עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מילים. חורף 2016

08/02/2016 18:23
אלונה

הלוך חזור לארץ הסרטן

יומן מסע

חלק א': הדרך לשם


8.9.2015 בבוקר אני מציצה מהחלון ורואה צהוב בעיניים. נדמה שאיזה יד זדונית פתחה את שערי הגיהינום וכל החטאים האנושיים בורחים ממנו, נושרים על האדמה האומללה הזאת, מכסים באובך הצהוב את החלב ואת הדבש. אבל מה אכפת לנו מהצהוב הזה, יש לנו היום יום בנות. לנו זה לי ולחברתי האהובה V. אז מה בתוכנית? מתחילות באסותא, V קבעה לשתינו תור לממוגרפיה שגרתית. כזאת של פעם בשנתיים. כזאת שדוקטור E הכירורג מישש ואמר "אין לך כלום אבל תעשי בכל זאת", כזאת שדחיתי ודחיתי כי אין כלום אז למה סתם לטרוח. בקיצור, ממוגרפיה שגרתית. אחר כך אולטרה סאונד שתעשה לנו קטיה, חברתנו שעובדת באסותא. אחרי השטויות האלה אנחנו נבחר מסעדה טובה ונשב, נשב, נשב עד שבן זוגה של  V יתחיל לחפש אותה בכל טלפון אפשרי. אחר כך נשב עוד קצת, נסנן אותו עוד טיפה ורק אז נחזור הביתה מרוצות כרגיל אחת מהשנייה. 

אסותא תל אביב. המתנה קצרה, הפרוצדורה עצמה לא מאוד כואבת אבל מאוד לא נעימה, שוב המתנה קצרה, קטיה מציצה מדלת חדר האולטרה סאונד, עושה לי עם היד "בואי". נכנסת, נשכבת, בזמן שקטיה מעבירה עלי את המכשיר אנחנו מתעדכנות על הילדים והחיים. כעבור כמה דקות של שיחה נעימה אני שמה לב שקטיה שוב ושוב מחפשת לי משהו בציץ השמאלי. מה???? קטיה אומרת כלום, זה כלום, זה כתמים קטנטנים כאלה שנראו בממוגרפיה אבל אני לא מוצאת אותם באולטרה סאונד. לכי תעשי ממוגרפיה שוב בהגדלה, שנראה יותר טוב.

חוזרת על הפרוצדורה המעיקה. אחר כך חוזרת לקטיה. היא מסתכלת בצילום, אומרת זה כלום, זה נקרא הסתיידות, מחר תהיה תשובה רשמית של הרופא, אל תדאגי. זה כלום. כמובן שכל התוכניות מבוטלות. V האופטימית עוד מנסה, אומרת "קטיה אמרה שזה כלום אז זה כלום" אבל אני כבר זהו, לא שומעת. חוזרת הביתה נצמדת לאינטרנט ובשלוש שפות מחפשת את פירוש המונח הסתיידות. כעבור שעתיים אני כבר מוכנה לבחינות הסמכה באונקולוגיה.

אז יש הסתיידות טובה והיא נקראת משהו-מאקרו ויש הסתיידות רעה והיא נקראת משהו-מיקרו. והמיקרו הזה רק 30% ממנו זה סרטן ו-70% זה כלום. ומתוך ה-30% הסרטניים רק 10% זה ממש סרטן והשאר זה די כלום, ומתוך ה-10%... וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. כשאני מצמצמת את כל האפשרויות, הסיכוי שאותם כתמים קטנטנים של "כלום" הם בכל זאת לא "כלום" מגיע למשהו כמו 7% שזה באמת כלום.

בלילה הכלב בא לישון איתי. פעם ראשונה בשמונה השנים שאנחנו ביחד. ברגע זה אני כבר יודעת שאני בתוך ה-7%. 

 

9.9.2015 קטיה לא מתקשרת. אני לא נושמת. שוב ושוב חוזרת למאמרים על המיקרו והמאקרו והקרינה והכימו והתמונות, הו התמונות! ערך התמונות "סרטן השד" בגוגל גדוש במיוחד... מתקשרת ל-V, מבקשת שתתקשר לקטיה, שקטיה תתקשר אלי ושמישהו כבר ירגיע אותי. קטיה מתקשרת, חוזרת על "הסתיידות משהו-מיקרו" (אהה! מיקרו! ידעתי!). "זה כלום. אבל צריך ביופסיה. אני רוצה שד"ר  X תעשה לך. תתקשרי אחרי החגים אני אקבע לך תור. אל תדאגי זה כלום". החגים מסתיימים בעוד שלושה שבועות. אבל מה זה שלושה שבועות, זה כלום.

 

11.9.2015 בחזרה לכירורג דוקטור E. דוקטור E איש מקסים. הוא זה שהתעקש על הממוגרפיה המקוללת הזאת. עכשיו אני יושבת מולו ומנסה לאסוף את תאי המוח למקשה אחת יציבה וקולטת. דוקטור E מסביר את כל מה שאני יודעת כבר מקריאה לילית באינטרנט. חוזר על האחוזים, 70, 30, 15, 7. ואז אומר בואי נקבע תאריך לניתוח, 20 לאוקטובר מתאים? לא דוקטור, לא מתאים. אני בדיוק אהיה בת 50. אפשר אולי מתנה אחרת ליומולדת? ובעצם תן קודם לעשות ביופסיה. אנחנו מסכמים שנפגש אחרי הביופסיה. בדלת אני עוד מסתובבת אליו ושואלת בתקווה "יש סיכוי שזה בכלל לא סרטן?". דוקטור E אומר כן, יש. אבל אני לא שומעת הרבה ביטחון בקולו. 

 

12.9.15 מושיבה את הילד לשיחה. קצרה. כך וכך, סיכוי כך וכך, גם אם יש, הוא קטן מאוד, אבל יהיה ניתוח. והכול יהיה בסדר. בוודאות. הילד שואל שאלות, מוודא שוב ושוב שגם אם כן אז זה קטן, ממש קטן, בשלב הכי ראשוני ושהכול אבל ממש הכול יהיה בסדר. מה אני יכולה להגיד לו? ברור שיהיה בסדר. אופציה אחרת בכלל לא עולה. אנחנו מסכמים שאנחנו ברמת דאגה בינונית מינוס. הוא עדיין לא מוכן להתבדח על הנושא. אני אחכה עם זה.

 

14.9.15 מעדכנת את החברות הקרובות שמגיבות במגוון קללות. לשמחתי בלי שום אוי וווי, וויזמיר וכו'. חברתי האהובה  O לא מרוצה מרמת הפירוט בדיווח שלי. "מה זה סרטן קטן בכלל? כמה קטן? מה זה, בייבי שרימפ?"

מעכשיו שם קוד לחרא הזה שצומח בתוכי יהיה בייבי שרימפ.

 

18.9.2015 מתקשרת M חברתי-אחותי. מספרת שחברה שלה לובשה שוב הגיעה להתארח ומזמינה לקפוץ לקפה. אני מתה על M ואוהבת מאוד את לובשה. הן למדו ביחד באוניברסיטה לרפואה במוסקבה. אחר כך M עברה לתל אביב ולובשה לסיביר. לא סתם סיביר, האימאמא של סיביר. היום לובשה מנהלת בית חולים אונקולוגי לנשים בעיר יאקוטסק שזה שבע שעות טיסה ממוסקבה. בחורף לובשה מגיעה לעבודה בעגלה רתומה לאיילי הצפון במינוס 50. ובקיץ מפלסת את דרכה בתוך ענני יתושים בפלוס 40. שום דבר כבר לא יכול להפחיד או להפתיע את לובשה. אנחנו יושבות על כוס קפה בנינוחות עד שלובשה מורה לי להתפשט. לא נעים לי. לא שיש לי בעיה להתפשט, לא נעים לי שלובשה צריכה למשש אותי כשהיא בחופשה. אני מנסה להוציא כמה משפטים לתפארת מדינת פולניה, M בועטת בי מתחת לשולחן ומסננת "אם לובשה מוכנה לבדוק אותך שלא תעזי להגיד לא". מתפשטת. 

לובשה גבוהה רזה עם שיער שחור פחם ועיניים קצת מלוכסנות, כמו לרוב תושבי הצפון הרחוק. בוחנת אותי במבט חודרני שואלת, מסתכלת, שוב שואלת, חושבת. רק אחר כך ממששת. תתלבשי. עכשיו תראי את הדיסקים של הממוגרפיה (במקרה הכינותי בתיק...). הרצאה בת חצי שעה שעיקרה – להפסיק מייד לקרוא שטויות באינטרנט (הפנמתי). אחר כך הרצאה בת שעה לתלמידי שנה שביעית לרפואה בנושא סרטן השד (התעלמתי). לסיכום – פירוט כל השלבים שאצטרך לעבור אם אכן מדובר בסרטן (סיכוי 30% טוענת לובשה. גם גוגל אומר אותו הדבר...). אני נפרדת מהן, נכנסת לאוטו. ערפל כבד יורד על מה שפעם היה המוח החד והמתפקד שלי. לא מבינה כלום. יודעת שזה סרטן, יודעת שלא נורא. מה לא נורא? סרטן! אבל לא נורא. ועוד בכלל לא הייתה ביופסיה. אבל זה סרטן לוחש לי המוח המתאדה שלי. כדאי שתתחילי להתכונן.

 

2.10.15 מתיישבת מלאת נחישות לרשום צוואה. פאק, איפה מספר חשבון בבנק בינלאומי? ומה עם האפוטרופסות על הילד? ומי יטפל בהשכרת דירה ומי ישלם חשבון חשמל... לא, לא, לא, לא! יאללה, סרטן זה כלום, ובכלל לא בטוח שיש, ולבטח אחרי הניתוח יהיה לי עוד זמן לכתוב צוואה. כוסאמק על הצוואה הזאת. לא רוצה. לא רושמת. לא חושבת. אין לי כלום. כלום. וגם אם יש, זה כלום.

 

7.10.2015 מתקשרת קטיה, הרופאה "הטובה" בחופשה עד אחרי החגים. התור לביופסיה נקבע ל-26.10. אני מנסה לברר אם יש עוד רופאים טובים באסותא. קטיה אומרת יש אבל אני רוצה את הכי טובה בשבילך. חוץ מזה, כבר חיכית כל כך הרבה זמן, מה זה עוד שבועיים וחצי? כלום, ממש כלום.

 

10.10.15 אני שוכבת במיטה רואה איזה סדרה. הילד נכנס בסערה. "את דרמה קווין את. סרטן? יש לך איזה בייבי שרימפ וגם זה לא בטוח. ואת יודעת שלאמא של י' הורידו שד? את יודעת שלאמא של ת' היו טיפולי כימו קשים? את סתם, סתם מלחיצה אותי. דרמה קווין". הילד יוצא. אני מאושרת. אחרי שהוא הסתובב חודש עם המטען הזה בבטן הוא הצליח לשתף חברים ומסתבר שלא רק שהוא לא לבד, אלא שהוא גם לא הכי מסכן. כעבור רבע שעה אני שואלת אותו בזהירות – אפשר כבר להריץ בדיחות סרטן? הילד מהנהן בהסכמה.


11.10.1015 צעקה מהחדר של הילד:

- צאי עם הכלב אין לי כוח.

- אני לא יכולה.

- אבל נו, צאי איתו, בבקשה אמא מה אכפת לך, צאי עם הכלב, אני באמצע המשחק.

- לא. אי אפשר.

- אבל למה? למה את ככה? למה את לא יכולה לצאת איתו?

- כי יש לי סרטן.

אנחנו מתפוצצים מצחוק. הילד אומר "אחלה דבר זה, קלף הסרטן שלך". מתלבש

ויוצא עם הכלב.

 

26.10.26 חמושה שוב ב-V והפעם גם בבת שלה לחיזוק מצב הרוח אני מתייצבת באסותא לביופסיה. לא ביופסיה רגילה, מורכבת יותר, שמתבצעת תחת מכשיר העינויים הזה של ממוגרפיה. זה שמועך לך את השד הלא טרי ממילא לסוג של קרפ דק ושטוח. נכנסת לחדר, מתפשטת (רק יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר אתפנה לספור כמה אנשים זרים ראו אותי חצי עירומה בתקופה הזאת). שתי בנות מקסימות מתחילות להסביר. מחט. גדולה. ממש גדולה. מזרק. מכונת שאיבה. מוציאים במקסימום את "הממצא" אבל מכניסים גולה מטיטניום כדי לסמן את המקום למנתח. הדבר היחיד שמטריד אותי זה האם הגולה תתחיל לצפצף לי בשדות התעופה. מבטיחות לי שלא. נכנסת הרפואה הטובה. אני מסובבת את הראש לא לראות את ההתעללות בציץ המסכן שלי. אבל היא מתעקשת ללוות כל פעולה בהסבר. הנה ההרדמה (אמאשלה, כמה שזה כואב), והנה המזרק (במזרקים כאלה מרדימים סוסים זקנים), והנה מתחילה לפעול מכונת השאיבה (תשאבי כמה שיותר את החרא הזה ממני), ועכשיו הגולה (ומעכשיו אני האישה הביונית!). כל הסיפור לוקח כמה דקות ארוכות שבמהלכן אני אומרת תודה אלוהים שלא עשני גבר. ביופסיה מפרוסטאטה נשמעת לי הרבה פחות נעימה.

רבע שעה מנוחה. מעדכנת את כולם שאני עדיין חיה. מקבלת מכתב סיכום. 80% מהממצא הוצא. קצת מקטרת למה אי אפשר היה להוציא את כל ה-100%. יורדות אל החניון. אני יודעת שהחנינו בקומה מינוס 2. בקומה מינוס 2 אין אוטו. גם לא במינוס 1, גם לא במינוס 3, 4, 5. אין. כבר מאוחר. החניון מתרוקן. אוטו אין. הבת של V מתחילה להתלונן שיש לה מחר מבחן בהיסטוריה. בן זוגה של V כבר מחכה שעה מתחת לבית שלי לאסוף את הנשים שלו. אבל אין אוטו. שוב מינוס 1, מינוס 2, 3, 4, 5. ההרדמה מתפוגגת והמקום מתחיל לכאוב בטירוף. כמובן שאין אופטלגין כי הייתי אמורה כבר להיות בבית. בהברקה רגעית פונה לשומר בכניסה לחניון. הוא מקשיב חושב רגע ואומר אולי חניתן בחניון השני? יש חניון שני?!!! יוצאות החוצה, עשר דקות לחניון השני. קומה מינוס 2. הנה הפיאט הטובה שלי, עדיין פה ושם צהובה מהיום ההוא שבו הכול התחיל. עוד עשרה ימים תגיע התשובה מביופסיה. מה זה עשרה ימים, זה כלום.

 

4.11.2015 יום הולדת של אמא ז"ל. נפגשת עם אחותה, הדודה שלי, בבית הקברות. רק שתינו. מנקות את המצבה. הדודה מתרחקת ואני מתפרצת על אמא, כועסת עליה. צועקת. למה לא שמרת עלי? מה היה קשה להגן עלי מלמעלה? למה לא חסכת את זה ממני? הדודה מתקרבת. מקשיבה. זאת הפעם הראשונה שיורדות לי דמעות (בדיעבד גם האחרונה) בהקשר הזה של בייבי שרימפ. הדודה אומרת: ואולי היא דווקא כן שומרת עליך? עובדה שגם אם זה סרטן, מצאו את זה בשלב כל כך מוקדם וזה כלום והכול יהיה בסדר? אולי. אבל אני כל כך כועסת על אמא. בעיקר על זה שהיא איננה. על זה שהשאירה אותי לבד. על זה שאני כבר לא אשמע ממנה "הכול יהיה בסדר" כי רק ל-"הכול יהיה בסדר" שלה אני מאמינה. כועסת, נאכלת מרגשות אשם על הכעס, על עוד מיליון דברים שלא הספקתי להגיד לה, לעשות בשבילה.

חוזרת הביתה. נרגעת.

בשעה 20:40 טלפון. דוקטור E. הגיעו תוצאות הביופסיה, תכנסי אלי מחר נדבר. דוקטור, אני קוטעת אותו, מצאו סרטן? כן, זה סרטן. אבל קטן, בשלב ההתחלתי, אל תדאגי, אני אנתח.... ואני כבר לא שומעת. פעם ראשונה בחיים אני מבינה את הביטוי "להתכסות בזיעה קרה". סוגרת את הטלפון. מהחדר של הילד נשמעים צחוק וצעקות – כרגיל משחק במחשב עם החברים. הכלב שוכב לצידי. סדרה מטומטמת בטלוויזיה. הכול לגמרי כרגיל. רק שיש לי סרטן...

 

חלק ב': בארץ הסרטן


5.11.2015 קופת חולים מכבי. חמש בערב. יושבת מול חדרו של דוקטור E. חדר ליד מקבל רופא ילדים. מסביבי מיליון ילדים מנוזלים משתעלים וסתם מכוערים. הפתיל שלי קצרצר. הם זוחלים על הרצפה, דורשים משהו, בוכים. האימהות מדברות, משחקות בטלפון, מדי פעם מוציאות פיסת זבל שהמפלצת הקטנה הכניסה לפה על הדרך. הנה תכף יוצא הנודניק שכבר יושב שם שעה ואני נכנסת. הופ, באה מישהי. לאיזה שעה התור שלך? אני עונה לה בלי להסתכל – אני נכנסת עכשיו. אבל לאיזה שעה התור שלך כי שלי (והיא אומרת שעה שלפניי). אני שוב עונה לה בקוצר רוח – אני נכנסת עכשיו. אבל למה, שואלת הבחורה (ובצדק). כי הגיעה לי תשובה חיובית מביופסיה ואני נכנסת עכשיו לרופא! אני יורקת את זה לתוך הפרצוף ההמום שלה. שקט. היא מתעשתת "בסדר, בסדר, לא ביקשתי לדעת את כל ההיסטוריה הרפואית שלך, רק רציתי לדעת באיזה שעה התור שלך. אבל בסדר, כנסי לפניי". "לא נעים" אפילו לא מתחיל לתאר את מה שאני מרגישה. לא ביקשתי סליחה מהבחורה ועדיין מדי פעם המצפון מייסר אותי.

נכנסת לדוקטור E, הוא מקריא לי מתוצאות הביופסיה, סרטן "תוך תאי" לא מפושט, לא גרורות, לימפות נקיות. אולי בכל זאת כדאי להוריד לימפה או שתיים (על הדרך?), ניתוח, אחר כך הקרנות ואולי הורמונים, אהה, לא, לא יהיו לך הורמונים, מסתבר שאין לך קליטה להורמונים (WTF הדבר הזה?) אז כנראה כימו ואת צריכה למצוא לך אונקולוג (בדפי זהב?), אבל קודם כל בואי נראה מתי הניתוח. יום שישי, 13 לנובמבר מתאים לך?

אני מתעוררת מהקומה. דוקטור, ביום שישי ה-13 אני לא טסה, לא נוהגת, לא יוצאת לסופר ומשתדלת לא להתעכב בשירותים. אתה לא מצפה שאני אכנס לחדר ניתוח ביום שישי ה-13. הדוקטור מחייך בהבנה. אז 1 דצמבר? גם לא. יש לי כרטיסים למילאנו ל-4 דצמבר, אפשר אחרי? לא, אי אפשר למשוך עם הניתוח. אז איך אני אסע למילאנו? את לא חושבת שבגלל סרטן אפשר לדחות את מילאנו?

וכאן לרגע אחד אני נעצרת. מסתכלת לתוך עצמי, לבפנים. הרגע הזה קבע את כל ההתנהלות שלי בחודשים שלאחר מכן. אני מסתכלת לבפנים ולא מוצאת פחד. רק סקרנות. כאילו כל זה לא קורה לי, כאילו אני קוראת ספר או רואה סרט, וזה מסקרן מאוד אבל יש לי גם עניינים אחרים לעסוק בהם. 

אני עונה לרופא: לא דוחה כלום בגלל סרטן ובטח לא את מילאנו. בבקשה תמצא תאריך מתאים. הדוקטור מעיר כי שבועיים אחרי הניתוח הוא לא יאשר לי לטוס וקובע את הניתוח ל-17 לנובמבר. מה שמשאיר לי בדיוק שבועיים פלוס יום לפני מילאנו.

 

6.11.2015 רופא המשפחה שלי (אלוהים יברך אותו) שומע את סיפור הבייבי שרימפ שלי ומבטיח לחפש לי אונקולוג בפרוטקציה.

 

8.11.2015 הפרוטקציה עובדת. מתקשרים מאסותא רמת החייל. נקבע לך תור לאונקולוגית ד"ר Z ל-8.12. שעה 9 בבוקר. מעולה. אני נוחתת ממילאנו ב-7.12. קוראת את כל מה שיש לגוגל לספר לי על ד"ר Z. מסתבר שהיא נהדרת, שיש עליה המון חוות דעת חיוביות ושהיא "משלנו", דוברת רוסית.

 

10.11.2015 איכשהו סיפור הסרטן שלי דולף החוצה, כנראה בגלל שאני לא יודעת לסתום את הפה בזמן. יותר ויותר אנשים מתעניינים כל בוקר בשלומי, מקיפים אותי באהבה ודאגה. אני לא רגילה לזה. אני רגילה לבד. יותר נוח לי. לא להיעזר באף אחד. לא לדווח לאף אחד. לא להיות תלויה באף אחד. M החכמה שלי אומרת – תקבלי אהבה באהבה ותלמדי לבקש עזרה. אני נכנעת אבל מודה שקשה לי עם זה. אין לי בעיה שכולם יידעו על הסרטן, זה לא שתפסתי מנדבושקס בסמטה אפלה מסודאני מזדמן. אבל אני לא יודעת להתמודד עם ים של תשומת הלב והאכפתיות שמורעפים עלי.

 

12.11.2015 חברתי O מודיעה שהיא לוקחת יום חופש ותהיה איתי בניתוח. אני נלחצת. מצד אחד מי שמכיר את O יודע שלהתווכח איתה זאת משימה בלתי אפשרית. מצד שני היא אמא לשלושה, גרה בירושלים, מה היא תבזבז יום שלם עלי? אני מנסה להציע לה פשרה, אולי רק תביא אותי לאסותא בראשל"צ ותיסעי הביתה? O מגחכת ועונה בשיא השלווה "אני אהיה איתך כל היום". איכשהו, למרות העצמאות והלבד שלי, למרות החשש להטריח מישהו, למרות הרצון להצטייר בעיניי כולם (ובעיניי עצמי בעיקר) כוונדר וומן (או יותר נכון חתולת זבל שמטיילת לה לבד), ההצהרה של O שהיא תהיה איתי מעודדת אותי מאוד. למרות שמה זה ניתוח? ניתוח זה כלום.

 

13.11.2015 חברה אחרת, גם היא O, אז נקרא לה O2 מודיעה שהיא תאסוף אותי למחרת הניתוח מבית החולים ותיקח אותי הביתה. אני על סף ייאוש. אני לא יכולה לא רגילה לא מסוגלת להטריח כל כך הרבה אנשים עם השטויות שלי. מסתבר שגם O2 לא מוכנה להקשיב לי. אנחנו קובעות שאני ארים לה טלפון בבוקר, לפני השחרור.

 

16.11.2015 מחר הניתוח. וגם מבחן בפיזיקה של הילד. הילד מבטיח להתאמץ ולא להיכשל (האמת שנכשל אבל לפחות התאמץ). אני שוב מהרהרת בעניין הצוואה, שוב דוחפת את המחשבה הזאת עמוק עמוק ואורזת תיק קטן למחר.

 

17.11.2015 ערה משעה חמש בערך. הניתוח בחמש בערב. לפני זה צריך להגיע לאסותא "לסמן" את מקום הניתוח. מה זה לסמן? לא ממש הבנתי, הרי כבר יש לי שם גולה, מה עוד יש להם לסמן? אבל אמרו שצריך אז O תהיה פה בצהריים וניסע לנו בנחת לאסותא. 

מדברת עם חמותי לשעבר, משביעה אותה שאם משהו יקרה לי, הבן שלה לא יעבור לגור בדירה שלי עם הילד. היא כמובן מסכימה, רק שואלת למקרה שהחדר שלי אכן יתפנה האם היא יכולה לעבור לגור שם? אני יודעת שהילד יתבאס נורא אבל כן, זה יהיה הפתרון הכי נכון לכולם. במחשבות אופטימיות כאלה אני מבלה את השעות שנשארו עד להגעתה של O.

מגיעה O והכול נראה הרבה יותר טוב. ואפילו גשם קטן מתחיל לרדת שזה מבחינתי סימן טוב. קודם אנחנו (מה "אנחנו", אני) צריכה לעשות "סימון". אז מה זה הסימון הזה? זה כמו הפרוצדורה עם החדרת גולת הטיטניום רק שהפעם מכניסים מחט באורך 10 ס"מ ולא שואבים כלום. בשביל מה? לא יודעת. לא שואלת. אסותא פועלת כמו שעון שווייצרי, הכול מסודר, ללא המתנות ארוכות. נכנסת לחדר. כרגיל "תורידי את החלק העליון". מורידה. נכנסת הרופאה. גם היא משלנו. אני אומרת לה: דוקטור נעים מאוד להכיר, סליחה שאני לא לבושה בהתאם. הרופאה צוחקת. מכניסה את הציץ שלי לתוך מכונת הקרפים. מועכת אותו, מרדימה (שוב כואב. מאוד כואב). הסבר כלשהו (מתעלמת). כעבור כמה דקות מאוד מאוד ארוכות הרופאה אומרת לי זהו, את יכולה להוציא את השד (מה שהיה פעם שד) מהמכונה. מוציאה, מתרחקת. ברגע זה אחת הבנות מפילה מגש עם כל מיני כלים. אוטומטית אני באה להתכופף להרים. הרופאה תופסת אותי במכנסיים ומושכת אחורה. צועקת עלי: יש לך אמא רוסיה, נכון? שחינכה אותך לעזור לאחרים, נכון? תסתכלי מה יש לך בשד! אני מסתכלת – מחט של 10 ס"מ נעוצה בתוכי. אם הייתי מצליחה להרים את המגש, הייתי מפגינה נימוסים למופת אבל נשארת בלי עין. הרופאה מדביקה את המחט עם תחבושת מבלי להפסיק להטיף לי.

 

 

יוצאת למסדרון בחזרה ל-O. עכשיו לבניין הסמוך לחדרי הניתוח. שאלות, מילוי טפסים, תחתמי פה, תחתמי שם, לא זה לא צוואה, את יכולה לחתום. O איתי כל הזמן. אני מתפלאת שוב ושוב איך זה ששום דבר לא מעצבן אותי, לא מטריד אותי, לא מפחיד אותי. בחברת O הכול נראה הרבה יותר קל. ובכלל מה זה ניתוח? ניתוח זה כלום.

נכנס דוקטור E מדבר איתי ברוסית. O עוקבת בדריכות בלי להבין מילה אבל מהנהנת במקומות הנכונים. אחריו נכנס המרדים ד"ר ניקולאי. גם כמובן משלנו. אחר כך עוד אחות ועוד אחת. אחר כך "תלבשי את החלוק והכובע". O מצלמת למזכרת.

 


בחור אתיופי (היחיד שלא משלנו) מסיע אותי בכיסא גלגלים לחדר ניתוח. 3 אחיות, דוקטור E, דוקטור ניקולאי. כולם משלנו. נשכבת על המיטה. מדברים צוחקים. שוב ושוב שואלים אותי "את יודעת מה הולכים לעשות לך?". כן, להוציא ממני את הסרטן. "את יודעת באיזה צד?". כן, שמאל. רק שמאל. כאשר בפעם החמישית דוקטור E שואל את זה אני מתחילה לדאוג. דוקטור, אני אומרת לו, אם אתה לא בטוח מה לעשות ואיפה, אולי נעזוב את זה? כולם צוחקים. ד"ר ניקולאי שם עלי מסיכה. שנייה לפני שאני מתנתקת אני עוד מספיקה לשמוע את דוקטור E: כשתתעוררי כבר לא יהיה לך סרטן.


חלק ג' – הדרך חזרה



מתעוררת. O עומדת מעלי, מלטפת לי את היד: דיברתי עם הילד, עדכנתי את כולם, דיברתי עם הרופא, הכול בסדר. כואב לך? כן הגרון כואב לי מאוד. אבל מה קשור הגרון? דווקא הציץ לא כואב. בטח עדיין מורדם. תחבושת גדולה. לא יכולה לראות מה קורה שם מתחת. אני מתחננת ל-O שתיסע הביתה, באמת הגיע זמן שתשתחרר ממני. O עוזבת. לא לפני שהיא מוודאת שוב ושוב שאני בהכרה ואני בסדר. כן בהכרה, כן בסדר, הגרון ממש כואב. ואולי זה סרטן? עם המחשבה הזאת אני סוף סוף נרדמת.

 

18.11.2015 בלילה האחיות נכנסות ויוצאות בודקות מחליפות אינפוזיה נותנות כדורים. בבוקר הן גם מציגות את עצמן – לודמילה, סביטה, ז'ניה, נטשה, אולגה. ארוחת בוקר "תרצי תה עם נענע או עם לימון?". ביקור רופא, שנייה אחרי זה נכנסת מישהי עם לפ-טופ ומסדירה את נושא התשלום (חדר פרטי + הניתוח עולים פחות מלילה בצימר באמירים. ובאסותא גם השירות יותר טוב). אחר כך נכנסת מישהי אחרת עם מכתב שחרור. עוד עשר דקות מגיעה אחות עם הנחיות.

אני מקשיבה בחצי אוזן עד שהיא פולטת משפט שגורם לי להשתנק - לישון עם חזייה. עד שהפצע יגליד. לישון עם חזייה זאת גזירה שאני לא יכולה לעמוד בה. מצד שני, אני מנסה להיות אופטימית, תחשבי בהיגיון, כבר נפטרת מהסרטן אז מה זה לישון עם חזייה? כלום. באמת כלום.

זהו. משוחררת. השירות, החיוכים, מהירות התגובה - כל מה שלא אופייני לשירותי רפואה ציבורית בישראל מתקיים פה, באסותא. פעם הבאה רק פה, אני אומרת לעצמי ומגחכת – "פעם הבאה?"...

מחייגת ל-O2 ומתחילה לאסוף את התיק. כמה בלגן יכולה לעשות אישה אחת בתיק אחד באמצע הלילה אחרי ניתוח להדברת סרטן? מסתבר שהרבה. יוצאת מהחדר. בזווית העין קולטת רעמת שיער ג'ינג'י ואת הפנים היפות האהובות של Jהמלאכית הג'ינג'ית קפצה לתת לי נשיקה ואריזה אלגנטית עם סנדוויץ' סלמון וסלסלת תותים. J היא התגלמות הסטייל והשיק, גם כאן באמצע בית חולים כשהיא באה לנשק חולת סרטן שכמוני. אקס חולת סרטן, אני ממהרת לתקן את עצמי.

יורדות למטה, נפגשות עם O2 חיבוקים נשיקות. הביתה. O2 מעלה אותי ומתחילה לפרוק את התיק שלה שכולל מגשים וקופסאות של מרק ועוף ואורז ותפוחי אדמה ועוגת שוקולד ועוד ועוד מטעמים ודברים טובים. יש לי דמעות מרוב התרגשות. אנחנו מתחבקות שוב ושוב ו-O2 הנהדרת שלי עוזבת. כעבור חצי שעה מגיעה חברתי Y ופורקת סחורה שכוללת פשטידות ומאפים טובים והמון המון אהבה.

הילד חוזר מבית ספר. סוקר את המקרר שלנו. בחי, הוא אומר, הרווחנו בגדול מהסרטן שלך. ומייד מתקן - אקס סרטן שלך.

כעבור שעה טלפון. שלום, יש לי משלוח בשבילך. מגיעה קופסה ענקית עם שוקולדים של מקס ברנר. הבנות הנפלאות הדאגניות שלי, אלה שכל בוקר התעניינו לשלומי ארגנו לי משלוח מתוק במיוחד. הילד אומר, אני מבין שהחלטת להחליף סרטן בסוכרת? ופותח את הקופסה.



קצת כואב לי. קצת מעצבן אותי. קצת דאגה. הרבה אי נחת מהחזייה. למה החזיות האלה של ג'ק קובה כל כך לא נוחות? אבל המקרר מפוצץ באוכל ביתי, אני בחיים, והחמות לשעבר לא אורזת את המזוודות כדי לתפוס לי את החדר. והילד אמנם נכשל בפיזיקה אבל הוא בריא ומחבק אותי ואומר "אני שמח שאת כבר בבית". מה עוד אני צריכה? כלום. אבל ממש ממש כלום.

 

19.11.2015 ביקור אצל דוקטור E. שוב המון אנשים, שוב מישהי רוצה להיכנס לפניי. אני שוב מאבדת את זה. מתפרצת, מנסה לדחוף לה לפרצוף את הציץ החבוש שלי, ממלמלת "עברתי ניתוח אני בקושי יושבת". מה שרחוק מהאמת. מאיפה זה בא? לא יודעת. אולי התת מודע כבר גדוש בחוויות ודאגות שהדחקתי בתקופה הזאת וכל דבר הכי קטן פשוט נשפך משם החוצה.

דוקטור E בודק אותי, הוא מרוצה מאוד מהניתוח. הגרון עדיין כואב לי. הדוקטור מסביר שזה בגלל שהרדימו אותי עם הצינור הזה בגרון. למה? בעצם מה זה משנה. זה יעבור. הגרון זה כלום.

 

20-25.11.2015 כל יום שיחת טלפון מאסותא – איך את מרגישה? כואב? איך הפצע נראה? הכול בסדר? את צריכה עזרה? שירות על גבול מדע בדיוני.

 

26.11.2015 שוב בדיקה אצל דוקטור E. הוא עדיין מרוצה. אני קצת פחות. הפצע לא מגליד והטיסה למילאנו מתקרבת. הדוקטור אומר: זה נראה טוב. סעי לשלום ותבואי אלי אחרי מילאנו.

 

2.12.2015 מחר הטיסה למילאנו. הפצע מסרב להיסגר. להפך, הוא נפתח לגמרי הוא לא מתייבש הוא נראה רע כל כך שאם הייתי טסה עכשיו לברלין ספק אם הייתי מעזה לחשוף אותו בספא המעורב. אבל אני טסה למילאנו ובמילאנו אין לי שום כוונה לחשוף שום דבר. לוקחת איתי ערימות של פדים, גזות, מדבקות ועוד ציוד מהסוג הזה ויאללה, מה שיהיה, יהיה. מה זה כבר פצע פתוח? זה כלום, באמת כלום.

 

3-7.12.2015 מילאנו נפלאה ומתנהגת למופת. הפצע הרבה פחות.

 

8.12.2015 פגישה באסותא רמת החייל עם דוקטור Z האונקולוגית. M באה איתי, אמרה – את בערפול תודעתי, עדיף שיהיה עוד זוג אוזניים שם. דוקטור Z מקסימה. קטיה מהאולטרה סאונד סיפרה לי שאסותא רדפה אחרי ד"ר Z שנה עד שהצליחה לפתות אותה לעבור מאיכילוב. 

ד"ר Z בודקת, מסבירה (אני לא קולטת, בשביל זה יש את M), מקריאה את תוצאות הניתוח (שוליים נקיים), מקריאה את תוצאות הביופסיה (כן יש קולטנים להורמונים, ושוב השאלה המתבקשת – WTF?). הפניה לרופא קרינה. 15 הקרנות. 5 שנים הורמונים. יתכן ותשמיני, יתכן ותהיה עייפה, יתכן ויגדל לך שפם זקן וקרניים (תוספת שלי כבר), יתכן ויהיו לך גלי חום (כי עד עכשיו לא הספיק לי) ואולי עוד תופעות לוואי. אבל נדירות, ממש נדירות (לא מעניין). ובכלל את צריכה להבין שאת בריאה. ההקרנות וההורמונים זה רק כדי למנוע הישנות. כן, בשד השמאלי. לגבי הימני – הביטוח לא תקף. אבל בגדול – את בריאה, אז מה זה 15 הקרנות? כלום, ממש כלום.

 

15.12.2015 פגישה באסותא עם דוקטור קרינה G. נכנסת לחדר ולהלם בו זמנית. דוקטור G נראה יותר צעיר מהסרטן שלי. בלונדיני, עיניים כחולות, פנים ורדרדות (אפילו פה ושם חצ'קונים של גיל ההתבגרות). רק הידיים, ידיים יפות עם אצבעות דקות וארוכות, מעוררות סימפטיה. האיש היה צריך לנגן בפסנתר או להיות גינקולוג. לא רופא קרינה. ובכלל מתי הוא הספיק ללמוד רפואה? אני מנסה לברר בעדינות כמה שנים הוא בארץ (כמובן שהוא משלנו), מאיזה עיר בא, איפה למד. הדוקטור שומר על פנים רציניות כל כך שזה מתחיל להרגיז. כאילו שזה לא מספיק, כשאני אומרת משהו על הסרטן שלי הדוקטור קוטע אותי ואומר "לא היה לך סרטן".

סליחה?!!! מה זה לא היה לי סרטן? בשביל מה עברתי את כל הכיף הזה? בשביל מה 15 הקרנות? שלושה שבועות יום אחרי יום בשעה קבועה להגיע לאסותא ולקבל מנת הירושימה בשביל "לא היה לך סרטן"? הדוקטור מסכים להתחשב ברגשות שלי: טוב, זה היה סרטן אבל ממש ממש בשלב אפס. מה אפס? אמאשך אפס. היה לי סרטן אמיתי. עובדה, כולם התייחסו אליו כאל סרטן אמיתי, אני התייחסתי אליו כאל סרטן אמיתי, אז גם אתה תתייחס אליו ככה! לא, אני ממש לא מרוצה מהדוקטור.

הוא מושיט לי דיסק "הנה פה יש לך הסבר על כל תהליך ההקרנות". לא, תודה. לא מעניין אותי לדעת. הדוקטור מופתע: באמת? באמת, באמת, מה אכפת לי איך זה נעשה? אני אתפשט כשיגידו לי ואשכב איפה שיגידו לי. 

בייבי-דוקטור חוזר להקליד משהו במחשב. עדיין רציני כמו הסרטן. טוב, אני מנסה, מה עם מרשם למריחואנה רפואית? לא. לא מגיע לך. את לא עושה כימו. כלום? ממש כלום אי אפשר להוציא מהסרטן הזה? הדוקטור נשאר רציני. ואז בניסיון אחרון אני שואלת – תגיד, אחרי ההקרנות אני אהיה זוהרת בחושך? סוף סוף חיוך. הקרח נשבר. אנחנו מנהלים שיחה ארוכה על טיולים בעולם. נפרדת מהדוקטור, הוא מרוצה, אני לא. גם בלי מרשם למריחואנה רפואית, גם בלי טיפת כבוד לסרטן שלי, גם 15 מנות קרינה?

 

23.12.2015 יש לי היום סימולציה. שזה תרגול לקראת ההקרנות. מכשיר ענק עם זרועות מכל הצדדים, באמצע מיטה, כרגיל "תורידי את החלק העליון". נשכבת. הזרועות של המכונה מסתובבות סביבי. שני אחים (רופאים?) בוחנים אותי, מסמנים משהו, ממלמלים מספרים. אחד מהם מתקרב עם מזרק ודיו. אני חייב לקעקע לך שלוש נקודות זה לא יכאב כמעט... והוא קוטע את עצמו כשהוא מבחין באוסף שיש עלי כבר. שלוש נקודות. יש לי שלושה קעקועים חדשים. בעוד שבועיים בין שלושת הנקודות האלה יעברו קרניים מדויקות וקטלניות שיחסלו את הלא סרטן שלי שממילא כבר איננו כדי שלא יחזור. כל הפרוצדורה לוקחת כחצי שעה, בסופה מבטיחים לי שההקרנות עצמן זה חמש דקות. מה זה חמש דקות? נכון, כלום.

 

30.12.2015 הפצע הארור סוף סוף נסגר ואני ישנה לילה ראשון בלי חזייה. לזה קוראים אושר!

 

10.1.2016 היום מתחילות ההקרנות. מגיעה במונית. מהבוקר לא רגוע לי. שנייה לפני שאני נכנסת לאסותא אני מתקשרת ל-Y. שהיא הפיה הטובה שלי. הקול שלה מרגיע אותי תמיד. אני מבקשת ממנה להגיד לי שהכול יעבור בקלות. והיא אומרת ואני מאמינה. יעבור בקלות. נקודה.

נכנסת, יורדת לקומה מינוס 1. המכון האונקולוגי. פניה שמאלה, המכון הרדיולוגי. כמה פקידות מקסימות. עם הזמן אכיר את כולן וכולן תהיינה יעילות, זריזות ומלאות אהבה וחמלה.

אחת מהן לנה היפה לוקחת ממני טביעת אצבע. ממחר כשאני מגיעה אני רק שמה את האצבע במכונה והמכונה מודיע מה מצפה לי היום (קרינה ואחות, רק קרינה, קרינה אחות ורופא). במקביל המכונה מודיעה שהגעתי וכולם כבר מוכנים להזרים לתוכי את מנת הקרינה היומית. מתיישבת וכעבור חצי דקה שומעת "אלונה, בבקשה". 

יורדת עוד חצי קומה. בחדר הלבשה מתכסה בחלוק ירוק. יוצאת. בליווי שתי בנות נכנסת לחדר הקרנות. שוב מכונה ענקית עם זרועות. שוב חושפת את החלק העליון, שוב נשכבת. תיקחי נשימה עמוקה. למה? כי זה שד שמאל ויש באותו הצד את הלב. אז כדי לא להקרין את הלב.

הבנות יוצאות. המכונה מתחילה לעבוד. מבחוץ אני שומעת "קחי נשימה עמוקה". סופרת עד 100 "תנשמי רגיל". זרועות המכונה נעות סביבי. שוב "קחי נשימה עמוקה" שוב סופרת עד 100 "תנשמי רגיל". שוב הזרועות זזות. שוב "קחי נשימה עמוקה". סופרת עד 50. "תנשמי רגיל". המנה השלישית קצרה יותר. 

באמת עשר דקות בסך הכול כולל תתפשטי תתלבשי אל תנשמי את יכולה לנשום להתראות מחר.

נכנסת ל-BBB הסמוך, קונה אוכל לילד ולי כי צריך לחגוג את תחילת ההקרנות. נכנסת למונית. הביתה. עייפה. אבל באמת, אם זה כל הסיפור הרי שזה כלום, ממש כלום.

 

11-14.1.2016 שבוע הקרנות ראשון. כל יום בשעה 12:45 אני נכנסת לאוטו. מגיעה לחניון אסותא, יש לי פתק שמאפשר כניסה חופשית בלי לשלם. בצד ימין חניון "למורשים בלבד". מורשים זה אנחנו, המוקרנים. חמש דקות סיגריה ומוסיקה באוטו. מהחניה הכניסה ישירות למכון האונקולוגי. אצבע בתוך המכונה. "אלונה, בבקשה". "קחי נשימה עמוקה". "תנשמי רגיל". "להתראות מחר".

המחלקה שקטה, מסודרת, נעימה אפילו. הבנות עושות הכול כדי לעזור, לעודד, לחייך, לנסות במקצת להעלות את מצב הרוח. נשים עם קרחות. נשים עם שיער דליל. נשים עם שיער קצוץ. רעמת התלתלים שלי נראית לגמרי לא שייכת לפה. אני כבר מזהה פרצופים, יוליה היא לפניי ומיכל אחריי. ולפעמים אני רואה את סביטה שמגיעה עם הבת שלה, בת 10-11 שיושבת ומציירת בזמן שאמא בהקרנות. הכול מתנהל בסדר מופתי, ב-13:30 אני כבר בחוץ, נכנסת לאוטו, פראנק זאפה בפול ווליום כי אני זקוקה לאמוציות חיוביות. בשתיים כבר מחממת אוכל לילד ונופלת למיטה. עייפה. מאוד מאוד מאוד עייפה.

 

17.1.2016 שבוע שני של הקרנות. כואב מאוד ומאוד מגרד. דוקטור G רושם לי משחה. מורחת את עצמי ובאותה הזדמנות את הכלב שאכל לעצמו את הרגל. לכלב זה עוזר, לי לא.

 

18.1.2016 בבוקר אני מגיעה למשרד הרישוי. חייבת להעביר את האוטו של אמא ז"ל על השם שלי. אחרת אי אפשר לשלם רישיון רכב אי אפשר לעשות טסט ויש לי עוד שבועיים כמעט להגיע להקרנות כל יום. למה חיכיתי לדקה ה-91? ככה.

ובכן משרד הרישוי זה שמול קניון איילון, זה שמרוחק מאסותא רק חמש דקות נסיעה. עולם אחר. הג'ונגל הישראלי במיטבו. לפניי 85 אנשים. לא, לא טעות הקלדה – 85. השעה 10:30. ההקרנות ב-13:00. בינתיים עוקבת אחרי ריבים וויכוחים שמתלקחים פה כל כמה דקות. בחור חרדי מוכר מספרים בחוץ תמורת 50 ₪. מישהי קולטת את זה, מישהי אחרת קולטת את ההוא שקנה ממנו (גם הוא חרדי). מתחילה מהומה. כולל "אתה לא מתבייש ועוד עם הכיפה!" כולל "גברת, חבל על העצבים שלך". כולל הכול. מאבטח לא צעיר מנסה להרגיע, לעשות קצת סדר.

עוברת שעה ארוכה מאוד. יוצאת לעשן, חוזרת. לובשת את הפרצוף הכי מנומס שלי. מוציאה מהכיס את קלף הסרטן וניגשת למאבטח. תראה, אני אומרת לו, אני עוברת הקרנות באסותא, והתור להקרנה ב-12:30 אין לי בעיה כמובן לשבת ולחכות אבל אם עד 12:00 אני לא נכנסת אני מאוד מאוד מבקשת ממך שתעזור לי להיכנס בלי תור אחרת אני אפספס הקרנה. המאבטח ממלמל משהו כמו "אבל, גברתי, איך אני יכול, האנשים יתחילו לכעוס". אם יתחילו לכעוס אני אראה להם את הצלקת שלי, אני מנסה לשכנע אותו. הוא חושב דקה, קורא לי לצד, מחוץ לדלת, דוחף אותי לפינה (אני כבר לגמרי מוכנה לשמוע "תורידי את החלק העליון") ואז הוא שם לי ביד פתק עם מספר אחר. הרבה, הרבה יותר קרוב. קרוב כל כך שכעבור רבע שעה אני כבר מחוץ למשרד הרישוי ועם אוטו על שמי. אני מודה למאבטח המקסים והרחמן. מודה בשקט לסרטן-אין-סרטן שהציל אותי, עושה סיבוב קניות יקרות להחריד בטיב טעם הסמוך ומתייצבת בזמן להקרנה היומית.

 

19.1.2016 בקבלה של מכון הקרינה אני נתקלת באוליגרך רוסי. איש נמוך ושמנמן, קירח, לבוש טרנינג ניילון. משני צידיו שומרי ראש בחליפות ארמאני שמנהלים את העניינים. האוליגרך מוציא מהכיס בוכטה של שטרות משלם במזומן על השירותים הטובים של אסותא. לידם שתי בחורות עם מיקרו מיני ועקבים של 20 ס"מ. נציגות החברה שדרכה מסדרים את תיירות המרפא למי שיכול להרשות לעצמו. אני מהרהרת לשנייה על כל העניין הזה של בריאות וכסף אבל הנה נשמע "אלונה, בבקשה" וכעבור עוד עשר דקות אני בדרך הביתה.

 

20.1.2016 יש לי היום מפגש עם העובדת הסוציאלית שתספר לי מה מגיע לי.  מסתבר שלא הרבה. וגם את מה שמגיע לא אקבל אוטומטית אלא אחרי הרבה הרבה טרחה. העו"סית לא נחמדה. היא מנומסת ויעילה אבל לא נחמדה. היא שואלת כדרך אגב "ואיך את מרגישה מבחינה נפשית" ופתאום, רגע לפני שהספקתי ללחוץ על הברקסים, אני מתפוררת ושופכת לה את הלב. מספרת לה על הבן היחיד, על הדאגה מה יקרה לו אם יקרה לי וממשיכה ולא יכולה לעצור. אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא אוהבת את מה שאני רואה. יותר מדי מידע, הרבה יותר ממה שהיא ביקשה לדעת. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה לנדב. רושמת לעצמי מינוס גדול.

 

21.1.2016 הקרנה אחרונה השבוע. מלא אנשים פה היום. הנה יוליה והנה גם מיכל מחכה, גם סביטה עם הבת פה. ועוד המון נשים. ולכולן כמעט אותו מבט אפייני, ייחודי, מבט של אנשים חולים, מבט של פחד, של ציפייה דרוכה מתי המחלה תחזור. אני מכירה את המבט הזה מאמא. אמא שעברה בהצלחה שני סיבובי לימפומה נשארה עם המבט הזה עד סוף חייה. אני מסתכלת על הנשים האלה, רואה את העיניים שלהן. מתפללת שזה לא יקרה לי. מתפללת שלא אתן לזה לקרות. מבטיחה ונשבעת לעצמי שוב ושוב שהסרטן לא קובע. אני קובעת! יוצאת מהמחלקה, יש לי סופ"ש לנוח ואז להתחיל את השבוע האחרון. נשארו בסך הכול 5 מנות. מה זה 5 מנות? גורנישט, כלום. 

 

23.1.2016 הציץ השחיר. השחיר ברמה כזאת שאם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי חושדת שסבתא אוקה ז"ל הצמיחה לסבא מישה ז"ל קרניים עם איזה כושי-סמבה שעבר במקרה בקייב בתחילת מלחמת העולם השנייה. אצל אמא שלי זה התבטא בשיער מקורזל ואצלי - הנה הגנים השחורים יוצאים החוצה במלוא תפארתם. הציץ שחור. גם כל המסביב שחור. כמו אחרי צלייה ממושכת על מנגל ביום עצמאות עליז במיוחד. יופי, אני מעודדת את עצמי, עכשיו אני כמו דיויד בואי זצ"ל, רק שהוא עם העיניים ואני עם השדיים. אם הציץ ישחיר עוד קצת הוא לבטח ינשור מעצמו. ובכלל, מה זה כבר ציץ שחור? כלום, ממש כלום.

 

26.1.2016 נשברת. אני כל כך עייפה, מותשת. כואב לי. שורף לי. מגרד לי. רע לי. יש לי ציץ שחור. אין לי כוח. אני גמורה. אני שבורה. בבקשה די. אני נשברת לחברות שלי, הן מעודדות – נשאר רק שלוש פעמים, בסך הכול שלוש פעמים, שלוש פעמים זה כלום. אבל אני כל כך עייפה. אלוהים כמה שאני עייפה. וכמה שכבר נמאס לי. נמאסה עלי הדרך הזאת כביש 4, פניה, באם המושבות סיבוב חד, הרחוב הפקוק לכיוון הקניון, ימינה לרמת החייל, רחוב צר עם המון הולכי רגל, כניסה לחניון. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. די די די די דיייייי!!!!!!!!!!!!!!!!........

  

27.1.2016 דייט אחרון עם בייבי-דוקטור G. שואל לשלומי. אחרי שאני מתעקשת מסכים להציץ בציץ השחור. מציץ. אומר זה כלום, יש נשים שיש להן תופעות הרבה יותר חמורות. אני אומרת ויש כאלה שטסות לחלל אז מה? למה הן צריכות לעניין אותי? הדוקטור צוחק. מבטיח שהשבועיים שאחרי ההקרנות יהיו קשים במיוחד. בשבועיים האלה לא ספא, לא עיסוי, לא אלכוהול (פחחחח....), רצוי גם לעשן פחות (פחחחח כפול). אחר כך אומר – האמת שהצבע יכול להישאר לכל החיים. תודה דוקטור, ממך לא ציפיתי לפחות מזה. 

אנחנו נפרדים. אני מודה לו על הכול ומביעה תקווה שבחיים יותר לא נפגש. הדוקטור שוב צוחק. הוא מרוצה. אני הרבה פחות. בדרך לאוטו מנסה לשכנע את עצמי ששבועיים קשים אחרי כל מה שעברתי זה כלום. ממש כלום.

 

28.1.2016 מנת קרינה אחרונה. זהו, ניצולת צ'רנוביל, אני אומרת לעצמי, נגמר! הבאתי שתי עוגות, אחת לבנות המקרינות ואחת לפקידות המלאכיות. מקבלת מכתב שחרור רשמי. עוד כל מיני טפסים (אחר כך אתעמק). לנה היפה מחבקת אותי ארוכות, מלטפת לי את הראש, אומרת הלוואי ולא נתראה יותר. הלוואי. הלוואי. הלוואי. 

אני יוצאת בפעם האחרונה לחניון "מורשים בלבד". עומדת מעשנת מסתכלת על הדלת למחלקת אונקולוגיה. קצת עצוב שזה נגמר. נשמע אידיוטי אבל שם הייתי מוגנת. במחלקת אונקולוגיה ורדיולוגיה ידעתי שאין לי סרטן. ידעתי שהמון אנשים טובים עושים הכול כדי שלא יהיה לי סרטן. שם הרגשתי בטוחה. הרגשתי בריאה. ועכשיו? מי יגן עלי עכשיו? איך אני אדע אם כאב אקראי או עקיצת יתוש שהתנפחה זה לא "המחלה הנוראית" הזאת? אני שוב ושוב מזכירה לעצמי – אני קובעת! אני ולא הפחד מהמחלה! אין מחלה. נגמר. אין ולא תהיה. וגם אם תהיה – מה זה סרטן? סרטן זה כלום. ממש כלום.

בבית אנחנו מזמינים המון אוכל, הנסיך מוזג לנו ואן גוך. חמישה חודשים, ניתוח אחד, 15 הקרנות. שבועיים לא קלים לפניי, אחר כך ביקור אצל ד"ר Z שתגיד לי שהכול בסדר וזהו. ואפשר יהיה להפוך את הדף הזה ולהתחיל לכתוב פרק חדש.

 

29.1-4.2 מסתבר שדוקטור G מקיים הבטחות. השבוע קשה. מאוד קשה. אני מותשת, שום דבר לא מתפקד כמו שצריך. רק התיאבון ברוך השם לא נפגע. אני לומדת לחבב את עצמי כמו שאני - חצי לבנה חצי שחומה. מפנטזת על הכושי של סבתא אוקה ובעיקר מעיפה מהראש את כל הזבל שהצטבר שם במהלך החודשים האחרונים. 


7.2.2016 מתחיל שבוע שני קשה. נגמרת עייפות, מגיעים נדודי שינה ואיתם כאבים וכוויות חדשות. הקרינה מתפנה מהגוף לאט לאט. בדרך החוצה היא עוד מנסה להיאחז בי ובכל מקום אני מגלה את טביעות האצבע שלה. פה כתם חום, שם נקודות בתפזורת כמו פתיתי שלג שחור. אני תוהה אם לא הגיע הזמן להצטרף לקרקס נודד. ואל תגידו לי שזה כלום. אני יודעת שזה כלום. 



15.2.2016 אתמול התחיל השבוע השלישי. זה שאמור להיות זהו, סיימנו עם תופעות הלוואי של הקרינה, סיימנו עם הכאב, הגירוד, הצבעים המתחלפים והעייפות הנוראית. הדגש על המילה "אמור". שום דבר מזה לא קורה. שבוע שלישי התחיל קשה. ההחלמה הזאת הורגת אותי. 


23.2.2016 היום יש לי פגישה עם האונקולוגית. שוב הדרך לאסותא. הפעם כבר אין לי מקום בחניון המורשים המוקרנים. מסתובבת חצי שעה מתחת לקרקע מחפשת מקום ומקללת. בריצה למחלקה אונקולוגית רק כדי לגלות שד"ר Z ביקשה למסור שהיא מתנצלת אבל אני אצטרך לחכות חצי שעה. החצי שעה הופכת לשעה אחר כך לעוד חצי שעה. אבל אני רגועה כמו נחש חנק שבלע את הכבשה. לא אכפת לי לחכות.

ד"ר Z נכנסת לחדר ויחד איתה מגיע שליח עם סלסלת פירות ענקית. הדוקטורית הטובה מתעקשת שאטעם. אחר כך "תתפשטי בבקשה" שלא שמעתי כבר שלושה שבועות. שאלות, הוראות שימוש עתידיות בגופי. בעוד שנה מותר כבר לכסות את הצלקת בקעקוע.

אחר כך "תקבעי תור לפגישת מעקב באוגוסט. אבל כבר לא אצלי".

מה זה למה לא אצלך? מה זאת אומרת לא אצלך? 

ד"ר Z מחייכת. העיניים שלה כחולות גדולות ועצובות כל כך: "אני מטפלת רק בבנות חולות. ואת בריאה. את כבר לא צריכה אותי". והיא דוחפת לי ליד עוד פסיפלורה.

אני יורדת לחניון, מוצאת (לגמרי במקרה) את הפיאט שלי, מגבירה את פרנק זאפה, לוחצת על הגז, משאירה מאחוריי את אסותא ואת חצי השנה האחרונה, את ד"ר Z וד"ר G, את המחלקה האונקולוגית והרדיולוגית, את הכאב והכוויות, את החששות ואת הלילות ללא שינה. שם, בין עמודי בטון האפורים שמתחת לקרקע, אני משאירה את המלחמה שלי. אני עוזבת את ארץ הסרטן. אני ניצחתי.



 

Carmit Rozenberg
אלון
25/02/2016 06:15
בוקר אור .. השמש בחוץ !!

אומץ. נחישות. אופטימיות. ניצחון...!!!

המשפט פתיחה בועט. משפט הסיום מלטף....

חיבוק ממני (ואני בטוח !) מכל הקוראים.

את איתנו לעוד הרבה זמן.... וטוב שכך !!
אלונה
25/02/2016 09:08
בוקר אור אלון, אכן שמש בחוץ! יש לי את כל הכוונות להישאר כאן עוד הרבה הרבה זמן. תודה לך שאתה קורא תודה שאתה מגיב תודה על המילים הטובות!
יונית
25/02/2016 06:26
ככה על הקפה של הבוקר? חטפתי בעיטה לבטן?
קראתי מהר מהר כדי להגיע אל הסוף הטוב.
ההומור שלך ניצח את ה(בייבי) סרטן.
מי אומר שהומור זה בריחה? הומור זה כוח
וכאן---המון כוח.
אגב - בטח שניצחת את הארץ הארורה -ברור מפרק א של החיים.
אלונה
25/02/2016 09:10
למה בעיטה בבטן? הכול טוב, הכול נהדר. אפילו כרטיס טיסה חדש נח בכספת מאתמול כבר. ככה שהחיים יפים כל כך. וכן, את צודקת, הומור זה המון המון כוח. בלעדיו לא הייתי שורדת כלום. תודה יונית!
אורנה
25/02/2016 10:38
אלונושקה,
כהרגלך, מג'נגלת במילים! פוסט מלא אופטימיות ותקוות, מלא אנושיות וחברות טובה.
רק בריאות!!
אלונה
25/02/2016 20:48
אורנה'לה, המשפט הכי אהוב על סבתא שלי אוקה ז"ל היה "התקווה מתה אחרונה". כלומר הרבה אחרי שיורד החושך, הרבה אחרי שכבר נראה שאין כלום, התקווה חייבת להמשיך לפעום. ואת זה אמרה אישה שעברה שתי מלחמות עולם, את שנות הטרור של סטאלין ועוד ועוד, ונפטרה בגיל 102 בראש צלול לחלוטין. ככה שיש לי ממי לקחת דוגמה :-) תודה לך יקרה שלי על הכול.
עירית
25/02/2016 13:48
היי
זה ברור לך שאי אפשר לא להגיב לבלוג שלך
את כותבת מדהים יש לך כשרון כתיבה
ומעבר לזה , כל הכבוד שזה מאחורייך את בטח בחורה חזקה וזה חיזק אותך יותר.
לחייך , שתרבי בנסיעות עוד יותר מבעבר , ותעשי בעיקר מה שטוב לך

בהצלחה,
עירית
אלונה
25/02/2016 20:50
הי עירית, את כל כך צודקת, זו אמנם הייתה חוויה שהייתי מוותרת עליה בקלות, אבל היא תרמה לי המון. גיליתי על עצמי הרבה דברים וגם על אנשים אחרים. תודה לך על המילים הטובות.
טובה
27/02/2016 00:19
אתמול בטעות פתחתי את הקישור בטלפון ... אני לא מסוגלת לקרוא במסך הקטן ... אבל מי יכול לעצור מלקרוא את המילים שלך ? ולזוז 2 מ' מהספה בסלון למחשב? ואני שונאת סרטי אימה
ואת כמו שרק את יודעת ... להגיש את המסע הכ"כ פרטי ...אל מאחורי הקלעים של הציץ .. בצורה הכי בריאה
מייד כסימתי לקרוא .. רצתי למחשב להזמין תקווה (כמו שלימדת אותי במילים שלך)
תודה שאת כ"כ בריאה לשתף
אלונה
27/02/2016 14:46
טובה'לה הטובה והיקרה שלי, ריגשת אותי במילים שלך כרגיל. הרבה תודה לך. וגם אני כבר עם התקווה בכספת :-)
רינת
27/02/2016 13:59
אלונה יקרה,
מעריצה אותך מפה ועד שם. ובחזרה.
על הכל: על ההתמודדות (לא באה לי טוב המילה הזאת, אבל לא מוצאת אחת יותר הולמת), על הכתיבה, על הכנות, על מה שאת ועל מה שאת לא.
ועוד יותר משמעריצה - אוהבת אותך.
ומתפעלת מהחברות הנפלאות, הטובות, התומכות שלך. וממך שלמדת לקבל עזרה. כי כבר לא בת שנתיים את שחייבת לעשות הכל לבד :-)
חוץ מזה - אנחנו כבר יודעות הרי שwoman is the nigger of the world, את לא צריכה להוכיח בגופך, דרלינג. טוב? טוב? תהיי בריאה. ושמחה ויפה ונבונה ומצחיקה וכל הדברים שאת.
עוד ועוד.
אלונה
27/02/2016 14:49
אהובתי יחידתי אני מקווה מאוד שבקרוב אחזור להיות אשכנזייה לבנבנה אבל בינינו, מה זה ציץ צבעוני? נכון, ממש ממש כלום. מזכרת, סוביניר, ואולי זה הטרופי מהמלחמה הקטנה הזאת שלי. נשיקות עד אינסוף.
דובי
28/02/2016 23:49
אלונה היקרה.
כל כך נהנתי מלקרוא על הטיול שלך למילאנו בעוד שמאחור הייתה דרמה אמיתית.
ריגשת אותי בסיפור שלך, מיני שרימפס, מיקרו שרימפס(מנסיון) לובסטר בסוף כולם זה סוג של סרטנים.
אז לא לזלזל.
שמחתי לשמוע על הסוף הטוב.
האופטימיות וחוש ההומור,זה הדבר החשוב ביותר
שתזכי את והבן עוד שנים רבות של טיולים ביחד ולחוד.
אלונה
29/02/2016 16:52
הי דובי, תודה על זה שאהבת את מילאנו שלי. גם אני אהבתי אותה מאוד. אני חלילה לא מזלזלת בכל משפחת השרצים הזאת. אני רק לא מוכנה שהיא תקבע לי את החיים. תודה שוב על המילים הטובות.
אפרת
11/03/2016 17:07
מקסימה אחת, נכנסתי לקרוא את שפיספסתי.
שמחתי לפגוש אותך היום בממלכה הפרחונית.
את אמיצה -ומעוררת השראה
שבת שלום יקרה
*הבן שלך מתוק וחתיך...
חיבוקים ממני
אלונה
12/03/2016 11:45
הי אפרת, אין לך מושג כמה כיף היה לי להכיר אותך. המון תודה לך על המילים הטובות!
אלונה
12/03/2016 11:45
הי אפרת, אין לך מושג כמה כיף היה לי להכיר אותך. המון תודה לך על המילים הטובות!
אפרת
12/03/2016 13:18
את מקסימה ולא סתם נחרטת בלבי - תמשיכי להינות עם המשפחה והחברות
תמר
12/07/2016 11:19
לפני שנה שמרתי לעצמי קישור לבלוג שלך לכתבה על מוסקבה בתקווה שאגיע לשם ואז אקרא שוב ואתכונן. הבוקר חזרתי לקרוא והתעדכנתי מעבר לזה. הכתיבה שלך מדהימה, מן הסתם כי את עצמך מדהימה. אני מאחלת לך הרבה בריאות והרבה נסיעות מרתקות ושמחות.
אלונה
13/07/2016 10:14
הי תמר, תודה לך על המילים הטובות. מקווה (בעצם בטוחה) שתאהבי את מוסקבה. ואם תציצי לפה עוד כמה ימים יהיה גם סיפור חדש מברלין. תודה לך המון!
דנה סתוי
17/05/2018 18:51
חחח, אלונה את קורעת ברמות קשות! " ניצולת צרנוביל"...חח, אני גם קולגה למסע סרטן הזה וגם אסותא רמת החיל וכל הפרוצדור שתיארת אותה נהדר...היה כיף לקרוא , הרבה פעמים כתבת אותי גם :) המון בריאות ונו מור אסותא פור יו1 אמן.
אלונה
17/05/2018 19:38
בלי הומור אי אפשר לעבור את זה. נו מור אסותא לאף אחת. הלוואי. תודה!!!!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: