עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מילאנו. חורף 2015

13/12/2015 17:42
אלונה

קיסה וגיסה עושות את מילאנו



אז איך הכול התחיל


הכול התחיל באמצע אוגוסט. הנסיך ואני סיימנו לצבוע ולשפץ את הדירה שלנו (כן כן, במו ידינו) ועוד זמן מה המשכתי להסתובב עם סמרטוט ביד, אוספת כל פירור ושערה אחרי הילד והכלב. עד שערב אחד הנסיך הזיז את המבט המזוגג ממסך המחשב ואמר "את הופכת לנאצית של ניקיון. נראה לי חסר לך כרטיס טיסה". ובאמת בלהט השיפוץ איכשהו התעלמתי מהסימפטומים המוכרים: טיקים בנשמה, יובש בחדרי הלב, צריבה במוח בעת מתן מחשבה אקראית – כל הסממנים המוכרים של קדחת הנתב"ג, תסמונת ההתמכרות הכרונית שחלק מחבריי הטובים ביותר גם לוקים בה. משהבנתי מה הבעיה נשאר רק לענות על שלוש שאלות –מתי לאן ועם מי.

מתי? כמובן בכריסמס. חום יולי אוגוסט השנה היה כבד במיוחד.

לאן? והקול הפנימי אמר נחרצות - איטליה. ניסיתי להתמרד - אני? איטליה? אני שלושים שנה שונאת את איטליה, למה שאני אטוס לאיטליה? אבל הקול הפנימי התעקש: אי אפשר להחזיק באותה דעה שלושים שנה מבלי לנסות לאשש או לדחות אותה. אחרת את מתחילה להידמות לאותן זקנות פתטיות הנאחזות בציפורניים ארוכות ואדומות במאהב הצעיר שלהן, פוחדות לאבד, לא מוכנות לשחרר. דעות (כמו גם מאהבים) רצוי לאוורר מדי פעם. אז נכנעתי לקול הפנימי ואמרתי איטליה.

ושאלה אחרונה עם מי? חברתי האהובה V שהצמיחה איתי כנפיים בברלין קנתה דירה ועסוקה בה, M הנפלאה שהייתה איתי ביער השחור, במדריד ובמוסקבה התחילה עבודה חדשה ולא יכולה לעזוב. הנסיך רק אמר "איפה זה מילאנו" ואחר כך "פחחחח מה איבדתי שם". אז מה אני עושה? ואז התקשרה קיסה.


תכירו את קיסה

 

קיסה היא הבת של M וגם הנכדה של מאמא-אירה ממוסקבה. אני מכירה את קיסה מאז שהייתה בת שש, מתרוצצת מאחורי הקלעים עם חבורת ילדי התיאטרון שלנו, תמיד מנומסת, תמיד אומרת סליחה-תודה-בבקשה, תמיד עם ניצוץ של שדה קטנה בעיניים. מאז עברו כך וכך שנים וקיסה הפכה לאישה כייפית יפה וחכמה שמשלבת חום רוך ואהבה לזולת (אם כי לא לכל זולת) עם הומור שחור דוקרני וציני ושומרת על אותו ניצוץ של שדה קטנה בעיניים. אני קוראת לה קיסה (למרות שהשם שלה יפה לא פחות) ומכיוון שיש בינינו גם קרבה משפחתית מעורפלת, היא קוראת לי גיסה (על אותו המשקל עם הדגש ב-י"ד).

ובכן קיסה התקשרה ואני שאלתי אם בא לה, וקיסה אמרה המ... אחר כך התקשרה שוב ואמרה יאללה. שאלתי - סגור? וקיסה ענתה: תכל'ס. אז קניתי את הכרטיסים.

קיסה והחבר

    

מילאנו, הנה אנחנו באות

עוד חצי שעה צריך להזמין מונית לנתב"ג. גלינג גלינג יש לך הודעה. הטיסה מתעכבת ב-40 דקות. ההודעה מגוגל. עם כל הכבוד לגוגל אני לא מכירה אותו אישית. הולכת לאתר של נתב"ג. הטיסה יוצאת בזמן. אתר של איזיג'ט – איחור של רבע שעה. מרגע זה אני צמודה למסך המחשב. יש באתר של איזי אופציה לראות את המטוס שאמור להמריא ממילאנו לתל אביב עומד על מסלול המראה. שעה אני בוהה בבנזונה שלא זז. הנסיך שמתחיל היום ללמוד מאוחר, לוחש מדי פעם לכלב "אל תדאג, עוד מעט היא עפה מפה". האתר של נתב"ג עדיין נותן זמן המראה מקורי, האתר של איזי מראה איחור של 40 דקות וגוגל מתעקש על שעה. רק כשאני רואה את המטוס ממריא ממילאנו אני מתקשרת לקיסה וקובעת שעת יציאה חדשה.


הנתב"ג ריק. כמו המזוודות שלנו שנארזו בקפידה והשאירו לנו קרוב ל-15 ק"ג פנויים בדרך חזרה. כשאנחנו מוסרות את המזוודות קיסה מבחינה במכשיר לכבדי שמיעה המותקן על הדלפק. מכיוון שזאת העבודה היומיומית של קיסה – אבזור ומכשור הנגשה לבעלי מוגבלויות – קיסה בודקת את תקינות המכשיר. כמובן לא עובד. קיסה מתעצבנת, השדים הקטנים בעיניה הופכים לדרקונים יורקי אש, הבחור בצ'ק אין נבוך ומבטיח לבדוק. קיסה מרוצה. השדים נרגעים.


סיבוב בדיוטי, סנדוויץ' סלמון כמיטב המסורת ונעליים לנסיך (שלחי לי תמונה של השחורות. לא. עכשיו של הכחולות. לא. רגע, שלחי עוד הפעם של השחורות כי מחקתי בטעות. לא. נראה לי כחולות אבל חכי אני אתייעץ. אמא טוב, אם בא לך, תקני לי את הכחולות). קיסה מתפרעת וקונה לשתינו משהו חם ואלוהי עם ים של קינמון וסוכר. כשאני לוקחת את הביס השלישי, בדמיוני עולה תמונתו של רופא המשפחה שלי מורט את שערותיו האחרונות. מה שלא מפריע לביס הרביעי להחליק בקלות בגרון.


טיסה מצוינת של איזי-אלוהים-יברך-אותם-ג'ט. נחיתה רכה, ביקורת דרכונים קלילה ומונית שהוזמנה מהמלון. למה מונית אם יש רכבת אקספרס ויש אוטובוס? כי אני אוהבת כשנוח לי. ונוחות כידוע עולה כסף. חבל רק שבמילאנו היא עולה הרבה יותר. סיגריה ראשונה בקור של אפס מעלות. נהג מונית אדיב מחכה בסבלנות עד שנסיים לרקוד את הריקוד המסורתי שלנו -"שימותו הקנאים, אנחנו בחו"ל".

כעבור שעה אנחנו במלון. כמה מילים על המלון כי הוא שווה את זה. ארט הוטל נבילי משופע ביצירות אמנות כולל פסל של דאלי, WIFI חופשי, בר מצוין, חדר גדול ומרווח עם תה-קפה והעיקר - מרפסת. למקרה שאיזה גבר ירצה ללכת פה לאיבוד. ובאין גבר, המרפסת משמשת אותנו לקפה וסיגריה.

 

בקבלה אנחנו מקבלות וואוצ'ר לבר למשקה חינמי. שותות פונש ומנשנשות משהו מהמזנון החופשי. עולות לחדר, שמות עוד שכבת הגנה מפני הקור הצורב ויוצאות החוצה. 


המלון נמצא בשכונת נבילי. וכשתראו תמונות תגידו לעצמכם – כשאגיע למילאנו אני רוצה להתאכסן רק בנבילי. כי זאת אחת מאותן השכונות המיוחדות שאפשר למצוא בכל עיר שווה, שכונה עם אופי, עם שיק וקצב מאוד צעיר ועם זאת נינוח שקט ורגוע. האווירה קצת ברלינאית. גברים היפסטרים עם זקנים של הרצל (או של בעלה של נינט) וכובעי גרב (של דבילים), ונשים שלבושות בפשטות של "ביוקר".


 


מסעדות בתי קפה פאבים חצרות עם גלריות קטנטנות וחנויות שיש בהן כל מה שצריך כדי להרגיש אלילה. במרכז - התעלה הגדולה שאורות החג משתקפות בה וערפל כבד משווה לכל התמונה מראה סוריאליסטי. מדי פעם מן הערפל מגיח כלב לבוש בחליפת ורסצ'ה, עושה את צרכיו בדיוק כמו הכלב הפרטי שלי (ללא חליפת ורסצ'ה) ושוב נמוג בערפל ביחד עם הבעלים שלו.

 



למרות שאכלנו את כל התפריט של איזיג'ט אנחנו כמובן רעבות. פוסעות לאורך התעלה עד לפאב קטן בשם SPRITZ שמגיש אפרטיבו בין הטובים בשכונה. בכלל המסורת הזאת של אפריטיבו נהדרת – מזמינים משקה אלכוהולי תמורת 10 יורו והנשנושים בחינם. כשאני אומרת נשנושים אני לא מתכוונת לזיתים ובייגלה אלא לפיצות פסטות נקניקים וגבינות בשרים פירות ועוגות לזניות וסלטים ועוד ועוד. ארוחת ערב נהדרת, מוסיקה טובה והשפה האיטלקית מתנגנות ברקע. 


האיטלקיות יפות. יפות מאוד אם כי הדור הצעיר לוקה בפרחיות מסוימת. והגברים, - ובכן, בוא נאמר שחיפשנו את אנטוניו האחד והיחיד. לאו דווקא בנדרס, אבל אנטוניו היה שם קוד לאיטלקי כזה ש, איך הגדירה את זה קיסה – אנטוניו טורח בשישי ואת נחה בשבת.  ואני הוספתי – "אנטוניו דוחה שבת". על אנטוניו היחיד שמצאנו – בהמשך.

 

 

כעבור שעה אנחנו מלאות ועייפות יוצאות אל התעלה בחזרה למלון שלנו.

 

 

יפה שקט ערפילי ואם יורשה לי – לחלוטין לא איטליה שזכרתי מלפני שלושים שנה. ובחריקת שיניים אני מוכנה להודות שהאיטליה הזאת שאני רואה עכשיו דווקא מוצאת חן בעיניי.

 


קיסה וגיסה מרוצות: משכונת נבילי.

קיסה וגיסה לא מרוצות: ממחירי המוניות במילאנו.


כשקולטורה ושופינג נפגשים

חם? אני שואלת את קיסה שכבר יושבת על המרפסת לפני ארוחת הבוקר. חם לא

עונה קיסה כרגיל בהרחבה. ואז מוסיפה בהרהור נראה שהערפל של היום אכל את הערפל של אתמול. ארוחת בוקר כוללת מיץ גזר סחוט, תותים ואננס טרי, פרושוטו ועוד בערך חמישים אלף סוגים של מאכלים. ואספרסו כפול. יום שמתחיל ככה חייב להיות מוצלח במיוחד. קיסה מתעניינת בנימוס אם תכננתי לראות את הסעודה האחרונה. למשמע תשובתי אנחת רווחה נפלטת ממנה.

 


בקבלה אנחנו קונות כרטיסים לתחבורה ציבורית – נסיעה חד פעמית 1.50 יורו, כרטיס יומי 4.50. מהמלון דרך קצרצרה לוקחת אותנו לחשמלית מספר 2 שתהייה לנו כלי תחבורה עיקרי בימים הקרובים. או כך לפחות תכננתי. את הכמה מטרים עד למטרו לוקח לנו חצי שעה לעבור כי אנחנו מצלמות בלי הפסקה ומתלהבות מנבילי בערפל.

 



אנחנו יורדות מהחשמלית ליד הדואומו. כלומר 20 מטר ממנו. ה-20 מטר האלה ממוקמים על רחוב קניות Via Torino. מרחוק אפשר לראות את הדואומו. אבל קיסה נעצרת. מתחילה לרעוד, באצבע קפואה מצביעה על חלון ראווה ואומרת האאאאא... חנות תיקים. התיק הירוק. גם אני פולטת האאא של אושר. במאמץ עילאי של נחישות, משמעת עצמית ועצבים של ברזל אנחנו חולפות על פני הדלת הפתוחה. עוד נחזור לפה כמובן. אבל קודם כל הפרק התרבותי בטיול (לא ארוך. לא הפרק ולא הטיול). הנה הדואומו, באמת דואומו, דואומו אמיתי, דווקא מאוד מאוד יפה הדואומו.

 

 

לפני שאנחנו מתקרבות לקולטורה, קיסה קונה שקית של ערמונים חמים. שקית כפולה, כיס אחד לערמונים השני לקליפות. חמוד כזה. גם קיסה מתלהבת.


חיילים וחיילות איטלקיים עם נוצה בכובע בודקים את התיקים, לא לפני שהם מבקשים סליחה בנימוס. אנחנו (יוצאות סיירת מטכ"ל כידוע) חוקרות ארוכות את האחראי על הסדרי אבטחה במקום. לאחר שקיבלנו הסבר מספק אנחנו נשאלות מאיפה באנו (חכמות שכאלה), עונות בגאווה וזוכות להרבה חיוכים של חיבה והערכה. 



טוב, קדימה, נכנסות לדואומו.

 


 



בקיצור דואומו מלהיב אותנו. גם העובדה שיש לידו שירותים תורמת להתלהבות (שלי בעיקר). בתוך העושר המדהים והמרהיב של הבפנים אנחנו נתפסות דווקא לשני דברים זניחים. אחד זה הרובוטריק שעומד באמצע הדואומו.

 

 

והשני זה תאי ווידוי. קיסה אומרת זה זה? זה, את מתכוונת ל-"Bless me Father for I have sinned "? אההה עונה קיסה בהרחבה. כן, כן, זה בדיוק זה. אנחנו ממששות את התא מכל הכיוונים, בוחנות איפה יושב מי ומדקלמות בשקט "My last confession was never ago".


יפה יפה אבל שבענו. החוצה. על הדלת הענקית של הדואומו יש דמות של איש עם רגל מבריקה מרוב ליטופים, אני מניחה שמדובר באיזה קדוש, אין לנו מושג מה הוא אמור לעשות אבל אנחנו מלטפות את הרגל שלו דקות ארוכות ובהרבה תקווה. שיהיה. מי יודע, אולי אתחיל לרוץ מרתון בקרוב.

 


מכאן במעלית אנחנו עולות לגג של דואומו. האמת שלא נפלתי מהנוף. במחשבה שנייה טוב שלא נפלתי כי הדרך למטה ארוכה. הנוף של מילאנו לא מעורר איזהWOW  מיוחד מלמעלה. מה שכן מעורר וואו גדול זה הצריחים והפסלים שמקשטים את הגג.

 




אפשר לחסוך ולעלות ברגל בחצי מחיר. אבל המילים "ברגל" ו-"לחסוך" לא בלקסיקון שלנו הפעם.

 


יורדות מהגג ונכנסות אל גלריית ויטוריו עמנואלו ה-2. לא משהו שלא ראינו במקומות אחרים. קניון יקר ויוקרתי לשופינג וצילומים.

 


יש כאן עץ מקושט בחסות שוורובסקי.

 


חנויות של פראדה, ורסצ'י, גוצ'י והחבר'ה. אבל אנחנו לא נערות גוצ'י, אנחנו נערות אובר-דראפט ולכן הפאר הזה לא עושה עלינו רושם.

 


 


מה שכן עושה עלינו רושם זה סמל של העיר טורינו על הרצפה – השור. בעצם לא הוא אלא הביצים שלו. אם כי במקום הביצים יש כבר בור קטן. ואם עומדים על הביצים של השור מטורינו, ומסתובבים על עקב ימין – מזל גדול מצפה לכם. אז אנחנו אולי לא לובשות פראדה אבל לא מוותרות על אף טיפת מזל.

 



מכאן לכיכר לה סקאלה. ציפיתי לאיזה פסל של פאוורוטי או קרוזו אבל לא, רק דה וינצ'י עומד מול לה סקאלה (גם דה וינצ'י בסדר אם כי אני לא זוכרת שהוא שר).

 

קיסתי מגלה סממני עצבות. השדים בעיניה קצת דועכים. קיסה רעבה. אנחנו נכנסות לשוק אוכל ממש צמוד לעמונאלו וזוכות לסטייק מעולה ותותים עם אננס לקינוח. אבל יותר מהאוכל (שהיה מעולה כשלעצמו) אנחנו מתרשמות משקע הטענה בשולחנות.

 


 


אנחנו ממשיכות ברחוב עמנואלו השני שמלא חנויות, אנשים, זמרים ופה ושם אפרו-איטלקים שמנסים למכור צמידים מכוערים. לא תודה. אמרתי לא תודה ואין צורך לתפוס אותי בשרוול. לא תודה תעזוב אותי אמא שלך @#$%^&*.


 



שתינו בבת אחת מרגישות שחסר לנו משהו. כניסה זריזה לקונדיטוריה, מנה קטנה של אושר ואנחנו ממשיכות הלאה.

 

 


אנחנו כאן כדי לראות את דגם מילאנו בברייל שכאמור בגלל העיסוק של קיסה מעניין אותה מאוד. אני, שלא מתעסקת בדברים האלה, גם קצת מתרגשת. כי הדגם הזה של העיר בכתב ברייל מראה שמישהו ישב וחשב, השקיע מחשבה זמן וכסף כדי להנגיש את העיר לאלה שלא יכולים לראות אותה. כי למישהו היה אכפת. זה מסוג הדברים שתמיד מעוררים בי קנאה גדולה בחו"ל.


מכאן לכנסיית San Bernardino alle Ossa. מהמראות בדרך.



הכנסייה יפה כשלעצמה אבל אנחנו פה בשביל הדלת מימין שמובילה לקריפטה.

 


והנה לכם הקריפטה.

 

 

המראה באמת קריפי, הזוי לגמרי, אפילו מאיים קצת.

 

 

והשאלה שלא עוזבת – למה לא קוברים אותם כמו שמגיע לכל בן אדם - באדמה או לפחות בקומות?

 


הגולגולות עושות עלינו רושם חזק. קיסה שקטה. שזה אומר שקיסה נורא נורא נהנית.

 

 

תם ונשלם החלק האמנותי שלנו להיום. מכאן מתחיל החלק הרוחני יותר – שופינג. אנחנו מתקדמות בויה טורינו שהופכת בהמשך ל- Porta Ticinese לכיוון התיקים שכבר מחכים לנו כמה שעות טובות. לא, זה פשוט פלילי שלא לקנות אותם. כי המחיר מעולה האיכות מדהימה והעיניים של כל החברות שלי יהיו על הרצפה ביום שישי הקרוב כשנפגש.

 


אנחנו מתקדמות ומתקדמות לכיוון המלון וככל שאנחנו מתקדמות כמות השקיות בידיים גדלה וכמות המזומנים בארנק מצטמקת בהתאם. יש משהו בשופינג המילאנזי. ואני לא מתכוונת לכל הפלצנות של דולצ'ה ביחד עם גבאנה. אני מדברת על החנויות הקטנות שנראות אפילו קצת פושטיות, אבל יש בהן שיק מיוחד, עיצובים חד פעמיים, ניחוח חזק של מולדת האופנה והסטייל. והמחירים? באמת שלא נורא.

 


ציורי קיר מרהיבים

 



אנחנו מגיעות לשכונת נבילי הנפלאה שלנו, היום קצת יותר אנשים ברחוב. 



עוצרות בפאב שנקרא מנהטן. 10 יורו, משקה ראשון ומזנון גדול ועשיר כמו בשפריץ אתמול אבל מאכלים אחרים לגמרי. במנהטן אני מתוודעת לראשונה בחיי למשקה אפרול שפריץ והוא ילווה אותי מעכשיו למשך שארית חיי.

 


האווירה עליזה מאוד, העיצוב חמוד ולמרות שאני מעלה את הגיל הממוצע לפחות בעשור, זה לחלוטין לא מפריע לי ליהנות מכל רגע, מכל שלוק וביס.

 


אנחנו משוטטות בחזרה למלון ובאחת הגלריות שכבר סגורה מבחינות באנטוניו. אנטוניו אמיתי עובד על איזה יצירת אמנות. שיער שיבה מסורק אחורה, משהו שחור ומדליק מכסה את כתפיו, ידיו החזקות עמלות על היצירה. עיניו מלאות שחור עמוק מביטות בנו לשנייה. אפשר להגיד שאנחנו מסופקות לגמרי. אם כי... אבל על כך בהמשך.

 


קיסהו גיסה מרוצות: ממנת הקולטורה היומית. אבל התיקים ואנטוניו עשו לנו הרבה יותר אושר.

קיסה וגיסה לא מרוצות: מהכסף שנגמר מהר מדי.


זורמות במילאנו

לא, אף פעם לא ימאס לי מאננס טרי ומיץ גזר סחוט על הבוקר. כזכור לכם אתמול סיימנו את הפרק התרבותי של הטיול שלנו ומעכשיו אנחנו משקיעות את כל כוחותינו בלא לעשות שום דבר. אנחנו זורמות.

 



שוק פשפשים קטן לאורך התעלה שלנו. דוכנים של זבל אבל זבל מילאנזי. טקס פרידה מסורתי מכפפות שחורות וישנות לטובת החדשות והכתומות.



עוד דוכן עם זבל וקערה עם עיניים לבובות. קערה עם עיניים. קיסה מצביעה ואומרת איי. אני אומרת: תקני מייד. לא ברור למה קיסה זקוקה לעין של בובה אבל אם העין עושה לקיסה טוב, חייבים לקנות אותה. קיסה מושיטה למוכר את ה-40 אגורות. המוכר מסתכל עלינו ואומר משהו באיטלקית שוטפת שאנחנו מפרשות כ-"קחו לכן מתנה, סניוריטות יפות שכמוכן, מגיע לכן שתהיה לכן עין של בובה בארנק. ואני מאושר שזכיתי לתת לכן מתנה כה נפלאה". אנחנו מפריחות מיליוני נשיקות באוויר לכיוון המוכר הנדיב ולקיסה יש עכשיו עין של בובה בארנק. בחיי!

 


ליד הצלחה שכזאת כל שאר השוק מחוויר מייד ואנחנו מחליטות לחקור קצת את חצרות הבתים שעל התעלה. בואו איתנו, תראו מה מצאנו פה.

 




אנחנו נכנסות לכנסיה השכונתית ומגלות בה תא ווידוי כפול. דו צדדי. הכומר יושב לו באמצע ומשני צידיו על הברכיים עומדים החוטאים ומספרים לו סיפורים מרתקים. הוא מצידו לבטח שותה אספרסו כפול ומוחל להם על הכול.

 

 


עכשיו בא לנו משהו חם עם לא משנה מה אבל שיהיה משמין. נכנסות לבית קפה ראשון ומזמינות אספרסו עם מקרונים במילוי גלידה. יוצאות החוצה לארבע מעלות עם קפה רותח וגן עדן בטעם פטל ופיסטוק. אלוהים איפה הייתי בשלושים שנים האחרונות? כלומר אני יודעת איפה, השאלה רק – למה לא פה? גם קיסה מתאהבת במקרון שלה.


 

 

וכשאנחנו יוצאות אנחנו נתקלות באנטוניו שלנו עומד מעשן ומדבר בטלפון. הלב נעצר אבל מהר מאוד חוזר לפעילות סדירה כשאנחנו מבחינות בנעלי העקב של אנטוניו. לא. אנטוניו לא אמור לנעול נעלי עקב גם אם הן תוצרת איטליה. וכך אנחנו נפרדות בצער רב מהחלום שכמעט והתגשם.

 


יש כאן על התעלה פינת כביסה עתיקה. מקום חמוד עם חצר מקסימה. אבל האמת היא שהתרגלנו לעשות בכיסה במכונה וכל החצרות כאן הן קסם טהור.




מכאן לעוד שוק ב- Vialle papiniano שיש בו הכול כולל הכול חוץ משירותים ומים. שדווקא ממש הייתי צריכה. להבדיל ממני, קיסה היא כנראה צאצא לשושלת גמלים מפוארת כי היא צורכת מים ושירותים לעתים נדירות בלבד. בשוק הזה אפשר לקנות הכול כאמור כשהפריט הכי יקר (סוודר קשמיר) עולה 30 יורו. לא קונות סוודר קשמיר אבל מבזבזות הרבה יותר מ-30 יורו. ליד שוק הבגדים שמרוב שהיינו עסוקות בלמשש לא צילמנו, יש שוק פירות וירקות. גם בלי מים ושירותים אבל לפחות פוטוגני.


 


כעבור שלוש שעות (ללא שירותים או מים) אנחנו יורדות לתחתית וקיסה מצביעה ואומרת הא!! (דוכן שתייה ולידו שירותים!!). אחרי שאני יוצאת מסופקת לגמרי קיסה שוב מצביעה ואומרת יאה! מכונה אוטומטית למכירות ספרים. כזאת כמו של משקאות או סיגריות וקונדומים אבל ספרים. 5 יורו ויש לך מה לעשות בנסיעה ארוכה במטרו. מדליק וחכם ושוב מראה שמישהו חשב, למישהו היה אכפת.

 

בדרך אל היעד הרעב תוקף אותנו, אנחנו עולות למעלה, צורכות את מנת הפחמימות היומית, יורדות שוב למטרו ועולות בבית קברות. כן, אני מודעת לאיך שזה נשמע. בית קברות "מונומטאלי", ככה קוראים לו ויש פה המון מצבות ועוד יותר אחוזות קבר, חלקן בגודל של דו משפחתי במודיעין.

 

 


אני רק מראה לכם כי הרבה לספר אין לי. 



רק תמונות ותחושות. זה מרגיש קצת לא נעים ולא נוח ומסקרן ומהפנט ומרתק.

 

 


וגם נדמה לי שכשמתחיל להחשיך כל האוסף המוזיאוני הזה של ישו הצלוב, המלאכים הנופלים, הנשים הבוכיות ומריות הקדושות מתחיל טיפונת לזוז, למתוח את השרירים התפוסים לקראת הלילה. התחושה היא שבית הקברות חי ורק מחכה שאלה שנשמתם עדיין באפם ילכו, שהאפלה והערפל יכסו את הארץ ואז תתחיל המסיבה הגדולה.



כשאני עומדת ליד אחת המצבות מתחתיה יוצא חתול שחור (!!!!!) ורץ לאנשהו. אחרי טפו-טפו-טפו (וגם יאה @#$%%^ איך הבהלת אותי) אני עוקבת אחריו ומגלה בית לחתולים עם אוכל וכריות. ברור שחתולים שחורים לוקחים חלק פעיל בחגיגה הלילית פה. ומישהו (מעניין מי) דואג להם לאוכל מים ובית חם.

 


אנחנו יוצאות תחת רושם מאוד חזק וברובו גם חיובי מהמקום המוזר הזה.



חשמלית 2 אמורה לעבור פה. הדגש על אמורה. כי היא לא. אבל חשמלית 10 דווקא כן. חוקרות את המסלול שלה, מתאים לנו. חשמלית 10 נראית כמו מהסרטים של שנות ה-50. מתוקה כל כך.

 

בשלב מסוים מסתבר שעלינו לכיוון הלא נכון. כשהחשמלית עוצרת בתחנה הסופית הנהג (לא אנטוניו בכלל) נטול האנגלית מוודא שאנחנו אכן רוצות להמשיך, הפעם לכיוון הנכון. ועוד 40 דקות חשמלית 10 מסובבת אותנו ברחבי העיר. כשאנחנו יורדות בתחנה שלנו ממש מול עינינו וארנקינו - חנות נעליים. בקופה המוכר החביב אומר שאמנם הם לא עובדים עם טקס-פרי אבל הוא יעשה לנו 10 יורו הנחה על כל זוג. יפה מצידו. כשאנחנו כבר מחבקות את הקופסאות ועומדות לצאת הוא שואל מאיפה אנחנו. יזרעאל אנחנו עונות והוא משתתק ובוהה בנו במוזרות כה גדולה עד שלא ברור אם הוא תכף יצעק Free Palestine או יתחיל לדלקם דרשה מבר מצווה שלו. קיסה האופטימית נוטה לאפשרות הראשונה. בכל מקרה אנחנו יוצאות די מבולבלות מהחנות מה שלא פוגם באושר שלנו מהנעליים. מחזירות את הקניות של כל היום למלון ויוצאות לחפש אוכל.


את נושא אפרטיבו מיצינו ובא לנו בשר. השעה שש והמסעדות שמכבדות את עצמן נפתחות לא לפני שבע לארוחת ערב. אבל הנה אחת שכנראה מכבדת את עצמה קצת פחות. מלצר איטלקי לחלוטין (גם לא אנטוניו) מביא תפריטים באיטלקית. לבקשתי לקבל תפריט באנגלית הוא מוריד אחד מחלון הראווה בגודל של מטר על מטר ומגיש לנו. 


המלצר האיטלקי רב עם הברמן האיטלקי מי מהם יודע יותר אנגלית, הידיים מתנופפות הטונים עולים לבסוף הברמן מקבל על עצמו את המשימה. אנחנו מתענגות. מצב הרוח משתפר עוד יותר כשמגיעות מנות הבשר, מוחיטו ומרגריטה.

 

 

בקצה התעלה שלנו מתחיל אזור הדוקלנדס של מילאנו. יש גם אגם קטן וגשר, ולפניו בנו משטח החלקה והקימו עץ ענק ופיזרו דוכני כריסמס. זה הכיוון הכללי שלנו.

 



שם, בחושך שמהול באורות החג, אנחנו מתוודעות לפלא השמיני של התבל, הלא הוא קנולי במילוי קרם פיסטוק.

 

 

זה מסוג הפיתויים שמוציאים כל בת חווה מדעתה. ואנחנו במהירות ונחישות מתמסרות כול כולנו לקנולי בליווי ליקר ביצים עם קצפת.

 

 

הו קנולי קנולי, כמה שהחיים יפים. בפרץ של אינסולין אנחנו מחליטות לחזור למלון בדרך קצת אחרת, כמובן הולכות לאיבוד בין תעלות וסמטאות נבילי.



אבל זוכות למנה נפלאה של אמנות רחוב שמכסה פה כמעטי כל בית. 




הסמטאות של נבילי ריקות,  רגועות ומרגישות מאוד מאוד בטוח.

 

 

קיסה וגיסה מרוצות מנעליים עם קנולי.

קיסה וגיסה לא מרוצות: מכישורי הניווט של עצמן.


 It’s Christmas time

היום מתחיל רשמית כריסמס במילאנו. מחר זה יום החג הגדול של הקדוש אמברוזיו ששומר על העיר. החג נקראO Bej O Bej  שזה "איזה יופי איזה יופי". למזלנו הרב מחר יום שני והמילאנזים מתחילים את החג טיפה מוקדם שיהיה להם גם סופ"ש לחגוג. אנחנו יוצאות מוקדם מוקדם אחרי האננס והאספרסו סביב 11 בבוקר ושוב אומרות לעצמנו כמה נכון היה לבחור בנבילי כנמל הבית.



התחנה הראשונה שלנו להיום זה כפר סנטה קלאוס שנמצא בפארק שליד ויה ונציה. בפארק יש גם מוזיאון הטבע עם תערוכת דינוזאורים, אבל קיסה כבר עברה את גיל הדינוזאורים ואני טרם חזרתי אליו. ככה שאנחנו פשוט מטיילות בפארק שמכוסה שלכת לכיוון דוכני הפעילות והקרוסלות הקטנות.



הגיל הממוצע של המבקרים הוא 4 מה שלא פוגם בהנאה שלנו.


 


צמר גפן מתוק בצבע לבן, אחר כך עם תוספת רעל כלשהו בצבע וורוד ועוד אחד בתוספת של רעל חזק במיוחד בצבע כחול. כמו המעיל שלי. קיסתי הטובה מוכנה להקריב את עצמה למען צילום.


עד שהיא מעבירה לי אותו, עד שאני עושה איתו פוזות (לא טועמת חלילה) כל החרא הכחול הזה נוזל לי על הכפפות הכתומות החדשות. אבל לפחות יש תמונה.

 


ילדים מצטלמים על הברכיים של סנטה ואני מבינה שזה מה שאני רוצה. רק שאיך לומר זאת בעדינות, אם אתיישב על ברכיו של הסנטה, אפילו האיטלקים הסובלניים ביותר עלולים לתבוע אותי על הטרדה מינית. אז אני מוותרת בצער. 

 


משטח החלקה על הקרח. לא משהו שאי פעם היה חסר לי. אבל הרעיון לצלם את קיסה מחליקה ונופלת די קוסם לי. קיסה הממושמעת אומרת אוי.... כשאני מתחננת שתעלה על הקרח. אחרי מחשבה קצרצרה היא עולה כמו מלכה, כמו גדולה, כמו מחליקה אולימפית. עושה שני סיבובים ומסיימת אותם מלאת גאווה אושר וסיפוק (שלי בעיקר).

 

 

עוד סיבוב, עוד קצת פחמימות ושטויות.

 



ואנחנו ממשיכות לכיכר הבורסה שמולה הוצב פסל שאנחנו חייבות לצלם. למה אצבע משולשת מול הבורסה? למה שאר האצבעות קטועות? למה זה יצירת אמנות? השאלות נשארות ללא מענה. 

 

 


ממשיכות לכיכר מקסימה Cairoli שליד הטירה שאת השם שלה קשה לי לבטא או לאיית נכון. שם מתחילים היום שווקי החג.

 


 


בדרך קפיצה קטנטנה ומאוד מאוד יעילה לדקטלון וקדימה לשוק.

 

 

 


השוק אינסופי, מלא דוכנים של כלום, של כבר יש לי, של לא צריכות. טונות של כדורי אורז במילוי בשר או גבינה (עוד תגלית קולינרית מרשימה), אבל אין קנולי.



קצת עצוב לי. כל כך רציתי שוב להרגיש את עצמי החוטאת הגדולה. לא שלא חטאנו פה ושם, אבל ככה, בקטנה ממש.

 

 



אחרי שעתיים אנחנו עייפות ורעבות. מתיישבות במסעדה הראשונה. מלצר מקסים (אבל לא אנטוניו) מרגיש צורך לשתף אותנו בכך שהוא אוהב בצל כי הבצל מזרים לו את הדם לגוף וזה ממש מצוין ונותן לו המון מרץ. והוא מלווה את המידע חיוני הזה בחיוך מאוד ברור ובכלל לא דו משמעי. כשהוא מבין שזה לא עושה עלינו רושם, הוא נכנע ומביא לנו את המנות שהוזמנו מבלי להציץ במחיר אפילו. וטוב שכך אחרת היינו מונעות מעצמנו עונג גדול. הארוחה הייתה משובחת במחיר של שתי ארוחות משובחות בברלין אבל היי, כבר אמרנו שאנחנו פה לא בשביל לחסוך.



יוצאות אל המדרחוב שמחבר את הטירה עם הדואומו, פוסעות לאט לאט. 

 

משועשעות מכל מיני מופעי רחוב – כמו סנטות רוקדים.

 

 

והנה שני קשישים חביבים שאחד מהם שר בעיניים עצומות והשני מנצח עליו. ואם עוצמים עניים בקלות אפשר לדמיין אותם בלה סקלה ליד שלושת הטנורים. יש משהו באריות באיטלקית שצובט בלב. אנחנו עומדות ונצבטות שוב ושוב עד שקופאות לנו הרגליים ואנחנו ממשיכות הלאה.


כיכר הדואומו חשוכה כבר לגמרי והעץ הגדול כבר מקושט כמעט כולו ולבטח מחר ידליקו את האורות אבל מחר אנחנו כבר נראה את האורות של תל אביב בשעה הזאת. 


אז אנחנו רק נאנחות וכדי לפזר את עננת העצבות נכנסות מהר מהר לסניף M&H שצמוד לדואומו. כעבור שעה ושלוש שקיות מחליטות שהגיע הזמן לעלות על חשמלית 2 ולחזור למלון. ואולי גם לאכול משהו בדרך.

 


אנחנו שוב טועות בתחנה, כי כנראה כישורי הניווט לא משתבחים עם השנים. מצד שני אנחנו יורדות בדיוק מול שוק הכריסמס מאתמול, משמע – מול קנולי!!!!! איזה אושר, איזה טעות נהדרת, אצבע אלוהים או האצבע המשולשת מהבורסה היא זו שהובילה אותנו לפה. אנחנו קונות 3 קנולי ענקיים, יפים, משמינים ולא בריאים. וקצת פטל. שיהיה.

 



עוד סיבוב בשוק, עוד סיבוב ליד התעלה. אי אפשר לשבוע מהתחושה האדירה הזאת של לא חייבות כלום לאף אחד, עושות מה שבא, הולכות לאן שבא, אוכלות מה שבא, נושמות את האפס מעלות, סופגות את הקור בכל עצם ושריר בתקווה שיישאר קצת גם אחרי הנחיתה.

 


 


כשאנחנו כבר בחדר קיסה הדברנית פתאום צועקת את חייבת למשש לי את הישבן עכשיו תורי להגיד "הממממ...?". קיסה מתעקשת ואני ממששת. זה לא ישבן של קיסה, זה קרחון באמצע אנטרקטיקה. אני שולחת אותה למקלחת להפשיר. יוצאת אל המרפסת הקטנה שלנו לעשן. אני לא אדם דתי, אבל אני אדם מאמין וכאדם מאמין אני מרשה לעצמי לדבר עם אלוהים בכל מקום. אז אני אומרת לו תודה אלוהים, באמת באמת תודה לך על הקפיצה הקטנה הזאת, על האפשרות הזאת להוציא את הראש מעל למים, לנשום את החיים, להגשים חלומות, להצמיח כנפיים ותקוות.

קיסה יוצאת מהמקלחת, אנחנו מוזגות תה ומסתערות על קנולי. אחרי אחד וחצי כוחותינו בוגדים בנו. אנחנו מחליטות לעטוף קנולי אחד ולהביא אותו במתנה ל-M שלנו. אני קצת סקפטית לגבי האפשרות להעביר אותו בתיק יד, אבל הי, מה אנחנו ללא האמונה והתקווה?


קיסה וגיסה מרוצות: מעצמן. מאוד מאוד. וגם ממילאנו.

קיסה וגיסה לא מרוצות: שזה נגמר.


זהו זה

בחדר האוכל כבר קישטו את השולחנות בעצי אשוח קטנים. בשולחן לידינו משפחה איטלקית – אמא, אבא, סבא סבתא ושני ילדים בני חמש או שש. בעוד המבוגרים מדברים בשקט ואוכלים הילדים עומדים מאחורי הכיסאות של ההורים ומרביצים קצת אחד לשני. הילדה צובטת את הילד. הפנים שלו מתעוותות, המסכן כואב לו כל כך, הוא בא להחזיר לה ואז רואה שהיא נעמדה מאחורי הכיסא של אמא עם הגב אליו. הקטן מתגנב מאחוריה בשקט ונושך לה בישבן. אני נחנקת מרוב צחוק, הילדה צורחת, המשפחה כולה ובבת אחת נזכרת בגנים האיטלקיים שלה ופותחת בצעקות לכל הכיוונים. תענוג של בוקר.


אחר כך אריזות מבולגנות וקיסה מסתכלת על המזוודות שלנו ופולטת כרגיל המממ.... ואחר כך נדמה לה שלא הבנתי והיא מוסיפה אוי.

המטרו במרחק 200 מטר אבל יש גשר באמצע עליו צריך לעלות ולרדת אחר כך, ואחר כך לרדת למטרו ואחר כך לחפש קופות ולהגיע לרכבת אקספרס לשדה, ושם לעלות על שאטל לטרמינל 2. חצי שעה אני בודקת את הלו"ז של כולם עד שאנחנו מחליטות שממילא כבר כל הכסף נגמר וזה בדיוק הזמן להזמין מונית.


תוך פחות משעה אנחנו במלפנסה שמאוד מאוד ידידותית, כולל פיצה אחרונה, כולל דיוטי פרי לא רע, בדיקות חפיפניקיות לגמרי (מה שמאפשר לנו להבריח בתיק היד את קנולי פיסטוק לארץ הקודש), ואיזיג'ט שממריאה בול בזמן. אז זהו זה? לא, רגע, יש לנו תודות להגיד ותובנות לגבש.


 תודות סובייקטיביות

הטיול הזה לא אמור היה לצאת לפועל. כל הסיבות האובייקטיביות והסובייקטיביות וההגיוניות היו נגד הטיול הזה. ומתישהו אני עוד אכתוב סיפור על כל הסיבות האלה. אבל זה לא האישיו עכשיו. רגע אחרי שעלה סימן השאלה מעל לטיול הזה, עלתה לאוויר להקת מלאכיות. הן סוככו עלי בכנפיים הלבנות שלהן והדפנו כל סימני השאלה. המלאכיות דאגו לי, ליטפו אותי, הקיפו אותי בחומה כל כך גבוהה וחזקה של אהבה ששום דבר לא הצליח לחדור אותה. הן בישלו לי והחזיקו לי את היד ושאלו לשלומי כל בוקר וערב. הן החזיקו לי עצבאות, התפללו ביחד איתי, שלחו לי אנרגיות טובות, לא השאירו אותי לשנייה לבד עם סימני השאלה, לא נתנו לי אפילו הזדמנות לשקול לבטל את הנסיעה. וחוץ מאלפי הפעמים שאמרתי להן תודה ואלפי הפעמים שאמרתי עליהן תודה לאלוהים אני רוצה להגיד להן תודה גם פה. כי המלאכיות האלה שלי היו לי למשפחה הכי גדולה והכי אוהבת שאי פעם ידעתי. בזכותן נסעתי. בזכותן גם אמשיך לנסוע.


תודה לקיסה, קיסתי, קיסתנו. אף פעם לא הייתה לי בת וגם לא אחות קטנה, וסביר להניח שכבר לא יהיו. אבל את ממלאת את החלל הזה בהצלחה מסחררת, בהמון רגישות, חום, אהבה, נאמנות וצחוק. אני מקווה שתסכימי להצטרף אלי גם בטיולים הבאים. תודה, קיסוש, נעמת לי מאוד מאוד.


ותודה לנסיך שלי, על שאתה זה אני, ואני זה אתה, ואנחנו ביחד הצוות הכי לעניין שיש. ואנחנו תמיד, אבל תמיד, ננצח את כל סימני השאלה.


תובנות סובייקטיביות

1.  מילאנו היא מותק של עיר. היא נפלאה לסופ"ש רגוע וטעים. אל תקפצו אליה לסמן V על דואומו והסעודה האחרונה. מילאנו ראויה לתשומת לב של כמה ימים נהדרים.

2.  ראיתי כבר חגיגות כריסמס יותר מפוארות, אבל יש למילאנו קסם מיוחד. זה באוויר, באווירה, בשפה, ברחובות ובתעלות. הקסם הזה שווה ביקור. אל תוותרו עליו.

3.  אל תבואו למילאנו בקיץ. סתם תפספסו עיר מקסימה בגלל החום המעיק.

4.  יש במילאנו קרוב למיליון מוזיאונים וכנסיות שאותם לא דגמנו. אני בטוחה שאנשים יותר אינטליגנטיים מאיתנו ימצאו המון עניין בשפע שיש למילאנו להציע בתחום הזה.

5.  השופינג במילאנו זה עונג לגוף ולנשמה. לא זול, ונדמה לי שאין אפילו פרימרק. אז קונים קצת אבל מיוחד ומאוד איכותי. הייתם צריכים לראות אותי אתמול בערב מלטפת את המגפיים החדשות.

6.  אל תאמינו למה שכתוב בספרי שיחור. לא הדיומו אלא שכונת נבילי במילאנו היא המאסט הכי גדול של העיר. תתאכסנו בה, צאו לשוטט בה, תחיו אותה ואיתה, תתמזגו עם השיק והנשמה שלה. תתאהבו בה כמונו.

7.  במילאנו אין הארי קרישנה.

8.  וכאן אני מגיעה לסוגיה שלשמה נסעתי –האם איטליה עדיין בגדר טאבו בשבילי? לא יודעת לענות. באמת שלא. לא היה שום דבר "איטלקי מובהק" בטיול הזה. לא היו גסות רוח או וולגריות או קולניות מאוסה שזכורים לי מלפני שלושים שנה. האם בגלל שזאת מילאנו? האם איטליה כולה השתנתה? כאמור, אני פשוט לא יודעת. אבל אני רוצה לטעום אותה שוב. בכל מקרה, אווררתי את הדעות הקדומות שלי והן כבר לא נחרצות וחד משמעיות כפי שהיו בעבר. ועל כך אני טופחת לעצמי על השכם.

9. תשמרו על המלאכים שלכם. תאהבו אותם. תהיוטובים אליהם. ואם פתאום ירד החושך או יעלו סימני שאלה, המלאכים שלכם ישמרו עליכם.בדוק.






 

 

מיכל מנור
18/12/2015 13:06
קיסה וגיסה ממש מוצאות חן בעיני. גם מילנו. מקווה שהן ייסעו לעוד טיולים יחדיו....
אלונה
19/12/2015 10:04
קיסה וגיסה בדיוק יושבות עם הקפה הראשון ומתלבטות לגבי היעד :-)
יונית
18/12/2015 17:59
בסוף אפילו תאהבי את איטליה
רק לגבי האצבע- היא הייתה אמורה להיות מוצגת שבועיים (2010) ונשארה...עד היום.
לפני שנתיים הלבישו לה כפפות (ירוקות ולא כתומות) בתקופת שבוע האופנה,חלק ממחאה של הגרינפיס ורצון למשוך תשומת לב לאיכות הסביבה.
אלונה
19/12/2015 10:05
יונית, לא יודעת מתי יהיה הסוף הזה אבל אהבה עדיין רחוקה. לגבי האצבע - אני לא סגורה עליה. אבל היא משתלבת טוב שם, אז שתישאר כבר. :-)
זיוה
20/12/2015 18:10
אלונתי, יום אביב יבוא ואסע למילנו בעקבותייך (קודם למוסקבה), אלון ברובע נבילי, אוכל המון קנולי, אסא בחשמלית מס 10 ואגש לאיטלקי עם נוצה שיבדוק לי את התיק. כרגיל כיף גדול לטייל אתך ועם השותפות שלך לדורותיהן. רוצה לציין שתמונותייך יפות מתמיד והשדים בעיניים ממש מדברים.
אלונה
21/12/2015 08:53
זיוצ'קה יקרה שלי, אני מבקשת קודם מוסקבה. יש לי כל כך הרבה לספר לך עליה. רק סעי בבקשה! ולגבי השדים בעיניים - חו"ל זה המקום שבו הם מרגישים הכי טוב :-) נשיקות
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: