עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מוסקבה. קיץ 2015

08/07/2015 17:32
אלונה

האחת והיחידה. מוסקבה



אז איך הכול התחיל

חזרתי מטיול חלומי עם M במדריד כשתוכנית הקיץ הייתה כבר מוכנה. סנט פטרבורג עם חברתי היקרה V איתה הצמחתי כנפיים בברלין. אבל כידוע תוכניות ומציאות הם שני קווים מקבילים שנפגשים לעתים רחוקות מאוד. מסתבר שבזמן שהתענגתי על סנגריה וטאפאס, V ובן זוגה קנו דירה ולכן כל הנסיעות כרגע מבוטלות מבחינתה. סיכמנו שנבקר בפיטר שנה הבאה והתיישבתי לחפש יעד חדש. בעוד אני חורשת את האתרים של איזיג'ט, וויז, אפ וכו' פרסומת עקשנית של המוביל הלאומי קופצת לי שוב ושוב מול העיניים: "מוסקבה רק 178 דולר לכיוון". מה מוסקבה, בכלל לא על הרדאר שלי מוסקבה. מצד שני כבר עברו חמש שנים מאז הדייט האחרון שלנו. מעניין כמה עולה לכיוון השני. בדיקה קצרה מעלה שאם אני מתכוונת גם לחזור ממוסקבה אצטרך להיפרד מכ-400 דולר. מתוך פרינציפ וכדי לסגור את הפינה הזאת סופית אני נכנסת לאתר של אירופלוט. 168 דולר הלוך חזור כולל מזוודה הושבה אוכל וקיצי-מיצי בגב מהדיילת. 

טלפון קצר ל-M: בא לך לבקר את אמא שלך במוסקבה תמורת 168 דולר?". ומקבלת ממנה מייד תשובה חיובית. בוחרות את התאריך בסמוך ליומולדת של אמא, וכעבור חצי שעה אנחנו עם הכרטיסים ביד. 


אנחנו ממריאים

אנחנו ממריאים לעיר שלא מפסיקה להשתנות, עיר ש-15 מיליון אנשים מתרוצצים בה בכל רגע נתון, עיר רועשת כמו הכור בצ'רנוביל לפני הפיצוץ, עיר שהדופק שלה מהיר על גבול התקף לב, עיר שלא מכירה בערך המוסף של נינוחות ושלווה, עיר שבה נשים יפות מרחפות מעל הקרקע על עקבים של 15 ס"מ לפחות והגברים כבר למדו להתלבש ולהריח טוב, עיר שהתושבים שלה ידידותיים הרבה יותר ממנה.


אנחנו ממריאים לעיר שבה נרמסות זכיות האדם והאזרח, עיר שהצליחה להחיות את פולחן האישיות למרות שידעה כבר אישיות אחת או שתיים יותר מדי, עיר שבה מי שמעז למחות או לעורר אהדת יתר של ההמון, נרצח בכמה יריות על הגשר בסמוך לקרמלין.

"הסנקציות האדיבות שלנו"


אנחנו ממריאים לעיר שהיא מרכז תרבות עולמי. עיר שבה בחמש השנים שלא נפגשנו נפתחו 18 מוזיאונים חדשים וזה רק במרכז העיר ורק בתחום האמנות המודרנית. עיר שבה כל יום יש מופע בלט אופרה קונצרט מחול הופעה קרקס תיאטרון תערוכה או מיצג שהכרטיסים אליהם אזלו כבר לפני חצי שנה. עיר שהכריזה על שנת 2015 כשנת סופרים ומשוררים, עיר שבה כמעט על כל בית יש לוח זיכרון לאמן שגר ויצר בו, עיר שבה אין ויכוח אם לממן תרבות ואיזה כי הביקוש מכתיב על ההיצע והקהל זורם כנהר מוסקבה לראות ולשמוע את מה שיש לעיר הזאת להציע.

 


אנחנו ממריאים אל תוך לב ליבה של אימפריה. אימפריית רשע שבראשה עומד הצאר ולדימיר הראשון, השליט הכול יכול. הצאר החדש למד מניסיונם הכושל של דיקטטורים ורוצחים המוניים מהעבר. הצאר מבין שלא צריך להרעיב את העם כדי לשלוט. הצאר יודע שעם שבוחר בבוקר בין שלושים סוגי גבינה במכולת השכונתית, בין חמישים סוגי וודקה זולה בצהריים ובין גוצ'י לפראדה בערב, זה עם שבחיים לא ימרוד. כי למה לו? כי מה זה משנה אם הומוסקסואליות הוצאה מחוץ לחוק ובכל רחבי המדינה מורים גאים מפוטרים ממוסדות הלימוד? את מי זה מעניין, מי ייצא למחות? ואם ייצא, ראה פסקה למעלה לגבי היריות שעל הגשר.


חברת תעופה הטובה בעולם

כחמישה ימים לפני הטיסה משהו זז לי בגב ואני מפסיקה ללכת לרוץ לזוז לשבת לשכב ולנשום מרוב כאבים. אבל ברגע שאנחנו נכנסים בשערי גן עדן הכאב הולך ופוחת ובנחיתה אני כבר מוכנה לרקוד ברחובות. 


סנדוויץ' סלמון בדיוטי כי מסורת לא שוברים ולחרדתי הגדולהM  מחליטה לשמור את מה שנשאר "לאחר כך". אני מזכירה לה את גורלו של סלמון הקודם שנסחב איתנו ברחבי אירופה אבל M מבטלת אותי בהינף יד ואומרת "בבית מישהו כבר יאכל את זה".


אנחנו עולות למטוס ענק, מרווח, עם מסכי מגע אישיים ומלא סרטים וסדרות לבחירה, עם דיילות במדים אדומים וכפפות לבנות, עם שירות חמישה כוכבים ואוכל הרבה יותר מסתם אכיל. כשאנחנו ממריאים הטייס מעדכן אותנו שלמטוס קוראים דניס דוידוב על שם גיבור רוסי, מפקד הפרטיזנים האגדי במלחמה נגד נפוליון ב-1812 שהיה גם משורר. כעבור קצת פחות מארבע שעות דניס דוידוב מנחית אותנו ברכות בשדה שרמנטייבו. זאת הייתה הטיסה הראשונה בחיים שלי שלא רק שלא סבלתי אלא אפילו כמעט ונהניתי.

 


5 תורים לביקורת דרכונים. עם המזל שלנו המחשב באחד התורים נתקע והתור מנסה להתמזג עם איתנו. M שהיא האינטליגנטית והאצילית מבין שתינו נותנת לכולם לעבור לפניה. מזל שלפחות לאחת מאיתנו אין דם כחול ואני מצליחה להגיע לדלפק לפני כולם. אוספת את מזוודות וכעבור עוד כמה דקות (ארוכות מאוד) M מצטרפת אלי. החוצה. מזג אוויר בדיוק כמו שהזמנתי - 21+. אנחנו צריכות לחייג לנהג שמחכה לנו מחוץ לשדה כי החניה בשדה יקרה מאוד. הטלפונים נשלפים וכמובן לא עובדים. כלום. לא WIFI לא וואטסאפ לא קו. הדבר היחיד שאפשר לעשות איתם כרגע זה קנדי קראש. רבע שעה מנסות להתחבר ללא הצלחה. אין קו. אין נהג. וזה שאנחנו מסתכלות אחת על השנייה דקות ארוכות גם לא עוזר.

בשלב כלשהו אני דורשת מ-M לבקש עזרה מעוברים ושבים. רק לציין שכשאנחנו מטיילות בחו"ל נורמלי אני מתפקדת כשרת החוץ אבל מוסקבה זאת העיר שלה, אז תורה לדבר עם זרים. ובכן M ניגשת למישהו ושואלת אם יש פה אולי במקרה טלפון ציבורי. המישהו מצביע על תא טלפון בדיוק אבל בדיוק מול האף שלנו עליו כתוב FREE"" באנגלית, וברוסית גם "שיחות חינם". טלפון ציבורי חינמי להתקשר לרחבי מוסקבה וגם לניידים בדיוק בשביל אלה שהטלפונים החכמים שלהם לא עובדים בתנאים של דיקטטורה.

כעבור שלוש דקות הנהג מגיע. הדרך לוקחת כ-40 דקות. שלום לך מוסקבה יפה שלי. התגעגעתי כל כך. 



אנחנו יוצאות ליד הבית של אמא של M. בואו נעצור כאן רגע. בואו רגע ננשום את האוויר המוזר הטעון הזה של מוסקבה, בואו נעשה היכרות קצרה עם בני הבית לפני שאנחנו עולים לדירה. 


הדירה האמא האח הנערה והפטרייה

זאת דירה גדולה של שלושה חדרים ומטבח שהוא כמובן מרכז החיים של הבית. בדירה הזאת גרה בקביעות אמא של M. לאמא של M כולם קוראים מאמא-אירה. גם אנחנו נקרא לה כך. מאמא-אירה עבדה שנים ארוכות בוועד הממלכתי שהעניק פרסים על שם לנין לתיאטראות. שזה משהו בין פרס ישראל לפרס נובל. תיאטרון שקיבל פרס לנין זכה לתקציבים, קהל וחיי נצח. הפרס ניתן כל שנה למספר תיאטראות ברחבי בריה"מ. מכוח תפקידה מאמא-אירה הכירה כמעט כל תיאטרון במרחב הסובייטי ומה שיותר חשוב, כמעט כל תיאטרון הכיר אותה. מאמא-אירה מדברת רוסית של צ'כוב וטולסטוי וחסרת סבלנות למי שמעז לשבש את השפה הרוסית, היא אישה קטנה עם עיניים כחולות מלאות ניצוצות וסיגריה שכבר הצמיחה שורשים בין אצבעותיה. כשניגשים לחבק את מאמא-אירה שוקעים בעננה של עשן שמאחוריה מסתתרת האישה המדהימה הזאת. 


הדייר השני הוא אחיה שלM , נקרא לו בפשטות האח. הוא נראה קצת כמו פרופסור מפוזר מסרטים מצוירים והוא המשפטן הבכיר של גרינפיס רוסיה שתובע על בסיס קבוע בבית משפט העליון את המדינה על חטאיה נגד הסביבה. עד כה האח רשם על שמו ארבעה ניצחונות. האחרון נגד מכרות זהב בשטח של שמורת טבע. לא פעם תהיתי אם זה לא מסוכן לתבוע ובעיקר לנצח את הפדרציה הרוסית. כשהוא לא מתגרה בפוטין, האח מתרוצץ על פני הגלובוס, משתתף בכנסים, נואם באסיפות בינלאומיות ובין לבין מכבה שריפות ביערות, מציל נמלים-פילים-פרפרים נכחדים, מנקה כתמי נפט ובאופן כללי נכח בכל אסון אקולוגי גדול כקטן. בעוד יומיים האח נוסע לבון בתור משקיף מטעם גרינפיס בוועדה של אונסק"ו לאתרי מורשת תרבות עולמית.

 


הדיירת השלישית היא הנערה. אף אחד לא יודע מהיכן היא צצה. מה שידוע זה שהיא פעילת גרינפיס, שהיא דוקטור לפיסיקה, שהיא כנראה לא חברה של האח למרות שהם גרים באותו חדר, שכאשר היא לא מכבה שריפות או מנקה כתמי נפט יחד עם איתו, היא מלמדת פיסיקה בבית ספר ל"תלמידים קשים" שליד כנסייה כלשהי. בבית הספר לומדים ילדים עם פיגור שכלי ברמות שונות, אסירים משוחררים, עבריינים צעירים וכו'. כל בוקר הנערה בודקת את מפת השריפות בעולם ומסמנת מקומות עם סכנה פוטנציאלית. בנוסף לזה היא מתנדבת בארגון שמאתר אנשים שאיבדו את דרכם ביערות ברחבי המדינה ובסופי שבוע נוסעת לאיזה כפר מחוץ למוסקבה לבנות בית-מקלט למתנדבים כמוה.

 


גם האח וגם הנערה עושים מאמצים גדולים בתחום המיחזור. רק שמוסקבה היא לא בדיוק אוסטריה. יש מספר נקודות בודדות למחזור ברחבי עיר וכדי להגיע לשם צריך לנסוע כמה שעות בתחבורה ציבורית. מדי פעם, נגיד פעמיים בשנה האח והנערה מעמיסים תיקי גב ונוסעים למחזר. בין לבין כל מה שניתן למחזר (חוץ מאוכל תודה לאל) נשאר בתוך הדירה. קרי ניירות, זכוכית ופלסטיק. את הזכוכית ופלסטיק פינו לכבודנו למרפסת, מה שלא נכנס למרפסת פוזר ברחבי הדירה. הדירה עמוסה בספרים, חפצים ואנשים מזדמנים. אנשי גרינפיס המגיעים למוסקבה יודעים שאפשר לישון פה. לפעמים במיטה לפעמים בשק"ש על המרפסת. ככה שהתחלופה כאן אדירה. מאמא-אירה כבר הפסיקה לעקוב מי בא ומי נוסע. הנערה מספרת שבעוד יומיים תגיע X ואולי גם Y ואם פתאום נתקל במטבח ב-Z שלא נדאג, הוא רק נראה מוזר אבל הוא ממש איש נחמד.

הנערה בתום יום עבודה


הדיירת הרביעית היא הפטרייה שגרה בצנצנת 5 ליטר. מי שגדל בבריה"מ יודע על מה אני מדברת. זאת פטרייה שמאז שנות החמישים של המאה הקודמת ילידי בריה"מ מייחסים לה סגולות מרפא. הפטרייה גרה במים, מאכילים אותה בתה מתוק, והיא בתמורה מפרישה משהו בצבע מבחיל שאם שותים אותו זוכים לבריאות איתנה או מתים על המקום מגועל נפש. הנערה מנסה לשדל אותי לטעום או לפחות לקחת איתי חתיכת פטרייה לגדל בבית. אני מסרבת בנימוס. למרות שבילדותי צנצנות כאלה מילאו את אדן החלון שלנו בקביעות, איכשהו עם הגיל נהייתי מאוד בררנית לגבי מי או מה אני מכניסה אלי הביתה.


ועכשיו, כשאתם כבר מכירים את הנפשות הפועלות בואו נעלה למעלה. נתחבק ונתנשק עם מאמא-אירה, נטעם מהפילאף הגרוזיני שהכינה הנערה, נקבל את פניו של האח שחזר עייף מעוד ישיבה בתיק גרינפיס נגד ממשלת רוסיה. בואו נתמקם במטבח המוסקבאי הזה עם כוס מרטיני, ספל תה, עוגות, מלפפונים חמוצים ותחושה של מפגש משפחתי וחום אנושי.


השיחה במטבח נמשכת אל תוך הלילה. M ואני פורשות לחדר שלנו מפלסות את דרכינו בין ערימות קרטון ופלסטיק שמחכות למחזור. בחדר יש חלון גדול. בארץ לא בונים בתים עם חלונות כאלה. ומה שהכי חשוב יש גם אדן חלון רחב שכל כך נוח לשבת עליו לנשום את הלילה המוסקבאי, לשמוע מדי פעם את שפת האם מתחת לחלון ולהרגיש הכי בבית בעולם. 

על החלון ישבתי


המפלצות החדשות של מוסקבה ויום הולדת של מאמא-אירה

ריח עצים אחרי הגשם מעיר אותי די מוקדם. במטבח כבר יושבות M ומאמא-אירה. הנערה מבשלת קפה לאח שממהר לעבודה. אנחנו שותות קפה אוכלות שותות קפה אוכלות ואחר כך אוכלות עוד קצת וכמובן שותות עוד קפה. בערך בעשר וחצי אנחנו יוצאות החוצה. היום אין לי תוכניות מיוחדות. אני רק חייבת לקנות 5 מעילים בחנות אוניקלו עבור V שאמנם רוקנה את הסניף הברלינאי אבל שכחה עוד כמה פריטים חיוניים. אנחנו פוסעות לאט לאט ברחוב הירוק, מעט אנשים, מעט מכוניות. זאת שכונה יוקרתית ויקרה, בשדרה שעוברת במקביל לרחוב שלנו היה גר ברז'נייב. המכוניות כאן לרוב הן למבורג'יני וג'יפים האמר.



קניון ענק. המחירים אסטרונומיים המבחר אינסופי ושלט אחד מרגש מאוד של "SALE" על חנות אוניקלו. קונות כל מה שצריך, מציצות בעוד כמה חנויות וממשיכות דרך השדרה בחזרה.



M צריכה להכין ארוחה חגיגית ואני צריכה להגיע למרכז עסקים החדש שנבנה כאן כנראה כקונטרה לשבע אחיות של סטאלין. להבדיל מהמפלצות של סטאלין המפלצות של פוטין מרוכזות על אי אחד ולא מכערות את כל רחבי העיר.

 


אני מצלמת את המפלצות. אין בהן שום יופי. רק עצמה הפגנתית. אל האי עליו עומד מרכז העסקים מוביל גשר זכוכית סגור שנקרא גשר בגרטיאון. עוברת אותו כמעט עד הסוף כדי לגלות שאין בו כלום מעניין חוץ מאשר, לא, באמת שאין בו כלום מעניין.

 


חם היום. חם כל כך שאני מתעייפת אחרי ארבע שעות בלבד למרות שגם בלי החום, ארבע שעות טיול במוסקבה זה המון. הקצב של מוסקבה הוא אחר לגמרי מכל מה שהכרתם עד כה. והוא מעייף.

 



אני חוזרת הביתה, קצת נחה, עוזרת לנערה ול-M להכין את השולחן החגיגי. כעבור שעתיים מגיעים האורחים, על השולחן לצד שפע מטעמים מככבים כלים חד פעמיים מעוצבים שהבאנו במיוחד לאירוע כי ידענו שלא יהיה לנו כוח לשטוף כלים אחר כך. 


השיחה זורמת, מהר מאוד מגיעים לדבר על פוליטיקה או במילים אחרות מתחרים בינינו "אצל מי יותר רע", שזה סוג של תחביב רוסי ידוע. בין לבין מרטיני והרבה סיפורי טיולים. מאוחר בערב האורחים עוזבים. M ואני מפנות במהירות הכול מהשולחן ומתחילות לזרוק את הכלים החד פעמיים כדי לסיים וללכת לישון כבר. האח והנערה נכנסים לסוג של התקף אפילפטי עם עוויתות פרכוסים וחצאי מילים. שיט, שכחנו שהם ממחזרים. בלית ברירה אנחנו שוטפות (!!!) ערימה של כלים חד פעמיים כולל כוסות וסכו"ם ומניחות את הכול ביחד עם הערימה שכבר מחכה למחזור. אז שיירשם בפרוטוקול שגם אני תרמתי להצלת כדור הארץ.



נערה ב', חטאי המבוגרים וניפוץ החלומות


בבוקר כשאנחנו בשלבי הקפה השלישי צלצול בדלת. נכנסת נערה עם זר פרחים, נותנת למאמא-אירה ומתנצלת על זה שלא הצליחה להגיע אתמול. חוץ מהפרחים נערה ב' סוחבת גם תיק גדול. כשהיא נעלמת בחדר של האח, M אומרת אל תדאגי היא גרה פה לפעמים. מסתבר שנערה ב' גם היא מסיימת דוקטורט בגאוגרפיה וגאולוגיה, מלמדת באותו בית ספר לילדים קשים כמו נערה א' וגם היא כמובן מהממחזרות של גרינפיס. האח לוקח תרמיל ענק נפרד מכולנו (חוץ מנערה ב' שכבר ישנה) ויוצא לבון.

נערה ב'


M מציעה לקפוץ לחנות של דקטלון. למה? לא יודעת. אבל אם בא לה, אז למה לא. אחלה חנות. אנחנו מקנחות בארוחה קלה ברשת מזון רוסי מהיר שנקראת TEREMOK עם קרפים סלטים ומשקה שבחיים לא טעמתם – מיץ עץ הלבנה. 

 


אחרי עוד קצת שופינג M ואני נפרדות. M חוזרת למאמא-אירה ואני מתחילה לטייל סוף סוף. התחנה הראשונה באזור של גלריית טרטייקוב (אל תקוו אפילו, לא נכנס אליה). אנחנו נתקדם לכיוון הנהר ובינתיים תסובבו את הראש ימינה ושמאלה ותיהנו מהדרך.

 



ליד הגשר מעל נהר מוסקבה עומד ספסל ההידברות. לכאן מגיעים חתן וכלה יושבים ומבטיחים אחד לשני תמיד לפתור את כל הבעיות על דרך הידברות.

 


עצי המנעולים. כרגיל במוסקבה קצת נסחפים.

 



מראה מעל הגשר.



כיכר ופארק בולוטניה. יש כאן פסל (אם אפשר לקרוא לזה כך) שרציתי לראות. הקומפוזיציה הזאת נקראת "ילדים הם קרבנות של חטאי המבוגרים". בואו תראו את התמונה הכללית ואחר כך אני אסביר.

 


שני ילדים משחקים במרכז, לידם ספרים וצעצועים, עיניהם קשורות.

 


מאחוריהם בחצי עיגול עומדים 13 חטאים של מבוגרים: 

בצד אחד מלחמה, עוני 


עבודה נצלנית (עבדות), שכחה


סדיזם ופרופגנדה של אלימות.

 


בצד השני: מדע לא אחראי (הכוונה לכל מיני אמונות תפלות), בורות, אלכוהוליזם

 


גנבה, זנות ונרקומניה.

 


ובאמצע החטא הגדול מכולם – אדישות.

 


להגיד שזאת יצירת מופת? לא בטוחה. להגיד שהיא משאירה אותך אדיש? בוודאות לא. נסעתי לכאן מתוך כוונה לראות איזה שהוא סוג של גועל נפש פוסט סובייטי. בתמונות באינטרנט זה נראה מכוער ופלצני. כשרואים את זה במציאות צמרמורת קלה עד בינונית עוברת בכל הגוף. 

מכאן דרך הטיילת לכיוון כנסיית ישו המושיע סתם כי בא לי.


 


 


וגם כי רציתי שוב לראות את הנוף שנשקף מגשר הפטריארך. הנה את הנוף הזה.



נכנסת לתוך הכנסייה. באמת מרשים. למרות שאני מעדיפה את הישנות יותר. זאת נקייה, חדישה, מצוחצחת, כנסיית היי-טק כמעט. חלק מאנשים באים לראות, הרוב בא להתפלל. פתאום העם הזה שהשתחווה לסטאלין וסוגד היום לפוטין מתעקש גם לדבר עם אלוהים על בסיס קבוע. ממסתורי הנפש הרוסית. 

הנה בתמונה כנסייה, המפלצת של סטאלין ומאחורה המפלצות של פוטין. השילוש הלא קדוש. 



מכאן הביתה. מהר מהר כי עוד חצי שעה צריך לצאת לתיאטרון. ביקשתי והתחנני ו-M הסכימה לראות איתי הצגה. לא ראיתי תיאטרון טוב כבר 20 שנה. אני לא מחשיבה את מחזות הזמר בלונדון או את "האנשים הכחולים" בברלין כתיאטרון. מאמא-אירה אומרת שאם יוצאים מתיאטרון עם עיניים יבשות זה לא תיאטרון. ואני כל כך התגעגעתי לזה, למחוא כפיים לצעוק בראוו כשדמעות של אושר חונקות את הלב. אושר שזכית, שנגעת בקסם, שלכמה שעות היית שותפה לסוד, למסתורין הזה שנקרא אמנות התיאטרון. התמזל מזלי וראיתי הרבה הצגות שגרמו לי לבכות. התגעגעתי.


חברה של M שגרה במוסקבה השיגה לנו כרטיסים לשתי הצגות. היום הראשונה. למה בחרנו דווקא בה? שני שחקנים דגולים משחקים בה. אני מציינת את השמות רק למען אלה שמכירים –Lanovoi  Vasil הוא ה-שחקן ו-Irina Kupchenko ה-שחקנית בחסד עליון. התיאטרון הוא תיאטרון ע"ש וכטנגוב שנמצא באמצע מדרחוב ארבט. אנחנו מתעכבות בבית, עד שיוצאות כבר די מאוחר, את ה-300 מטר האחרונים עושות בריצה. חבל שלא רצנו לכיוון הנגדי. עוד יותר חבל שלא התעוורתי לפני שיצאתי מהבית. אנחנו מתיישבות בשורה 10 באמצע, תיאטרון יפה, מסך אדום. כמו שצריך.

 


התוכניה מספרת לנו שההצגה בנויה משני מחזות קצרים, כל אחד במערכה נפרדת. במערכה הראשונה משחק ה-שחקן, במערכה השנייה ה-שחקנית. כלומר אין אופציה לברוח בהפסקה. אם כבר באנו בשביל שניהם, ניאלץ להישאר עד הסוף.

המחזה הראשון מספר על בן ששולח את האבא לבית אבות והאבא, במקום להתפנות בשקט, מנהל שיחה ארוכה מאוד עם רוחה של אמא המנוחה. ה-שחקן שלפי כל הסימנים חגג את יום הולדתו ה-113 לפני שנים רבות, משחק לפי מיטב המסורת של התיאטרון הרוסי מהמאה ה-19. שזה אומר ג'סטות גדולות, פאוזות ארוכות והתבוננות פנימית בלי לשתף את הקהל במה שהוא רואה שם. הוא משחק בקול רם כל כך שאנחנו לא מצליחות לנמנם אפילו. 


מערכה ראשונה מסתיימת כעבור שעה ורבע. M שונאת אותי כל כך שאני מפחדת לנשום לידה. אנחנו יוצאות החוצה מהתיאטרון לעשן בעצבנות. מסביבנו מדרחוב ארבט מדליק את האורות ובמקום לשוטט באחד המקומות הבודדים במוסקבה שאין בו רעש או מכוניות, אנחנו ממהרות להיכנס פנימה למערכה השנייה.

 


המחזה השני עליז לא פחות מהראשון. אמא שכבר גרה בבית אבות ובן שמגיע לספר לה שהוא מכר את המשחטה המשפחתית תמורת נדל"ן. האמא מתבאסת נורא ומתה. רק שעד שהיא מתה עוברת שעה וחצי של דו שיח אינסופי. ה-שחקנית באמת באמת שחקנית בחסד, כזאת שאלוהים נגע בה ונתן לה את האור הפנימי הזה שקוראים לו כשרון. היא אדירה. אבל אין לה שום בשר לנעוץ בו את שיני הכישרון שלה. המחזה עלוב, משעמם, כתוב רע וכאמור עוברת שעה וחצי עד שגם ה-שחקנית מבינה את זה ומתה.

 


אנחנו יוצאות מתיאטרון בתחושת הלם קשה. אני חלמתי ליהנות, M חלמה לא לסבול. שתינו התאכזבנו בגדול. אנחנו עושות שוטטות נינוחה, נהדרת, אטית וטעימה מאוד בארבט. אני מאוד ממליצה להגיע לכאן (גם) בשעות הערב. אחרי יום מטורף בעיר הזאת, ארבט הוא אי של שלווה. השוטטות כוללת גם ארוחת ערב רוסית במסעדה MU-MU שלהבדיל מהתיאטרון אף פעם לא מאכזבת.

 



חוזרות הביתה, מוזגות תה, מוציאות מהמקרר את שאריות היומולדת, מספרות בשני קולות למאמא-אירה על ההצגה. היא צוחקת, נעצבת ושוב אומרת את המשפט הקבוע שלה: "בלי דמעות זה לא תיאטרון". 


שוטטות, חמלה וסוף סוף דמעות

בבוקר נערה א' אורזת תרמיל ונוסעת לכמה ימים לבנות בית-מרכז למתנדבים כמוה. הם קיבלו שטח קרקע מאיזה נדבן, בנו שם בית, ניהלו שם חיי קהילה וגיבשו תוכניות להצלת העולם. הבית נשרף. עכשיו הם בונים אותו מחדש. כן, במו ידיהם, בלי טרקטורים. היא תחזור בעוד כמה ימים, תתקלח תארוז שוב את התרמיל ותצא אל מרחבי רוסיה להמשיך לעשות מעשים טובים. 

הטיול בארבט אתמול בערב עורר אצלי געגוע גדול לרחוב הזה ושם אני מתחילה את היום. 



אין לי הרבה מה לחדש לכם מעבר למה שכבר ראינו בטיול הקודם שלנו.

 



המון בתי קפה חדשים נפתחו.

 



ארבט היום טיפונת פחות מסחרי מה שעושה אותו להרבה יותר נעים.

 



ארוחת צהריים ברשת מו-מו שבה אכלנו אתמול בערב. האוכל טעים ואני מתפרעת כי בא לי לטעום הכול. כל מה שרואים על המגש עלה סביב 60 ש"ח. מותר לי.



מכאן יש לנו חתיכת דרך. שלוש החלפות מטרו, אמנם כל פעם תחנה אחת בלבד אבל זה מעייף. אז לאן או בעצם למה אני מטרטרת אתכם במקום לשבת בנינוחות באחד מבתי קפה המקסימים של ארבט?

אנחנו נוסעים לראות פסל אחד. בכלל, הפעם אני פחות בעניין של אתרים גלובליים ויותר של נקודות קטנות על מפת מוסקבה שבחרתי לי בקפידה מתוך השפע האינסופי של העיר. אני בטוחה שאף תייר בפעם הראשונה, השנייה ואולי גם לא החמישית בעיר לא ייסע במיוחד כדי לראות את הפסל הזה. אז מה הסיפור? הנה לכם הסיפור: בתחנת מטרו אחת לא חשוב מה שמה היה גר כלב. כלב לא גזעי שלא ברור איך הגיע לשם. עובדי התחנה אימצו אותו, האכילו אותו וקראו לו באהבה "מלצ'יק" (ילד ברוסית). מלצ'יק היה הכלב היחיד שגר במטרו המוסקבאי. יום אחד נכנסה למטרו דוגמנית צמרת כבת 20 עם כלב יורקשיר טרייר גזעי. מלצ'יק שלא אהב כלבים אחרים התחיל לנבוח. היורקשיר גם. עובדי המטרו יצאו להגנתו של מלצ'יק. התפתח סקנדל שבסופו דוגמנית הוציאה סכין מהתיק ורצחה את מלצ'יק. עובדי התחנה ביחד עם הנוסעים הקבועים של הקו פנו לכלי תקשורת ודרשו להעמיד את הדוגמנית לדין. כך אכן קרה ונגזר עליה אשפוז בכפייה למשך שנה בבית חולים פסיכיאטרי (מי שמכיר או שמע על המערכת הפסיכיאטרית של רוסיה מבין שהעונש ראוי בהחלט). אותם עובדי התחנה והנוסעים אספו כסף והקימו פסל לזכרו של מלצ'יק. הפסל נקרא "חמלה" וכתוב עליו "למען יחס אנושי לבעלי חיים חסרי בית". 


האף של הכלב חלק ומבריק. אם מלטפים אותו ומבקשים משאלה היא מתגשמת. בדוק.


עכשיו אתם מבינים למה סחבתי אתכם עם שלוש החלפות מטרו דווקא לפה? אנחנו ממשיכים, שוב החלפת מטרו ועוד אחת. ואם אנחנו כבר פה מתחת לאדמה, בואו נציץ בתחנות המטרו המהוללות של מוסקבה. 




ובכן, אנחנו עולים למעלה אל שדרת טברסקיה, השדרה המרכזית של העיר. אנחנו שוב הולכים לראות נקודה קטנה על מפת המגה-פוליס הזה. בדרך בואו נציץ לבית שבו ממוקמת הדירה הארורה ברחוב סדוביה הגדולה 302 ב'. למי שלא מבין על מה אני מדברת – הרומן "האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב. השטן ופמלייתו מגיעים למוסקבה, משתכנים בדירה רגילה לגמרי ומתחילים לחולל מהומות. אם עדיין לא קראתם את הרומן, תקראו בבקשה. סיפרתי כבר על הבית הזה כשטיילתי במוסקבה עם אמא.

 



יש כאן מוזיאון של בולגקוב וכיאה למסורת הרוסית להביא כל דבר עד קצה האבסורד, הציבו כאן עוד כמה פסלים מהספר. הנעל של אחד מהם מבריקה מרוב ליטופים ובקשת משאלות.



ואפילו תלו תיבת דואר "מכתבים לאמן". סליחה? למה מה זה סנטה קלאוס? אני רואה את התיבה הזאת ועבורי זה סוג של חילול קודש. בואו נצא מהחצר הזאת ונמשיך אל היעד שלנו.



אנחנו שוב באגמי האבות.

 



כאן, על אחד הספסלים ישבו שני חברים ביום חם במיוחד וראו לראשונה את השטן. כאן הוא הופיע מלווה בחתול שחור ובאיש מוזר בחליפה משובצת. הפרק הראשון של הספר נקרא "לעולם אל תדברו עם זרים". והנה התמרור שבשבילו באנו לכאן "אסור לדבר עם זרים". היה שווה, נכון?

 


בדרך הביתה אני מציצה בפרק אקווריום המקסים. כדאי לכם גם.



זהו, זהו, הביתה. יש לנו הצגה בערב. תגידו מה, לא הספיק לך אתמול? כן, אתמול הספיק בהחלט, ואם לא היו לנו כרטיסים לא הייתי יוצאת מהבית. אבל הכרטיסים נקנו. ההצגה היום בתיאטרון-סטודיו של אחד היוצרים החשובים של התיאטרון הרוסי – פטר פומנקו. הוא נפטר לפני שנה אבל התיאטרון שלו חי ובועט. בועט זה לא מילה. התיאטרון נמצא במרחק הליכה קצר מהבית ולכבוד האירוע אני אפילו שמה עלי שמלה שזה סוג של נס כשלעצמו. 


אנחנו פוסעות לאט לאט לאט ועדיין מגיעות כחצי שעה לפני ההתחלה.


בואו נעשה סיבוב בתיאטרון, יש כאן מוזיאון קטן.

 



ויש כאן קיר של סופרים ומחזאים מהרפרטואר של התיאטרון. מזהים מישהו? נכון. מאיר שלו ומעליו בולגקוב.


כדי שלא תשתעממו שלוש שעות וגם לצורך הרחבת אופקים אני אספר לכם מה אנחנו הולכים לראות כשיפתח המסך. הערב מעלים כאן את "רומן תיאטראלי" (בעברית "שלג שחור") מאת בולגקוב כמובן. בולגקוב כתב רומן על עבודתו עם התיאטרון האמנותי ע"ש צ'כוב שרצה להעלות את המחזה שלו. הרומן מצחיק מאוד, מתאר בדייקנות מרושעת את התככים שמאפיינים כל תיאטרון, את הקנאה, הקטנוניות, משחקי האגו, הכישרונות הגדולים שנרמסים על ידי בינוניות עם פריבילגיות. בולגקוב לא סיים את הרומן. הוא נקטע כמעט באמצע המשפט. לא, בולגקוב לא מת, הוא פשוט עזב את הרומן בלתי גמור.

 


ועכשיו כשיש לנו עדיין זמן אנחנו נכנס למזנון של התיאטרון. תשאלו כל יוצא רוסיה מה מוכרים במזנון של תיאטרון והוא יגיד לכם מייד סנדוויץ' עם קוויאר. זה מין מסורת כזאת מוזרה להגיע לתיאטרון, להיכנס למזנון להזמין סנדוויץ' עם קוויאר או דג מעושן או נקניק מובחר בליווי שמפניה או משהו בסגנון. M תופסת אותי ביד ואומרת "אני מתה אני רוצה סנדוויץ' עם הדג המעושן". הי, אני צריכה את M חיה, מאוד מאוד חיה, יש לי עוד המון טיולים לעשות איתה. אנחנו רצות למזנון ובכוחות משותפים ו-300 רובל (6 דולר) מצילות את M ממוות נטול דג מעושן.


זהו, השכלנו, שבענו, עכשיו אפשר להיכנס לאולם. שורה 7 באמצע. המסך נפתח והקסם מתחיל. הנס של התיאטרון מתרחש מהשנייה הראשונה ואני יושבת על קצה הכיסא מרותקת אל הבמה החשוכה מפחדת לנשום מפחדת לפספס מילה, מפחדת שזה יגמר.


שלוש שעות של משחק עילאי וטקסט אלוהי מתקרבות לסיומן. לאורך כל ההצגה הטקסט של בולגקוב הוא השחקן הראשי כמעט. רק שכמו שאתם זוכרים לרומן אין סוף. אני יושבת דרוכה מצפה לראות כיצד הבמאי יפתור את זה, כיצד יסיים את ההצגה. והנה מגיעות השורות האחרונות של הרומן והגיבור הראשי מחליט למרות הכול להמשיך ליצור. הוא פונה אל הקהל וכהתחלה של יצירתו הבאה מצטט משפט "מאמן ומרגריטה": העלטה שהגיעה מים התיכון כיסתה את העיר השנואה על הנציב, נעלמה ירושלמים...

המסך יורד ודמעות של אושר מתערבבות בקריאות בראבו וידיים רועדות מנסות לייצב את הטלפון כדי לצלם לתעד להנציח את הרגע.


זה היה נס התיאטרון. נס נדיר של אמנות שריגשה, שדיברה, שנגעה. או כמו שאומרת מאמא-אירה "בכית? סימן שהפעם זכית לראות תיאטרון".


סביב חצות צלצול בדלת. נכנסת נערה ג'. יותר נכון – מלאכית ג'. עוד אחת מהפעילות של גרינפיס. דוקטור לבוטניקה. הגיעה למוסקבה ללילה אחד ומחר בבוקר נוסעת לחודש למזרח הרחוק של רוסיה, לשמורת טיגריס, לחקור צמחים ולהגן על הטיגריס. נערה ג' כל כך מקסימה שאנחנו מושכות את הלילה עוד קצת, יושבות במטבח ומדברות, מדברות, מדברות.


המבול, הקרמה, הכותל והכנסיות

בלילה הייתה סערה, בבוקר עדיין מטפטף ואין הרבה חשק לצאת מהבית. אני פתאום מקנאה ב-M שנשארת עם מאמא-אירה במטבח החם. אבל אין ברירה, יש לי תוכנית עמוסה להיום אז מספיק עם הקפה, זה הזמן לצאת לרחוב הרטוב. אני מתחילה את היום בסמטת קמרגרסקי שבה ממוקם התיאטרון האמנותי ע"ש צ'כוב. אותו אחד שעליו סופר בהצגה אתמול. בואו תראו כמה יופי ורוגע יש פה בשעות הבוקר.

 



הרחוב ממשיך וממשיך ואני פוסעת לאט לאט.




וכשהגשם מציק במיוחד סטרבקס עם אספרסו וקצפת מספק מקלט זמני נהדר.

 



בכיכר הכנות לפסטיבל קריבי או קולומביאני אבל עדיין אין מה לראות או לאכול פה.

 


 


צלילים מוכרים עולים מפינת הרחוב, מלווים בשיר... הארי קרישנה הארי קרישנה, קרישנה קרישנה הארי הארי. חשבתם שהם לא ימצאו אותי במוסקבה? מסתבר שאפילו לצאר ולדימיר אין שליטה על הקרמה שלי. אני מצטרפת אליהם לריקוד, אנחנו נפרדים בחיבוק.

 


ולאחר חמישים מטר אני יוצאת אל כיכר לוביאנקה שחולש עליה הבניין הכי מפחיד במוסקבה, בניין שבעבר שימש כמטה של הק.ג.ב.



הגשם מתחזק ומתחזק. ואני מפלסת את דרכי בין השלוליות בלי מעיל ובלי נעליים מתאימות, אל אבן הזיכרון. האבן הובאה לכאן מאיי סולובצקי, שם היה מקבץ גדול של מחנות פרך, אליהם הוגלו ואחר כך נרצחו לרוב, אלה שהואשמו בבגידה (האשמות שווא כמובן) בתקופתו שלסטאלין. באותה התקופה 40.000 מתושבי מוסקבה הוצאו להורג כבוגדים. סבא של M היה אחד מהם בשנת 1937. סבתא של M בתור אשתו של אויב העם, נלקחה לעשר שנים למחנה פרך מיוחד לנשות הבוגדים. למזלה של מאמא-אירה, באותו היום הסבתא שלה נשארה לישון אצלם ולכן כשלקחו את האמא השאירו את הילדה בחסות הסבתא. אחרת היו מוסרים אותה לבית יתומים. סבתא של M שוחררה אחרי עשר שנים במחנות, נאסר עליה להתגורר במוסקבה ועוד כל מיני הגבלות, ורק לאחר מותו של סטאלין האשמות בוטלו ושמה כמו גם שמו של הסבא נוקו מכל אשמה. אגב, המספר הרשמי של קרבנות סטאלין עומד על 20 מיליון. הלא רשמי כמעט כפול. 

עד 1991 ניצב כאן פסלו של פליקס דזרז'ינסקי, מי שכונה "פליקס הברזל" שביחד עם לנין ייסד את NKVD שהפך לימים ל-KGB. ידיו של פליקס הברזל היו מגואלות בדם עד הכתפיים ובכל זאת שנים ארוכות הוא עמד בכיכר הזאת. בשנת 1991 אחרי פוטש כושל נגד גורבצ'וב והאירועים ליד הבית הלבן (כאשר ילצין נעם מהטנק וכך סלל את דרכו לקרמלין) ההמון הנלהב הפיל את פסלו של פליקס. כיום מתכוונים לקיים משאל עם האם להחזיר את פסלו של דזרז'ינסקי לכיכר. תהיו בטוחים שהעם יגיד כן לפלקס. 

 


מאבן הזיכרון אני ממשיכה לתערוכה של אליסה בארץ הפלאות. חברת J חסרת המנוחה חיפשה לי מה לעשות במוסקבה ואכן על פי האתר והפרסומות ברחבי העיר התערוכה נראתה מרתקת. התערוכה מתקיימת באחת האחוזות המשוחזרות שהיו שייכות בעבר לאצולה המוסקבאית.



כמעט מהכניסה מתחילה חלטורה מוחלטת כולל אולם לגו, אולם מתנפחים, אולם שבו מצלמים את הילדים האומללים בבגדים שלוחצים להם, כמה אולמות בהם מוקרנים סרטים מצוירים מכל הסוגים.



"אולם הילדים" שמלא משום מה בתמונות של ילדות מאופרות על גבול פורנוגרפיה. הורים שמתעקשים לצלם את הילדים שבוכים תוך כדי, פה ושם גם כמה מייצגים. אני מסתובבת ומצלמת כמה שיותר כדי להצדיק את ה-600 רובל ששולמו (כ-11 דולר).

 



הגשם ממשיך ואני ממשיכה לבית הכנסת. לא שהיה לי דחוף להיכנס לבית כנסת. אבל לידו הוצב הכותל המערבי. כלומר בערך הכותל המערבי רק שזה המוסקבאי קטן יותר ומוסתר יותר. אבל בכל זאת – הכותל המערבי במוסקבה שווה ביקור ותמונה. אני עומדת בגשם מטורף, מנסה להגן על המצלמה מהטיפות, מכוונת, מצלמת ומקללת את עצמי על הרעיון הדבילי. מילא תיירים מזימבבואה, מילא יהודי מוסקבה אבל אני? אני יכולה להיכנס לאוטו וכעבור שעה כבר לשים פתק בתוך המקור. מה אני עושה פה בכלל? הנעליים רטובות הגרביים גם, שלא לדבר על כל השאר.



אני יורדת למטרו, נוסעת תחנה אחת ודרך מעבר תת קרקעי נכנסת לקניון מנז' שנמצא ליד הכיכר האדומה. הכיכר לא מעניינת אותי כרגע, מה שמעניין זה מסעדת מו-מו שבה יש חימום ומרק חם. על הדרך למסעדה מצלמת את הקניון שנראה קצת כמו ארמון או מוזיאון.

 



אחרי האוכל הגשם נפסק. אין גשם. קצת אפרורי אבל יבש. הכיכר האדומה ממש פה. לא יפה להתעלם, צריך להגיד לה שלום.



עומס מטריות ליד קבר החייל האלמוני.

 


קילומטר האפס של רוסיה בכניסה לכיכר. במדינות נורמליות הוא בדרך כלל תופס מרצפה אחת. ברוסיה היו חייבים כרגיל להגזים.

 


מסתבר שבכיכר יש היום פסטיבל הספר. הכיכר מלאה בדוכנים, במות, אוהלים לבנים שבהם סופרים או משוררים מקריאים את יצירותיהם. 



הצגות קטנות, נחמד כזה. השילוב של הספרים עם הגוויה של לנין מרכך את הכיכר הזאת שבימים רגילים משדרת עצמה בלבד.

 



מכאן הדרך לוקחת אותי לאחד האזורים הישנים של מוסקבה, אזור הרחוב VARVARKA. יש פה מיליון כנסיות. אחת יותר יפה משנייה.



בדרך אני פוגשת קבוצת צוערים של המשרד לביטחון הפנים עם כלב מקסים. אני מייד עושה את עצמי תיירת ובאנגלית ושפת הסימנים מבקשת לצלם. הצוערים והכלב נענים בשמחה. אין לי ספק אגב שאם הייתי מבקשת ברוסית במקרה הטוב היו אומרים לי לא. במקרה הרע היו גם אומרים לי לאן אני יכולה ללכת עם הבקשות שלי. אבל היחס לתיירים פשוט נפלא. במשך כמה ימים ניצלתי את זה וזכיתי להמון חיוכים.


  


אני ממשיכה לעוד נקודה על המפה שהיה חשוב לי לראות. אנדרטה לזכר הטרגדיה הנוראית שקרתה בעיר בסלאן בצפון אוסטיה, כשב-1 לספטמבר 2004 מחבלים השתלטו על בית הספר ושלושה ימים החזיקו במאות בני ערובה, רובם ילדים. 186 ילדים נרצחו רובם במהלך השתלטות כוחות הביטחון על בית הספר. 



הפסל עצמו מרגש מאוד, על האנדרטה מונחים צעצועים ופרחים. עקבתי בשידור חי אחר האירועים בבסלאן וגם עכשיו הלב נקרע.

 



בואו נמשיך לטייל עוד קצת. 



עוד שדרה ועוד רחוב



והשעה כבר כמעט שבע בערב. אני יורדת למטרו, כדי להעסיק את עצמי בנסיעה הארוכה אני מוציאה מהתיק מעין מכשיר קטן כזה שמנקה משקפיים. קניתי באיזה אתר סיני תמורת 0.50 סנט וזה מונח בתיק בקביעות. בזמן שאני מנקה את המשקפיים משרידי הגשם אישה אחת עוקבת אחרי בהמון עניין אחר כך ניגשת ושואלת סליחה, איפה קנית את זה? אני אומרת לה שבאינטרנט. אוי, היא נאנחת, כמה חבל, הייתי קונה לאמא שלי. בדחף רגעי (כנראה האלטרואיזם מדבק) אני מושיטה לה את השטות הזאת אומרת לה קחי, תני לאמא. לדעתי חוץ מנהג הרכבת כולם נעמדו כדי להסתכל עלי. 

כעבור חצי שעה אני כבר יושבת עם M ומאמא-אירה לכוס תה אוכל ושיחות נפש. 


יום ראשון הטוב ונערה ד'

בשבע בבוקר צלצול בדלת. נכנסת נערה ד'. היא באה רק לישון פה לילה אחד. הגיעה בטרמפים מסנט פטרבורג, מחר תמשיך בטרמפים עוד 600 ק"מ לאיזה שמורת טבע שהתמלאה בזבל. 100 מתנדבים כבר בדרך לשם. במשך עשרה ימים הם יפנו וימיינו את הזבל ואחר כך ישלחו אותו למחזור. אנחנו עוד נחזור לנערה ד' ואתם תזכו להכיר אותה ולהתאהב בה כמונו.

 


M נזכרת שהיא ראתה איזה תמונה ברחוב ארבט כשרצנו לתיאטרון ואומרת בואי נקפוץ ונקנה. בטח נקנה. כשאנחנו מוצאות את התמונה מסתבר שהיא עולה 100 יורו ו-M מעדיפה שני זוגות נעליים במקום. אנחנו מסתובבות קצת בשביל הכיף בארבט ומקנחות כמובן בארוחה (בוקר? צהריים?) במו-מו.



אנחנו נפרדות, M חוזרת הביתה ואני ממשיכה לשוק של יום א', למרות שהוא פעיל כל השבוע, בימי א' הוא יותר נמרץ. קוראים למקום איזמאיילובו או הקרמלין של מוסקבה.

 



יש פה דוכנים עם מזכרות (יותר זול מאשר בארברט).




יש שוק עתיקות, שוק ציורים, שוק פשפשים, יש אוכל ושירותים. 




אז מה עוד צריך הבן אדם? אולי רק מטרייה כי הגשם ממשיך להציק, אבל המטרייה התפרקה לפני שעה בערך כשעוד הייתי בארבט.

 



מוזיאון וודקה והיכל הנישואין. שילוב מנצח



עץ המנעולים ההכרחי.

 



הצייד ברוסיה חוקי. גם מכירת הפרוות. זה הזמן להפוך לצמחונית.

 



אחרי שיטוט ארוך ומענג בדרך למטרו אני קופצת להיפרד מרשת TEREMOK עם בליני קוויאר וכוס חצי ליטר של קוואס.



המוני בני נוער ממלאים את הרחוב. לכולם צבע על הפרצוף, הידיים הרגליים הבגדים, בקיצור בני נוער מכוסים בצבע. לקרון ביחד איתי נכנסת אחת מהם. אני שוב עושה את עצמי תיירת ומבקשת לדעת מה זה הצבע הזה. מסתבר שפעם בשבוע ברחבי מוסקבה, בעיקר בפרוורים נערכות מסיבות רחוב לבני נוער שכוללות מלחמת צבע, מוסיקה וסתם כיף כללי.

 


בבית נערה ד' מציעה לעשות לי עיסוי ובזמן שהיא עושה לי סדר בעצמות ושרירים היא מספרת לי על עצמה. הילדה בת 27. מהנדסת אקולוגיה. לפני חמש שנים הרופאים נתנו לה חודש לחיות בגלל גידול. הילדה שלא גרה במוסקבה אלא בקיבינימאט בערך סירבה להשלים עם גזר דין מוות עברה בין רופאים, מרפאים ומכשפים, נפרדה משתי צמות לבנות וארוכות, עברה כימו, הפכה להיות טבעונית וגזר דין מוות שריחף מעל ראשה בוטל. היא עזבה את עבודתה כמהנדסת, למדה עיסוי רפואי, הצטרפה לגרינפיס, מתנדבת בכל מיני ארגונים למען איכות הסביבה, היא עיוורת כמעט לחלוטין ומרכיבה עדשות מינוס 10, היא נוסעת ברחבי רוסיה בטרמפים עם תרמיל ענק ואוהל קטן, למקרה שלא יהיה טרמפ היא פותחת את האוהל בצידי הכביש, קוטפת לה כמה תפוחים ומעבירה בו את הלילה. לשאלתי אם אין בה פחד היא עונה בפשטות – דברים רעים קורים רק למי שמפחד. אני את הפחדים שלי השארתי על המדף בבית ואני מטיילת בלעדיהם. 

נערה ד' ממשיכה לעסות אותי ושואלת אם אני רוצה שתשיר לי. יש לה קול שמזכיר את תחילת האביב, את הפריחה, את מי השלגים והאגמים הצלולים. אי אפשר שלא להתאהב בטוהר הזה, באור הזה, ביופי הזה. בתוך מדינה מלאת רוע, תאוות בצע וציניות מרושעת, הילדה הזאת היא קרן אור של טוב לב ואמונה כמעט עיוורת בבני אדם. אחרי שהיא מסיימת היא מחבקת אותי ארוכות. אני מספרת לה על ה-free hugs והיא אומרת כן, כן, אנשים חייבים להתחבק. אחרי שגם M עוברת חוויה רוחנית תחת ידיה, אנחנו מזמינות אותה להתארח אצלנו בארץ. נערה ד' מבטיחה לרענן קצת את האנגלית שלה לקראת הביקור. אחר כך היא שוטפת את כל הדירה, מעסה את ידיה של מאמא-אירה ומתחילה להכין לנו צמידים מחוטים למזכרת.


ושוב המטבח של מאמא-אירה מלא בכוסות של תה, קפה ונקטר אצטרובלים שבישלה נערה ד'. צלצול בדלת ונערה ב' חוזרת הביתה אחרי שנעלמה לפני יומיים, אומרת שלום וצונחת על המזרן בחדר של האח. דירה מטורפת? כן, קצת. אבל היא מושכת אליה רק אנשים טובים.


סוף הסיפור

הטיסה שלנו בשבע בערב ועד אז אנחנו לא עושות כלום. לא, לא מדויק. אנחנו יושבות בבית עם גיחות קצרות החוצה, שותות קפה ועוד קפה, אוכלות בלי הפסקה, מחסלות קערות של וישניה שזה סוג של דובדבן אבל חמוץ יותר וטעים יותר.

 


מאמא-אירה עצובה. האח עדיין בבון, נערה א' עדיין בונה את המקלט, נערה ג' כבר בשמורת הטיגריס, נערה ד' הפיה הטובה אורזת תרמיל בגודל מגדל אייפל ותכף נוסעת. רק נערה ב' פה ועדיין ישנה.

M ומאמא-אירה בפוזה אופיינית


אני מנסה לחשוב מה עוד לספר לכם על מוסקבה ולא מוצאת. הפעם במקום אתרים ומוזיאונים זכיתי להכיר אנשים. והאנשים האלה "עשו" לי את מוסקבה הרבה יותר מהכיכר האדומה. הכרתי אנשים מרתקים שיכולים לכתוב את הערך "אהבת חינם" בויקיפדיה, אנשים שמאמינים בטוב, שמפיצים את הטוב, שזורעים אור וקוצרים אהבה. אכן לא ראיתי הרבה ממוסקבה למעט כמה נקודות קטנות על המפה אבל זה היה אחד הטיולים היותר מוצלחים שלי. הפעם זכיתי בגדול. הפעם מוסקבה הראתה לי את הפנים היפות שלה, את הפנים האנושיות שלה, אלה שנדמה היה שנעלמו סופית בין הררי נקניק ולואי ויטון. 

הילדות האלה שזכיתי להכיר במוסקבה, נותנות תקווה שעדיין לא הכול אבוד לה. וכל עוד מאמא-אירה תמשיך לחייך ולארח אותי, אני אמשיך לנסוע לשם. מקווה שגם בעתיד תלוו אותי בעיר הטובה הרעה המכוערת היפה האכזרית הרחמנית, האחת והיחידה הזאת, מוסקבה.


אין-תודה אובייקטיבית לנסיך שלי

ילד שלי, הפעם מגיע לך אין-תודה. למרות שהתנהגת למופת, הבית מסודר, הכלב מטופח, שום דבר לא נשבר ואפילו בקבוקי האלכוהול נשארו מלאים כפי שהיו כשעזבתי. האין-תודה לך כי לא נסעת איתי. כי וויתרת על חוויה מושלמת. כי לא הכרת את האנשים שזכיתי להכיר. פעם הבאה לא שואלת אותך אפילו, קונה לשנינו כרטיסים ולוקחת אותך ביד למוסקבה. ברור?

 


תובנות סובייקטיביות

1. במוסקבה יש הכול. כל המותגים, כול סוגי האוכל, כולל אפליקציית Get Taxi ברוסית, כולל סניף של "האמליס", כולל חמישה סניפי אוניקלו (בברלין רק אחד אגב). רוב החנויות השוות נמצאות בקניונים ויש אינספור כאלה. ברחובות למעט מכולות ובתי מרקחת כמעט ואין מה לחפש מציאות.

2. למרות שיש בה הכול מוסקבה לא חושבת על נוחות התושבים ובטח לא על נוחות התיירים שלה.

3. להבדיל מהעיר עצמה, התושבים מאוד מנסים לעזור. אנגלית היא לא הצד החזק שלהם, אבל הם יכוונו אותך בשפת הסימנים ויעשו הכול כדי שתבין. 

4. תנסו ללמוד את הא"ב הקירילי כדי לא ללכת לאיבוד במטרו המוסקבאי כי אז אפילו ביטוח איתור חילוץ והצלה שעשיתם לפני הנסיעה לא יעזור לכם.

5. גם אם אתם מגיעים בפעם הראשונה לעיר ויש לכם המון אתרים לסמן עליהם V, אנא, תקדישו שעה למשהו קטן או מיוחד כמו הפסל של הכלב, כמו האנדרטה לזכר ילדי ביסלאן, כמו ביתו הכחול של פושקין בארבט, כמו רחוב Varvarka. הנקודות הקטנות האלה על המפה יראו לכם את הצד האנושי היפה הרך של הנשמה הרוסית.

6. מזג אוויר בסוף יוני כלל יומיים של 23+, יומיים של 28+, יומיים של 19+ וגשם מטורף. מתי לנסוע? מתי שבא לכם. כל עוד מסך הברזל לא ירד, סעו.

7. ותובנה אחרונה הכי חשובה:

תהיו טובים. גם במוסקבה, גם בזימבבואה, גם בתל אביב. פשוט תהיו טובים. העולם הזה שלנו כל כך זקוק לאהבת חינם.

 


מיכל מנור
11/07/2015 13:42
אלונה, אלונה, יצירת מופת רקמת כאן, אוהבת את דרך הראיה שלך ואת התובנות שמגיעות בעקבותיה.
אלונה
11/07/2015 18:04
מיקוש תודה! זה לא אני רקמתי, זה נרקם מעצמו כמעט אני רק קישטתי קצת עם תמונות
schweizerknive.dk
01/08/2018 09:49
It іs truly a great and useful piece of info. I'm satisfied that you ϳust sharеd this helpful іnformаtion wkth us.
Please keep us informed like this.Thank you fоr sharing.
זיוה
11/07/2015 14:46
אלונוש,
תודה רבה לך, ותמסרי את תודתי גם ל-M למאמא אירה, לבן, לנערה א ב ג ו-ד, לכלב מלצ'יק ולעובדי תחנת המטרו בעלי החמלה. כולם אנשים מקסימים. את הבן קצת פחות היכרתי. חבל שנסע לבון. הרווחת בגדול. אני בטוחה שמוסקבה עיר מרתקת ברשעותה ובעושרה הרב, אבל כמה שאחווה ואטייל לא אזכה לבכות בתיאטרון כמוך. ובכל זאת מקווה להגיע אליה.
אלונה
11/07/2015 18:08
זיוצ'קה, אתחיל מהסוף - את תגיעי. הסקרנות שלך תוביל אותך אליה, אני בטוחה בזה. בנסיעה הבאה למוסקבה אני מקווה שהאח של M יהיה יותר נכח. גם מאמא-אירה ביקשה ממנו להישאר אבל הוא רק משך בכתפיים והעמיס את התרמיל. ידעתי שתאהבי את הסיפור על מלצ'יק. מסוג הדברים הקטנטנים האלה שנכנסים ללב. ושתדעי לך שכאשר נערה ד' תגיע ארצה אני יותר מאשמח אם יזדמן לה להתארח בקיבוץ יום יומיים... נשיקות!
זיוה
14/07/2015 20:22
אשמח לארח את נערה ד. היא נראית לי נחמדה מאוד.
אלונה
14/07/2015 20:49
תודה!! לא תצטערי. על אחריותי!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: