עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מדריד אביב 2015

03/04/2015 10:27
אלונה

אלוהים כמה שזה טוב



מה פתאום מדריד


מדריד היא אהבה ישנה שלי. ישנה מאוד אפילו. 28 שנים זה מספיק ישנה, נכון? ביליתי בה כמה חודשים מענגים, משוטטת לבד בפארקים, כיכרות וסמטאות, אוכלת ארוחה חמה פעם ביומיים, שותה מי ברז, ישנה בכוך קטן בקומה חמישית בלי מעלית. בת 22 יפה טיפשה ומאושרת. אחר כך טולדו המופלאה וסגוביה הנהדרת, סביליה החושנית ואחריה גרנאדה שבה התאהבתי ממבט ראשון בנער אנגלי עם ריח שוקולד בשיער. אהבנו 48 שעות ארוכות ומשם כל אחד המשיך לדרכו. גרנאדה לנצח מזוהה אצלי עם ריח השוקולד. אחר כך ברצלונה הפריחה הימתיכונית קולנית רועשת צבעונית. הספרדייה היחידה שלא אהבתי. ושוב מדריד. ומאז בכל פעם רציתי כל כך ובכל פעם מצאתי כרטיסים זולים יותר למקומות קרובים יותר. ומאז מצמצתי בערך פעמיים והופ - 28 שנים הפרידו ביני לבין אותו הקיץ שבו אמרתי לה שאני אוהבת ואני אחזור. אני באמת לא זוכרת איך פתאום החלטתי שהגיע הזמן. זוכרת שבדקתי מה העניינים בוויז ואיזיג'ט. זוכרת שלא מצאתי כלום שיעורר את הלב. זוכרת שנכנסתי לאתר אלעל. אם הייתי עוצרת לשנייה לחשוב בחיים לא הייתי טסה ב-450 דולר ובטח לא בטיסה שממריאה בשש בבוקר. אבל לא עצרתי לחשוב. איזה מזל שלא עצרתי. 


תכירו את M

מי שלא טייל איתי ועם M ביער השחור ואלזס הפסיד. בעיקר בגלל שלא הכיר את M. כדאי לכם. בשנה פלוס מאז שחזרנו מכריסטמס בניחוח פולני M עשתה מעשה שבחלק מהחברות יכול להיחשב לבגידה של ממש. M עברה ניתוח ורזתה. לא רזתה ברמה של "הורדתי 800 גרם ואני כבר מרגישה את ההבדל" אלא הורידה מספר דו ספרתי. רזתה עד כדי כך שאילולא הייתי אוהבת אותה אהבת אמת הייתי ממש שונאת אותה. M היא קרובת משפחה מבחירה. בחרתי בה להיות לי לאחות גדולה והיא קיבלה על עצמה את התפקיד הזה בסבלנות ראויה להערצה. 

ועכשיו קדימה, חיכינו מספיק. הגיע הזמן לחזור לאהבה ישנה. 



40 שעות על הרגליים

הטיסה כאמור יוצאת בשש בבוקר. המונית מוזמנת ל-02:30. אני מעבירה את היום שלפני בסידורים אחרונים, בישולים, אריזות ודאגות. בשמונה בערב מנשקת את הנסיך ואת הכלב, נכנסת למיטה, שמה שעון מעורר ונרדמת. אני מתעוררת מצעקה נוראית. כזאת שמפלחת את האוויר, מכסה אותך בזיעה קרה ומקפיצה את הדופק ל-300. המחשבה הראשונה "או שהלך הילד או שהלך הכלב, כל מקרה הלך הטיול". טסה לחדר של הנסיך. הילד יושב על המיטה אוחז את הראש בידיים וצועק. לידו משתולל ונובח הכלב. אני מחבקת את הנסיך מתחננת שיגיד איפה כואב לו, הוא צורח "לא לא לא לא לא" הכלב עונה לו ביללות, אני צועקת מה קרה יותר חזק משניהם, בקיצור "קן הקוקייה שלום, כל העמדות תפוסות אנא נסה מאוחר יותר". כעבור כמה דקות ארוכות הילד מצליח לפלוט "העברתי את הווטסאפ למחשב. מחקתי אותו מהטלפון. בטעות מחקתי אותו גם מהמחשב. הלך לי הווטסאפ, הלכו לי החיים". אני מחזיקה את עצמי כדי לא להרוג אותו כי אז באמת ילך הטיול. הילד מבקש לעזור לו לחטט בנבחי המחשב לחפש את "החיים שלו". בסביבות חצות אנחנו מתייאשים, הילד אומר "טוב, נו, יאללה, לא חשוב". אני שוב מתגברת על דחף כמעט לאו בר כיבוש להרוג אותו ומתיישבת לקרוא ספר כי כבר אין שום טעם לנסות לישון.


אחר כך טרמינל 3 שממנו כבר שנים לא המראתי. שירות מדהים על גבול לא יאמן מדיילות אלעל. מטוס סביר, אוכל זוועה, חמש וחצי שעות עוברות איכשהו ואנחנו נוחתות. מונית 30 יורו לכל מקום בעיר מחיר פיקס. אנחנו במלון שנקרא El  Rincon de Gran Via זה לא ממש מלון. זה בניין ששוכן בו מרכז רפואי ומספר קומות בו מתפקדות כמלון. יש קבלה קטנה עם מפות וברושורים, יש חדר אוכל נעים ומעוצב. הפעם לא היו לנו הרבה דרישות - חדר מרווח, שתי מיטות נפרדות, ערכת תה קפה ומרפסת. כי חלמנו בערב לשתות קפה במרפסת. המלון הציע את כל האמור לעיל תמורת 75 יורו ללילה או 82 כולל א"ב.


נכנסות לחדר, זורקות את המזוודות, יושבות במרפסת לקפה, האדרנלין עדיין זורם ואנחנו יוצאות לסיבוב ראשון קצר בגראן ויה. התוכנית שלנו להיום כוללת ארוחת צהריים בקומה 9 של אל קורטה אינגלס, סיבוב בפלאזה אספניה וזהו בעצם. 

הנוף מהמרפסת


אנחנו יוצאות החוצה ומנסות להבין מה השעה, בכל קיוסק יש שעון אבל בכל אחד הוא מראה שעה אחרת. לבסוף M אומרת מה אכפת לנו מה השעה בעצם, אנחנו בחופשה והמקום היחיד שנמהר אליו יהיו השירותים. וזה אכן יהיה המוטו שלנו בימים הבאים.

 

אנחנו בגראן ויה. אני לא זוכרת כלום כמעט מהעיר אבל זוכרת את התחושה. של עיר אינטליגנטית, גדולה, יפה, נעימה ואצילית. אנחנו נכנסות כמובן לכל חנות. מודדות מיליון נעליים מעילים סוודרים טבעות חולצות וכובעים. לא קונות כלום (עדיין). פותחת סוגריים לרגע: לא ראינו חתולים או כלבים משוטטים. המון כלבים מטיילים עם בעליהם. לרוב שני כלבים בבת אחת, לפעמים שלושה. בלי קשר למשפט האחרון, המון נציגי הקהילה הגאה. יותר נציגות. סוגרת סוגריים.


 ואנחנו מגיעות ל-אל קורטה אינגלס. קומה 9 של אוכל ותצפית.

 


יש אוכל מקסיקני, יש עוגות, יש בשר, יש טאפאס, אבל לנו בא דווקא סושי וברווז צלוי. ואם באלנו מי יעצור אותנו. אגב עוד סיבה למה אני כל כך אוהבת את M ועכשיו אפילו עוד יותר - אחרי הניתוח היא אוכלת מעט מאוד אבל לעתים קרובות מאוד וככה יוצא שכמעט כל שעתיים שלוש אנחנו יושבות לאכול משהו חדש. מצלמות ומסתובבות קצת בין קומות האינגלס.

מישהי צריכה לעשות גבות ושפם



אחרי האוכל העייפות מתחילה לתת את אותותיה אבל סניף H&M לפנינו. יוצאות ממנו והשעה כבר חמש בערב. מהר למלון לפרוק ולבדוק מה מצב הילדים שנשארו בבית. 


בשש אנחנו שוב בחוץ, קופצות למועדון פלמנקו להזמין מקומות ומתיישבות לבהות בדון קישוט בכיכר אספניה. אלוהים, כמה שזה טוב.



בסביבות שבע אנחנו שוב חייבות לאכול. טאפאס!!! מנת אנצ'ובי מטוגן ומנת שרימפס עם תפוח אדמה ומשהו שנראה כמו תולעים אבל טעים ומנה קטנה שחשבנו שזה דג והסתבר שזה קלמרי שכידוע אפשר ללעוס וללעוס והוא עדיין נשאר צמיגי ובלתי אכיל. אבל הסנגריה, הו הסנגריה עם נגיעת מרטיני וכפית סוכר ומלא קרח וסודה ותפוזים ולימונים ואלוהים, כמה שזה טוב.



הרחוב מלא אנשים אבל התחושה נעימה, הפרצופים ידידותיים מאוד, לא רועש במיוחד ומלא אנרגיה טובה. בסוגריים ובניגוד לכללי פוליטיקלי קורקט אציין שהרוב המוחלט של הפרצופים לא היה מכוסה בבורקה. בתשע וחצי אנחנו בחדר. M באצילות מרשה לי להתקלח לפניה. אני מורידה כל מה שצריך נכנסת למקלחת מחפשת ברז לפתוח רואה איזה צינור אנכי שבקצה אחד שלו M כבר תלתה את הספוג שלה ובקצה השני שלו יש מעין ידית עם טמפרטורות וכפתור.


לפי מה שאני מבינה צריך למשוך את הידית. או ללחוץ על הכפתור. מושכת. יוק. לוחצת. נייט. מושכת יותר חזק. לא. לוחצת, מושכת ממש חזק ומקללת. אין. קוראת ל-M. M מושכת, לוחצת ומסובבת. מושכת לוחצת מסובבת ואומרת לי "תקללי". אין. אני שמה על עצמי חלק ממה שהורדתי לפני רגע ויורדת למטה לפקיד לילה. נקרא לו אלפונסו. יש לו טבעת גדולה על הזרת, חליפה ועניבה. אלפונסו הוא ספרדי גדול מאוד עם אנגלית קטנה מאוד. הוא לוקח ארגז כלים, אנחנו נכנסים למעלית ואיכשהו יש לי הרגשה שאלפונסו יודע שלא הספקתי ללבוש כל מה שצריך לפני שרצתי לבקש ממנו עזרה. הוא מסתכל עלי במבט ספרדי לגמרי והיד שלו עם הטבעת מתחילה להתקרב אלי. למזלי המעלית נעצרת. אני חומקת מאלפונסו השובב אל המסדרון, הוא נכנס בעקבותיי לחדר וישירות למקלחת, לוחץ מסובב מושך מתנשף אומר telefono five minuta ויוצא. כעבור רבע שעה חוזר ואומר fix 30 minuta יענו האינסטלטור בדרך. השעה 22:30. אנחנו על הרגליים מאתמול בשבע בבוקר. זאת כבר לא סתם עייפות זאת כבר קומה תודעתית ותכף גם נשימתית. ב-23:15 מגיע האינסטלטור. עם ערכה חדשה של צינורות. כעבור שנייה יוצא מהמקלחת ואומר OK. הלו, רגע, מה אוקי? הוא עושה לי עם האצבע "בואי", מזיז את הספוג של M ואז אני מבינה שהקצה השני של הצינור זה לא סתם קצה אלא גלגלת וברגע שמסובבים אותה זרם של מים חמים פורץ במלוא הדרו.

 


האינסטלטור נפרד מאיתנו בבונס נוצ'ס ואנחנו עוד חצי שעה מתגלגלות מצחוק. מילא אנחנו הדביליות הפרימיטיביות אבל אלפונסו הגדול לא ידע מה צריך לסובב? בחצות אנחנו סוף סוף נרדמות. מאושרות. אלוהים, כמה שזה טוב.




שלוש גרציות, שני מטורפים ומלאך אחד שנפל


בוקר טוב, אולי ננסה את ארוחת הבוקר שלהם, כולה 4 יורו, אומרת M שהתעוררה הרבה לפניי. בחוץ עדיין סוג של זריחה.


בטח ננסה. השעה כבר 8:30 (או 7:30 או 8:45 אין לנו מושג) אנחנו יורדות לקומה 5 שם אמור להיות חדר אוכל. בפועל יש שם לובי קטן שבו יושב ספרדי חביב נטול אנגלית, מצביע שמאלה ואומר קפיטריה. שמאלה מתחיל מסדרון שמתפתל ומתפתל ומזכיר יותר מכל מטריקס. אפשר להיכנס אבל בחיים לא תצא. כאשר בפעם החמישית אנחנו מגיעות אל אותו ספרדי בלובי אנחנו כבר פורצות בצחוק עצבני ו-M אומרת לא נורא, יש פה חמש קומות של מרכז רפואי, בטוח יש לפחות פסיכיאטר אחד. ואז בדרך נס אחת הדלתות נפתחת ואני רואה מגש עם לחמניות. חדר אוכל מקסים, עם חלונות גדולים, א"ב קטנה ובסיסית אבל תמורת 4 יורו לא ציפיתי לשמפניה. 


אחרי האוכל אנחנו יוצאות אל גראן ויה בדרך לפראדו.

 


הדרך לפראדו עוברת בכל החנויות של גראן ויה.



אחר כך כיכר סיבל'ס המרשימה


הגגות של מדריד מרתקות אותנו



ואנחנו פונות ימינה אל תוך שדרת פסאו דל פראדו.


עצים עירומים אפורים שמיים כחולים שקט. אלוהים, כמה שזה טוב. 


הבטיחו גשם היום וחשבנו להשאיר את פראדו לסוף כשיהיה כבר קר וגשום. אבל אנחנו חולפות על פני פראדו, בזווית העין קולטות אין תור ועל המקום מחליטות להיכנס.


עם הכרטיסים מקבלים ברושור עם היצירות הכי מפורסמות כדי שלא נתרוצץ כאן שעות בחיפוש אחר אמן אהוב. הראשון כמובן הרונימוס בוש "גן התענוגות הארציים". למה כמובן? לפני 28 שנים הייתה לי תעודת סטודנט שהעניקה כניסה חופשית לפראדו. כל יום כמעט הייתי מבקרת פה לא בגלל אהבת יתר לאמנות אלא בגלל השירותים החינמיים בקומת המרתף. כל פעם בדרך לשירותים הייתי מתיישבת לכמה דקות מול גן התענוגות שעשה עלי רושם אדיר. 


ובכן אנחנו מתחילות מבוש. הוא עדיין מטורף ועדיין במרתף. עכשיו לידו תלוי ברויגל עם "ניצחון המוות".


אנחנו עומדות דקות ארוכות בין שני החולים האלה. M שהיא רופאה בחסד עליון קובעת אבחנה חד משמעית: ברור ששניהם סבלו ממחלת נפש קשה. אבל בעוד שבוש היה משוגע שקט ועליז, הרי שברויגל היה ממש מסוכן לציבור.

צריך לראות את היצירות כדי להבין. וגם אחרי שרואים קשה להאמין שמוח אנושי יכול היה להגות את זה או בעצם להזות את זה, לחיות עם זה שנים ארוכות ולהעביר את ההזיות האלה על הבד ולדורות הבאים מבלי לצאת מדעתו שוב ושוב. אחרי אברבנאל הזה אנחנו הולכות להגיד שלום לגויה. גויה הוא אהבה משותפת של שתינו. כי שתינו גדלנו על ספריו של ליאון פויכטוונגר, ואחד הרומנים הנהדרים שלו "פרנסיסקו גויה" חקוק על לוח ליבינו מאז הילדות. אנחנו מגיעות אל מאחה הלבושה וזאת העירומה. קבוצה גדולה של ילדים בני 7-8 יושבת על הרצפה והמדריכה מספרת להם על מאחה ועל גויה. הילדים לא מצחקקים ולא מפריעים, יושבים מרותקים להסברים ולציורים. אנחנו נאנחות ומחליפות מבט שאומר "הלוואי על הילדים שלנו". קבוצת ילדים אחרת יושבת ליד הציורים השחורים של גויה.


כל האמנות השמימית זאת מעוררת בנו רעב ארצי לגמרי ואנחנו יורדות לקפיטריה של פראדו. באמת שאין שום סיבה לאכול פה חוץ מאשר הכיף שבלאכול בקפיטריה של פראדו.

 


אחר כך הולכות להגיד שלום לאל גרקו וגם לולסקאז, לא פוסחות גם על טיציאן. אחרי שביקרנו את כל החברים אני נזכרת בשלוש הגרציות של רובנס ומציעה ל-M לשבת קצת לידן לתת לרגליים מנוחה. אני זוכרת את שלושתן, בעיניי בת 22 הן נראו דודות שמנות עם צלוליטיס, סנטר כפול ועור מדולדל. רק כשאנחנו מתיישבות מול הגרציות אני מבינה כמה צעירה וטיפשה הייתי. הציור הזה גאוני נפלא מפעים מרהיב עוצר את הלב מחניק את הגרון. כן, סנטר כפול, ורידים ברגליים, ברכיים נפולות, מרפקים חדים, עור מדולדל פה ושם, קמטים אפילו. אבל, כמה שהן יפות שלושתן, יופי נצחי, יופי נשי, יופי אינסופי. כנראה שיש דברים שרואים רק כשהראיה כבר לא משהו. אנחנו יושבות ומדברות ומגלות עוד ועוד סימני גיל על הגרציות ומחייכות וקצת מזדהות אפילו. M אומרתאם רובנס היה חי יכולנו בקלות לדגמן בשבילו.


אנחנו יוצאות מפראדו, מתיישבות על הספסל, מדברות, נזכרות ומזכירות אחת לשנייה את תולדות אמן זה או אחר. בין השתיקות אני תוהה מתי בפעם האחרונה ניהלתי שיחה על אמנות, על ציור, על פיסול? לא זוכרת אבל מזמן, כל כך מזמן.



מפראדו אנחנו ממשיכות ל- Caixa forum, בעצם לגן האנכי שלו. זה קיר גבוה שעליו שתלו צמחיה והיא צומחת נגד חוקי הטבע לא כלפי מעלה או מטה אלא קדימה. 

 


אנחנו מתלהבות. מאוד. כל כך מתלהבות שבא לנו קפה בבית קפה ממול שנקרא Vertical. וגם שטרודל עם קצפת. כי מזמן מזמן לא אכלנו.

M הנהנית 



ממשיכות לכוון תחנת רכבת אטוצ'ה. רציתי לצלם קצת בתוך אטוצ'ה אבל צריך לרדת אליה במדרגות וכידוע מה שיורדים גם צריך לעלות אחר כך ולא בא לנו. אחורה פנה לכיוון הפארק אל רטירו. גשם מתחיל לטפטף, אנחנו עוצרות לכמה דקות לשחק עם כלבלב חמוד והגשם נפסק. בדרך לפארק שורה של דוכנים עם ספרים ישנים.

 

 


אנחנו נכנסות לפארק אינסופי. 



היעד הראשון שלנו - פסל של המלאך הנופל. כלומר, של השטן. ככל הידוע זה הפסל היחיד המוקדש לשטן שמוצג ככה בפומבי. פסל מרהיב אגב. 


מכאן אנחנו פוסעות עם עצירות מתחייבות על ספסלים בשבילי הפארק. 




חמישים גוונים של אפור וירוק, כתמי צבע מזדמנים, שקט שלווה ואלוהים, כמה שזה טוב.

 



מהפארק אנחנו חוזרת דרך החנויות של גראן ויה הביתה.



נכנסות למסעדה בסגנון דיינר אמריקאי משנות 50. שירות מקסים, מנות ענקיות, מוחיטו, וודקה עם תותים. 



במכולת הסמוכה מצטיידות בקצת מכל טוב לארוחת בוקר וחוזרות לחדר הנהדר שלנו, למקלחת הנפלאה שלנו שבה הגלגלת מסתובבת רק בכיוון הנכון ובה תמיד תמיד מחכים לנו מים חמים. ואלוהים, כמה שזה טוב.

 

 

אורגזמה קיומית ועוד אי אילו חוויות


ארוחת בוקר עצמאית בחדר, קפה על המרפסת, עוד קפה ועוד קצת תותים ואנחנו יוצאות. חוצות את כיכר אספניה.


ונכנסות למקום שנקרא מוזיאון סראלבו http://en.museocerralbo.mcu.es

 


לא ידעתי עליו הרבה, רק ראיתי תמונה של גרם מדרגות מפואר ורציתי לצלם אותו. הכניסה 3 יורו ככה שנראה לנו סביר מאוד להיכנס לצלם ולצאת. אנחנו נכנסות לתוך מקום שהיה שייך פעם למרקיז ה-17 של סראלבו שאסף הכול מכל מקום ואחר כך הציג בביתו. המקום הזה קסם. 



חדרים מעוצבים, מסדרונות מלאי אוצרות, אולמות, חדרי אמבטיה, חדר עבודה וחדר עישון ועוד ועוד.

 

 


זה לא שלא ראינו ארמונות וחדרי שינה של אצילים למיניהם. אבל יש במקום הזה כל כך הרבה יופי וטוב טעם. 



נדמה שהמרקיז עצמו מוביל אותנו מחדר לחדר מציג בגאווה את האוסף שלו. המקום עוטף אותך ביופי, כמו חיבוק חם, אנושי, ביתי, מלא רוך ורוגע. אנחנו בהתלהבות אינסופית עולות גם לקומה השנייה סופגות את כל העושר המאושר הזה.

 


כעבור כמעט שעה וחצי החוצה. מולנו המקדש המצרי שהוא מתנה של מצריים לממשלת ספרד בלה-בלה-בלה, לא מעניין בכלל. מכאן הדרך לוקחת אותנו אל הכנסייה "ארמיטה דה סן אנטוניו דה לה פלורידה" שבה נקבר גויה אבל לפני כן הוא הספיק לצייר את התקרה שלה.  


אנחנו עוברות בשכונות לגמרי לא תיירותיות.



ומגיעות אל הכנסייה שהמראה הפשוט שלה לא מסגיר את העושר הפנימי. 


אסור לצלם אבל הי, הקבר של גויה, נראה לכם שאתאפק?

 


מכאן אנחנו ממשיכות לכיוון הארמון המלכותי. הבעיה היחידה שהוא נמצא אי שם במעלה ההר ואנחנו פה, למטה, אחרי סושי ובירה יפנית. אגב אילולא הפרשי הגבהים מהם סובלת מדריד (ובעיקר אני) אפשר היה להגיד שהעיר הזאת מושלמת. אבל זה הדבר היחיד, באמת היחיד שפוגם בשלמות שלה.

 


אנחנו מטפסות משהו שמרגיש כמו 42 קילומטר למרות שעל המפה זה נראה יותר כמו 420 מטר גג. הו, הנה הארמון.


אחר כך קפה ומשהו מתוק כי בזבזנו המון קלוריות על האוורסט הזה.

 


מקיפות את הארמון חולפות על פני עוד כיכר יפיפייה.


 


כנסייה לבנה ענקית שקוראים לה לא באמת משנה איך.

 


אנחנו יוצאות החוצה שבעות מהכנסיות וממשיכות לכיכר שנקראת סן אנדרס וגם אתם תגיעו אליה כשתהיו במדריד. כי זאת אחת הכיכרות המקסימות בעיר ותאמינו לי שהתחרות קשה. יש בכיכר הזאת בניין שחציו בניין רגיל וחציו ציור גרפיטי של כמה בניינים. אני לא בטוחה שהתמונה תצליח להעביר אבל תנסו לאמץ את תאי הדמיון. שימו לב, השמיים הכחולים הם חלק מהגרפיטי.


חצי אמיתי חצי מצויר


אנחנו נכנסות אל תוך הרחוב Cava Baja, גם את הרחוב הזה תרשמו לכם. הנאה צרופה.




הרחוב מוביל אל שוק סן מיגואל. אנחנו פותחות את התיאבון עם סנגריה


וממשיכות לקפץ בין דוכן טאפאס אחד לשני. 


הנה כוסית וודקה עם קוויאר אדום



עוד ועוד טאפאס


 


ואנחנו מגיעות לדוכן הזה.

 



זית ענק ממולא גבינת אמנטל ובייקון. 


ואני נמסה. לא, נמסה זאת לא המילה, איך אני אסביר את ההרגשה? M מסתכלת עלי ואומרת: את נראית כאילו הרגע חווית אורגזמה

כן, אני אומרת לה, אבל לא סתם אחת פושטית אלא אורגזמה קיומית. הטאפאס הזה היה שילוב מושלם של טעם מרקם ריח וצבע. אכן קיומית לגמרי. אני רוצה עוד. ועוד אחד. ואחרי הרביעי אני עדיין רוצה אבל יש גבול. 

אחרי הרביעית


אנחנו מסתובבות בשוק עוד ועוד, מלאות לגמרי מהאוכל אבל עדיין לא שבעות מהיופי.



כעבור עוד שעה אנחנו ממשיכות לכיוון הכיכר MAYOR



כיכר מאיור הנפלאה מספקת לנו דקות ארוכות של הנאה צרופה




מכאן דרך סמטאות צבעוניות



אל כיכר סול המכוערת הרועשת המפוצצת ביפנים. 


חוץ מקילומטר אפס שהייתי חייבת לצלם ופסל הדוב אין בה שום עניין.


 


השעה כבר קרובה לשבע, אנחנו מתיישבות במסעדה חביבה ליד הבית. צלעות, המבורגר, שום דבר ספרדי. בטח לא כמו הטאפאס ההוא שלי אבל בהחלט טוב.


עולות לחדר. המקלחת עדיין עובדת, המיטות נוחות, תה על המרפסת, שיחה נפלאה, שתיקה נהדרת ולילה טוב מדריד יפה שלי. אלוהים, כמה שזה טוב.

 

  

ואלוהים ברא את טולדו


בדיוק ב-8:30 אנחנו מתייצבות במקום המפגש של ההסעה לטולדו (על גראן ויה, שתי דקות מהמלון) http://www.busvision.net/en ההסעה כוללת גם רכבת תיירים בעיר והעלות 25 יורו לאחד. 

כעבור כמה דקות מגיע בחור שגובה תשלום ונותן לנו מפה וכרטיס שעשוי משלוש חתיכות: הלוך – רכבת תיירים – חזור. ובסוף היום גם תבינו למה אני מתעכבת על הפרט הזניח הזה. 


בעשר בערך אנחנו בטולדו. העיר בנויה על שבע גבעות ואני די מיואשת מהמחשבה שצריך לטפס ולטפס ולטפס. כמה גדול האושר כשאני מגלה שיש מדרגות נעות מלמטה של טולדו אל העיר העתיקה. הן אמנם אינסופיות כמעט אבל מדרגות נעות!!! לא צריך לטפס!!! 


אנחנו עולות עד לכיכר Zocodover המרכזית.



שם מחכה לנו רכבת תיירים, בקופה נתלש הספח השני של הכרטיס ואת האחרון זה של חזור אני שמה בארנק. הרכבת מצוידת באוזניות גם בעברית.


הרכבת עוזבת את חומות העיר העתיקה


ומובילה אותנו לנקודת תצפית מדהימה על העיר.

 



 


אנחנו חוזרות עם הרכבת לאותה הכיכר ומתחילות לצעוד לכיוון הקתדרלה



אבל עוצרות בדרך בחנויות וסמטאות האינסופיות של העיר. 



כשאנחנו מגיעות לקתדרלה ברור לנו שאת מכסת הכנסיות שלנו מיצינו כבר במדריד ומוותרות על הבפנים שלה.



עוד סימטאות נפלאות



ואחרי הסתובבות קטנה אנחנו בבית של אל גרקו שמסתבר שזה בכלל לא הבית שלו (בניגוד למה שחשבתי 28 שנים מאז שביקרתי בו). יש פה גינה מקסימה וכמה ציורים שלו. חובה? לא ממש.

 



ברשימות שלי יש עוד את בית הכנסת ואת המוזיאון הספרדי ועוד מנזר ועוד משהו אבל אנחנו מחליטות לעשות את מה שנכון לנו, ומה שנכון לנו (ולעניות דעתי בכלל לטולדו) זה לשוטט. להסתובב ברובע היהודי, ללכת לאיבוד בתוך ההיסטוריה והדמיון.

 


 


הרומן הנפלא של לאון פויכטוונגר "הבלדה הספרדית" (היהודייה מטולדו) התרחש כאן, ממש כאן בתוך הרובע הזה, כאן המלך אלפונסו הספרדי אהב את דוניה רחל היהודייה. כאן היא גם מצאה את מותה.



אנחנו מסתובבות ברובע בלי כיוון ובלי מטרה. נושמות את היופי הזה, סופגות את השקט, מקשיבות לאבנים האלה שיודעות לספר סיפורים מרתקים. אלוהים, כמה שזה טוב. אם אתם מגיעים לטולדו תנסו להרגיש אותה ככה, דרך הלב והרגליים.

 



ב-16:30 האוטובוס אמור לחכות לנו למטה, אנחנו יורדות במדרגות הנעות הנהדרות, מצלמות עוד קצת, מתיישבות על הספסל ומחכות. M אומרת תביא את הכרטיסים. אהה, כבר. אתם בוודאי יודעים מה זה תיק של אישה, אתם לבטח יודעים גם מה זה תיק של אישה בטיול בחו"ל. מי שלא יודע הסבר קצר – זה תיק שכל החיים נמצאים בו, יש בו חמישים כיסים לפחות בכל אחד מהם ריצ'רץ' נסתר עם עוד כמה כיסים וכמות הדברים שיש בו לקראת סוף היום משתווה רק לדירה של אוגר כפייתי. ובכן אני מרוקנת את כל 50 הכיסים, מוציאה את קופסת העץ הכבדה עם סכינים מטולדו שקניתי לדודה שלי (בת 85 אבל מתעקשת על סכינים רק מטולדו). מוציאה את כל המזכרות, את הניירות מאתמול, את הניירות למחר, את הטישו, את ה-בשביל מה אני סוחבת את זה איתי, את ואת ואת ואת. הכול חוץ מהכרטיסים מונח עכשיו על הספסל. כרטיסים אין. 


אני נלחצת. M אומרת, מקסימום נשלם לנהג שוב על ההסעה למדריד. עם החלטה הזאת אנחנו מחכות עוד עשר דקות מורטות עצבים. מגיע האוטובוס. אף אחד לא שואל אותנו מי אנחנו ומה אנחנו עושות פה וגם לא לאיפה בדיוק דחפתי את הכרטיסים הארורים האלה. כשהאוטובוס מתחיל לנסוע מדרידה אני רואה על הספסל את קופסת העץ עם הסכינים לדודה. צרחה קצרה, עצירה, ריצת אמוק הלוך חזור לאוטובוס ובלב שקט לגמרי, מלא אהבה ואושר אנחנו עוזבות את טולדו.

הנזירות עושות כאן מרציפנים



אנחנו חוזרות למדריד סביב שש בערב, נכנסות למסעדה צמודה למלון, שוב צלעות שוב המבורגר (אין לי טענות, אל תבינו לא נכון) ואנחנו סוגרות את היום בשיחה ארוכה על המרפסת. אלוהים, כמה שזה טוב.




סמטאות, קצת שריטות ומהפכן יהודי מאודסה


בבוקר אנחנו אוספות את הכרטיסים למלחמת שוורים וממשיכות לתוך שכונת סלמנקה.

 


 


יש פה שוק פשפשים חמוד, יש המון שיפונג אבל אנחנו קצת שבענו גם ממנו. לעומת זאת לא שבענו מהבתים, המרפסות, האנשים המחייכים ברחוב, חלונות ראווה ומיופי המהפנט שלמדריד. 



אנחנו מסתובבות שעות בסמטאות סלמנקה.

 

ריפוד לישבן



עוד שוק ו-M אומרת בואי נלך לחפש לך אורגזמה. 



לא מוצאות טאפאס ומסתפקות בפטל מתוק.


אחר כך מוזיאון רומנטיציזם הקטן הכניסה היום (שבת) בחינם.

http://museoromanticismo.mcu.es/




מזכיר קצת את האוסף של המרקיז אבל יותר מתקתק, קצת יותר קיטשי, נעים, מקסים, כייפי כל כך.



אל תוותרו על בית הקפה של המוזיאון. לא האוכל, האווירה שווה חצי שעה לפחות.

 


אנחנו נכנסות למסעדת טוני רומא'ס שלא הספקתי לדגום בברלין. רועש ושירות בינוני, אבל הצלעות מעולות ומוחיטו עם קרח גרוס הופך את החוויה לנסבלת מאוד. 


מכאן המטרו (המאוד מאוד נוח ויעיל) לוקח אותנו למקום שכל חובב חתולים וכל מי שיש בליבו חמלה חייב לעצמו. זהו מקלט לחתולים חסרי בית.

https://lagatotecaen.wordpress.com 




המקום מנוהל בהתנדבות (עם סניפים נוספים באירופה). גרים פה 17 חתולים כרגע וכולם מועמדים לאימוץ.



הרעיון הוא שמשלמים עבור הזמן שמבלים עם החתולים. חצי שעה 4 יורו, שעה 6 יורו. משקה ראשון בחינם. 



אני אוהבת חתולים ו-M אוהבת אותי. לכן אנחנו מבלות פה חצי שעה נהדרת בליטוף, משחק וגירוד השריטות.



מהמקלט למטרו מוביל רחוב מקסים שמתמלא לאט לאט בתושבי העיר שרק מתחילים את היום.



בחזרה למלון מנוחה קצרה ומופע פלמנקו במועדון בפלאזה אספניה. העלות 27 יורו כולל משקה ראשון, סך הכול שעה ורבע מופע ומאה מטר מהבית. 


טיול ערב עם ארנבת



הסנגריה הייתה מהולה בהמון מים אבל טוסט עם גבינת ברי וריבת בצל היה מעולה.

 



בשמונה בול כבה האור ואל הבמה הקטנה עולים נגן גיטרה צעיר, זמר זקן, רקדנית צעירה, רקדנית מבוגרת ועוד רקדן. אתם מוזמנים לראות באתר איך זה נראה.

http://www.lastablasmadrid.com/QUIENES%20INGLES.html


 


מופע "לא תיירותי" בכלל. כלומר כן, כמובן שתיירותי אבל לא תיירותי כזה שמתחנף לתייר יפני או אמריקאי ממוצע. אפשר להגיד שזאת הייתה שעה ורבע של שלמות.


 


למעט דבר אחד. הרקדן. הרגליים שלו אמנם זזו בלי קשר לגוף ובמהירות כל כך מטורפת שאי אפשר היה לעקוב אחריהם, זה נראה כמו איזה עננה של תנועה. הבעיה הייתה במראה שלו. רקדן פלמנקו לדעתנו אמור להיראות כמו אנטוניו בנדרס הצעיר. לפחות כמו אנטוניו. מי שרקד פה נראה כמו מוטל, סטודנט לרפואה מאודסה שהצטרף למהפכה הבולשביקית. מכירים את הטיפוס? עם תלתלים קטנים, משקפיים עגולות, אצבעות קצרצרות ושמנמנות וחיוך מקסים אבל גדול מדי. המראה שלו מאד הפריע לנו להתייחס אליו ברצינות. למעט הקטנוניות הזאת מצידנו, המופע היה מרתק וירטואוזי ומה שלא פחות חשוב מספיק קצר כדי שלא נירדם אחרי יום ארוך. ממליצה בחום.


אנחנו חוזרות למלון ודי מהר מכבות את האור. יום עמוס היה היום. אבל אלוהים, כמה שזה טוב. 




שווקים ושוורים


את הבוקר אנחנו פותחות בשוק אל רסטו. 


ענק אינסופי נהדר. כמו ששוק פשפשים אמיתי צריך להיות.



המון מציאות, המון מזכרות, המון טבעות עגילים תיקים ועוד דברים שעושים את 

החיים להרבה יותר נעימים.



סבתא עם תיבת נגינה.


שתי רוקיסטיות מדליקות מלהיבות את הקהל.


 


כמובן, איך לא, החברים שלי מהארי קרישנה. למישהו עדיין יש ספק שהיקום מנסה להגיד לי משהו?

 


אחרי שעתיים אנחנו מתעייפות מהצבעים וצלילים ובדרך למלון מגשימות עוד חלום קטן שלי – לטעום שוב פאייה עם פירות ים. כי אם יש מסעדות גורמה בגן עדן זה מה שהן מגישות.

 


מנוחה קצרה במלון ואנחנו ויוצאת אל פלאזה דה טורוס דה לה ונטס, אל זירת מלחמת השוורים.


אנחנו מגיעות ל-Ventas כחצי שעה לפני ההתחלה. המונים ממלאים את הכיכר. מספר מקומות בארנה 25.000 והיום היא בתפוסה מלאה. קורידה ראשונה לעונה. חג גדול.


אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות. בואו נתחיל מרחוק, מלפני 28 שנים ואז אולי יגיעו המילים ואיתן התובנות.


לפני 28 שנים במשך שלושה חודשים מדי יום ראשון הייתי מתייצבת פה, בקופות האלה קונה את הכרטיס הזול ביותר ויושבת לצפות. זאת הייתה חוויה אדירה, ראשונית, ארצית מאוד, חושנית מאוד, משהו מהימים שבהם התרוצצנו בג'ונגל, צדנו ממותות ועשינו אהבה בלי בושה תחת כל עץ רענן. לפני 28 שנים אהבתי את התחושה, אהבתי את ימי א' מלאי דם וצעקות אולה, אהבתי את עצמי שם. קורידה נשארה בליבי לאורך השנים ובכל ויכוח או דיון שצץ הייתי בין התומכים הנלהבים והבודדים שלה.

 


אנחנו מתיישבות במקומות שלנו, לא לפני שלקחנו כרית עור קטנה לריפוד מושבי האבן וברושור עם שמות השוורים, חוות גידול שלהם והסמל המשפחתי של החווה. לכריות האלה יש עוד תפקיד לא פחות חשוב, אם הקהל לא מרוצה הוא מביע את הבוז שלו בזריקת הכריות אל הזירה. 

 

 


הארנה מתחילה להתמלא לאט לאט. 


אנשים מגיעים עם עניבות ונעלי עקב, ילדים וזקנים, מעט מאוד תיירים.


במזנונים מוכרים אלכוהול וסיגרים. שניהם מותרים פה. 


כשהארנה מלאה הכרוז מבקש מהקהל לקום לדקת דומייה לזכר הנספים בטיסת ג'רמן ווינגס.


נשיא הקורידה מתיישב במקומו בליווי כמה נכבדים. בכללי, כולם נראים כמו החבר'ה הטובים מקוזה נוסטרה.


התזמורת נותנת את האות


ואל הזירה יוצאים שני כרוזים על סוסים


אחריהם יוצאים אלה שרק מעצבנים את השור


אחריהם אלה שיושבים על סוסים עם חניתות ארוכות. במהלך הקורידה עיני הסוס מכוסות שלא ייבהל, שריון עוטף את גופו. 


אחריהם יוצאים הפיקדורים אלה שתוקעים את הפיקות הדקות, שתיים בכל פעם וחברת קדישא של הקורידה, אלה שמפנים את השור בסוף.


ואחרי כולם מלך היום – איוון פנדינו (מיותר לציין שמייד קראנו לו איוון האיום). איוון פסע אל ראש התהלוכה. נעמד מול התא של הנשיא נושא תפילה וברכה.


המעריצים של איוון


לאחר מכן יוצא איש עם שלט עליו רשום שם השור. לשוורים היום קוראים 484, 483, 470, 562,568 ואחרון חביב 525.


השור 484 יוצא אל הזירה והקהל מברך אותו במחיאות כפיים סוערות. 


בהתחלה רק מעצבנים את השור.

 



בהינתן האות יוצאים אל הזירה שני פרשים על סוסים. אחד מהם, מי שהשור מחליט לתקוף אותו, תוקע בו את החנית הארוכה. השור מגיב מייד בניגוח הסוס.



אחד השוורים מפיל את הסוס ודקות ארוכות מנסים להקים אותו. הקהל עוצר את נשמתו. הרגע הזה שבו 25 אלף איש שותקים בציפייה דרוכה הוא רגע בלתי נשכח. וכאשר הסוס סוף סוף קם על רגליו מחיאות כפיים מחרישות את האוזניים.

 



לאחר מכן הפרשים עוזבים את הזירה ויוצאים הפיקדורים, שלושה בכל פעם, שתי פיקות כל אחד. לתקוע ולברוח.



כשהפיקדורים עוזבים, הטוררו איוון מתחיל את ריקוד המוות שלו.



אין לי מילה אחרת לזה. זה ריקוד שמבוצע בתזמון מושלם, מלא בחן וחסד אבל ללא רחמים. 


הטוררו לא שוחט את השור. הוא נלחם בו עם המון כבוד. 


לא מתייחס אליו כאל סטייק אלא כאל אויב שראוי להערצה. 


הוא מדבר אל השור, מתגרה בו, מקניט אותו ולוחש לו מילות אהבה (או כך לפחות נדמה לי).

 



מחול המוות נמשך בליווי קריאות אולה של 25.000 גרונות.

 


בשלב הבא איוון נועץ חרב דקה בגבו של שור.

 


ובשלב הסופי, בעזרת חרב נוספת הוא מוציא את החרב שכבר תקועה, ונועץ את השנייה בנקודה אחת בעורפו של השור.


זאת אמורה להיות מכת המוות. היחידה והסופית.


השור מתמוטט. אולה! 

 


אל הזירה יוצאים סוסים מקושטים, אליהם קושרים את מה שהיה לפני רגע עדיין חי וזועם ומוציאים אותו מהזירה. 


לאחר הפסקה קצרצרה מתחיל הסיבוב הבא (שישה בסך הכול)

 


אחרי השור השני לפתע באחת הטריבונות נשמעות צעקות. אלה הם פעילי PETA שמסולקים די מהר מהמקום. כל התקרית נמשכת דקה או שתיים במהלכה 25.000 איש עומדים על הרגליים וצועקים PUTA.

PETA


PUTA


השור הרביעי, זה שנגח בסוס, מתעייף מהר מאוד. הוא לא ממהר לרוץ או לתקוף. הקהל לא מרוצה ומתחיל לדרוש להחליף אותו. כללי הקורידה מאפשרים להחליף את השור, למרות האבסורד שבדבר, אם הוא פגוע מדי או עייף מדי. השור שמתייצב אל מול הטוררו צריך להיות במלוא כוחו. כדי שזה יהיה דו קרב ולא סתם שחיטה.

הנשיא נענה לדרישת הקהל וזורק מטפחת ירוקה לכיוון הזירה. אל הזירה יוצא אדר של פרות ביתיות עם פעמונים על הצוואר ומלווים את השור "הפגום" החוצה. סוג של מצעד ההשפלה.


אחרי שהשור הרביעי מוחלף איוון נראה כבר קצת עייף. 


השור הבא זה שבמקום הרביעי מצליח לפגוע בטוררו והדם מכסה את חליפת הזהב שלו.



בשור החמישי איוון מאבד את זה לגמרי. ריקוד המוות שלו כבד מאוד. מכת המוות חוזרת על עצמה שוב ושוב והקהל צועק בוז באותה התלהבות שבה לפני חצי שעה צעק לו אולה.

 


גם השור השישי לא זוכה ליחס טוב יותר. הקהל מעוצבן ומתחיל לזרוק את כריות העור אל הזירה. בכך הכול מסתיים בעצם.

 


הטריבונות מתרוקנות בסדר מופתי ואנחנו די בקלות יוצאות החוצה.


הנה כמו שהבטחתי המילים זרמו ואיתן גם התובנות. 


אני לא בטוחה שאם הייתי מבקרת בקורידה היום בפעם הראשונה הייתי ממשיכה להיות התומכת הנלהבת שלה. התחושה ההיא, מלפני 28 שנים לא חזרה אלי. זאת ללא ספק חוויה אדירה, כמו כל חוויה שכוללת קהל של 25 אלף. קורידה היא אמנות השחיטה. אכן אמנות אבל עדיין שחיטה. אני לא מצטערת לרגע שהגשמתי לעצמי חלום וחזרתי לצפות בה. אני גם לא מצטערת שהתחושה ההיא של התלהבות עיוורת לא התעוררה אצלי. אני מצטערת רק שחיכיתי 28 שנים כדי לחזור.


אנחנו מגיעות למלון, יושבות על המרפסת. M אומרת אם לא הייתי אוהבת אותך כל כך הייתי יוצאת כבר אחרי השור הראשון. ואני אומרת לה שאילולא הסיפור שכבר נכתב מעצמו בראש, הייתי יוצאת אחריה. היום הזה כלל הרבה מאוד צבעים בבוקר ורק צבע אחד בערב. אבל, אלוהים, כמה שזה טוב. 



השיבה הביתה


בבוקר אנחנו אורזות ויורדות לקבלה לשלם. בקבלה יושב החבר האינטליגנטי שלנו אלפונסו, זה שלא ידע לאיזה כיוון לפתוח את הברז. אנחנו משלמות ואלפונסו צוחק ועושה עם היד תנועה של סיבוב הברז. אנחנו מתחילים לדבר בספרדית מהולה באנגלית מהולה בפנטומימה והמון צחוק. אני אומרת לו מילא אנחנו "סטיופיד טוריסט" אבל איך אתה לא יודעת? אלפונסו צוחק ואומר "me grand stupido very grand stupido". הוא מספר עם הידיים איך בלילה ההוא נסע להביא את האינסטלטור ואיך כשהאינסטלטור ירד מהחדר שלנו הוא בא אליו ואמר, מה אתה, סטיופידו? וסובב את האצבע ליד הרקה. אנחנו מתגלגלים מצחוק. אלפונסו מסכים להצטלם ומבקש שמתחת לתמונה שלו לא אכתוב "גראנד סטיופידו". אנא, אם אי פעם תפגשו את אלפונסו תחייכו אליו ואל תזכירו לו את פאדיחת הברז. הוא איש טוב.

 


מגיעה מונית ותוך עשרים דקות אנחנו בשדה. דיוטי פרי מעולה וענק, טיסת אלעל מתעכבת בחצי שעה, אנחנו חגורות, המושבים מיושרים, ואפשר לחזור הביתה. אבל עוד רגע, אל תלכו יש לנו תודות להגיד ותובנות לגבש.



תודה אובייקטיבית


תודה לנסיך המלך שלי. לילד המסכן שנמחק לו הוואטסאפ, לגאון של אמא שהיה חולה ובכל זאת קיבל 100 במתמטיקה, למבוגר האחראי שנשאר לטפל בכלב, למתבגר המעצבן שלי שהעדיף בית בלי אמא על מדריד עם אמא. 6 ק"ג סוכריות האריבו לא יצליחו לפצות אותך על עגמת הנפש. אני מקווה שהחולצה עם תמונתו של וולטר הייזנברג תעשה את העבודה. אולי בכל זאת ניסע ביחד בפעם הבאה? 



תובנות סובייקטיביות


1. מדריד היא אחת הערים היפות והנעימות של אירופה. בגלל מחירי הטיסות היא לא היעד הכי פופולרי. אבל המחיה במדריד זולה וזה בהחלט מתאזן בחשבון הסופי.

2. חברה משכילה משביחה כל טיול. חברה משכילה ואהובה הופכת כל טיול לחוויה מושלמת.

3. מדריד היא גן עדן לאוהבי אמנות, לאוהבי אוכל טוב ולאוהבי שופינג. אם אתם משלבים את שלושת האהבות האלה אל תהססו, זאת עיר בשבילכם.

4. תקדישו יום אחד לפחות לטולדו. אם תרצו לבקר במיליון האתרים החשובים שלה תישארו בה יומיים. אם לא, יום אחד מהבוקר עד הערב פשוט תלכו בה לאיבוד. היא תכנס לכם ללב ותישאר שם לנצח.

5. נסו להתגבר על כל מה שהציביליזציה לימדה אתכם, נסו לחזור לכמה שעות לתקופה של הגלדיאטורים או הממותות בג'ונגל ולכו לראות מלחמת שוורים. אפשר לצאת אחרי השור הראשון.

6. כשאתם קונים כרטיסים לפלמנקו תבדקו באתר של המועדון איך נראה הרקדן.

7. תקדישו זמן למדריד. זמן שבו לא מתוכנן כלום למעט טאפאס סנגריה פארקים סמטאות כיכרות ובהייה באנשים.

8. האנגלית של הספרדים כמעט ולא קיימת. הם מפצים על זה בהמון המון חום ורצון טוב.

9. הגברים הספרדים, הו הגברים הספרדים. אהה הגברים הספרדים. וכל מילה נוספת מיותרת.

10. אל תחכו 28 שנים כדי לחזור לאהבה הישנה. עשו את זה מחר. מקסימום מחרתיים. ואז תבינו כמה שזה טוב.




מיכל מנור
14/04/2015 12:36
כל כך צבעונית, טעימה, חמימה ומהפנטת מדריד שלך!
אלונה
14/04/2015 20:20
הי מיקוש תודה. היא באמת נפלאה מדריד הזאת שלי.
מירה ילין
15/04/2015 07:23
נהדרת את! כיף לקרוא שוב ולראות עוד תמונות :-) ממש עשית לי חשק למדריד.
אלונה
15/04/2015 07:59
מירה'לה, את חייבת חייבת חייבת לעצמך.
איריס
15/04/2015 07:38
איזה כיף שהיה לי הבוקר ... נהנצי לקרוא ברצף עם השנייה .

נהדרת מדריד שלך וגם טולדו . אהבתי את הסיפור ואת התמונות היפות . התמונה האחרונה אליפות .

תודה !!!! ולאן היעד הבא ? ( מוסקבה ? )
נשיקות
איריס
אלונה
15/04/2015 08:00
תגידי את רואה נסתרות? כן. מוסקבה. התגעגעתי בטירוף. תודה על המילים הטובות!
עפרה עמית-כהן
25/04/2015 15:21
אלונוצ'קה יפה ויקרה שלי,
קראתי בפעם השניה וגם הפעם לא הפסקתי להתפעל ממדריד שלך, להתאהב מחדש בטולדו המקסימה, לצחוק מהברז עם הספוג הצהוב, ללכת לאיבוד בחיפוש אחר הקפיטריה, לבחון טוב טוב את שלוש הגרציות, לשנן טוב טוב מה צריך להזמין כדי לקבל אורגזמה אלוהית, להתמוגג מהחתולים ומהרעיון, להתאכזב מהסטודנט לרפואה באודסה, להגיד "שוב פעם הארי קרישנה" (בחיי שהם רודפים אותך), להתפעל מאיוון האיום, לדרוש שיחליפו את השור הרביעי, להתאכזב מאיוון שמתעייף, להחליט שהייתי במלחמת שוורים וזה מספיק לי אבל! בעיקר בעיקר לא הפסקתי להתפעל ממך, יקירתי, שיודעת לתאר הכל בכזה פירוט וחן עד שהקורא מרגיש שהוא שם. כן... כן... הרגע הייתי במדריד ובטולדו. מישהו כתב לך בפורום שיש אנשים שיודעים לצייר ואילו את מציירת במילים. כמה שהוא צודק!! ואת, ציירת מילים מחוננת!!! הכי טובה שיש!!!
נשיבוקים....
אלונה
26/04/2015 19:00
עפרה'לה יפה שלי נהדרה שלי אהובה שלי, כל כך הרבה מילים יקרות הבאת לי. שומרת אותן קרוב קרוב לליבי. נהנית מהן, מתרפקת עליהן. קוראת אותן שוב ושוב ואוהבת אותן כל פעם מחדש. המון תודה יקרה שלי. נשיבוקים ים בחזרה.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: