עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מילים . אביב 2016

11/04/2016 16:35
אלונה

דבורה נביאה

לפני עשרה ימים הוכרז מצב חירום בבית ורמת הכוננות הועלתה לאדום זוהר. יש לילד מבחן במחשבים. כבר עשרה ימים שהכלב ואני מסתובבים על קצות האצבעות, נכנסים לחדר שלו רק לצורך ביצוע פעולות החייאה – אני עם אוכל, הכלב עם אהבה, שלושים שניות ואנחנו שוב במסדרון. הילד נסגר בחדר עם מורה פרטי שמתייצב כל יום בארבע, אומר "לא, תודה, לא שתייה ולא אוכל" ונעלם בתוך המתחם הסטרילי. המורה D, מבוגר מהבן רק בכמה שנים. והוא מסוג הילדים האלה שמעוררים שנאה קנאה הערצה רגשות נחיתות ונדודי שינה אצל כל אמא נורמאלית. המורה D סיים בגרות עם ממוצע צנוע של 114, חתם עתודה. תכף מסיים תואר. אחר כך קורס קצינים ומשם לבונקרים הסודיים של התעשייה הצבאית. הימים שלפני המבחן עוברים עלינו במתח דרוך מאופק ושקט. עד ש...

צרחה מהשירותים מפלחת את השקט ששורר פה. הילד נזרק מהשירותים כאילו רוחו של סטיב ג'ובס בכבודו ובעצמו בעטה לו בישבן. אממממממאאאאאא, יש דבורה בשירותים! אמא תעשי משהו אני מת. אמממממאאאא את יודעת שאני מפחד מדבורים!!!!!!!!

כן, כן, אני יודעת שאתה מפחד. מאז אותו טיול לצ'כיה...

*****

באות הקיץ מלאו לו ארבע והוא עדיין היה בלודיני. גם אני צבעתי לבלונד. באותה שנה הארוחה המועדפת עליו כללה תפוח אדמה, גזר ואפונה מבושלים. וזהו. ובמשך שנה זה מה שהכנתי לו כל יום. הוא התעניין בדינוזאורים ובמכוניות ודיבר רוסית ועברית שוטפת. זאת הייתה הנסיעה הראשונה שלו לחו"ל. איכשהו הקלפים הסתדרו כך שלקראת הקיץ כל אחד עמד לנסוע למקום אחר. אמא למוסקבה, חמותי לטיול מאורגן ביער השחור, הצאר הרוסי, אני והילד בפעם ראשונה שלושתנו ביחד תכננו את צ'כיה. ממש לפני הזמנת הכרטיסים עלה הרעיון לטייל ביחד. רעיון מהפכני על גבול אבדני. אבל הייתי אמא צעירה, עדיין לא ידעתי ליהנות מהילד, המחשבה של שבועיים איתו הפחידה אותי ונוכחותן של שתי הסבתות נראתה לי כפתרון מושלם.

*****

אמא!!!!!!!! הצעקה קוטעת את רצף הזיכרונות, תעשי משהו!

אני נכנסת לשירותים, הילד מציץ לי מאחורי הכתף. אין דבורה. כלום. החלון פתוח. כנראה עפה לה. השטח נקי. אתה יכול לחזור. לא, אומר הילד, אני אתאפק עד מחר ואלך כבר בבית ספר. אני מסבירה שלא בריא להתאפק, מראה לו שאין דבורה וסוגרת את החלון. הילד שוב נעלם בחדרו. 

*****

זה היה לפני עידן האינטרנט או לפחות לפני המצאת אתרים כמו בוקינג וכו'. מישהו מהחברים נתן לי טלפון של מרינה, תושבת פראג, שתמורת עמלה צנועה מצאה לנו בית בכפר שנקרא בובסקה, אי שם בשמורת שומאווה, לא רחוק מאגם ליפנו והגבול הגרמני. היא גם הזמינה לנו מלון בפראג ורכב. דיברתי איתה בטלפון כמה פעמים, היא שלחה בדואר גלויה עם תמונה של הכפר ובריבוע צילום של הבית. ככה התנהלו החיים לפני שגוגל מיפתה אותם.


הגענו לפראג, נפגשנו איתה, שילמנו עמלה וקיבלנו מפות וקצת הסברים מה כדאי לראות בחלק ההוא של צ'כיה. יומיים טיילנו בעיר ויצאנו לדרך. הייתה לנו מכונית שקודה כחולה ומרווחת שלא סחבה בעליות. והצאר התבאס והתקשרנו כמה פעמים לההוא שהשכיר לנו את הרכב, וההוא אמר סעו בזהירות או שתחזרו לפראג ואני אחליף לכם. לא חזרנו. הגענו לכפר, לפי הגלויה מצאנו את הבית. בבית משום מה התארחה עוד משפחה וכמעט כל החדרים היו תפוסים. אבל מאדם מונדלובה בעלת הבית הסבירה לנו בגרמנית, שאף אחד מאיתנו לא הבין, שבעוד יומיים המשפחה עוזבת וכל הבית יהיה לרשותנו. וכך אכן היה. בית ענק, קצת מוזנח, עם שישה חדרי שינה, סלון שמעולם לא ישבנו בו, המון מקלחות ומרפסת ענקית עם נוף כפרי שקט.

 

*****

צלצול בדלת. השעה 15:59 המורה D אומר כרגיל "לא תודה" לשאלתי "לשתות, לאכול, משהו?" ונעלם מאחורי הדלת של הילד. 

*****

פעם ראשונה שכולנו היינו ביחד, באותו הבית, באותו האוטו במשך שבועיים. בעיירת קסם כלשהי בדרך לכיכר העיר עברנו בסמטאות מלאות עציצי גרניום. סמטאות קטנות, מפותלות, כמו בכל עיר עתיקה, כאלה שעוד רגע אתה יוצא מהן אל כיכר העיר עם הכנסייה ובתי קפה ודוכני מזכרות. ואז אמא נעצרה והתחילה לבכות. היא עמדה שם באמצע הרחוב, מוקפת בפרחים ובכתה. כשהדמעות קצת נרגעו היא אמרה "לא חשבתי שאי פעם אחזור לטייל". אמא הייתה טיילת בנשמתה. כל פיסת חו"ל הייתה לה לחגיגה ואושר אינסופי. בשנים אחרונות איכשהו, העבודה ואחר כך כל מיני מחלות ואחר כך הנכד הראשון (והאחרון) מנעו ממנה לטייל אבל לא השכיחו מליבה את האהבה לארצות רחוקות.

באותו הרגע נשבעתי לעצמי שכל עוד היא תהיה מסוגלת לטייל, אני אקח אותה איתי. ובדיעבד, כך בדיוק קרה. במשך שמונה שנים שלאחר מכן טיילנו תמיד ביחד. רק שמונה שנים, שמונה שנים קצרצרות.

*****

השעה 18:00 דלת החדר נפתחת, המורה D יוצא, מקבל ממני שטרות, אומר יפה תודה רבה ולהתראות. הילד עומד ליד הדלת של השירותים ומתלבט. כנס כבר! אבל, אמא, מה אם הדבורה שם?  רגע, אני נכנסת לבדוק. לא, לא שם. האזור נקי. כנס! 

*****

באחד הימים הגענו לצ'שסקי קרומלוב. הילד התיישב על כתפיו של הצאר ויצאנו להתאהב בעיר. בדרך נתקלנו בחנות צעצועים. שניהם נעלמו לדקות ארוכות ויוצאו עם אקדח צעצוע שיורה כדורי פלסטיק קטנטנים. חמותי מייד שאלה אם זה יעבור במכס, אמא מייד אמרה שזה יעשה לנו המון בעיות, אני מייד התעצבנתי כי לילד בן 4 לא צריך לקנות נשק. מאז הלידה הפכתי לפציפיסטית לוחמנית במיוחד. הילד והצאר התעלמו מכולנו.

בדרך חזרה, בשדה קטן וחצי חשוך של פראג "הנשק" הזה נשלף מהמזוודה, עובר שיקופים אינסופיים, אנחנו נלקחים לחדר נפרד, עוברים בידוק ועוד בידוק, מבקשים מאיתנו לפרק את הנשק, אחר כך להרכיב אותו מחדש, שוב מעבירים בשיקוף. אמצע הלילה, הילד מת לישון, מנג'ס, מבקש את הצעצוע החדש שלו. בסופו של דבר אחרי הרבה הסברים ושכנועים עם האקדח ביד הילד עולה לטיסה ונרדם. אמא ואני ממשיכות לקטר עד הנחיתה.

  *****

אמא, אוכל! נשמעת הפקודה מאחורי הדלת הנעולה. מחממת לו ספגטי בולונז ונזכרת בארוחות ההן, במסעדות הטובות של צ'כיה. 

*****

כאמור באותה שנה בישלתי כל יום תפוח אדמה, גזר ואפונה. יכולתי להמשיך לבשל גם בצ'כיה אבל היינו כל היום בדרכים ונאלצנו לאכול במסעדות. ובמסעדות הטקס חזר על עצמו בקביעות - תפריט ילדים אחד וארבע מנות לגדולים. מתוך קינדר-תפריט הילד אכל רק צ'יפס וגלידה. את השאר אכלה חמותי. אני אכלתי כדורי הרגעה אחרי כל ארוחה כזאת. עד שאמא אמרה לי, תקשיבי, כבר מזמן מזמן לא היה ילד שמת מרעב באירופה. אז הוא לא יאכל. וכשירצה לאכול הוא יאכל גלידה וצ'יפס. וזאת הייתה הפעם האחרונה בחיים שדאגתי שהילד לא אוכל.


*****

בבוקר כשאני בשירותים (עמכם הסליחה) נשמע זמזום טורדני. דבורה גדולה ושמנה מרחפת מעלי. אין לי פחד מדבורים. יש לי פחד מדבורים במרחב סגור שנקרא שירותים. פותחת חלון, מורידה נעל ומנסה לגרש אותה. הדבורה ממלמלת משהו לגמרי לא מחמיא ועפה החוצה. אני אוטמת את החלון וממהרת לצאת. לא אומרת מילה לילד. עוד יומיים המבחן.

*****

אנחנו חוזרים מעוד יום טיול ברחבי צ'כיה. אמא ואני לוקחות את הילד ויוצאות לסיבוב בכפר. הכפר קטנטן, אבל יש פה בית שבחצר שלו המון שיחים עם אוכמניות שחורות ואדומות. חלקם מאחורי הגדר וחלקם ממש בחוץ. אנחנו הולכים "לגנוב אוכמניות".


חוזרים עם שפתיים בצבע סגול, מתיישבים במרפסת. הצאר ואני עם הבירה, הסבתות עם העיתון. הילד יושב על הרצפה ומשחק עם דינוזאורים. צרחה נוראית. בכי. כולנו על הרגליים. הילד יושב מחזיק את כף הרגל בידיו ובוכה. לידו גוססת דבורה. תוך כדי משחק הוא החליט לנעול את הקרוקס של הסבתא, מסתבר שגם הדבורה בחרה להתנחל דווקא שם. כמובן נשיקות, משחות, הרגעות, חיבוקים ושוב נשיקות.

אחרי שנרגע הוא מכריח את הסבתות לספר לו מהתחלה את סיפור העקיצה. איך הוא חזר מטיול, איך הוא לא חשד בכלום, איך התיישב לשחק, איך החליט לנעול את הקרוקס, איך פתאום הרגיש כאב נוראי, איך התחיל לצרוח אבל היה גיבור והרג את הדבורה. וככה, בלופ, במשך שעות ארוכות. כשסבתא אחת התעייפה, השנייה החליפה אותה. למחרת כבר למשמע המשפט "סבתות תספרו לי איך הדבורה עקצה אותי", הצאר ואני היינו פורצים בצחוק עצבני ואילו הסבתות היו מתכסות בזיעה קרה. אבל הן סבתות. ולסבתות יש הרבה יותר סבלנות מאשר להורים. הן היו שוב ושוב חוזרות על סיפור הגבורה, מוסיפות עוד ועוד פרטים, תוך כדי הסיפור הילד היה מתיישב מוריד נעליים ומדגים. ואם חלילה הן היו שוכחות, הוא היה מתקן אותן "לא, לא סיפרת איך החלטתי לנעול דווקא את הקרוקס של שרה". והסבתות כדרכן של סבתות היו מחייכות וממשיכות לספר.

*****

מחר המבחן. הגענו לישורת אחרונה. המורה D כבר הלך, ערב. הילד חוזר בפעם האחרונה על כל הנוסחאות. ושוב צרחה מהשירותים אממממאאאאאאאא היא פה היא פה אמא תהרגי אותה בבקשה תהרגי אותה. את יודעת כמה אני שונא דבורים.

אני נכנסת לשירותים. באמת היא פה. מסתובבת לה באלגנטיות בין הקירות. אני פותחת את החלון ומנסה לגרש אותה עם העיתון. הילד סוגר מאחורי את דלת השירותים ומעבר לדלת ממשיך לצרוח תהרגי אותה, תהרגי אותה כבר. אני מציצה מהשירותים אומרת לו, אני לא הורגת אף אחד, זה יביא לך מזל רע מחר במבחן. אני אתן לה להתפנות לבד. יאה שמאלנית יפת נפש, צורח הילד, מה זה להתפנות לבד? תהרגי אותה כבר! הדבורה יוצאת בינתיים מהחלון. צפירת הרגעה. 

*****

באחד הכפרים הקטנים נתקלנו בשוק סיני. שוק זבל. זה היה כבר בסוף הטיול היומי וכולנו רצינו הביתה, למרפסת הענקית שלנו. אבל הצאר ראה חנות עם ציוד צבאי. מעין חריץ בקיר עמוס לעייפה בכל מיני שטויות של גברים – סכינים, משקפות, מעילי הסוואה ושות'. הוא כהרגלו בקודש, חייב למשש לגעת לנסות הכול. ברגע מסוים המשקפת נשמטת מידיו נופלת ומתנפצת. הצאר מגחך – גם כן ציוד צבאי, חיקוי סיני זול. ברגע זה ממש הסיני יוצא מהחריץ שבקיר ומתחיל לצרוח בסינית. אולי בצ'כית, מה זה משנה. הצאר שואל אותי מה הוא רוצה. באמת קשה לנחש. הוא רוצה שתפצה אותו על הסחורה ששברת. אבל, מתעקש הצאר, זה סחורה זולה, לא אמיתית, חרא סחורה, לא משלם לו גרוש. הוא תופס את הילד ביד ומתחיל לאט לאט להתרחק מהסיני. הסבתות מוציאות ארנקים ומשלמות. הצאר עוד יומיים ממשיך לטעון שהמחיר היה מופרז.

*****

בלילה הילד נכנס אלי לחדר. אמא, אכפת לך לבדוק אם אין דבורה בשירותים? אלוהים, אני אומרת לו, כבר כמעט 13 שנים שלא עקצה אותך דבורה. מה יהיה?

קמה, בודקת, אין. חוזרת לישון. 

*****

הגענו לקרלובי ווארי ביום חם במיוחד. הסתובבנו משני צידי השדרה המרכזית, עלינו עם הרכבל למעלה, אפילו ראינו איזה אייל או צבי בדרך, ירדנו, היינו רעבים והילד התחנן למקדונלדס. אמא שנאה מקדונלדס אבל מעולם לא אמרה לא לילד. כעבור חצי שעה אמא ואני מסיימות את ארוחת הגורמה הזאת ויוצאות החוצה. אנחנו מתחילות להתקדם ובשלב כלשהו נעצרות לחכות להם. אמא נשענת על איזה ספסל, כעבור שנייה צועקת איי, קופצת, תופסת את הישבן. דבורה. אמא התיישבה על דבורה. אנחנו רצות בחזרה למקדונלדס נכנסות לשירותים, שם אני מרטיבה את העקיצה, מנסה לקרר את המקום, מרגיעה את אמא. כשאנחנו יוצאות הילד רץ לסבתא, מחבק אותה, מנשק אותה, מספר לה כמה גיבורה היא הייתה, ובלי לקחת נשימה אומר "ועכשיו תספרי לי איך הדבורה עקצה אותי ואחר כך אותך". שתי הסבתות נאנחות ומתחילות לרקום סיפור חדש.

*****

אמא, בוקר טוב. כנסי לשירותים ראשונה תראי אם אין שם דבורה אבל מהר, כי אני ממהר למבחן. נכנסת. יש. הנה הדבורה. אני מציצה ואומרת לו "לך תשתין באמבטיה, אין לי כוח להתעסק עם הדבורה עכשיו". דקה וחצי של צעקות "אני לא משתין באמבטיה, מה אני בן ארבע? תהרגי אותה כבר, די כבר נמאס לי, אני לא יכול להתעצבן לפני מבחן. תהרגי אותה!!!!!!!!".

אני אומרת לו, ילד, הדבורה הזאת הביאה איתה המון זיכרונות טובים, תראה שהיא תביא לך ציון טוב במבחן. בוא ניתן לה לחיות.

אבל לכי תתווכחי עם נער שתכף יהיה בן 17, שגבוה ממך כבר בשני ראשים, שיש לו עוד שעתיים מבחן במחשבים, שעומד וצורח "מוות לדבורה". הנפת נעל, פגיעה מדויקת והגוויה של הדבורה נופלת לרגליו כמו איזה עור של דב גריזלי אחרי צייד מוצלח במיוחד. יופי , אומר הילד, מגיע לה. ויוצא.

אני מכינה לי קפה ומתיישבת לדפדף באלבומי תמונות. הדבורה הזאת עוררה כל כך הרבה זיכרונות. כל כך התגעגעתי לאמא, כל כך חסרים לי הטיולים איתה, העיניים שלה, הצחוק שלה, הידיים החזקות הקטנות שלה. ואולי, אני אומרת לעצמי, הדבורה הזאת גם הייתה סימן טוב לקראת המבחן? היא הופיעה בעקשנות כמעט כל יום, ניסתה לספר לנו משהו, לנבא איזה נבואת אמת שאיש לא רצה לשמוע. נכון שנביאי אמת לא מאריכים ימים ובכל זאת לא הייתי צריכה להרוג אותה. לא שקט לי, אני צוללת לתוך מערבולת הזיכרונות והיא סוחפת אותי, מטלטלת, מטיחה שוב ושוב בסלעים המשוננים של הפצעים הישנים. אמא שאיננה, הצאר הרוסי שלא גר פה יותר, החמות לשעבר, השיער הבלונדיני של הילד. המריבות הקטנות, הצחוקים הגדולים, אחר כך המריבות הגדולות והצחוקים הנדירים, אחר כך תהפוכות ומחלות ואחר כך, ואחר כך כבר לא הייתה משפחה. רק זיכרונות. אבל עם השנים הזיכרונות הטובים דוחקים החוצה את הזיכרונות הרעים. והזיכרונות הטובים זה מה שנשאר ממשפחה שפעם הייתה ואיננה. ודבורה נביאה בהינף קל של כנפיים החזירה לי אותם. ואני נכנעתי לילד ובהינף הנעל הרגתי אותה.

יומיים אני חיה שוב ושוב את הטיולים האלה עם שתי הסבתות ברחבי אירופה. 8 שנים, 14 טיולים. פרק יקר כל כך בספר החיים.

 

כעבור יומיים הילד חוזר מבית ספר, נכנס לחדר ותוך כדי זורק שהוא נכשל במחשבים. כעבור דקה הוא גם פולט "אולי באמת היא רק רצתה להביא לי ציון טוב. חבל שהרגנו אותה". אני יורקת קצת אש לכיוון שלו, מתיישבת בכורסה שלי, מוציאה עוד אלבום תמונות. לא מצליחה להתרכז. חוזרת לילד. אנחנו מסתכלים אחד על השניה בשקט. אחר כך אני אומרת, בוא נסכם שבפעם הבאה נהיה יותר טובים. לכולם. גם לדבורים. מבטיח? מבטיח, אומר הילד. ולרגע, לשבריר שנייה נדמה לי שהוא תכף יגיד "תתקשרי לסבתא שרה שתספר לי איך הדבורה ביקרה אצלנו בשירותים". אבל לא, הוא רק מציץ במחשב, מחייך ואומר "ועכשיו תבדקי את השירותים, אני מת להשתין"... 

 

מיכל מנור
15/04/2016 19:51
אלוננה, בהתחלה היו לי דמעות של צחוק, אבל בסוף הסיפור כבר לי לי דמעות אמיתיות...של התרגשות וגעגוע והתמונות המקסימות בכלל נגעו לי עמוק בלב. את אמנית של מילים ורגשות והלוואי ותגענה עוד דבורים או חיות אחרות שיגרמו לך להיזכר ולכתוב סיפורי טיול מהעבר.
אלונה
16/04/2016 11:36
מיקוש תודה יקרה שלי, גם אני מייחלת לעוד דבורים וטריגרים כדי שהמילים תוכלנה לצאת בקלות. יש לי אינסוף מילים אבל איכשהו בכל פעם חסר הטריגר כדי לגבש אותן למשהו "אכיל". תודה!
foldekniv med skede
05/10/2018 12:51
Its liқe you гeeаd my mind! You seemm to know so much about thiѕ,
like you wrote the book in it or something.
I thijk that you can do with a few pics tօ drive the message homе a bit, but other than thаt, this is excellent blog.
A great reaԀ. I'll definitely be back.
זיוה
15/04/2016 22:57
דבורה אחת שעוררה כל כך הרבה זיכרונות, ואלונה אחת שכותבת כל כך יפה... אלונוש, איזה כישרון מתפוצץ את. נגעת לי בלב עם סיפור המשפחה שלך. נגעת בי בלב עם האמא שהייתי אני ועם כל הזיכרונות. ואיזה נער מקסים יש לך. תראי כמה הרבה יש לכם אם אתם מסוגלים לשוחח על דבורה.
אלונה
16/04/2016 11:38
זיוצ'קה, אהובה שלי, אני באמת זכיתי בנער הזה. אנחנו מדברים המון. המון זה כמובן יחסית ליכולת הוורבאלית של בן 17 בעידן המסכים. אבל גם בלי הרבה מילים הבית מלא בצחוק וזה אושר גדול.
מירה ילין
16/04/2016 13:46
התרגשתי מאוד מהסיפור ובעיקר מהתמונות. אני בטוחה שעבורך הן מלאות משמעות, אבל גם לי כצופה מן הצד הן מרעידות יותר ממיתר אחד בלב.
הדבורה הזו הביאה איתה כמה רגעי דבש (אם נתעלם ממרירות הכישלון במבחן).
שתהיה רק נחת מהילד הגדל :-)
אלונה
17/04/2016 09:19
מירה'לה, טפו טפו טפו נחת יש בשפע. מה שחסר כרגע זה ציון עובר במחשבים. תודה יקרה שלי!
רחל לבון
16/04/2016 14:04
אלונה היקרה הצחקת ת עד דמעות עם סיפור הדבורה. כשהתי בת 5 נסעתי לדודים ברומניה שגרו בכפר. על מעקה המרפסת היתה דבורה. פחדתי ממנה , הנחתי את הדלי שלי עליה ולתומי חשבתי שחסלתי אותה. מה שלא הבאתי בחשבון שבמרכז הדלי יש חלל והיא המשיכה לחיות. הרמתי את הדלי וה יא עדיין חיה. אז עם עם אחת האצבעות חשבתי לחסלה סופית מי שחיסל אותי לכמה ימים היתה דווקא היא. כן הגעגועים לפעם אינם מרפים וזה גם מה שעצוב שלא ניתן להחזיר הגלגל אחורנית. נותרנו עם הזכרונות שילוו אותנו. תודה על סיפור מעולה.
אלונה
17/04/2016 09:23
יקרה שלי תודה לך. לפעמים זה דווקא טוב שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה :-)
Lian
16/04/2016 20:56
מרגש מאוד, כמעט בכיתי... את כותבת מקסים.
אלונה
17/04/2016 09:24
תודה ליאן, גם אני בכיתי :-)
אירית
18/04/2016 10:28
אוי אלונה . כמה יופי אהבה וגעגוע .
כמה חכמת חיים יש לסבתות - כנראה שזה מגיע יחד עם התואר סבתא .
רינת
18/04/2016 10:34
אלונה יקרה ואהובה,
תשמרי על הילד, על הדבורה ועל ליבך הטוב שרואה, מבין ויודע.
(מתגעגעת אליך)
(פעם ראשונה שראיתי תמונות של הצאר)
(ושלך בבלונד, אבל לא כל כך משנה, כי את תמיד את, הכי נהדרת)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: