עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

ברלין. קיץ 2016

10/07/2016 18:44
אלונה

לבד (בברלין) זה לגמרי חופשי

 

אז איך הכול התחיל

הכול התחיל ברגע שהכול הקודם נגמר

ואני מוכרחה להודות שהכול הקודם קצת התיש אותי. לכן ברגע שהוא נגמר קניתי כרטיס טיסה אחד לברלין. כי רציתי לבד. כי לבד כידוע זה לגמרי חופשי. כי אין כמו ברלין כדי להרגיש את החופש האינסופי שבלטייל לבד. מתוך נימוס רגע לפני הקניה שאלתי את הילד אם בא לו גם. הוא גיחך ואמר סעי לשלום וכמה שיותר מהר. רק שמהר לא הסתדר, כי בפברואר מרץ עדיין גשום וקר, כי בחופשת פסח צריך להכין את הילד למתכונת בהיסטוריה ובמאי לתמוך בו בבגרות במחשבים וביוני להתפלל בשבילו בבגרות בלשון. וכך יצא שבמשך ארבעה חודשים אינסופיים מאז שהכול הקודם נגמר ועד שהכול הנוכחי התחיל חלמתי נשמתי חייתי את ברלין וספרתי את הימים. בעצם שתינו ספרנו אותם.


שובה של הפולניה הפנימית

לפני תקופת מה שמתי לב שהפולניה הפנימית שלי מתבגרת בקצב מסחרר והופכת ממציקה קטנה למטרד אמיתי. היא מחרבת מסיבות, הורסת מצבי רוח, עוצרת השתוללויות ומחבלת בשיטתיות בכל ניסיון שלי לעשות שטויות. לפעמים אפילו יש לה את החוצפה להשתקף במקומי במראה. בעיקר כשאני מנסה להידחס לתוך ג'ינס נחשק במידה S. ואם קודם עוד היה בינינו הסכם ג'נטלמני שאני מרשה לה מדי פעם להתבטא והיא מצידה יודעת מתי עדיף לה לסתום, הרי שלאחרונה ממש קשה לי איתה. הפסקתי להבין אותה, הפסקת גם לחבב אותה. כשברלין עלתה על הפרק היה ברור לשתינו שאי אפשר להשאיר אותה עם הנסיך והכלב. גם להם מגיע קצת מנוחה ממנה. נאלצתי לסחוב אותה איתי ורק קיוויתי שאצליח להשתלט עליה תוך כדי תנועה. כמעט תמיד הצלחתי. כמעט. אגב למען הפשטות אני מציעה שנקרא לה PP.

ועכשיו יקיריי, הנה הן מילות הקסם: בואו, אנחנו עפים מפה לברלין...


החופשי מתחיל

בבוקר אני מבשלת לילד ואורזת תוך כדי. הוד נסיכותו מתעורר בצהריים עם המילים "אני לא מרגיש טוב אולי לא תטוסי?". כשאני מסיימת להגיד לו את כל מה שיש לי להגיד לו הוא צוחק, מאוד מרוצה מעצמו. בשלוש שעות הבאות הבדיחה הזאת חוזרת על עצמה כל רבע שעה בווריאציות שונות. אילולא הדייט עם נתב"ג כבר מזמן הייתי מתפוצצת. אבל במקום זה אני רק משאירה לו את סל תרופות הביתי, מבטיחה לקנות לו כל מה שביקש, בכוח סוחטת חיבוק ונשיקה ויוצאת לנתב"ג.

הביקור בנתב"ג תמיד ממלא אותי אושר ומוריד לי לפחות 10 שנים מהגיל. ובתור בת 18 נעים כל כך לרחף בין חנויות המפוצצות באנשים, לבזבז חצי שעה בדלפק הבנק רק כי שכחתי את הכסף בבית, כיף לשלם 70 ₪ על סנדוויץ' סלמון ומיץ גזר סחוט. ואחר כך לגלות שהמיץ חמוץ, להחזיר ולקבל במקום זיכוי עוד סנדוויץ' סלמון. כיף לעשן את הסיגריה האחרונה לפני טיסה בתוך חדר מסריח ללא אוורור ועם חלונות אטומים. כל כך טוב לי בנתב"ג שאפילו PP שותקת, למרות שאני מרגישה שהיא רק אוגרת כוחות.

 

ברגע שאני מתיישבת במושב שלי בחורה עם עיניים מלאות דמעות פונה אלי ושואלת אם אני מוכנה להתחלף עם החבר שלה שקיבל מושב בקצה השני של המטוס. PP ישר אומרת לא, למה התקמצנו ולא קנו הושבה ביחד? סתמי, אני מסננת לה, מתחלפת בכיף ומתיישבת ליד שתי גרמניות. אני מתחלקת איתן בעוגיות ואנחנו מתחילות בשיחת מטוסים בלתי מחייבת. כעבור רבע שעה באטה וטוני כבר יודעות עלי הכול ואני מתרגשת לראות את התמונות של הילדים שלהן. הן מבקשות לראות תמונה של הנסיך ולבושתי הגדולה אני מגלה שהטלפון שלי מכיל רק תמונות של הכלב...  PP חוגגת. אני מרגישה איך היא מקפצת על רגל אחת מרוב שמחה על רגשות אשמה שמציפים אותי. 

בהמראה אני מתחרפנת כרגיל אבל באטה מחזיקה לי את היד וטוני מלטפת לי את הראש. הטיסה עוברת מאוד מהר כששקועים בשיחת בנות. באטה נותנת לי את הטלפון שלה למקרה שאצטרך משהו בברלין. בסוגריים רק אגיד שהטיול הזה היה מלא במפגשים כאלה, קטנטנים, נעימים, בלתי מחייבים ומאוד חמים. אחד היתרונות של לטייל לבד. 

בנחיתה 15 מעלות עוטפות אותי באהבה קרירה ואני סוף סוף מצליחה לנשום חמצן ולא אוויר מזגנים. בתור לביקורת דרכונים אני מאבדת את באטה וטוני אבל מוצאת את פיטר שבדיוק הפעיל את הטלפון ומתעדכן בתוצאות המשחק. המחצית הראשונה מאחורינו וגרמניה מסיימת אותה עם 1:1. פיטר פולט "שייזה" אנחנו מפטפטים כמה דקות ונפרדים באיחולי ניצחון לגרמניה.

נהג מונית לא יודע מילה באנגלית. כלום. גורנישט. אני שואלת ג'רמני-איטלי איין-איין? איין-צוואי? צוואי-דריי? (שזה בערך כל אוצר המילים שלי בגרמנית) הוא מצביע על הרדיו (בקטע של תקשיבי ותעזבי אותי). הרדיו פתוח בפול ווליום על המשחק. לא מבינה את המילים אבל צרחות ניצחון אני מבינה בכל שפה. וכשאנחנו מתקרבים לקודאם ראשוני החוגגים כבר מגיעים אליו מכל הכיוונים תוך צפירות ניצחון. פקק קטן ובמכוניות שמסביב אני רואה פרצופים מחויכים, עושים שלום אחד לשני, מפריחים נשיקות באוויר.

פעם שלישית אני במלון Hecker's כי סוס מנצח אולי מחליפים אבל מלון על קודאם עם חדרים ממוזגים למעשנים לא מחליפים בחיים. 


שואלת את פקיד הלילה אם מתוכננות חגיגות. עונה לי שלא, רק ככה בקטנה יצפרו-יירגעו. ה-יצפרו-יירגעו הזה נמשך ונמשך. כבר פרקתי את המזוודה, כבר התקלחתי, כבר דיברתי עם הילד, כבר נכנסתי למיטה ו-יצפרו-יירגעו עדיין נמשך. ולא סתם נמשך אלא שלצפירות מצטרפים כבר זיקוקים רציניים ושירה אדירה. ברור ש-יצפרו-יירגעו הולך להיות ארוך מאוד הלילה. אני מתחילה להתלבש. PP מתעוררת נאחזת בפיג'מה צווחת לא לא לא אלוהים יודע מה הולך שם, מלא גרמנים בטח שיכורים, אמצע הלילה, מה יש לך לחפש שם בגילך. אני באמת עייפה ואלמלא אזכור הגיל הייתי נכנעת לה והולכת לישון. אבל יש גבול. קמה מתלבשת יוצאת לקודאם. אלוהים מה הולך פה, מלא גרמנים בטח שיכורים, אמצע הלילה, מה יש לי לחפש פה? אפילו לצלם אי אפשר כי חושך וכולם בתנועה. וגם לשיר בגרמנית אני לא יודעת. PP מרוצה מאוד. אני אוספת את שאריות הכבוד העצמי שהתפזרו קצת על קודאם וחוזרת למיטה הגדולה שלי, נשכבת באלכסון, הכי חופשיה בעולם. אם לא סופרים את PP.


חופשיה לשוטט

ארוחת בוקר נהדרת כרגיל. נכון שאפשר לקפוץ לסטארבקס הקרוב ולאכול משהו בחצי או רבע מחיר. אבל יש לי עקרון אחד שאני דבקה בו למורת רוחה של PP  - אני לא מתקמצנת על עצמי. בחיים לא תשמעו אותי אומרת "בשביל מה אני צריכה סלמון מעושן בארוחת בוקר? למה מלון 4 כוכבים רק לעצמי?". אפילו PP יודעת שזה ייהרג ובל יעבור אצלי. לכן בזמן שאני מתענגת על ארוחת הבוקר PP אמנם חורקת שיניים אבל שותקת.


יוצאת לקודאם. הוא כבר נקי לגמרי ואין שום זכר להשתוללות שנגמרה לפני כמה שעות בלבד. קרירות מושלמת.


ואני קופצת לסטרבקס לאספרסו עם קצפת. PP  טורחת להזכיר לי לפני רבע שעה סיימת לאכול. סתמי, אני אומרת לה. אספרסו עם קצפת זה לא אוכל, זה לנשמה. 


אחר כך יורדת לרכבת התחתית. קונה כרטיס לשבוע למרות שאהיה פה רק 6 ימים זה עדיין משתלם - 30 יורו לשבוע ולא 7 יורו ליום. הפעם גם אין לי שום צורך בוולקאם כארד. כשאני מתיישבת בקרון PP צועקת לי באוזן הלו, לא החתמת את הכרטיס! וואלה, נכון. לא ראיתי איפה יש מכונה להחתים. PP מתחילה להקרין לי סרט עם כל הסיפורים שאי פעם נכתבו על הקנסות הכבדים שחטפו ישראלים מסכנים מכרטיסנים אנטישמיים-נאצים, רק כי לא ידעו שצריך להחתים. PP ממשיכה לדהור: זה יעלה לך 150 יורו הטמטום הזה שלך. ואיך תסבירי שלא מצאת את המכונה? חכי, הם לא רק ידפקו לך קנס הם גם ידרשו שתגיעי למשרדים שלהם לשלם אותו. הלך היום, הלך לך הטיול. כשהרכבת סוף סוף עוצרת בתחנה הסופית וורשאוור שטראסה אני מזנקת החוצה במהירות שלא הייתה מביישת אצן מקצועי.



עוד שתי תחנות בחשמלית ואני כמעט ביעד - שוק של יום ראשון ב- Boxhagener Platz.

 



בדרך איזה כתם צבע מושך את תשומת הלב ואני מוצאת את עצמי בבית קברות המקסים שבו טיילנו עם V בכריסטמס שעבר. המקום נראה נפלא גם בקיץ אגב.


הלאה, דרך גלריית זוזו-וויל עם המפלצות האהובות


ואני בלב ליבה של שכונת Friedrichshain  המטורפת.



עוברת ליד בית קפה כלשהו, בחוץ יושבים שני גברים ואישה מתודלקים קצת, לא ברור אם כבר או עדיין. אחד הגברים צועק משהו (ולא בעברית) ומצביע על הקעקוע שלי. אני נעצרת. הוא מראה לי את שלו. אני מראה לו עוד אחד. הוא מראה לי עוד קצת, אני מראה לו עוד טיפה, בתגובה הוא מוריד את החולצה ומראה לי ממש הרבה. אנחנו צוחקים, מצטלמים, הוא מנשק לי את היד ואני ממשיכה הלאה מלאה באנרגיה נפלאה.

 


השוק הזה נהדר. הרבה יותר מוצלח מבחינת שופינג מכל שוק אחר שביקרתי בו בברלין. 



אני מוצאת שני דיסקים נדירים של פרנק זאפה, מתנות לחברות, הרבה מתנות לעצמי.


בדוכן עם חולצות טריקו המוכרת המקסימה שואלת לאן אני לוקחת את החולצה שלה, שומעת תל אביב, מחייכת מאוזן לאוזן ואומרת איזה כיף לחולצה הזאת. היא מספרת משהו קטן ואחר כך תורי לשתף. רבע שעה ואנחנו מתחבקת ונפרדות. כבר אמרתי שהמפגשים הקטנטנים האלה עושים לי הרבה טוב.


מהשוק אני ממשיכה למתחם המטורף שנקרא אורבן ספריי שב- Revaller str. 99. לפני שנתיים היינו פה עם הנסיך בסיור גרפיטי.



היום יום ראשון וכל המתחם הופך לשוק פשפשים עליז במיוחד 

http://raw-flohmarkt-berlin.de

המון זבל, בעצם רק זבל. אבל התפאורה זה מה שחשוב.


 

כמה כיף לשוטט פה.

 



אני חושבת על כמה מידידיי הטובים שמכורים לאמנות רחוב. זה המקום בשבילם. וגם בשבילי בעצם.

 


דוכן של מיץ אבטיח. אפשר נקי ואפשר עם רום. כמובן שעם רום. אחרת בשביל מה אני פה?

 



אי אפשר להפסיק לצלם את הכיף הזה



ועוד קצת כי יש לי בערך חמש מאות תמונות מהמקום המדליק הזה



למי שלא מסוגל סתם לשוטט יש מגדל טיפוס לתוספת האדרנלין



הלאה, תערוכה של אמנים (נגיד) שיוצרים כל מיני שמעטס שמונצס והשד יודע מה עוד. הכול בתוך אותו מתחם רק שלהיכנס לאזור של דוכנים אמנותיים עולה 5 יורו. אבל בתמורה מקבלים חותמת על היד. שווה.




סיבוב אחרון במתחם.



מכאן רגליי (שכבר כושלות מעט) לוקחות אותי לאיסט סייד גלרי שלא הייתי בה. מרשים? כן ולא. כמובן האהבה הקטלנית מרגשת.


וגם שתי היצירות – תודה לאנדרי סחרוב


ואלוהים השחורה

 


השאר הרבה פחות. על הצד השני של החומה במקום ציורי קיר, תערוכה של כל מיני קטועי גפיים וכו' מסוריה והסביבה. לא הצלחתי להתרגש. אבל גם לא ניסיתי במיוחד.


לעומת זאת הנהר מרגש אותי מאוד.

 



מה עכשיו? לפני שנתיים נורא רציתי לעשות שייט קצר אבל לנסיך לא התחשק אז וויתרתי. והנה מולי ספינה שמוכנה לצאת לדרך. אבל כאן PP מתערבת שעתיים? 20 יורו? את נורמלית? את כל זה היא פולטת כשאני כבר בתור לכרטיסים. אני מתחילה להתלבט. שעתיים זה באמת המון, ואני כבר מתחילה להתרעב. אני נכנעת ל-PP ושוב מוותרת.

 



במקום 20 יורו על השייט אני מוציאה כפול במסעדה שנקראת Pirates Berlin  מול גשר אוברנאוור היפה.


 


המסעדה כייפית. ספסלי עץ בחוץ כולם יושבים ביחד, מלא אנשים, צחוק, מוסיקה. האוכל חרא. אני נאלצת להזמין קינוח גדול מאוד כדי להעביר את הטעם בפה. אבל אפרול שפריץ היה קפוא ומצוין ככה שבתכל'ס עדיף מהשייט.

 


על הגשר יש היום פסטיבל של ציירים. מלא דוכנים עם תמונות. הרוב בסגנון של הילד הבוכה שלא דחוף לי לתלות בסלון. פה ושם יש גם אמנות אמיתית (בעיניי לפחות) אבל היא גם עולה בהתאם.

 



מהגשר נשקף נוף נהדר

 



הלאה, לתחנת U הקרובה. בדרך אני שומעת מוסיקה מחצר כלשהי. מציצה. חצר רגילה לגמרי, בפינה אחת שולחן טניס ושני נערים משחקים, ובפינה שנייה מתחת לעץ התמקמה רביעיית נגנים. הם כבר מזמן מזמן לא צעירים. אבל הם יפים כל כך, אמיתיים כל כך, מוכשרים כל כך. והזמרת פשוט נפלאה.

 



אנשים מציצים לחצר, נכנסים פנימה, יושבים על הארץ, מוחאים כפיים בסוף כל שיר. אין לי מושג מי הם, אם הם סתם חברים באותו וועד הבית או שהם להקה מתפקדת, וזה גם לא חשוב כי חצי שעה אני יושבת מהופנטת.

 



אני יוצאת מהמטרו ליד תחנת ZOO כשהמטרה היא מוזיאון צילום של הלמוט ניוטון. כל אזור ZOO חפור, כשאני עוברת מתחת לגשר בדרך למוזיאון לעיניי מתגלה עיר תחתית של הומלסים. המדרכה מחולקת בסדר מופתי בין דייריה. לכל אחד פינה נפרדת. מישהו ישן, מישהו בדיוק הדליק באנג ענק, מישהו סתם יושב ומתגרד. הפעם היחידה שלכמה שניות הרגשתי לא נוח בברלין. אגב, אף אחד מדיירי עיר ההומלסים לא שם עלי. יוצאת ממתחת לגשר והנה סוף סוף המוזיאון.


נכנסת. קונה כרטיס באה להיכנס לתערוכה. הלגה השומרת דורשת שאשים את התיק בלוקרים. כמובן שאין לי 1 יורו. גם להאנץ, אחראי על הלוקרים אין לפרוט לי. חוזרת לקופה מבקשת לפרוט, גרטשן הקופאים שלפני שנייה קיבלה ממני מטבעות טוענת שאין לה ושולחת אותי לחנות של המוזיאון. יאה אללה שלכם. הלך כל החשק. אילולא חברתי האהובה A שהתעקשה, הייתי כבר מזמן עושה אחורה פנה. רק למענה אני עושה מאמץ עליון לא לאבד את זה, פורטת את הכסף, דוחפת את התיק ללוקר ונכנסת לתוך עולם חדש ומרתק. זה לא צילום. זאת אמנות אחרת, לא יודעת איך קוראים לה. אני הייתי קוראת לזה אמנות הבריאה. כי הלמוט ניוטון בורא עולמות דרך עדשת המצלמה שלו. הנשים שלו כנועות ושולטות, מלכות ושפכות ואי אפשר להזיז מהן את המבט. מה שאני רואה לנגד עיניי זאת שלמות. כל תא בגוף המצולמת נברא בידי האמן, לפי רצונותיו, וגם קצת סטיותיו ושיגעונותיו. 



תערוכה נוספת שלו נקראת עיתונות צהובה ופה בכלל עף לי הגג. אין לי מילים לתאר את זה, אי אפשר לתאר את זה. זה מסוג היצירות שחייבים לראות כדי להרגיש. 


אחרי המוזיאון הזה אפשר לעשות רק דבר אחד - לזרוק את המצלמה הפרטית שלך ולהישבע בחיים לא לגעת בה יותר. כי כל מה שצילמת עד עכשיו, כל פריים ורגע שתפסת והיית כל כך גאה בהם, כל תמונה שזכתה ללייקים אינסופיים – כל אלה לא ראויים להיקרא צילום. אני מתוסכלת ומאושרת בו זמנית. אבל יותר מאושרת.


בדרך למלון אני מוצאת סופר פתוח, מצטיידת בכל מיני פינוקים לערב וכשאני יוצאת משם גבר בעל חזות לא ארית בעליל שורק אחריי. נשבעת לכם. PP לוחשת: מהר, תגבירי את הקצב, מי יודע אולי הוא פעיל דאע"ש. מטומטמת, אני עונה לה, גם אם הוא פעיל דאע"ש תני להתענג על הרגע. וכך מלאת אנרגיות חיוביות אני סוגרת את היום המושלם הזה. 



חופשיה למדוד

בעשר נפתחות החנויות על קודאם. ב-10:01 אני פותחת את יום השופינג המרוכז. יצאתי בלי מצלמה כדי לא להעמיס על התיק. ב-14:00 אני חוזרת בפעם הראשונה למלון לפרוק סחורה.


שוב יוצאת לקודאם. ארוחת צהריים בהארד רוק קפה הזכור לטובה.


מלצרית מקסימה ומקועקעת כולה. אנחנו מפטפטות ומצטלמות למזכרת.



בכלל הקעקועים בברלין הם כמו אמנות רחוב – הם בכל מקום, הם דבר שבשגרה הם באים בכל הגדלים והצבעים והם יפים כל כך. לצערי הקופאים ב- DM לא הסכימה להצטלם. הקעקוע שלה התחיל בקו הלסת והסתיים בקרסוליים. השער לעומת זאת היה צבוע בדיוק כמו אצל הזמרת ההיא – חצי לבן חצי שחור ופוני שכיסה את העיניים. PP אומרת תבדקי את העודף היא הרי לא רואה כלום מהפוני הזה. מה שמקסים בעיניי זה שאף אחד לא עושה מזה עניין, שכל אחד פה מבטא את האני שלו בדרך שהכי מתאימה לו ואף אחד (חוץ ממני) לא נועץ מבטים. אבל להגנתי יאמר שאני נועצת אותם בהערצה. מעניין איך הקופאית הזאת הייתה מתקבלת לעבודה בסופר השכונתי שלי. אני חושבת שאני מאוהבת בעיר הזאת. כלומר, אני בטוחה בזה.


פעם הבאה אני חוזרת למלון בשש בערב, זורקת עוד נגלה של שקיות ויוצאת שוב. לקראת תשע החנויות נסגרות וגם המוח והארנק שלי מתחילים להתרוקן. כמעט 12 שעות בין תאי מדידה לשלטים של 50% הנחה.


וכאן אני חייבת וידוי קטן – הרבה מאוד זמן חלמתי על יום כזה. כשאף אחד לא מודד לך זמנים בזמן שאת מודדת חזיות. וזה לא משנה אם זה הנסיך שמציק מבחוץ או חברה טובה שאומרת "זה בסדר, אני אשב פה ואחכה. קחי לך את הזמן", כי ממילא אחרי חזייה רביעית את מרגישה לא נעים. חלמתי למדוד את כל קומת החזיות, את כל מדפי הג'ינס, חלמתי להסתובב מול המראה אוחזת בכל התיקים של דזיגואל. חלמתי למדוד את כל הסנדלים שיש בצבע זהב רק כדי להיות בטוחה שבחיים לא אקנה אותם.

אבל אני אעצור כאן, כי אני חוששת ששמתי יותר מדי מלח על הפצעים של הנשים בקהל. אתן הרי מבינות על מה אני מדברת. כך שהיום הזה לא היה מבחינתי סתם יום שופינג אלא תמצית מזוקקת של כל הטיול הזה – לבד זה לגמרי חופשי. רק חבל שהנעליים הירוקות לא היו במידה שלי. 

 

חופשיה לטעות

בבוקר PP שולפת את התוכנית המודפסת שלי. אבל אני עוד מאתמול חולמת על הנעליים הירוקות. המוכרת אמרה שיש זוג במידה שלי בפרידריכשטראסה שבכלל בכלל לא בתוכנית. אז מה? לי לפחות ברור שהתוכנית להיום תתחיל מהם. PP אומרת את בטוחה שאת רוצה להיסחב יום שלם עם הנעליים החדשות בתיק? לא, אני לא רוצה. אבל כשאין ברירה אז אין ברירה.

ובכן יוצאת מהמטרו בפרידריכשטראסה ומולי מעגן ספינות. כנראה סימן שצריך סוף סוף לקחת שייט. הולכת לקופה כדי לגלות שאת הכרטיסים קונים בתוך הספינה שעוגנת בצד השני של הכביש ויוצאת עוד 4 דקות. ריצה קלה, רמזור ארוך מדי וכשאני מתנשפת על הרציף הנכון, הספינה כבר במרחק כזה שאי אפשר גם לקפוץ אליה באלגנטיות (או בלי. סביר יותר שבלי). שיט. איזה באסה. גם סתם רצתי גם אין שייט וגם כל זה על הבוקר? PP אומרת אולי נחזור לתוכנית המקורית?פרינציפ לא. נכנסת לחנות הנעליים וכעבור 15 דקות ומינוס המון יורו אני מחבקת את הנעליים החדשות שלי.

 


מה עכשיו? עכשיו אנחנו נשוטט. אונטר דר לינדן עדיין חפור מכל הכיוונים. 


מתקדמת לכיכר בבל שעדיין מאוד מרגשת אותי.


אחר כך לדום של ברלין. זה הזמן להיכנס לראות אותו סוף סוף מבפנים. מרשים? מאוד. 



אבל לא משהו שלא ראיתי קודם. כנסייה יפיפייה. צלילי אורגן תורמים לאווירה.



בדרך החוצה תערוכה של ילדי הפליטים שמרשימה הרבה יותר.




אני מתקדמת מהדום עוד כמה מטרים והנה הנהר והנה השייט של שעה ו-14 יורו והנה אני כבר יושבת על הסיפון ומצלמת בכיף.




קריר. רוח נעימה. שייט רגוע, די ממצה



כמה מקומות שלא הייתי מגיעה אליהם אילולא הסירה. 




בקיצור השייט לגמרי ענה על הציפיות. וזה שגם נמנמתי קצת בדרך חזרה היה רק בונוס קטן.



עכשיו אוכל. בלוק האוס לא מאכזב אף פעם. אחד הדברים הטובים מבחינתי בברלין זה שיש מקומות שתמיד אפשר לסמוך עליהם – המלון שלי, רשת DM, יוניקלו, בלוק האוס. לא משהו מתוחכם. אבל משהו מאוד מאוד נוח שנותן הרגשה מוכרת של כמעט בית.


כשאני יוצאת מהמסעדה מולי שלט שמבשר על מיצג מולטימדיה לציון 500 שנה למותו של הגאון המטורף הרונימוס בוש. בוש תמיד מצליח לשחק לי בתאים האפורים. קדימה לבוש. בוש נמצא משהו כמו רבע שעה הליכה מאלכסנדר פלאץ, מול המתחם של רובע ניקולאי. מגיעה.



שלטים עם בוש. נכנסת. מזנון וכמה אנשים עם בירות. סליחה איפה התערוכה? אהה, התערוכה נפתחת מחר. מה מחר? מסתכלת על השלטים ועל כולם באותיות ענקיות כתוב באנגלית 6FROM JULY  (שזה באמת בדיוק מחר). אני שומעת קול חד וברור אומר מפגרת. PP לא נחה לרגע. אבל באמת מפגרת. כל הדרך לפה מלאה בשלטים עם התאריך. לא יכולתי לשים לב? 


מתחילה לחזור כי יש לי עוד מוזיאון ליד מגדל הטלוויזיה. ואז מתחיל הגשם הראשון. גשם מתוק כזה של פלוס 21 מעלות. אני פורשת ידיים לצדדים ותוך כדי הליכה מתמסרת כולי לאושר הזה של טיפות קרירות באמצע הקיץ. כעבור דקה וחצי ההתמסרות שלי נגמרת ואני מרגישה לא הכי נוח בחזייה (החדשה!) רטובה. מסתתרת מתחת לאיזה עץ, מתקדמת בריצה לעץ הבא. הגשם הופך למבול חורפי (חורפי ישראלי כמובן). ועד למוזיאון נשארו לי עוד 300 מטר. הפתרון מבריק מעצמו. חנות מזכרות. נכנסת (שוב בריצה) משלמת 6 יורו על מטרייה תיירותית. יוצאת החוצה. כל הפרוצדורה לוקחת כ-20 שניות. כשאני פותחת את המטרייה בחוץ הגשם נפסק. בדיוק אבל בדיוק בשנייה הזאת הוא נפסק. PP אומרת אם היית מחכה עוד דקה מתחת לעץ גם לא היית מתנשפת עכשיו וגם חוסכת 6 יורו. תשתקי כבר, אני לא צריכה אותך עכשיו.


קדימה למגדל הטלוויזיה שבתוכו שוכן MenschenMuseum. התערוכה שלו ביקרה גם בארץ. אני זוכרת שאמרתי אז שזה לא מוסרי בעיניי להציג לראווה גוויות. כנראה שמאז המוסר שלי התגמש ורציתי לראות במה מדובר. ובכן מדובר בדיוק בזה – ד"ר גונטר-פרנקנשטיין-פון-הגנס יצר תערוכה על גוף האדם שבנויה כולה מגופות וחלקי גופות. כמובן שאם היא הייתה בנויה מפלסטיק אף אחד לא היה טורח לשלם 10 יורו בשבילה. אבל היא בנויה כאמור משאריות של בני אדם. 



וככל שאני מתעמקת בתערוכה כך אני יותר ויותר מצטערת שאכלתי לא מזמן. 



בחילה מהולה בסקרנות אבל סקרנות כזאת שבסופה את אומרת סליחה, אני אלך הצידה להקיא קצת. 

 



בדיעבד אני חושבת שהתערוכה הזאת הייתה הכנה מושלמת למה שציפה לי אחר כך.


ומה שציפה לי אחר כך זה אלכסנדר פלאץ. אלוהים כמה שהמקום הזה מגעיל. לא, לא ככה, לפני שנתיים הוא היה מגעיל. עכשיו הוא יכול רק לחלום להיקרא מגעיל. השפה השולטת היא ערבית, הרחק מאחוריה עברית והרבה אחרי שתיהן הגרמנית. המוני בני נוער לא גרמנים יושבים מסביב למזרקה, מפצחים גרעינים, יורקים על הכיכר ומציקים לעוברי אורח. המוני אנשים. רעש בלתי נסבל. 

תשאלו מה אני עושה פה בכלל? אני רגע אעמוד בפינה ומשם אענה לכם שבאתי לדגום את פרימרק החדש. היו שמועות שהסניף החדש הרבה יותר מרווח ונעים מהישן. אמרתי לעצמי שאני לא לוקחת שום דבר שיצריך עמידה בתור לתאי מדידה, אבל נגיד חגורה או סווטשרט לנסיך אפשר. 

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה. כולל הריחות. זה לא ברלין זה גם לא שוק רמלוד. אפילו אפרו-גרמניות כבר עזבו את המקום. אני לא מדברת על הסחורה שהיא סוג ז' (וזאת מחמאה). אני מדברת על מה שמכונה חווית הקניה. חולצות ב-5 יורו יש גם ביוניקלו עכשיו. והן מריחות הרבה יותר טוב. 

אני יוצאת מהגיהינום הזה בתחושה שהיום שלי נהרס לגמרי והדבר היחיד שאני באמת רוצה זה להתקלח. גם ניסיון לחוויה מתקנת אחר כך בקניון אלכסה לא צולח. אני בורחת מהמקום הזה ונשבעת שזהו, ששום דבר ואף אחד בחיים יותר לא יפתה אותי להגיע לאלכסנדר פלאץ. מבחינתי האזור הזה מחוץ לשטחה המוניציפלי של ברלין. 


חופשיה להמריא

אחרי טראומת אלכסנדר פלאץ אתמול אני חייבת חוויה מתקנת. נוסעת לשוק קטן בשכונת שוננברג בכיכר Winterfeldtplatz. קצת פטל, קצת תכשיטים, אני משוטטת בשכונה שהיא אזור מגורים של הקהילה הגאה של ברלין.


 


לא יודעת מה יש לקהילה נגד גרפיטי אבל השכונה נקייה לחלוטין, מטופחת, ירוקה, שקטה.

 


אני מתקדמת לאזור של "השלטים" ברובע הבאוורי. אותו פרויקט שמשחזר את צווי האיסור נגד יהודים מ-1932 ועד 1942 בערך. יש פה ליד בית הספר בתחילת הרחוב Munchener מפה עם פירוט כל השלטים. אני לא צריכה את כולם. מצלמת את אלה שבדרך לכיכר בוואריה.


 


הפסטורליות של השכונה רק מעצימה את החוויה.


אחרי שאני מצלמת עוד שלט, מולי באה קבוצה של ילדים בני 10-11, מצוידים בטאבלטים ואיתם איש מבוגר. הילדים מתחילים למחוא לי כפיים. מסתבר שהם בסיור עם מורה להיסטוריה מחפשים את השלטים ומסמנים אותם על המפות שבטאבלטים שלהם. ובזכות זה שראו אותי מצלמת הצליחו למצוא עוד שלט. אני נעצרת לכמה שניות לדבר עם המורה. כן, זה פעילות קיץ, הילדים בחופשה אבל מחויבים לפרויקט בהיסטוריה.


בשכונה אגב כמה בתי ספר מלאי ציורי קיר וגם סליקים מאחורי הפחים, לתלמידים מוכשרים במיוחד...


מכיכר בוואריה אני ממשיכה לרחוב Fasanenstrasse שמאוד מאוד קרוב לקודאם. הרחוב מתוק כל כך, מלא גלריות קטנות, חצרות מטופחות.

 


ומוזיאון של קטה קלוויץ. עוד כשראיתי את נויה ואכה התרשמתי עמוקות מעבודתה ורציתי לבקר במוזיאון. מה גם שהוא נמצא שלוש דקות מהמלון. רק שכל פעם הייתי אומרת בהזדמנות אני אקפוץ, זה כל כך קרוב לי למלון. וכל פעם הייתי מפספסת. אבל עכשיו כשאני חופשיה לגמרי ואני יכולה סוף סוף לבקר פה.


העבודות של קטה קלוויץ מטרידות, עצובות, קודרות, המוטיבים של שכול, מלחמה, אבדן, עוני חוזרים בווריאציות שונות.


 


שתי קומות מוקדשות לרישומים שלה וקומה עליונה לפסלים. מרתק מרגש מעציב מאוד. כמו שאמנות צריכה להיות בעצם.

 



המוזיאון נמצא בחצר מקסימה



ובצמוד אליו בית קפה עוד יותר מקסים. כמה חבל שאני לא רעבה. תרשמו לכם את הרחוב הזה, ואם אתם בסביבה השיטוט פה נעים במיוחד.


מכאן הדרך לוקחת אותי למוזיאון צילום CO שנמצא ממש שתי פסיעות ממוזיאון צילום האדיר של הלמוט ניוטון. המקום מקסים. מקסים ומשעשע. 



צילומים נהדרים, מצחיקים, מפתיעים, מרגשים אפילו. 



בקומה השנייה תערוכה כייפית, צבעונית, חדר אחד מעניין במיוחד – 107 צילומים של אנשים שונים מגיל שבוע עד 107. מתחילים מתמונה של תינוק ממשיכים להסתובב בחדר עד שמגיעים לאישה בת ה-107 אחרי סיבוב מלא שעשינו בין התמונות, מעין סיבוב החיים. אהבתי מאוד.



בסוגריים רק אגיד שאין בין המוזיאון הזה לבין הלמוט ניוטון שום קשר ומי שבוחר רק אחד מהם מפספס. זה של ניוטון הוא חוויה אחרת לחלוטין ובעיניי גם הרבה יותר חזקה ואילו מוזיאון OC קליל הרבה יותר אבל מוצלח לא פחות.


 


מכאן לקניון ביקיני הקצת פלצני בעיניי. חלון לגן החיות. מלא כריות מלא בני אדם ואף קוף לרפואה.


 


אחר כך אירופה סנטר גם כי התגעגעתי וגם כי וופיאנו עוזרת להעביר את הרעב. וופיאנו זה סוג של חומוסיה שכונתית רק עם ספגטי. האיכות הבינונית תואמת בהחלט את המחיר.


מפה אני ממשיכה סוף סוף לתערוכה של בוש. לא תערוכה. כמו שאמרתי מיצג מולטימדיה. היה כזה של ואן גוך, ביקר בישראל לפני כמה שנים. היה כזה של אימפרסיוניסטים במוסקבה. לא ממש הבנתי על מה המהומה אז לא הלכתי לא בארץ ולא במוסקבה. אבל בוש זה בוש וכל מה שקשור אליו אני לא מפספסת. ובכן, מגיעה שוב למתחם המוזר.

 



נכנסת פנימה, אולם ראשון עם גן התענוגות הארציים וליד כל דמות אפשר ללחוץ על הכפתור ולקבל מידע. ועוד כל מיני ציטוטים של הגדולים והמתים. לא מעניין.


נכנסת לאולם הגדול. ויש בו פופים עליהם שוכבים בני אדם שקועים בתוך עולמו המטריד המוטרד והטורדני של בוש. גם אני נשכבת.


חושך, מוסיקה מוזרה ומטלטלת ועל הקירות מסביב ציוריו של בוש קמים לתחייה. 



גם כשהם דוממים הציורים שלו מהפנטים. וכשהם חיים זזים משוטטים זוחלים עפים על הקירות מסביב, כל דמות מטורפת מקבלת גודל של שני מטר וחיים משלה – זה הטריפ הכי חזק שלקחתי אי פעם וללא טיפת חומר אסור. מערבולת וסחרחורת ואני ממריאה ונכנסת לתוך העולם הזה, הופכת לחלק ממנו, מרגישה את אש הלפידים שורפת לי את הפנים, מנסה להסתתר מהמפלצות הטורפות. כל פעם שראיתי את תמונותיו של בוש אמרתי מעניין מה עבר לו בראש. וכאן על הפוף באמצע ברלין למשך חצי שעה הייתי בתוך הראש שלו, בתוך העולם המופרע הנורא האדיר שלו. הו, איזה חוויה!



ביציאה הקופאית שואלת איך היה. אני עונה לה באנגלית, היא מתחילה לגמגם אומרת שפעם ידעה אנגלית אבל שכחה. משהו בשפת הגוף שלה דווקא ולא במבטא גורם לי לשאול אם אנחנו מדברות אותה שפת אם. היא עונה בחיוב ובחיוך ענק. אנחנו מפטפטות כמה דקות נעימות על בוש ועל מזג האוויר. 


אני יוצאת החוצה, הגשם שוטף ממני את שאריות הטריפ המופלא ואני נמלטת מאזור אלכסנדר פלאץ למקום שתמיד עושה לי טוב – פוצדאמר פלאץ.

 


פוץ פלאץ הנהדרת שלי, כמה התגעגעתי אליך. השמש כבר מחייכת וגם לא יכול להיות אחרת. זאת הרי הפלאץ שלי. אני לא צריכה פה כלום, לא מחפשת שום אטרקציה. רק לשבת על הספסל ולהסתכל עליך עושה לי חם בלב.

אחר כך אני נזכרת שלא יצא לי לאכול במסעדת טוני רומא. זה הזמן. הצלעות הכי טובות בברלין, השירות מעולה, המחיר מאוד סביר והחיים יפים כל כך אחרי מרגריטה על בסיס מיץ תותים.


טוב אם אני כבר פה אולי סיבוב קטן בקניון? ואם אני כבר פה אז אולי עוד סיבוב ממש קטנטן במול-אוף-ברלין הסמוך? כן וכן. 

בכל האזור יש WIFI חופשי ואני סוף סוף מצלמת לנסיך את המכנסיים ואת החולצה שהתלבטתי אם לקנות לו. שולחת. מקבלת תשובה "מה אני הומו?". עונה לו: ילד, אנחנו נברר את הנטיות שלך אחר כך, עכשיו תגיד לי אם לקנות לך או לא. מקבלת תשובה "אני לא קוקסינל". ילד, באמאשך גם זה לא מעניין כרגע. תגיד כמו בן אדם לקנות או לא. "תצלמי מאחור". מצלמת שולחת. "יש עוד משהו בחנות?". אני בסניף של שלוש קומות H&M. כותבת לו: לא. זה הפריט היחיד שיש בכל החנות. מקבלת תשובה "אבל אמרתי כבר שאני לא גיי".

בשלב מסוים PP מתפרצת בצעקות יאללה, שילך בלי מכנסיים, לא צריך טובות, אל תקני לו כלום עם כזה יחס. גם כן בן המלך. גם המוכרים מתחילים להסתכל עלי בצורה מוזרה. אני תופסת את החולצה של ההומו ואת המכנס של הקוקסינל משלמת על שניהם באהבה רבה ובתקווה שהנסיך ילמד מתישהו לדבר כמו בן אדם, לפחות כשאמא בחו"ל. 

ברחבה של מול-אוף-ברלין שיעור ריקוד. זוג רקדנים מזמין עוברי אורח, מלמד אותם כמה צעדים וכולם פוצחים בסלסה מדליקה. זה חמוד כל כך.

 


אני עומדת עם חיוך ענק ומסתכלת על האנשים האלה. הם לא תיירים, לא ערבים ולא יפנים ולא ישראלים. הם דוברי גרמנית ואני מניחה שהם תושבי העיר (למה? כי ככה אני רוצה להניח). הם יצאו בשעות ערב המוקדמות לעשות שופינג, הזמינו אותם לרקוד, הם עזבו את השקיות בצד עלו על הרחבה והתמסרו לקצב.

אם הייתי גרה פה גם אני הייתי יוצאת כל יום רביעי לרקוד סלסה במול-אוף-ברלין. 


חופשיה לחיות

אתמול בשירותים של המסעדה מצאתי פלאייר של איזה תערוכה שסקרנה אותי. ומכיוון שהימים האחרונים לא תוכננו והושארו לטובת זרימה חופשית אני פותחת את היום במוזיאון הזה. 


תערוכה נקראת HALL והיא קטנטונת, של כ-10 יצירות. המקום נקרא Haus am Lutzowplatz, הוא הוקם על ידי וילי ברנדט ושייך למדינה לכן הכניסה חופשית. התערוכה נפלאה.




הבחורה שאחראית פה מספרת לי שזה היום הראשון שלה בעבודה ושהיא מתרגשת מאוד וגם היא אוהבת את התערוכה. במיוחד את התמונה הזאת.


אני אומרת לה שאני מתלבטת בין הליצן הזקן


לבין היפיפייה הזאת שנקראת מלנכוליה.


הלאה, מכאן לקלוויץ פלאץ כי יש פה היום שוק אורגני וכי חברי הטוב T אמר שהמקום מקסים. ואם T אומר שמשהו מקסים אני מייד רצה לראות.


בדרך לשוק אני עוברת ב- Schönhauser Allee 

ונכנסת לבית קברות יהודי שלא ברור איך שרד פה בכל המאה הקודמת.


המקום עצוב ובו זמנית מלא איזה תחושה מיסטית, זה מרגיש כאילו עוד רגע בין המצבות תתרומם לאוויר רוח רפאים בכותונת לבנה.

 


אבל לא, רק כמה מבקרים מזדמנים כמוני.

 


מכאן אל הכיכר של השוק. 


בכיכר אגב יש את הספסל הכי ארוך ב, לא זוכרת, נגיד באירופה. או בעולם. מה זה משנה? ספסל ארוך וחמוד שבו זמנית יכולים לשבת עליו 120 איש ולהקשיב ללהקת בנות שמזייפת את פאנטום האופרה בחינניות כה גדולה שזה אפילו לא צורם.


יש פה פירות וירקות ומלא פטל ואוכמניות מכל הצבעים.


PP אמנם לא מוכנה לטעום כלום בלי לשטוף. אבל אני מזכירה לה שהכול אורגני ודי מהר מרוקנת את הסלסילה. יש כמה דוכנים עם אבנים ותכשיטים ומזכרות מיוחדות (אפילו מתנה לחמותי לשעבר נקנית פה).


אני מסתובבת קצת בשכונה. כיף פה. 



חשמלית לוקחת אותי לאזור ההופות. הייתי פה בפעמים הקודמות אבל איכשהו פספסתי את ההופה הכי הכי מדליקה, זאת עם מרכז אנה פראנק.


 


הפעם אני מתחילה איתה. איזה מקום נהדר!

 



איזה אווירה כייפית, שונה כל כך מההופות האחרת עם החנויות היקרות שלהן.

 



נכנסת לבית מלאכה למברשות של אוטו ויידט. קצת כמו מקלחת קרה או פטיש בראש. אני לא מאלה שמתרוצצים בין אתרים "יהודיים" ברחבי העולם, לא מבקרת בכל בית כנסת (ולמען האמת כמעט באף בית כנסת) גם לא בכל אנדרטה לזכר שואה. אבל פה בחדר הקטן כשאני רואה את המכונות הישנות, את הטלאי הצהוב מתחת לזכוכית, את ההוראה משנת 1942 שאוסרת על יהודים להחזיק בעלי חיים, יש למסור אותם או להמית... אני עומדת ורועדת. לא יודעת למה דווקא המקום הזה נגע לי בנקודה היהודית שלרוב מאוד מעורפלת אצלי.



יוצאת מהמקום להמשך סיבוב בהופה הקטנה והמקושטת.

 


מוזיאון המפלצות שפתוח פעמיים בשבוע ובשעות הערב בלבד יצטרך לחכות לפעם הבאה שאקפוץ לברלין. מה זאת אומרת אם תהיה פעם הבאה? כמובן שתהיה. אני עם ברלין רק התחלתי.


 



הלאה, אני רעבה ורוצה לשבת בבית קפה של חברתי האהובה O, ברקומי'ס, שמאוד אהבנו עם הילד לפני שנתיים. אין. לא מוצאת. 



כשבפעם החמישית אני עוברת ליד אותו סניף HM אני מתחילה לחשוד שכישורי הניווט שלי מתו מרעב. בלית ברירה מתיישבת במסעדה שליד תיאטרון כמיליאון.


PP אומרת לא מצאת מקום יותר יקר? לא, לא מצאתי אבל זה רק בגלל שגם לא חיפשתי. כעבור כמה דקות מגיע מרק אספרגוס שלי משום מה בכוס והסלמון שאמור להיות חלק ממנו שוכב לו בצד. טוב, מה אני מבינה באוכל? מערבבת את כל מה שבצד בתוך הכוס ושותה להנאתי.


אוקי, הכוחות חוזרים אלי ואני ממשיכה לשוק שליד תחנת רכבת עילית.

 


השוק בימי חמישי תוסס פורח ומלא בדברים משגעים.


אחרי סיבוב מאוד פרודוקטיבי ורבע שעה של שיחה נעימה עם תכשיטן מקסים מברצלונה, זה הזמן לחזור למלון. בא לי להתפנק במלון, לראות כמה סדרות שהכנתי לי, בא לי לפתוח את החלונות ולהריח את הקיץ הנורמלי, כזה שאפשר לנשום בו, כזה שמתקרר כשיורד הערב, כזה שאנחנו יכולים רק לחלום עליו. בקיצור בא לי לא לעשות כלום חוץ מסתם לחיות. 

אבל יש לי שותפה למסע שהמושג "החיים עצמם" לא באמת מובן לה. ברגע שאני נכנסת למלון PP שואלת ראית מה השעה? אור יום בחוץ. שילמנו ים כסף על הנסיעה הזאת. בואי נסתובב עוד קצת.

אני מתעלמת ושוקעת בעונה החדשה של "ריי דונובן". אחרי שני פרקים בא לי בירה. מהמיני-בר? ראית כמה היא עולה!!!??? PP נחנקת ומתעלפת.

לא, לא ראיתי כי בדיוק יצאה קשת מלאה אחרי הגשם. כי החיים יפים, גם אם מדי פעם יש לך קולות טורדניים בראש. 



חופשיה להשכיל

לפני כמה חודשים החבר T המליץ לי להזמין סיור בבונקר בורוס כמה שיותר מהר. הזמנתי בערך שלושה חודשים לפני הנסיעה. כחודש לפני רציתי להזיז תאריך וכבר לא היה מקום באף סיור למשך כל השבוע שלי בברלין. אז מה הסיפור? מדובר בבונקר ששימש את עובדי תחנת הרכבת והנוסעים בתקופת ההפצצות. אחרי המלחמה בתקופת החומה המקום הפך למחסן לבננות. אחרי נפילת החומה פעלו בו מועדון טכנו, מועדון S&M ומועדון של הקהילה הגאה. מכאן גם יצא מצעד הגאווה הראשון של ברלין. בתחילת שנות האלפיים משפחת בורוס קנתה את הבונקר (קנתה!) ואחרי שיפוצים מסיביים תוך הקפדה על שימור המבנה המקורי התחילו להציג פה יצירות של אמנים שבצורה כזאת או אחרת קשורים לברלין. גם האוסף הוא פרטי בהחלט. המשפחה עצמה אגב מתגוררת על גג הבונקר בפנטהאוז צנוע. הסיורים מתקיימים באנגלית כמה פעמים ביום בקבוצות של 10 אנשים. הבונקר נמצא מאוד קרוב לפרידריכשטראסה ככה שאפשר לשלב בין שופינג לקולטורה.


 


אני מגיעה כעשר דקות לפני תחילת הסיור. המדריך כבר יושב ומחכה לקבוצה שלו. קוראים לו NUNO. הוא בן 25, ברזילאי, לומד לתואר ראשון בהיסטוריה של אמנות. אחרי שיסיים את הלימודים הוא יישאר לחיות פה. נונו לובש מכנסיים בצבע סגול וחולצה לבנה צמודה. המניירות שלו מסגירות דיווה קלאסית. הוא שופע ידע, עיניו הכחולות מלאות ניצוצות כשהוא מדבר על הבונקר וכמו שאתם מבינים חמש דקות של שיחה עם נונו מספיקות לי כדי להחליט שממש לא משנה לי מה אני הולכת לראות כל עוד נונו הוא זה שמראה לי. (בפנים אגב אסור לצלם. רק במבואה)


בערך עשר דקות מתחילת הסיור אני גם מתחילה להסתקרן. והנה עוד וידוי בתקווה שחברותיי המלומדות תסלחנה לי: מעולם לא הבנתי אמנות מודרנית, זאת של שני קרשים פיסת בד ולכי תביני מזה שהעולם עגול. או מרובע. גם ציורים של כתם שחור על רקע לבן לא עושים עלי שום רושם ולא מעוררים אצלי מחשבות על היקום או הקיום. אבל כשנונו מסביר, פתאום הכול נראה אחרת. פתאום התיק שזרוק על הרצפה עם פיסת עץ בתוכו זה לא סתם חפץ חשוד אלא אמירה נוקבת על אמון ואמונות. הבעיה עם האמנות הזאת זה שאת אף פעם לא יודעת אם זה פח זבל שאפשר לזרוק לתוכו טישו משומש או יצירה ששווה כמה מיליונים. בסוף מסתבר שזה פח זבל ששווה כמה מיליונים. בין היצירות אגב הייתה אחת של הסיני הנהדר איי-ווי-ווי. דווקא אותה הבנתי והרגשתי ללא שום צורך בהסבר של נונו.


חדר עם מכונה שמייצרת פופקורן טרי כל כמה דקות והוא נפלט ממנה על הרצפה. כל תערוכה פה מתחלפת פעם בארבע שנים. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ערימת הפופקורן בחדר? את הריח? את הדחף הבלתי נשלט לקפוץ לתוך הערימה הזאת או לפחות לטעום ממנה?

הסיור נמשך כשעה וחצי. בסיומו נונו מושיב אותנו מסביב לשולחן לשיחה. מה אהבנו יותר, מה פחות, למה, מה התוכניות של כל אחד לאחר כך. בסוף מסתבר שגם השולחן והספסלים הם חלק מהתערוכה, יענו אמנות שימושית. מישהו בונה ספסל ואני יושבת עליו וככה אני הופכת לחלק מהיצירה שלו... אני מרגישה שהשכלתי. בלי ציניות. למרות שאני לא בטוחה שאמשיך לבקר בתערוכות של יצירות מודרניות. מצד שני אם נונו יהיה מוכן להדריך אותי, אני מכנה ללמוד...

 


אחרי הבונקר מגיע לי קצת אוכל. אני יושבת במסעדה שישבנו בה עם הנסיך לפני שנתיים. אז היא הייתה בינונית. וגם היום נשמרת בה אותה בינוניות יציבה. אפילו אפרול שפריץ היה בינוני למדי.

 


מכאן אני מתקדמת לאט מאוד ל-Auguststrasse



יש ברחוב הזה מיליון גלריות קטנות. חברתי G פעם סיפרה עליהן ואני נשבעתי שכשאגיע לברלין לבד אבקר בהן. נכנסת כמעט לכל גלריה. חלקן בחינם, חלקן בתשלום, בחלקן מותר לצלם ובחלקן לא, חלקן לא מעניינות וחלקן מרתקות.

כך למשל תערוכה שנקראת "בנים".

 


או התערוכה של האמנית סינדי שרמן בגלריה ME. הנשים שלה שבורות, סדוקות, מעוותות, גם כשהן מחייכות למצלמה. אהבתי מאוד.

 





ועכשיו? ועכשיו אני מקפלת את המפה ועושה מה שכל בן אדם חייב לעשות ולו רק פעם אחת בחופשה. ללכת לאיבוד. אני נותנת לרגליים לשוטט ולקחת אותי לאן שהן מחליטות. PP מודאגת: ואם לא נמצא את הדרך חזרה ונפספס את הטיסה מחר? אני מרגיעה אותה. נמצא ולא נפספס לצערי הרב. ואנחנו הולכות לאיבוד.




עוד רחוב עוד פניה עוד סמטה גלריה כביש רחוב גינה חצר ו... הרגליים שלי מביאות אותי לחצר של בית קפה שלא מצאתי אתמול עם שתי מפות - ברקומי'ס, שיושב בסופי גיבס הופה.



תרשמו לכם כי המקום לא סתם מקסים אלא היחיד בכל אירופה ומזרח התיכון שיודע להכין אספרסו כפול על קרח בדיוק כמו שאני אוהבת. ועוגת פירורים עם תפוחי עץ ופטל הייתה אלוהית. 

  


מכאן עוד סיבוב בהופה, עוד כמה חנויות. למה? כי אני יכולה. החום הופך כבד מדי – 25 מעלות שלמות! השמיים קודרים, מחניק, מה שאומר שתכף תהיה סערה.

.

 


השעה כבר שש בערב ואני חוזרת למלון לארוז. לתדהמתי אני מגלה שיש לי עוד כמה וכמה קילוגרמים פנויים. כמובן שקניתי תיק נוסף בדרך חזרה. באתי לפה עם 12 קילו ועכשיו אני על 28 אבל שילמתי על 40. מה עושים? מהר החוצה לעוד קצת שופינג. טיפות ראשונות כבדות של הגשם כבר נוחתות על קודאם והרבה זמן להסתובב אין. פרפומריה רוזמן היא פתרון מושלם להשלמת הקילוגרמים החסרים. כעבור שעה ברוזמן שוב יוצאת הקשת בענן ואני שוב שוקלת את המטען שלי שכבר מתקרב ל-35 קילו. מה שמאוד משמח מצד אחד אבל מעורר את השאלה הגדולה - איך לעזאזל אני אסחוב את כל זה מחר?



חופשיה לעזוב

בוקר טוב ברלין יפה שלי אני לוחשת בפעם אחרונה (השנה. הקיץ. בעצם נראה). יש לי עוד כמה שעות לפני המונית. קצת קוראת קצת כותבת קצת מתרגלת הליכה עם 35 קילו עלי. המונית מגיעה בזמן. אגב, מחירי המוניות עלו בצורה רצינית מאז שהייתי פה. במקום 33 יורו הרגילים אני משלמת 45. כפרות. 


טרמינל B להחזרת מס, אין הרבה אנשים וההחזר לכרטיס בלבד כי על כל חשבונית הם לוקחים 2 יורו אם רוצים לקבל מזומן. הלאה לטרמינל 1 של איזיג'ט עם אותם 35 קילו. תור אינסופי, בלתי נגמר. בשלב כלשהו מודיעים בקריזה שנוסעי טיסה כך וכך מתבקשים כולם לעבור לדלפק מספר כך וכך. חצי מהתור עוזב. ואז אל המרווחים שנוצרו בתור, נדחפים מתחת לסרטי ביטחון הנוסעים שטסים דווקא לתל אביב. ככה, בסבבה מדלגים עלי שעומדת כמו דבילית בתור. הסיטואציה מוציאה את PP משלוותה (שגם ככה לא קיימת) והיא מתחילה לצרוח למה להתנהג כמו בהמות? בתגובה היא מקבלת הסבר "אבל עמדתי פה, אבל הם איתי, אבל אנחנו ביחד". אני תופסת את PP ובכוח מסובבת לה את הראש לכיוון השני כדי שתפסיק להסתכל עליהם ולהתעצבן. אחרי שאני מורידה מעצמי 35 קילו אני שמה לב שאותם הנדחפים עדיין עומדים בצ'ק אין ומתווכחים. מסתבר שהם היו בטוחים ששתי המזוודות האימתניות שלהם יעברו בחינם באיזיג'ט. PP קורנת וזורחת מרוב שמחה לאיד.

אחר כך דיוטי סביר שבו אני משקיעה את אחרוני היורו עד שאני שומעת בקריזה שם מוכר. שלי. נא לגשת לביקורת מזוודות. מה יש לי לגשת לשם? שילמתי על שתי מזוודות שלחתי שתי מזוודות. מה יש להם? אני מתעלמת. בפעם שנייה השם שלי נשמע כשאני כבר עברתי את ביקורת דרכונים האחרונה. מה הם רוצים ממני, מי זה הם והעיקר איפה הם שאני אמורה לגשת אליהם. מנסה לברר אומרים לי תחזרי בחזרה לטרמינל B איפה שמסרת את המזוודות. רבע שעה עד הטיסה! PP על סף התמוטטות. אנחנו עוברות את כל המדרגות ומסדרונות נכנסות לחדר ובו התיק שלי ושלושה גרמנים. אחד מהם שואל אותי "זיפו"? ברור שיש לי זיפו. אבל לפני שנתיים החרמתם לי אחד שהיה בתיק יד. הפעם הייתי חכמה ושמתי אותו במזוודה. מסתבר שזה גם לא טוב להם. איפה הזיפו? תוציאי את הזיפו. אתם רציניים? דחסתי בתרמיל הזה 18 קילו איפה אני אמצא לכם עכשיו את הזיפו? הגרמנים מדברים ביניהם. כנראה שהייאוש שלי משכנע אותם, הם מעבירים את התיק במכונת שיקוף ומראים לי בדיוק איפה לחפש את הזיפו. כמובן בתוך שקית עם הכביסה המלוכלכת. יכולתי לנחש לבד. בקיצור אני מוצאת את הזיפו והם מחרימים אותו. תחנקו עם הזיפו מסננת PP בזמן שאני מחייכת אל הנאצים. ריצה חזרה ועלייה זריזה למטוס. וכשהמטוס ממריא PP שואלת  את תיקחי אותי שוב לברלין? כאילו שהיא לא יודעת את התשובה... 


תודות אובייקטיביות

הפעם את התודה הכי גדולה אני חייבת לעצמי. על זה שלא התלבטתי ולא חששתי, על זה שחלמתי והגשמתי.


תובנות סובייקטיביות

הפעם גם אין לי תובנות. יש בי רוגע ושלווה, אושר גדול ואהבה, יש לי המון תוכניות לביקור הבא שלי ולעוד שלושה לפחות, יש בי צער גדול שהדברים שפועלים שם היטב לא עובדים פה בכלל. יש לי געגוע קבוע לאנרגיות הטובות של העיר הזאת, יש בי אכזבה מעצמי שלא גיליתי אותה לפני כמה עשורים. יש לי הרבה הערצה לברלין ומעט מאוד ביקורת. אבל תובנות אין לי. ואם תתעקשו, אז אולי רק אחת:


לבד זה לגמרי חופשי. ובברלין עוד יותר. 




lian
16/07/2016 15:28
אלונה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל.... קראתי את הסיפור שלך בזמן מנוחת הצהריים (גם אני, קצת פולנייה), במקום השנ"צ. לא שאני מתלוננת.... כי נהניתי מאוד. הטיול שלך הזכיר לי מאוד את הטיול שלי לפני שנתיים בערך. כתבת שאת מצטערת שלא גילית את ברלין קודם, אני חושבת שאם אני הייתי מגלה אותה קודם, אחרי הצבא כזה, אז בטח הייתי גרה שם היום. הרבה שנים הייתה לי רתיעה מלהגיע למקום, בגלל סבא... אבל כשהוא סיפר לי שבעצמו נסע לשם לטייל, הרגשתי שגם לי מותר. והתאהבתי בעיר, בקצב, בגרפיטי, בקעקועים ואני מקווה לחזור לבקר שם בקרוב. תודה על ההמלצות המשובחות. מאחלת לך עוד המון טיולים כאלו ואחרים, לבד או ביחד, מה שיתחשק לך :)
אלונה
16/07/2016 17:49
ליאן יקירתי, בדיוק מילה במילה מה שאני חושבת לעצמי - אם הייתי מגלה את ברלין קודם לבטח כבר הייתי גרה שם מזמן. לא להגזים לא אחרי הצבא, אבל לפני הילדים בטח. עכשיו מה שנותר לי זה בכל הזדמנות לטוס אליה. תודה לך על המילים הטובות!
זיוה
02/08/2016 22:42
אלונוש, לבד זה לגמרי חופשי. אם הייתי צריכה שכנוע (ולא הייתי צריכה אבל רק נניח) באת עם הסיפור שלך כדי להמחיש לי עד כמה משאלת הלב שלי היא אמתית. בשבילי את החלוצה שלי, ואני אלך מתישהו בעקבותייך. נתחיל מזה שניהלת הרבה שיחות עם עצמך ולא עם אחרים ונמשיך בזה שראית המון דברים מעניינים שבאמת אין סיכוי לראות כשמטיילים עם מתבגרים או עם בעלים וכאלה יצורים. מתנצלת על האטיות שלי. הקיץ שורף את המוח. מחכה לברלין במהדורת החורף שלך.
אלונה
03/08/2016 09:14
זיו'צקה יקרה שלי, אני כל כך רואה אותך מטיילת לאט ולבד בין הגלריות של ברלין, יושבת כמה שבא לך מול צילום זה או תמונה אחרת. טיול לבד תפור בשבילך. ולגבי הקיץ, אכן המוח הופך לאיזה עיסה לא אטרקטיבית במיוחד. התחלתי להרהר ברצינות באפשרות לברוח מכאן כל קיץ לאיזה 3-4 חודשים. ולגבי דיווח חורפי, אני בשלב של התחבטות עם עצמי עד כמה לא בא לי לטוס עם אפ.... :-)
זיוה
04/08/2016 13:05
אלונה, גם לחנויות אני אכנס כשאהיה לבד. נורא קשה לי כשאני צריכה להתאים את עצמי, כשאני נגררת אחרי הבנות שלי מחנות לחנות כשלהן יש משהו בראש שבשבילי הוא לגמרי מעורפל או כשהן או כשהאיש שלי נגרר אחרי בחנויות. מה שלא יהיה היעד הבא, בגשם, בשלג או השמש, שרק יהיה :)
anat
24/09/2017 13:53
יותר ממהמם, יותר ממרתק, יושבת בעבודה ולא מפסיקה לקורא את הבלוג שלך. צוחקת כל הזמן עם עצמי את רושמת כל כך יפה וכך מעניין שכיאלו אני ממש איתך בברלין. תענוג רצוף
אלונה
24/09/2017 19:04
תודה תודה תודה המון על כל המילים הטובות שלך. מחמם את הלב ואת הנשמה ונותן דרייב להמשיך ולכתוב!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: