עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מילים. סתיו 2014

23/09/2014 19:33
אלונה

עונת הקלמנטינות

 

זה היה אחד התחביבים הגדולים שלה. אחד משלושה. הראשון ללא ספק היה פיצוח גרעינים. כלומר לא ממש פיצוח. יותר נכון קילוף. יותר נכון טיפול כמעט אישי בכל גרעין וגרעין. יותר מכל היא אהבה את אלה השחורים הקטנים. אלה שאנחנו קראנו להם "כמו פעם", אלה שנמכרים לפעמים בטיב טעם ולעתים רחוקות מאוד בבולגריה הצלחנו למצוא אותם בשווקים. אבל פעם, בעיר ההיא, במולדת ההיא, בילדות ההיא, בחיים ההם היא הייתה מתיישבת מול הטלוויזיה או ספר או עיתון ומקלפת אותם. אחד אחד. מניחה בערימה קטנה. אחר כך יוצרת עוד פירמידה ועוד אחת. אחר כך, והאחר כך הזה יכול היה לקחת שעות תלוי באורך התוכנית או הספר, היא הייתה קוראת לי ואומרת קחי. הייתי אוספת בזהירות את הפירמידה הקטנה מהגרעינים האלה ודוחפת את כולה לפה. היא הייתה מחכה עד שאסיים לבלוע מחייכת ואומרת "את רואה איזה אמא טובה יש לך".

  

כל טיול איתה, כל יציאה לסרט או תאטרון אז, שם, בחיים ההם לוותה ברגע אחד של טקס קבוע, חופן גרעינים לתוך כיס המעיל, המכנס, השמלה. יד אחת אוחזת ביד שלי, יד שנייה בכיס, מקלפת את הגרעינים. גם בזמן הסרט. גם בזמן הבלט או ההצגה. כשהיינו יוצאות החוצה הייתה מוציאה מהכיס תערובת בלתי אפשרית של קליפות וגרעינים, מעיפה את הקליפות עם פווו ארוך, דוחפת יד מלאה לפה שלי מחכה שאבלע ואומרת "את רואה איזה אמא טובה יש לך".

 

וכשאני עצמי כבר הייתי אמא היא הייתה מפנקת אותי בקופסה קטנה מלאת גרעינים מקולפים ומבקשת "רק תטעמי. אני רוצה לדעת אם אלה, הישראלים, טעימים כמו ההם, שלנו". ולא משנה אם הייתי בצום או עם שלשול או אחרי ארוחה או לפניה היא הייתה מתעקשת שאטעם. הייתי טועמת ואומרת "לא, ההם שלנו יותר טעימים". וכשהבן גדל וכבר מותר היה לו לאכול גרעינים והכול בעצם, היא המשיכה עם המנהג הזה, עם הטקס הזה של קופסה קטנה, של "רק תטעם", של "אתה רואה איזה סבתא טובה יש לך".

 

התחביב השני שלה הייתה הסריגה. היא הייתה סורגת על עיוור, בלי להסתכל, בלי להתבלבל. הכול. חצאיות מקסי ובגדי ים, סוודרים וצעיפים. וילונות ותיקים. השעות של סריגה היו השעות הבודדות בהן לא קילפה גרעינים. אמא, תקני סוודר? בשביל מה, אני אסרוג לי. 

כשלקחה את החתול האהוב שלה, קים, למשך 18 שנה הפסיקה לסרוג. הייתה צוחקת אומרת שהסוודרים יוצאים בשני צבעים כשאחד מהם תמיד שחור. קים פיזר את שערותיו בכל הבית כיאה לחתול פרסי שחור וגאה.

גם אחרי שקים נפטר היא לא חזרה לסרוג. רק כשהשתחררה מבית חולים מבולבלת ועצובה ביקשה לחזור לתחביב האהוב. בהתלהבות אינסופית טיילה בין המדפים בחנות קטנה לצמר, אחת הבודדות שנשארו עדיין. בחרה מסרגות, חוטים, חוברות עם דוגמאות (למרות שהכירה את כולן בעל פה). לא סרגתי כבר המון שנים, התלוננה באוזני המוכרת האדיבה. לא נורא, אמרה לה, זה כמו לרכב על אופניים. מי שסרג לא ישכח אף פעם. לידיים יש זיכרון משלהם. את לא תשימי לב, הידיים שלך יעשו בשבילך הכול.

בערב התקשרה בוכה. לא זכרה איך מתחילים לסרוג. רצתי אליה עצבנית וכועסת כי עד כמה זה כבר חשוב הסריגה הזאת. הראיתי לה איך, הזכרתי לה מה. בבוקר התקשרה בוכה. לא זוכרת מה לעשות עם המסרגות. היא הייתה משוכנעת שמשהו פגום במסרגות. היא הוציאה מהארון את כל הסריגים שלה, הסתכלה ואמרה, תמצאי לי חנות אחרת. זאת לא הייתה טובה. מצאתי. והניסיונות האלה לסרוג נמשכו עוד שנה. עוד ועוד חוטים ומסרגות נקנו. עוד ועוד חוטים ומסרגות נזרקו לפח. והיא לא הצליחה להיזכר.

 

והתחביב השלישי, הכי טעים שלה היה קילוף הקלמנטינות. פעם בשנה בתחילת הסתיו היא הייתה מתייצבת בעיניים בורקות אצלי בדלת. מחביאה משהו מאחורי גבה. נכנסת למטבח נעמדת בפוזה דרמטית ושואלת "נחשי מה קניתי". ואז מושיטה לי שקית עם כמה קלמנטינות ראשונות לעונה. הנה, בטח חמוצות אבל לא יכולתי שלא לקנות לך. היא לא הייתה משאירה לי את השקית. רק מראה. אחר כך הייתה חוזרת לסופר, קונה עוד כמה קילו, מתיישבת בערב עם עיתון מול הטלוויזיה ומקלפת. מפרידה את הפלחים, מערימה בפירמידות גדולות, אורזת בקופסה כתומה ובבוקר מביאה לי. קחי, שיהיה לך לקינוח בצהריים. אבל... רק תטעמי. תטעמי. רק לוודא שהן כבר מתוקות, שבאמת התחילה עונת הקלמנטינות. תטעמי בבקשה.


כל יום מתחילת הסתיו ועד סוף עונת הקלמנטינות קופסה כתומה הייתה מונחת אצלי במקרר. אחרי שהבן ואני היינו מסיימים לזלול, הייתי קופצת אליה, מחזירה את הקופסה. היא הייתה עושה עיניים מופתעות ואומרת "כבר? סיימתם את הכול? אני לא אספיק להכין לכם למחר". ולמחרת כרגיל - קופסה כתומה עם קלמנטינות מקולפות, מופרדות לפלחים. אם הפלח המקולף לא היה יוצא מספיק יפה, הייתה שמה אותו בקופסה אחרת, בשביל עצמה. את היפים והשלמים הייתה שומרת לנו. "אתם רואים איזה סבתא טובה יש לכם".

בסתיו הקודם כשהתחילה עונת הקלמנטינות הבאתי לה, ביקשתי אמא, תקלפי לי, זוכרת כמה אהבת לקלף כמה אני אוהבת לאכול. היא הסתכלה עלי ארוכות. חייכה את החיוך השקט, הנבוך שלה. ושאלה "מי את"?

היום התחילה עונת הקלמנטינות. והשנה הן מלוחות במיוחד.



אא
05/10/2014 09:28
הורס,כרגיל.
אלונה
05/10/2014 13:40
תודה, חבר
alon
13/10/2014 07:17
ריגשת אותי..
הזכיר לי סבתי עליה השלום...

בכלל - את כותבת מדליק. כאילו מישהי מקריאה לי סיפור.
אהבתי את הפוסטים שלך לגבי הטיולים. כתיבה זורמת ומצחיקה.. כיף לקרוא. אני גם אוהב שאת לא מייפה הכל - רושמת את האמת גם אם לא אהבת..
זה מרענן
אתמול במיטה עם אישתי לקחנו את האיי-פד וקראנו על הטיול ליער השחור.

היה כיף ומצחיק ואנחנו כבר מתכננים כזה טיול הרבה זמן.
יש לנו כלבה סיעודית שאנחנו לא יכולים להשאיר לבד בבית ולכן לא מממשים...

חפרתי.

שיהיה לך סוכות שמח ואנחנו ממשיכים לקרוא.

אלון ולילי
אלונה
13/10/2014 09:29
בוקר אור אלון ולילי.
"כאילו מישהי מקריאה לי סיפור" - זאת מחמאה ענקית בשבילי. המון המון תודה לכם על המילים הטובות. אשמח אם תישארו איתי.
יונית
13/10/2014 07:53
לכל אחד יש בלב את הקלמנטינות שלו.
שרק הריח מזכיר את מי שכבר לא איתו.
נוגע ללב.(שלי )
אלונה
13/10/2014 09:32
הי יונית, כן, הריח שמגיע משום מקום, מילה מקרית או כמה תווים וצנרת הדמעות מתמלאת. ולפעמים אני חושבת שזה מזל גדול כי ככה הזיכרון בכל זאת נשמר. ולפעמים הכאב בלתי נסבל. ככה זה.
זיוה
30/11/2014 21:26
אלונה,
עם הזמן שיחלוף אני מקווה כל כך שריח הקלמנטינות יגבר על ה"מי את" ועל הדמעות. קראתי עכשיו שוב איך הנסיך העיף את התור בנתב"ג באפצ'י אחד, איך קפצת לאגם המלכים עם הבגדים כדי להצטנן מהגערות של הסבתות, על הפרה הטירולית ועל כל האהבה וההומור שאת מפליאה להעביר. איזה יופי שכל הסיפורים שלך כאן, ויש להם בית. והכי כיף שיש גם תמונות שלכם, הנפשות הפועלות בכל סיפור. את ואמא הכי יפות בעולם.
אלונה
01/12/2014 08:35
הי זיוצ'קה, רק עכשיו אני מתחילה להבין שכשעוד היינו אני ואמא באמת הייתי הכי יפה בעולם. וגם היא. התובנות האלה שבאות בדיעבד לא נותנות מנוח, לא עוזבות, שוב ושוב גורמות לדמעות לזרום. אם רק הייתי מבינה כמה היא תחסר לי כמה דברים הייתי עושה אחרת, אומרת אחרת או שותקת אחרת.
יגאל
30/08/2018 13:48
תודה. לא צריך להוסיף כלום.
Tova
30/08/2018 17:16
במסעדה אצל עזורה ... /יוסי בנאי

בשוק הקטן ,שמאחורי השוק הגדול ,ראיתי במטבח בתוך סירים ,על גבי פתיליות

געגועים רבים שחיפשו קצת חום על אש קטנה

וכל ריחות תפוחי האדמה ,האורז וקציצות התרד שחדרו לנחירי

החזירו לי לרגע את אמי

שממנה אני בא ואליה לא מפסיק ללכת

אלונה, חיבוק חזק ממני
עמירם צברי
31/08/2018 20:47
כתיבה נפלאה תענוג גדול לקרוא כל פעם מחדש!
אלונה
02/09/2018 07:18
תודה איש יקר
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: