבל השם שהכי הולם אותה זה WTF. יש לי חוברת בבית שמסבירה מה זה היה. אני אקרא אותה לפני שינה מתישהו. התעייפתי. שזאתי תמשיך.

 



זאתי: יוצאת ממרטין גרופיוס. רואה את המגדלים של פוצדאמר פלאץ, פוצפלאץ האהובה שלי. צועדת כמה דקות. הנה את, פוצה יפה שלי. כמה טוב לחזור הביתה.


הכיכר מלאה בכל טוב, דוכנים, אוכל, שטויות ואנשים. מסתובבת, קונה, שותה, קונה, שותה. רעבה.

 


קדימה, לטוני רומא'ס. צלחת עמוסת צלעות הכי טובות בעיר, מרגריטה על בסיס תותים ואותו מלצר מהקיץ, שקורץ לי וטורח להדגיש שאת האספרסו הוא לא רשם בחשבון. PP מעירה משהו על הטיפ, כאילו שגדלתי ביער. ברור שהטיפ גדול.



מכאן מה, שואלת אותי PP. ומכאן? מכאן רק נכנס לארקדן ואחר כך רק נקפוץ למול אוף ברלין לראות את הקישוטים. לאאאאאאאאא, בוכה PP, אני יודעת שנצא משם רק מחר. אני מבטיחה לה להיות עניינית. רק לצלם את הקישוטים ולבדוק אם יש את הסוודר שקניתי אתמול בעוד צבעים. זהו. הכי בקטנה שיש.




כעבור שעתיים וחצי ועם PP גוססת אני זוחלת למטרו. יוצאת בקודא'ם, סיבוב קצרצר ממש לא נחשב בחנויות. 


הפגנה לטובת דרום קוריאה וקצת שוק שליד הכנסייה.



במלון אני ממלאת אמבטיית קצף, מוודא שהנסיך והכלב בסדר. מציעה ל-PP לנוח ומקבלת בתגובה: אני כבר אנוח בקבר אבל זה תכף יקרה. היא אמנם מנסה לשמור על פאסון ושואלת בנימוס אם בא לי לצאת שוב. אבל הי, אני מכירה אותה כמעט כמו את עצמי. PP רוצה לישון. אז גם אני אכבה את האורות. 


 

יום של גשם אופטלגין ועוד כל מיני


זאתי: יום ראשון זה היום שלי. ואני מקווה שאף אחד לא ייקח לי את המיקרופון. יש לי להיום מיליון תוכניות, קודם לניוקולן אחר כך לפרידריכסהיין כי יש שוק ימי הביניים במתחם האהוב שלי URBAN SPREE גם שוק RAW הזכור באהבה מהקיץ מתקיים שם היום. גם השוק בכיכר שבו קניתי בקיץ מלא דיסקים נפלאים.   

בקיצור המון תוכניות. וכולן מתנפצות ברגע שאני מציצה מהחלון. גשם. לא סתם גשם נעים כייפי טוב כמו שהיה בקיץ. גשם אפור, מטפטף במעיקות, מציקני, כזה שמצד אחד אני חייבת מטרייה מצד שני כל פעם לקפל אותה זה מעצבן, ומצד שלישי בכלל אין לי מטרייה. מרוב ייאוש מעבירה את המיקרופון ל-PP. אני כבר יודעת שהיא הולכת להרוס לי את יום ראשון הטוב אבל באמת שמזג האוויר הזה מושלם בשביל הקראכצען שלה.


PP: לא מבינה בכלל למה צריך לצאת מהמלון. למה אי אפשר להיכנס למיטה, להתכסות בפוך ולראות סדרות שהורדתי ללפטופ? מה דחוף שוק? כבר הייתי בשוק הזה בקיץ והמוזיאון בניוקולן עומד שם כבר כמה שנים ויעמוד גם בביקור הבא שלי בעיר. לא, זאתי ממש חייבת לצאת החוצה. מזג האוויר מגעיל. מוותרת על ניוקולן, ממשיכה ישירות לוורשאוור שטראסה. גשם מטפטף ומציק. למרות שעם יד על הלב אני אוהבת את השכונה המופרעת הזאת.

 



הפוגה קצרצרה בטפטוף מאפשרת לי להמשיך לשוק הפשפשים למרות שאני ממש לא מבינה מה דחוף להגיע לפה. בסדר, דיסקים ב-1 יורו, בסדר תכשיטים מיוחדים. אבל באמת, כמה אצבעות כבר יש לי? כמה טבעות אני צריכה?



זאתי: הגשם ממשיך לעצבן. אבל השעה כבר 13:00 ובדיוק נפתח שוק שחברתי O המליצה עליו. שוק מסוג אלה שברלין מתמחה בהם. משהו הזוי מוזר או בקיצור שוק שנקרא Anti-Christmas market . ברור שאני לא אפספס שוק עם כזה שם. 


חצר גדולה, אנשים מוזרים, שואלת זה כאן? מישהי עם שיער ירוק (אגב, ירוק זה ה-צבע היום) אומרת לי כן, כן, זה כאן.

 


נכנסת. משלמת 2 יורו בכניסה ומקבלת חותמת על היד ומדבקה למזכרת.

חדר לא גדול עמוס בטיפוסים בדיוק כמו שאני אוהבת וסחורה יקרה בטירוף בדיוק כמו שהייתי מתה לקנות אם רק הייתי מוצאת סוף סוף את השייח' הסעודי. אני אתעמק בלצלם, ש-PP תמשיך.

 



PP:  כיף בפנים. למרות שחתיכת סבון בריח משכר של ארל גריי עולה 12 יורו.

 


נעים פה. למרות שאין לי ממש מה לעשות עם הרתמות והאביזרים האלה.

 


חצי שעה והחוצה. 


הגשם ממשיך ואני ממשיכה למתחם ה-אורבן ספריי. המתחם כמעט ונטוש. הרבה מאוד מהגרפיטי התחלף כאן מאז הקיץ. הנה כמה שאפילו אני אהבתי.

 



חץ לשוק ימי הביניים. בין שלוליות וטיפות כבדות אני מקפצת כמו עז צעיר כדי לא לשקוע בבוץ. הרבה בריאות או כבוד זה לא מוסיף לי. כניסה לשוק ימי הביניים בתקווה לראות משהו מעניין.



שממה. שניים וחצי ילדים, שלושה תיירים, כמה מחופשים ואפור, גשום, קר.

 



זאתי דורשת לעשות סיבוב מלא בין הדוכנים שמוכרים משהו שאפילו לזאתי אין בו צורך.

 


יוצאת משם. ממשיכה לעוד שוק. 



פה יש בריכה שממש לא ידעתי איך אסתדר בלעדיה.

 


יש כמה דוכנים שמוכרים משהו חצי אכיל ויין חם.  היה שווה להירטב בגשם בשביל זה?

 



יאללה הביתה. מתה מרעב, כואבת לי השן, מתה באופן כללי.

 



כשאני יוצאת מהרכבת זאתי מושכת אותי ליציאה הרחוקה. למה? כי בא לה מוזיאון. מה עכשיו מוזיאון? חושך, כבר ארבע ואני לא ארוזה. גשם. יציאה בקצה הלא נכון של התחנה ועכשיו גם מוזיאון? שהיא תדבר, אין לי כוח כבר.


זאתי: אני חייבת מוזיאון אחד היום. כל כך הרבה התפקשש היום בגלל הגשם. מוזיאון חבוי, ככה הוא נקרא והוא מציג יצירות של נשים בלבד. כאלה לא ממש ידועות. כאלה שהלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. מכיוון שהוא נקרא מוזיאון חבוי רוב הסיכויים שלא אמצא אותו. אבל מתוך עקשנות ועוד יותר מתוך רצון איכשהו להציל את היום העגום הזה אני ממשיכה וממשיכה לחפש מוזיאון בגשם. מוצאת. בחיי שמוצאת.

 


נכנסת. חם בפנים, חדרון קטן. הגברת מחייכת ואומרת יש לך 20 דקות כי תכף נסגר. אבל אני לא אקח ממך כסף תסתובבי חופשי.


PP: רק היה חסר שתיקח כסף על זה. חדרון קטן עם צילומים לא הכי מרשימים.  אפשר לרשום שהייתי במוזיאון החבוי? אפשר כבר הביתה? ואני לא אגיד הפעם "אמרתי לך לוותר". למרות שאמרתי ולא הקשבת לי. השן כואבת בטירוף ועוד צריך לארוז את ה-47 קילו. בבקשה הביתה.

 


כעבור שעה השן קודחת לי במוח ואת כל מלאי התרופות מהבית כבר סיימתי. מתקשרת לאהבה הראשונה. שואלת איפה בית מרקחת קרוב. אומר "אני בא". לא, אל תבוא, התנפח לי חצי פרצוף. תגיד איפה בית מרקחת תורן, אני כבר אגיע לשם בכוחות עצמי (ובלב מוסיפה גם - אם לא אמות בדרך. אם לא יאנסו אותי בדרך. אם לא ישדדו אותי בדרך). הוא מגחך "ראיתי אותך כבר במצבים גרועים יותר. תכף בא". לא ברור מתי הוא ראה אותי ובאיזה מצבים אבל כאבי השן מחרפנים כל כך שכבר לא אכפת לי.

 


זאתי: הוא בא כעבור רבע שעה. בית מרקחת. חבילת כדורים. כוס תה חם. בולעת חצי חבילה. שותקים קצת. מתחבקים. נפרדים. עד שלוש לפנות בוקר מסיימת את החצי השני של החבילה בוכה בין לבין. גם בגלל השן. סוף סוף נרדמת.


זהו זה


PP: עוד יום גשום בברלין והטיפות לגמרי מתואמות עם מצב הרוח שלי. ארוחת בוקר אחרונה. מונית לשדה. נהג טורקי שמדבר על אהבת אדם והזוועות בסוריה. בידוק אינסופי של ארזת לבד-יש לך משהו חד-איפה היו המזוודות. אחר כך דיוטי לא מלהיב. שוב בידוק ושוב בידוק. השן ה@)*&E(&#^ ממשיכה להציק. זהו זה בעצם. אבל, רגע אל תלכו, יש לנו תודות להגיד ותובנות לגבש.

 

תודות אובייקטיביות ותובנות סובייקטיביות


PP: תודה לזאתי שלקחה אותי לברלין שוב. תודה שלא הרסה לי את הבריאות עד הסוף ולא פגעה בנורמות המוסר שלי יתר על המידה. 

ברלין עדיין מכוערת ודי מגעילה בגשם. שווקי חג המולד לא מלהיבים כמו בפעם הראשונה. ארוחת בוקר קבועה מתחילה להימאס. מחשיך מוקדם וכשנוסעים לבד אין הרבה חשק להסתובב ברחוב. אחרי ארבע פעמים בברלין הגיע זמן למצוא יעד חדש.


זאתי: לא אהבתי לטייל עם PP, הפעם היא הכתיבה את הטיול והוא כולו היה ברוחה ובדמותה. או במילים אחרות, בטיול הזה הג'וקים שבראש אכלו את הפרפרים שבבטן.  

אבל!

אני עוד אחזור לברלין. בוודאות. אחזור אליה כמו שחוזרים הביתה כי הלב שלי שם, ברחוב קודא'ם. אחזור אליה בלי PP, בלי מצב רוח אפרורי ומזג אוויר מציקני, אחזור אליה כדי להצמיח כנפיים, כדי לטעום מהעושר התרבותי שלה ולשתות מאפרול שפריץ שלה. אחזור ואז גם ייכתב לו סיפור אחר לגמרי.



IM AL
rinini
27/12/2016 18:32
ma chérie,
רק בשביל המדבקה העגולה היה שווה לנסוע! ובשביל הבחור והזכרונות! וגם בשביל המלנכוליה, אולי. נכון, מלנכוליה אפשר למצוא בכל מקום, אבל לזאת של ברלין בחורף דרך העיניים שלך איכות מיוחדת.
מתגעגעת אליך מאד, חברה אהובה.
אלונה
27/12/2016 19:38
ניני, באמאשלי, שמרתי את המדבקה בגללך. ידעתי שאת תדעי להעריך אותה באמת. וכן מלנכוליה אהובתי. אוהבת אותך המון מתגעגעת תמיד מחכה לנשק ולחבק
Lian
01/01/2017 10:09
כרגיל, פשוט תענוג לקרוא אותך! נראה שהיה לך טיול מיוחד מאוד, למרות הכל, ואלי דווקא בגלל הכל. הפעם זאת הייתה חוויה כזאת, מהחיים, ולא רק ברלין לתיירים. כנראה שככה זה כאשר מגיעים למקום שוב ושוב. מעניין איך יראה הביקור הבא שלך. בהזדמנו זו אאחל לך שנה חדשה ונפלאה, מלאה באהבה וטיולים!
אלונה
01/01/2017 19:02
ליען יקירתי, לא מבינה איך לא קיבלתי הודעה שיש תגובה שלך. לגופו של עניין, אכן היה טיול שונה הפעם לגמרי שונה. ברלין הפעם הייתה תפאורה. מושלמת ככל שהייתה אבל תפאורה בלבד. ביקור הבא אני משאירה את הפולניה בבית. לברלין מגיעה כל תשומת הלב שלי. שנה חדשה נהדרת שתהיה לך. המון המון תודה!
Abertuposic
20/02/2018 18:51

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: