עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

ברלין. חורף 2014

12/12/2014 18:14
אלונה

ברלין מצמיחה לך כנפיים


הקדמה 1. מה פתאום שוב ברלין

רק לפני חצי שנה הכרנו מקרוב

קשה להגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. לא בטוח שזאת בכלל הייתה אהבה. היא אכן הייתה ראויה למערכת יחסים רצינית ויציבה אבל אני לא עושה מערכות יחסים. כל מה שיכולתי זה להבטיח לה מפגשים מזדמנים על בסיס לא קבוע. מאז עברה חצי שנה והבטחות צריך לקיים. 


הקדמה 2. איך הכול התחיל

הכול התחיל באחד הערבים של תחילת הסתיו, אותה עונה משונה כשהקיץ עדיין לא מוכן לוותר, עדיין מנסה לחבק-לחנוק בזרועותיו הלחות והדביקות אבל הסתיו כבר מפריח, כמו נשיקות באוויר, משבי רוח קטנים ולוחש "סבלנות, אני כבר מגיע". התאספנו בחצר של V לחגוג לה יומולדת. באותה חצר לפני שנים נולדו הסוסים שלי בשלג

כרגיל האלכוהול זרם כמו, ובכן, כמו שאלכוהול טוב אמור לזרום. בן זוגה של V אלוף הארץ בקפיצות על סוסים וקוסם המנגל כבר התלחש עם הגחלים. בצד המתינה צלחת עמוסת בשרים בגודל חצי האי קרים. כאשר רמת המרטיני בגופה של V הגיעה לרמת הקמפרי בגופי היא צעקה לקוסם "אהובי, אפשר שאסע לברלין עם A?". כל גבר נורמלי יודע שביומולדת של האישה לכל שאלה יש רק תשובה אחת נכונה - "כן, אהובתי". הקוסם נאנח, ליטף את הסטייק האחרון שנשאר בצלחת, גלמוד כמו מורד אוקראיני במרכז קרים, ופלט מייד את התשובה הנכונה. למחרת הבוקר הסתבר שגם J באה איתנו. מתי זה הוחלט? תהרגו אותי, לא זוכרת.


הכנפיים החדשות שלי

כאשר V ואני מוסרות את המזוודות הדייל של איזיג'ט מספר שהטיסה לברלין עמוסה היום, מציע לנו לוותר על הדיוטי, לקבל כרטיסים לכל טיסה אחרת למתי שנרצה ולאן שנרצה ועוד 600 יורו כפיצוי לכל אחת. לשנייה הארנקים שלנו פוערים את פיהם בציפייה ל-600 יורו האלה. השנייה הזאת חולפת מהר מאוד ואנחנו עולות על שאטל לטרמינל 3. בשיחת טלפון קצרה מסתבר ש-J (שאין לה מזוודה ולכן נסעה ישירות לטרמינל 3) אכן כבר שם אבל מכיוון שהיא שכחה להדפיס את הבורדינג שולחים אותה חזרה לטרמינל 1. V ואני עושות סיבוב קצר בדיוטי, ומתיישבות לסנדוויץ' סלמון ומיץ גזר כי מסורת לא שוברים. בשלב מסוים מגיעה גם J

 


טיסת איזיג'ט נוחה ונעימה כרגיל ותוך פחות מארבע שעות אנחנו נוחתות. סיגריה ראשונה, מכת קור ראשונה. מונית למלון. במונית החמה אני מרגישה גירוד קל בגב. הכנפיים החדשות שלי מתחילות לצמוח.

V ואני במלון הקר'ס, המלון שבו היינו עם הנסיך בקיץ. אנחנו מקבלות חדר ענק. ענק עד כדי כך שכל בוקר יכולנו לעשות התעמלות, כל אחת במרחב שלה עם התרגילים שלה מבלי להיתקל או להפריע. כלומר יכולנו אילו רק רצינו. כמובן שלא רצינו. J בחרה לה מלון יותר זול במרחק 200 מטר מאיתנו, ככה שאפשר להגיד שכולנו ישנו באותו החדר כמעט.


לא פורקות כלום רק מוסיפות כמה שכבות בגדים, כעבור רבע שעה נפגשות עטופות היטב בפינת קודא'ם ויוצאות לדרך.

 

פינתנו הקבועה בקודא'ם


אני שוב מופתעת עד כמה העיר הזאת שקטה. הכול מואר ומקושט. אנחנו מתקרבות לכנסייה. שוק חג המולד מלא באנשים ודוכנים.



הדוכנים והסחורה – בוא נגיד 80% זהה למה שראינו בפיירבורג או אלזס בשנה שעברה. אבל 20% הנותרים שווים מאוד מאוד.


אנחנו מסתובבות שותות ואוכלות. בלי הפסקה. האדרנלין עדיין זורם אחרי הטיסה ואנחנו זורמות איתו. יין חם פה טעים הרבה יותר מאשר באלזס. ליקר ביצים עם קינמון וקצפת נהדר.

 

תכירו V + J

דוכן של וודקה, שמפניה וסנדוויצ'ים עם קוויאר אדום ושחור. הדי.אן.אי. שלנו לא מאפשר לנו להתעלם מקוויאר שמפניה או וודקה. ואנחנו כמובן מקדישות להם את תשומת הלב הראויה.

 



מדי פעם אני מרימה את הראש אל הכנסייה החדשה הכחולה והישנה ההרוסה ששומרות מגנות על באי השוק.


שווארמה מסלמון מתגלה כשיחוק פראי, גם מרק דגים, גם סנדוויץ' לחם שחור מרוח בשמאלץ. אנחנו מסתובבות מרחפות טועמות לוגמות זוללות משוטטות.



בעצם גם הפטריות היו נהדרות.



כבר מאוחר, מה שנשאר לנו עוד לעשות היום זה פיפי ובירה בפאב אירי. לגבי פיפי ברור, אבל מה ההיגיון ללכת לפאב אירי בברלין? שום היגיון. אבל כל כך בא לי.



בקיצור פאב אירי באירופה סנטר. די מלא ודי רועש. אבל קוקטייל וודקה עם מיץ אוכמניות וקצת אננס (לבטח משקה אירי לאומי) מפצה על הכול. באולם השני להקה אירית (כנראה) מנגנת מוזיקה אירית (בוודאות). נערה עם כינור ואני מוקסמת לגמרי. אבל V כבר מנמנמת מעל כוס מיץ התפוזים ו-J נלחמת באותו נמנום מעל שמפניה. אוקי. מספיק להיום.



אנחנו זוחלות על קודא'ם הנהדר שלנו לכיוון המלון. בעצם זוחלות זאת לא הגדרה נכונה. אנחנו מרחפות כמטר וחצי מעל פני הקרקע לכיוון המלון. כי כבר צמחו לנו כנפיים. כי בברלין כנפי החופש צומחות מהר כל כך.

 


טיפים לתחזוקה שוטפת של כנפיים – לטעום כל מאכל וכל משקה בשווקים. לפרוש את הכנפיים לרווחה, לאוורר אותן וללכת לישון במלון מפנק.



מגפיים, לובסטרים ו-90 מעלות בצל

בבוקר בתוכנית המודפסת המסודרת המושקעת שלי רשום שוק X, שוק Y ולקראת ערב גם שוק Z. בעשר בבוקר אנחנו נפגשות בפינת קודא'ם עם J ויושבות לתיאום ציפיות. קר היום, ערפל ומטפטף מדי פעם. כיף לא נורמלי.

 

 

 J אומרת לא, אני לא יכולה כל כך הרבה שווקים בבת אחת. אולי נהיה ספונטניות היום, נעשה חצי יום שופינג ואחר כך נראה. ספונטנית? אני? ממתי? אבל נפנוף מהיר בכנפיים וכל התוכניות נזרקות לפח. אי אפשר להיות פולניה כשרק אתמול צמחו לך כנפיים כל כך יפות. ואנחנו יוצאות לצוד. 



חנות המעילים המדהימים Unoqlo צריכה להיכלל בכרטיס הוולקאם כארד בתור אטרקציה לא פחות מרגשת מרייכסטאג. אחר כך גם מגפיים קונים מהר והרבה. אחר כך קפה לחיזוק הרגליים העייפות.

 


אחר כך תיקים ואחר כך תכשיטים ואחרי כל חנות מוצלחת במיוחד (והן כולן היו מוצלחות במיוחד) כוס יין חם או ליקר ביצים והשעה כבר ארבע בצהרים ומולנו הבניין המקושט של KDWJ נזכרת שהיא חייבת אויסטרים עם לימון בקומה שישית של היכל הדקדנס הזה.

 


עולים לקומה שישית לא מוצאים אויסטרים לעומת זאת V מצביעה על לובסטר (בעצם לנגוסטין - סוג של לובסטר או שרימפס ענק). לובסטר! בחיים לא אכלתי וגם לא היה דחוף לי תמורת 13 יורו ל-100 גרם. אבל היום הכול קצת אחרת. יש לי ביד שקית עם מעיל בצבע שמיים, עוד שלוש שקיות עם מגפיים, עוד שתיים עם תיקים ועוד אחת הכי גדולה מלאה בלא יודעת מה אבל כל כך יפה. ויש לי כנפי חופש חדשות והיום אני לא עוד פולניה בחושך, היום אני מלכת הספונטניות. אז שיהיה לובסטר. ומיץ תותים עם קיווי טרי. וצלחת עמוסה בפטל אוכמניות ועוד קצת אננס. ועוד צלחת עם סלטים מרגשים במיוחד. ואף עפעף לא נד ואף שריר בפרצוף המאושר שלי לא זז כאשר הקופאית אמרה "55 יורו, ביטה". רק חבל שהלובסטר היה מגעיל. ממש בלתי אכיל. אבל זה כבר זוטות. 


לקראת שש אנחנו במלון. בשש ורבע אנחנו שוב נפגשות בפינה הקבועה על קודא'ם. יש לנו בתיק בגדי ים כי אנחנו נוסעות לספא. אנחנו יוצאות בשום מקום ליד המוזיאון הטכני של ברלין, מרחוק רואים את המטוס על הגג ואני מתנחמת בזה שאם נחליט ברגע אחרון לוותר על ספא אפשר ללכת להתרשם ממטוסים וטנקים. אנחנו מגיעות למבנה מוזר עם גג בנוי משולשים לבנים. ושלט - ליקווידרום.

 


אסור לצלם בפנים. וזה היה הדבר המבאס היחיד. כל השאר היה גן עדן. נכנסנו, שילמנו 20 יורו על שעתיים. בדיעבד עדיף היה לשלם 24 על ארבע שעות. עוד 5 יורו השכרת מגבת. אמנם אפשר להביא מהבית אבל לא ראיתי אף מגבת עם כיתוב "מתנה מבנק הפועלים" אז אולי בכל זאת עדיף לשכור. ועוד 3 יורו לסליפרס שנשארו אצלנו למזכרת. מלתחות משותפות ותאים לאחסון כל הבגדים. אנחנו מתעטפות במגבת ויוצאות אל תוך מרחבי הספא. אנשים עירומים לגמרי או עטופים כמונו (עדיין) רובצים על מיטות, יוצאים ונכנסים לחדרי הסאונה, יושבים עירומים בג'קוזי על הדק שבחוץ, שותים משהו ליד הבר, שוחים או בעצם שוכבים בתוך הבריכה החשוכה (דווקא בבריכה צריך בגד ים אז וויתרנו). ולכולם לכל אחד ואחת מהם זוג כנפי חופש על הגב.

כאמור לצלם אי אפשר. אבל מצאתי פסל ליד KDW שממחיש פחות או יותר איך זה נראה.


מתחילות מסאונה יבשה עם מלח. חביב מאוד. אחר כך נכנסות לזאת של 80 מעלות. כיף. קצת מזכיר את חוף הים בתל אביב באמצע אוגוסט. אחר כך הסאונה של 90 מעלות. מטורף לגמרי. כעבור חמש דקות יוצאות בריצה (כן, עירומות, אם מישהו עדיין תוהה) וקופצות לתוך בריכה קטנה של מי קרח. ההלם ממי קרח משאיר לך רק שתי אופציות – למות על המקום מהתקף לב או לחיות לנצח. מכיוון שאני עדיין כאן, ברור שאחיה לנצח. אחר כך יוצאות לג'קוזי בחוץ ומצטרפות לכמה גרמנים שכבר יושבים בתוכו. הגיל הממוצע אגב סביב 45 פלוס. ללא ילדים כמובן.


עכשיו לסאונה רטובה, שם בגלל האדים לא רואים כלום, לטוב ולרע. ושוב סיבוב בג'קוזי ושוב 80 מעלות ובריכת קרח. ואז ליד הסאונה של 90 מעלות, זאת שקצת מזכירה את שערי הגיהינום, אנחנו רואות התקהלות. נכנסות פנימה בריצה כדי לא לפספס. כעבור דקה חמה מאוד נכנס מישהו חשוד עם תחתונים ונועל את הדלת.

כעשרים איש, 90 מעלות ורק זוג תחתונים אחד. בעל התחתונים שופך משהו על הגחלים והאוויר מתמלא בריח מנטה איקליפטוס, הוא מתחיל לנפנף במגבת, מזרים את הריח לכיוון שלנו, אחר כך נעמד מול כל אחת ואחד ומנפנף מעליו במגבת הזאת. זרם חום ריחני פרטי. זה מזכיר קצת טקס גירוש שדים או אולי משהו נגד דבר, חולירע, אבולה ואיידס. J חסרת המנוחה מנסה לברר אצלי מה הוא עושה ובעל התחתונים מסתכל עליה, שם אצבע על פיו ואמר בשקט "ביטה, פראו, ביטה". או במילים אחרות "בחיאת פראו, סתמי כבר! את מפריעה לרוחות הרעות לצאת".


כעבור חמש דקות עובד אלילים בתחתונים שוב שופך נוזל ריחני על הגחלים ומתחיל סיבוב שני של נפנופי המגבת. ההרגשה מוזרה על גבול על טבעית. בזמן שכל האיברים הפנימיים שלי כבר מזמן well done, אני מגניבה מבטים מסביב. לא בגלל מה שאתם חושבים. מה שאתם חושבים היה בשפע והיה גם בלתי ארוטי בעליל. ובכן, מעיפה מבט - חדרון קטן, כעשרים בני אדם שונים, בגדלים וצבעים שונים, מארצות שונות, מדברים שפות שונות, מאמינים כל אחד באלוהים של עצמו. יושבים ביחד, מזיעים ביחד, עירומים ביחד. פשוט בני אדם ביחד. ואני חושבת לעצמי שאם היינו מסתובבים עירומים ומדי פעם נכנסים לסאונה של 90 מעלות השלום היה מגיע הרבה הרבה יותר מהר.


טקס הוודו מסתיים ובחוץ ממתינות לנו צלוחיות עם שמנת חמוצה ודבש. לא לאכול, למרוח על הפרצוף. אנחנו מתמרחות כמעט עד כף הרגל. שיהיה. השעתיים שלנו נגמרות מהר מדי. אנחנו יוצאות אל תוך הלילה הקפוא מאושרות ונקיות על גבול טהורות, פורשות את הכנפיים ועפות לתחנת המטרו.

 


אוקי. הנשמה מסופקת אבל מה עם אוכל? הזיכרון מלובסטר ב-55 יורו כבר מעורפל לגמרי ובשעה עשר בערב אנחנו נכנסות למסעדה גרמנית לא רחוק מהמלון שלנו בכיכרsavignyplatz  המסעדה מלאה. השירות איטי אבל לבבי. ברך חזיר מבושלת עם כרוב ומחית אפונה, מרק פטריות יער ומנה סודית שמוגשת פה רק בחג המולד – אווז צלוי. בירות בחוץ ועוד קצת בירות בפנים והשעה כבר מאוחרת ואנחנו מסתכלות בפעם האחרונה להיום על הכנפיים הצחורות שלנו ומתפזרות כל אחת למלונה היא.


טיפים לתחזוקה שוטפת של כנפיים: ספא מעורב אחרי יום שופינג מטורף. לא לפחד לא מזה ולא מזה. להשאיר מחוץ לדלתות השקופות של הסאונה את הפולניה הפנימית, להיכנס בביטחון, בראש מורם וכנפיים פרושות בגאווה וליהנות מכל רגע.



מפלצות, בתי קברות, חצרות ושוב קניות

בבוקר אנחנו יוצאות למעוף קצר מעל קודא'ם וביקור בכנסייה החדשה והישנה. הכחולה וההרוסה. אנחנו מבלות חצי שעה נהדרת וכמעט מפעימה בין שתיהן.

 


משם ממשיכות למטרו ונוחתות ברובע ניקולאי שהתפספס לי בקיץ כי לנסיך היה מצב רוח רע.



הכנסייה, כמה חנויות שוות, קישוטי חג.



בצהרי היום J נפגשת עם קרוב משפחה שמתגורר פה כבר המון שנים ומוכן לעשות לנו סיור במולדת החדשה שלו. 


אבל ברגע שהאיש פותח את הפה אני מרגישה שהנוצות מתחילות לנשור לי. גם V נראית במצוקה, אנחנו מנפנפות ל-J ובן משפחתה המלומד ובורחות לשוק שליד מזרקת נפטון.


קרוסלות, סופגניות קטנות, יין חם, וופל בלגי, גלגל ענק, שמש שקרנית ושמיים כחולים כמו המעיל החדש שלי.



אולי בגלל שעברית היא לא השפה שבה אני חולמת, אני לא מוצאת את המילים הנכונות לתאר את התחושות. אני רק יכולה ללטף את הכנפיים ולהמריא לאן שהן לוקחות אותי גבוה גבוה אל הפסגות שנקראות אושר שלווה וחופש. כשלא חייבים כלום ולאף אחד. כשאין שום דאגה מלבד האם להחזיר את הכוס של ליקר ביצים ולקבל חזרה 3 יורו פיקדון או לשמור למזכרת ולהסתכן במשקל עודף בטיסה חזרה. אלוהים, אלוהים הטוב שלי, אני ממלמלת בלי הפסקה, תודה שנתת לי את פסק הזמן הזה להסדיר את הנשימה, בבקשה שאלה יהיו הצרות שלי, 3 יורו או כוס למזכרת.

 

 

אנחנו עפות אל תחנת המטרו ויוצאות בשכונה לא יודעת איך קוראים לה כי במפה הגדולה שלי היא לא מופיעה, אי שם אחרי תחנת פרנקפורטר טור נמצאת גלריה שנקראת זוזו-ויל. התוודעתי אליה באחד הבלוגים על ברלין והתאהבתי על המקום. גם V התאהבה. כשחזרתי מטיול כריסטמס שנה שעברה אחת התובנות שלי הייתה שצריך תמיד ללכת בעקבות הלב. זאת הסיבה שאנחנו כאן בשכונה הזאת שלא מופיעה על המפה. שכונה מדליקה, מלאת גרפיטי. 



אנחנו מגיעות אל מקום קטנטן, חנות - גלריה של מפלצות.

 http://www.zozoville.com.

 


אנחנו מדפדפות במאות תדפיסים, מתלבטות, בוחרות מחייכות וצוחקות בקול רם. כעבור שעה אנחנו יוצאות ולכל אחת מתחת לכנף יש עכשיו כעשר מפלצות טובות. וכשנחזור הביתה נמסגר אותן, נתלה במקום הכי בולט בבית ונחיה איתן באושר והרבה הרבה עושר. זאת התוכנית לפחות.

 


אוטומטית אני עושה אחורה פנה לכיוון מטרו. לא, אומרת V. אנחנו נלך בדרכים אחרות. בואי, תהיה ספונטנית. המילים "ממתי אני ספונטנית" עומדות לי על קצה הלשון ואז אני נזכרת שכבר יומיים אני כזאת. אנחנו עפות לאן שהכנפיים נושאות אותנו. פארק יפיפה, V אומרת בואי דרך הפארק. פוסעות על השביל המרכזי  מוקפות עצים של חורף. שותקות ומחייכות. 


ובערך באמצע מתברר שאנחנו בבית קברות. בית קברות שכונתי כנראה, כי מסביב בנייני מגורים. בית קברות מרווח, ירוק, שקט, תענוג של תחנה אחרונה ומנוחה נכונה. שתינו מסכמות שכאן בדיוק בבוא היום היינו רוצות לחכות לביאת המשיח. יחד עם המפלצות שלנו כמובן.


מעולם המתים אל תוך רחוב תוסס מלא בגלריות חנויות עם יצירות אמנות קטנות ויקרות, חנות תה ריחנית נפלאה, חנות תכשיטים, חנות לא יודעות מה מוכרים אבל קונות בכל זאת. עוד גלריה, עוד שקית.

 


אנחנו יורדות למטרו ועולות שוב באלכסנדר פלאץ. השעה מתקרבת לארבע מתחיל להחשיך הכיכר המכוערת הזאת הנוראית הזאת מפוצצת. קשה להידחס בין אנשים ונקניקיות, אחרי שלוש כוסות של יין חם כבר קשה להיזכר אם קניתי אתמול את הסנטה קלאוס הקטן הזה או שאני חייבת אותו (קונה, בטח קונה. כי סנטה נוסף מעולם לא הזיק לאף אחד). 



אנחנו מפלסות את דרכינו אל מחוץ למתחם מבלי להביט אחורה בזעם אל חנות הפרימרק שלא נדגמה וגם לא תזכה לביקור שלנו. פשוט שם, בפרימרק לא מייצרים בגדים לנשים עם כנפיים.


מכאן הדרך לוקחת אותנו אל ההופות. החצרות חשוכות לגמרי למעט אורות מהחנויות (שלא הורידו מחירים מאז הקיץ). חשבתי רציתי קיוויתי לראות קישוטים מדליקים או תאורה מיוחדת. כלום. משעמם ודי שומם. השוק ליד חביב ויקר להחריד ואנחנו נפרדות מהופות בלי צער. לפרוטוקול – ההופות נחמדות מאוד, כנראה עדיף להגיע במהלך היום כי בערב ממש לא כיף.



השעה כבר כמעט שש ובלית ברירה אנחנו מנמיכות ונוחתות ב-C&A. פעם אחרונה שאני שם. אחרי רומן בן שנים ארוכות ואהבה יציבה ושקטה אני מרגישה נבגדת. הסחורה רובה ככולה מכוונת לטעמן האנין של בנות דודינו, מלאה נצנצים ופאייטים וחסרת מעוף או צבעים עליזים. 



אחר כך מצטיידות בפטל וגבינת גורגונזולה בסופר הסמוך, חוזרות לחדר המפואר שלנו, אוכלות ארוחת ערב של מלאכים, משרות את הכנפיים באמבטיית קצף ארוכה וסוגרות את היום. 


 טיפים לתחזוקה שוטפת של כנפיים: לחבק מפלצת וללכת לאיבוד בשכונות לא מוכרות, ברחובות שלא מופיעים על המפה ובבתי קברות מזדמנים. למתקדמים: 

לסיים את הערב עם פטל וגבינת גורגונזולה.



חופשי זה לגמרי לבד

בבוקר אנחנו נפרדות. השותפות שלי יוצאות לחקור את גן החיות. אני שביליתי בו שעות בקיץ יוצאת היום לטיסת סולו.


מתחילה בשוק שמתקיים רק בסופ"שים בודדים בחורף ומתאכזבת קשות. הגעתי כנראה מוקדם מדי, השוק רק מתעורר. כמה דוכנים חביבים, במה ריקה ממתינה לסנטה, גודו או לאלביס, דוכן קרמים בולגריים עם מי ורדים (9 יורו מגוחכים לעומת 1.5 בסופיה) וזהו בעצם. סיבוב קצר ואני עפה מפה.



הנחיתה הבאה בשוק שקורה רק פעם אחת במהלך החורף ונקרא  Holy Shit Shopping 



תסכימו איתי שעם שם כזה קשה לוותר עליו. יצאת באמצע קרויצברג הלא אהובה. מייד טועה בכיוון, חוזרת, מגיעה, נחיתה רכה. 


 


תחנת כוח ישנה הוסבה לחלל תצוגה, שלוש קומות של עונג צרוף. 



כולל דוכן מפלצות מאתמול, בגדי מעצבים מטורפים, חללי תצוגה מוזרים, תמונות, תכשיטים כל כך נדירים שאת מצטערת שיש לך רק 10 אצבעות ורובן עמוסות כבר.


די.ג'י בכל קומה וגם שירותים מעוצבים.

 



קומה שנייה של אוכל, נציגי מסעדות איניות במיוחדת. טעים בטירוף.


אני מבלה פה שעות ארוכות.


 


וממריאה בשעות הצהריים המאוחרות ישירות לפוצדאמר פלאץ (פוץ-פלאץ ברשותכם). כמה התגעגעתי.


 


יש שוק, יש שעשועי שלג עם אבובים, יש קרוסלות ודוכנים אינסופיים אבל כל זה לא פוגם בכלל בכיעור הנהדר שלה. רק כשאני כבר שם, במרכז הפלאץ אני תוהה למה בכלל עזבתי. 


זה מרגיש לי הכי נכון והכי טבעי להיות כאן. אין לי שאיפה לפתח דיון בעד ונגד הגירה לברלין. המילקי פה אולי זול יותר אבל גם הדרך לאושוויץ מפה קצרה יותר. אני יודעת ומבינה הכול. וגם אתם לבטח. אני מדברת רק על התחושות הסובייקטיביות הכי כמוסות ומודחקות. פה בפוץ-פלאץ אני זאת אני. עם זוג כנפיים מפוארות, עם ריאות שלא זקוקות לניקוטין כדי לנשום, עם ניצוץ בעיניים, מרחפת מעל הקרקע, מעל להמון החוגג, מחייכת למראה קישוטי החג שקרובים לליבי הרבה יותר מכל סוכה למהדרין. פה אני זאת אני או לפחות אני כמו שהייתי רוצה להיות אילולא מיליון ואחד דברים שבשגרה שמונעים ממני להיות אני. טוב, הבנתם את הרעיון, בואו נתקדם.



נתקדם זה אומר הקניון החדש בלייפציג פלאץ שהיא ההמשך הטבעי של פוץ פלאץ.

 


 


הקניון ענק ומרכז את כל המותגים האפשריים. לא הייתי ממליצה לעשות פה קניות ארוכות. זה מעייף ומסחרר. אם כבר נכנסים לפה צריכים להיות מכווני מטרה ויעד. למשל חנות X רק הסוודר האדום שראיתי לפני יומיים ולא הספיקותי למדוד. מודדת קונה יוצאת.


 


עכשיו מהר למלון. קבענו עם השותפות שלי. חוזרת למלון ומגלה הודעה נוסח "הדייט שלנו מבוטל, נתראה מאוחר בערב". אחרי ניסיון פתטי של הפולניה הפנימית להיעלב (ככה הן זונחות אותך? לא לכבודן לאכול איתך ארוחת ערב?), אני סותמת לה את הפה עם הכנף, שמה עלי עוד שכבה של פליז ויוצאת אל השוק בז'נדרמריאן פלאץ. אני אוהבת מטרו, מאוד אוהבת מטרו. כלי תחבורה המועדף עלי בעיר זרה. מסדרונות, רציפים, אנשים. בעיקר האנשים. נוסעת בכוונה עם שלוש החלפות רכבת כדי לראות עוד ועוד. יוצאת בחושך מוחלט אל הפלאץ שבקיץ הייתה מגודרת ולא ממש התרשמתי ממנה. גם עכשיו לא, כי במקום הפלאץ יש דוכנים. השוק לא גדול. יותר מחצי מוקדש ליין חם ואוכל. השאר עבודות יד רגילות לגמרי.


אבל יש פה במת מופעים ואיזה הצגה משעשעת מאוד, והאורות והקישוטים יפים פה במיוחד. מרק גולש ופונש תפוזים הפעם בלי אלכוהול.


ואני חוזרת בארבע קווים שונים אל המלון. V מגיעה כעבור שעה, כבר עשר וחצי, העיניים נעצמות והכנפיים מבקשות מנוחה. לילה טוב ברלין יפה שלי, נעמת לי היום במיוחד.


טיפים לתחזוקה שוטפת של כנפיים – לנסות ליום אחד או לפחות לחצי, או רק לכמה שעות לצאת לסיבוב לבד לגמרי בעיר הגדולה.



יום אחרון. מעוף אחרון. נחיתה.

הטיסה בחזור ב-UP בעשר בערב. עשרים דקות נלחמת עם האתר שלהם לעשות צ'ק אין. חוץ מלשאול אותי למי אני אצביע בבחירות הבאות עלינו שלא לטובה, את כל שאר המידע הם דרשו וקיבלו. בלתי נסבל.

הטיסה חזרה כאמור בעשר בערב. אנחנו מאריכות את השהות במלון עד שבע. תמורת 62 יורו. יקר? מה פתאום, נוחות לא נמדדת בכסף. לא אורזות כלום בבוקר, מתפנקות על סלמון רוקפור ומיץ אוכמניות בפעם האחרונה.

 


 J מביאה את המזוודה שלה אלינו לחדר. אין לנו שום תוכנית להיום. את שווקי החג מיצינו, שוטטות בין גלריות קטנות (שזה מסוג הדברים שאני חולמת לעשות) תהיה קשה עד בלתי נסבלת כי צריך כל פעם להוריד וללבוש את המעיל. בלית ברירה אנחנו מתרכזות בהשלמות שופינג. נוסעות לחנות לציוד רכיבה (השותפות שלי רוכבות על סוסים כחלק משגרת היום שלהן). החנות נמצאת באיזה פרבר נידח. שעה הלוך שעה חזור. החג וגם החורף עדיין לא הגיעו לכאן. אבל הכול צבוע בצבעי שלכת מטריפים מה שהופך את בזבוז הזמן הזה (מבחינתי) לנעים ביותר.

 



נחיתה רכה בכיכר שליד KDW. ארוחת ביניים קצרה שכוללת שרימפס ברטבים שונים, עוגיות מקרון עם פטל ושמפניה.

 


עוד סיבוב מאוד יעיל בחנות המעילים. שוטטות ארוכה ומענגת בשוק החגיגי שליד הכנסיות. 


לעניות דעתי הבלתי קובעת – הכי מוצלח מכל אלה שראינו פה. הכי פחות עמוס, הכי הרבה יצירות מקוריות, רק פה הייתה שווארמת סלמון ומרק דגים ומה שהכי חשוב (כמעט) השירותים פה הכי נקיים. כמו שאתם מבינים דגמנו אותם בכל שוק.

 


בשלב כלשהו אנחנו נפרדות, אני ממהרת להיכנס לסופר השכונתי לקנות לנסיך 4 קילו של סוכריות האריבו. השותפות שלי ממשיכות לחקור את חנות הגרביים שבפינת קודא'ם.


בסביבות חמש כולנו מתאספות בחדר כדי להתחיל לארוז. חדר הארונות מפוצץ בשקיות, החדר הענק שלנו נראה פתאום כמו שדה קרב שבו המנצח היחיד זה אלעל שהולכים לעשות עלינו קופה עם עודף המשקל שלנו. אנחנו אורזות באהבה כל סנטה, כל קישוט, כל מעיל, כל מגף, כל ה-"לא יודעת בשביל מה קניתי".

שש בערב. אוכל ודחוף. 


J אומרת שבפינת אותה כיכר Savigny הנהדרת היא זוכרת מסעדה גרמנית. יוצאות בריצה לכיוון כיכר בתחושה של חצי עירומות כי את כל הגטקס, הגופיות, הגרביונים וכל מהשהיה העור השני והשלישי שלנו בימים האלה, כבר ארזנו. במקרה לגמרי, הייתי אומרת בדרך נס ממש J גם מוצאת את המסעדה המיוחלת. מפוצץ. הזמנתם מקום? לא. אז אין. לא, לא, אין לנו זמן לחפש מקום אחר. אנחנו מוכנות לשבת על הבר, על הכיסאות הגבוהים והלא נוחים, העיקר תנו לנו אוכל ברלינאי טוב ונעוף מכאן לכיוון שונפלד.



כנראה זאת החוצפה הישראלית או אולי היו אלה נפנופי כנפיים חינניות במיוחד של J, כך או כך, מרשים לנו לאכול ליד הבר. אנחנו רוצות מרק. איזה? לא ברור, בגרמנית זה נשמע משהו כמו "שוונצורזזחטונדבאדר זופה".הברמן מסביר שזה מרק מ"בייבי במבי". יאללה, שיהיה במבי. מרק מדהים סמיך וחם ובירות ושניצל בגודל של רובע מיטה, סלט תפוחי אדמה חמצמץ וטעים כל כך, בירות וכמובן שמפניה כי אי אפשר כבר בלי. למרות הדוחק והמוני האנשים אנחנו אוכלות בנחת, מנסות להתעלם מהעצב שמתחיל להתעורר מבפנים, עושות לחיים בחמש שפות ועפות למונית לשדה.

 


החתמת קבלות במכס בטרמינל A ואחר כך החוצה ברגל לטרמינל D משם ממריאים עם UP. בידוק רגיל מנג'ס של אלעל. משקל עודף של יותר משמונה קילו, שיחה מלב אל לב עם דיילת גרמניה לעניין השופינג הפנטסטי בברלין, טיול בנות, אווירת חג המולד והמזוודות שלנו נוסעות להן עם המשקל העודף מבלי שנשלם עליו גרוש. עוד בידוק ועוד בידוק, דיוטי, עוד שני קילו סוכריות האריבו לנסיך, עוד שיקוף ובידוק. ההמראה מתעכבת ברבע שעה כי הכנפיים של המטוס קפואות. מגיע מנוף שמסיר את הקרח ואנחנו ממריאים. ואז, ואז אני מרגישה איך הכנפיים המפוארות שלי מצטמקות ונעלמות. כעבור ארבע שעות ונחיתה רכה, בחמש לפנות בוקר במונית הביתה הפולניה הפנימית מפהקת מתמתחת ואומרת לי "שלום, חזרתי". אני מגרדת את הגב ולשמחתי מגלה שתי בליטות קטנטנות. הן שם, הן עדיין שם, כנפי החופש שלי. והן מוכנות לגמרי להתחיל לצמוח מחדש.

 


תודה אובייקטיבית

תודה לנסיך המלך שלי. אמנם התעוררתי בציפייה לאננס וסלמון לארוחת הבוקר וקיבלתי ערימת כלים מלוכלכים בכיור, אמנם בארבעה ימים זכיתי ממך לשני מיילים בלבד, האחד "הכלב ישן אצלך במיטה" והשני "אולי תישארי עוד קצת בברלין, נורא כיף לי פה", אמנם שוב השארת את כל הנעליים בסלון, אבל ילד שלי, המון המון המון תודה לך שאתה מאפשר לי את הבריחות האלה, את הקפיצות האלה, את הצמחת הכנפיים האלה.

 


תובנות סובייקטיביות

1. אין שום סיבה לנסוע לברלין בשביל שווקי חג המולד. את אווירת חג המולד מאגדות כדאי לטעום ביער השחור ובאלזס, את השלג שווה לראות בשוויץ או בבולגריה. לברלין נוסעים בשביל ברלין. שווקים, קישוטים, תאורה חגיגית מוסיפים חן לעיר המכוערת הזאת אבל הן לא הסיבה לנחות בה דווקא בחורף.

2. ברלין אדירה. ברלין נהדרת. ברלין אינסופית. ברלין לא מפסיקה לרגש.

3. שמפניה טובה לכל שעות הבוקר, הצהריים והערב.

4. אוכל של שווקי החג מעולה. אבל פעם ביום תאכלו משהו בריא, למשל ברווז צלוי או ברך חזיר אפויה. רק אנא, אל תנסו את הלובסטר ב-KDW.

5. תתגברו על המבוכה, מוסכמות ועכבות ותבלו כמה שעות בספא מעורב.

6. תחפשו את האירועים הקטנים או הגדולים החד פעמיים, אל תלכו אחרי מדריכי שיחור למיניהם או סיורי חינם. תמצאו לכם את הגלריה הקטנה בקצה העיר שתעשה לכם טוב, את שוק המעצבים המדליק, את המסעדה המקרית. משהו משלכם. משהו שתוכלו אחר כך לשבת עם החברים ולהגיד "במסעדה שלי בברלין", "בשוק שלי בברלין", "בגלריה שלי בברלין".

7. כשאתם משאירים מתבגר לבד בבית לכמה ימים תוודאו שיש גם מלאי של כלים חד פעמיים.

8. קשה להתאהב בברלין בפעם הראשונה. המטענים שלנו מונעים מאיתנו את קפיצת ראש הזאת לתוך אהבה. האהבה תבוא אחר כך, בפעם השנייה או השלישית, אל תוותרו על העיר הזאת והיא תצמיח לכם זוג כנפיים.


  


עפרה עמית-כהן
21/12/2014 01:54
אוף!!! כתבתי וכתבתי והכל נמחק ))-:

אלונוצ'קה יקירתי!
הייתי בברלין בשנה שעברה בערך באותה תקופה. ברלין שלי לא דומה כלל לברלין שלך. כמה כייפית ברלין שלך... גם אני רוצה מברלין שלך. חייבת לנסוע שוב.
אני מקווה שהפעם חרגתן מהמנהג שלכן ואכלתן את סנדוויץ הסלמון באותו יום ;)
אני מקנאת בעץ חג המולד שלך השנה. הוא עמוס בשקיות צבעוניות מלאות בכל טוב כמעט כמו העץ בתמונה.
יקירתי, אנא ממך, תצמיחי שוב כנפיים במהרה! כמה כייף כשיש לך כנפיים. גם לנו אבל בעיקר לך!
מלאן נשיבוקים, יקירתי!

נ.ב. כחול שמיים הולם אותך מאוד :)
אלונה
21/12/2014 10:05
עפרה'לה אהובה שלי המון תודה על המילים. את הסלמון אכלנו הפעם על המקום :-) מקווה שתחזרי לברלין, היא באמת באמת באמת אדירה! נשיבוקים מלאן.
מירב אליהו
21/12/2014 14:41
ניצלתי את ההזדמנות של שעות המתנה ארוכות ומתישות בהדסה עם אבא שלי, להנעים את זמני בקריאת סיפור של מלאכית עם כנפיים שיודעת למצות כל רגע ובדרך הכי נכונה ומיוחדת שאפשר, בעיר אחת גדולה ומרתקת.
תודה! תענוג לקרא אותך. מאחלת לעצמי לדעת להינות בדיוק כך!
אלונה
21/12/2014 17:49
יפה שלי, אני מקווה שאת כבר מחוץ לבית חולים ושהכול טוב. המון בריאות! ותודה לך יקרה שלי, על המילים הטובות!
אילון
23/12/2014 10:47
היי אלונה
קראתי, נהנתי, הכנסתי לרשימה וממתין בקוצר רוח לסיפור הבא.
תודה ובהצלחה.
אלונה
29/12/2014 10:08
הי אילון, תודה! גם אני ממתינה בקוצר רוח שייוולד הסיפור הבא ואז אוכל לנסוע בעקבותיו בעצמי :-)
יעל ארגוב
29/12/2014 09:39
יקירתי - עונג לקרוא אותך גם בפעם ה.... (מי סופר ?) הכנפיים שלך - הן כל הזמן שם. רק שבברלין קל לך יותר להרגיש בהן. וחוץ מזה שאת סופרת בחסד - את גם צלמת מוכשרת ביותר!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: