עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

ברלין. קיץ 2014

21/09/2014 12:12
אלונה
ברלין לא ברלין כן



ברלין לא


בפעם הראשונה שרגליי דרכו על אדמת אירופה זה קרה בברלין. עידן הטרום אינטרנט או כפי שמכנה אותו הנסיך כשבעולם הסתובבו רק הדינוזאורים והחברים שלך. טיול אחרי צבא, כרטיס פתוח לשנה, תיק גב. ושלושה חברים, שלושה אחים, מלח הארץ שירדו ממנה לברלין בניסיון לרפא את נזקי PTSD שהותירה בהם מלחמת לבנון. שלושתם הבטיחו לי בשיחת טלפון קצרה שישמחו לארח אותי ולהכיר לי את המולדת החדשה שלהם. כשדרכתי על אדמת ברלין כאמור, הסתבר שאח אחד כבר בכלא, השני ירד למחתרת והשלישי עסוק בהעלמת ראיות לפשע שמדורג גבוה מאוד בקובץ דינים פליליים של גרמניה (גם המערבית וגם המזרחית לצורך העניין).

 

אמנם היה לי איפה להתקלח ולהניח את הראש (מה שלא תמיד היה לי בהמשך הטיול), אבל בגדול נזנחתי לנפשי בברלין האפורה והלא נעימה. שוטטתי על קודא'ם, טיילתי בגן חיות, עליתי על במות תצפית על החומה, השוטרים וכלבי רועה גרמני שרק העצימו את תחושת אי הנעימות. יחד איתי גם רייגן ביקר באותם הימים בעיר ואמר: Mr.Gorbachev, tear down this wall!והיה גם פסטיבל מוסיקה שנמשך שלושה ימים וכעבור שנים אמרו עליו שהיה אחד הקטליזטורים לנפילת החומה.

שלושה ימים של ג'נסיס, דיוויד בואי ויוריטמיקס או במילים אחרות סקס סמים ורוקנרול שאחריהם עזבתי את ברלין ללא צער וללא שום חשק לחזור אליה. בקיצור לפני יותר מ-25 שנים אמרתי לעצמי חד משמעית: ברלין לא.

הכרטיס ההיסטורי

ברלין כן


כל מי שעבר גיל מסוים (נגיד 27) מכיר את הסיטואציה. ביקור שגרתי אצל רופא משפחה. הדוקטור מבלי להרים עיניים מהמחשב אומר "אוי, את כבר בת (נגיד 27) הגיע הזמן לעשות בדיקת גרפיה-קופיה-השד-יודע-מה-אבל-נשמע-נורא. ונותן הפניה לרופא מומחה. כעבור שישה שבועות מגיע התור לרופא מומחה שמבלי להרים עיניים מהמחשב קובע תור לבדיקה. בעוד שישה שבועות. בתום הבדיקה נאמר לך להתקשר למוקד לקבוע תור לקבלת תוצאות. מכירים? אם לא, סימן שאתם עוד לא בני 27.

ובכן, ערב חורפי אחד חזרתי מבדיקה כזאת של השד-יודע-מה-אבל-נשמע-נורא והרמתי טלפון למוקד מכבי לקבוע תור לקבלת תוצאות. נופר המקסימה בישרה לי שהתור (כמובן) בעוד שישה שבועות. סגרתי את הטלפון. שתי ברירות עמדו בפניי. האחת במשך שישה שבועות לחפש את כל הסימפטומים של כל מחלה אפשרית באינטרנט ואחר כך למצוא אותם אצלי אחד לאחד (למעט אולי פרוסטאטה וקדחת הלידה. אבל לא בטוח). אפשרות ב' הייתה לקנות כרטיסי טיסה ולהתחיל לתכנן טיול. וכך הודות למוקד זימון תורים של מכבי ושעות המראה נוחות מאוד של איזיג'ט, אי שם בסוף ינואר אמרתי לעצמי חד משמעית:  ברלין כן.

הבדיקה אגב אחלה, תודה ששאלתם. ועכשיו קדימה, להדק חגורות. אנחנו ממריאים.



ותודה לאלוהי המונדיאל


החבר'ה של איזיג'ט מתקתקים את הצ'ק אין ביעילות מדהימה. היעילות הזאת נשארת שם, בקומה הראשונה. למעלה מתוך 8 מכונות שיקוף עובדות רק 2. קטן עלינו. מה שגדול עלינו זה תורים ומחירים במתחם האוכל. לא שלא אכלנו. אבל לפחות לא נהנינו. הטיסה יוצאת בזמן ונוחתת חצי שעה לפני הזמן.

תוך עשר דקות אנחנו במונית. נהג חביב אומר "פלוס מינוס 40 יורו", פקקים אינסופיים וכעבור עוד חצי שעה אנחנו בפתח המלון. המונה מראה 39.90. מלון הקר'ס. נתעכב פה דקה. אנחנו לא מפונקים ובסך הכול רציתי מלון צמוד לקודא'ם אבל לא ממש עליו אלא מרוחק מקסימום 30 מטר ממנו, מזגן, אמבטיה, WIFI, ארוחת בוקר, שתי מיטות נפרדות, מאפרה ושיהיה יותר גדול מ-20 מטר כי כמו שאומר ידידי היקר T לא נוח לישון עם המזוודות עלינו. כאמור דרישות בסיסיות. בקיצור, המלון מומלץ בחום.


עוד במטוס החלטנו לא לפרוק כלום, רק פיפי והחוצה כי הנסיך כבר מכיר בעל פה את האתר של רשת סאטורן ודחוף לו לקנות אוזניות שם ועכשיואחרת בשביל מה בכלל טסתי איתך לברלין. תוך כדי פיפי צעקה של הילד אמא, יש להם מתקן מיוחד לשטיפת רגליים. חשש כבד מתגנב לליבי וכשאני סוף סוף נכנסת לחדר הרחצה (ענק ומפואר) אני מגלה בנוסף למקלחון אסלה ואמבטיה גם בידה. לוקח לי כמה דקות להפסיק להשתעל מרוב צחוק ולהשביע את הנסיך לא לשטוף בו רגליים.

יציאה מהמלון שלושה צעדים והנה קודא'ם. אהה כמה טוב. סטארבקס לאספרסו עם קצפת ומשהו יקר להחריד לנסיך. 


כל מטר שאנחנו מתקדמים לכיוון אירופה סנטר גורם לנו להוציא עוד ועוד  WOW


הדובים של ברלין מחכים למונדיאל

זה לא שלא ראינו כבר סטארבקסים מקדונלדסים או חנויות של אפל. באמת שראינו ובכמויות. אבל יש פה על קודא'ם אנרגיה מטורפת. משהו מדליק, משהו כייפי משוחרר, רענן ותוסס. תענוג של רחוב.


עוד חנות ועוד מסעדה ועוד חלון ראווה והכנסייה העתיקה והחדשה עטופות בפיגומים.


ומזרקה מוזרה מצחיקה.



וכשאנחנו קולטים את שני השלטים החשובים ביותר שיש  של KFC וסאטורן מתחיל הגשם. יש יותר מושלם מזה? יש. חכו ותראו.


אוקי.סאטורן. שוב, לא הראשון של הנסיך ובטח גם לא האחרון. מה שלא פוגם בהנאה שלו על גבול אקסטזה. 40 דקות. 40 פ-קינג דקות מהחיים שלי הלכו שם. קנינו? מה פתאום. הילד נהנה מהתהליך לא מהתוצאה. מדי עשר דקות הוא פולט בבקשה, מה כפת לך כולה 400 יורו. הסכומים משתנים אבל לא יורדים. אנחנו עולים לקומה שנייה למשחקי מחשב. כולם בגרמנית. זה לא מפריע לו לעבור אחד אחד ולהכריז  זה יש לי, זה הורדתי, זה יש להראל, זה שיחקתי עם תומר. אז תקני לי טלפון, כולה 480 יורו. ברקע נשמעות שאגות של העובדים. גרמניה משחקת נגד ארה"ב. ובינתיים מובילה.


עוד חצי שעה מהחיים שלי נגזלת ואני די מיואשת. למזלי הרב הנסיך לוחץ על משהו לא נכון וברחבי סאטורן נשמעת אזעקה. הפעם האושר על גבול אקסטזה הוא שלי.



אנחנו בורחים החוצה ל-KFC, סוכם שזה יהיה הראשון והיחיד בטיול. להפתעתי הרבה הנסיך ממלמל דווקא בא לי אוכל נורמאלי ואנחנו נכנסים לאחד הסניפים של  Maredoשפזורים פה כל עשרים מטר. מרק, בירה ראשונה לנסיך (בברלין מותר לו כבר בליווי שלי לשתות בירה), צלעות מצוינות והמבורגר מאכזב  מה זה? זה מקדונלדס זה לא אוכלהחשבון סביב 40 יורו.


החוצה. ואז... הו אז... מה שהולך על קודא'ם אחרי שגרמניה ניצחה. התנועה כמעט נעצרת. רעש, צרחות, שירה, בירות, ריקודים.




אנחנו חוזרים למלון והנסיך לא מפסיק למלמל למה אנחנו לא יכולים לגור פה? אני שותקת. הפעם אין לי תשובה.


ברלין לא: ההמבורגר ב-Maredo ממש לא שווה.

ברלין כן: האנרגיה המשתוללת של העיר הזאת. זאת לא השתוללות של חוליגנים שיכורים חסרי חינוך. זאת השתוללות של נעורים, נטולת רסן, חסרת מעצורים, בועטת במוסכמות, נעדרת בושה והכול בתוך מסגרת נוקשה של החוק והטעם הטוב. לא בטוחה שהבנתם, כי אני לא כל כך מצליחה להסביר. ברלין בעיניי היא אמסטרדם החדשה, ניו אמסטרדם (כן, אני מודעת לכך שהשם לא מקורי) למרות שאין בה סמים זונות ובניינים יפים בכמויות שיש באמסטרדם. אבל אם באמסטרדם לפעמים את ממלמלת לעצמך "אני זקנה מדי בשביל השטויות האלה", הרי שבברלין את מייד מרגישה יותר גבוהה, יותר רזה והרבה הרבה יותר צעירה.



יום של קולטורה ושופינג


ארוחת בוקר פנטסטית מחכה לנו. קטנה ואלגנטית. גבינות בוטיק ונקניקים מובחרים, לחמים חמים וריבות בצנצנות אישיות, מיץ תפוזים סחוט וסלמון מעושן והנסיך לועס קרואסון ריק ומקנח בקורנפלס ואומר חרא אוכל ואנחנו מוכנים לגמרי להתחיל את היום. 

מהמלון למטרו ולצ'ק פוינט צ'ארלי. תזכירי לי מי זה צ'ארלי? נכון, סיפרת כבר חמישים פעם אבל אני לא זוכרהקווים הירוקים על הכביש משרטטים את מיקום החומה. שני "חיילים" (או שהם באמת חיילים?) תמורת 2 יורו יצטלמו איתך בכל פוזה אפשרית. קצת מזכיר את הצילומים עם הבובות במאדאם טיסו. לא, תודה. עדיף להשקיע כמה יורו בסטארבקס שממול.



מכאן לפנורמה אסיסי.  כמובן שהילד מאוד רוצה: מה זה פנורמה. למה אני צריך את זה. אני לא נכנס. אחרי שלוש דקות אנחנו נכנסים לתוך הפנורמה והילד משתתק. מתחת לשכבה עבה של ציניות ואטימות של גיל ההתבגרות אני  רואה לכמה שניות את הילד הרגיש שלי. והילד הזה המום. כי אי אפשר שלא


המקום הוא אגרוף בבטן. מעביר היטב את התחושה, את האימה, את הייאוש של התקופה ההיא, של החומה ההיא. 


התאורה, הצלילים והצללים כל אלה הופכים את החוויה למושלמת. עמדנו שם על הבמה מעץ, כמו הבמות ההן, האמיתיות שהיו פזורות בצד המערבי לאורך החומה. עמדנו. שתקנו. חווינו. נפעמנו. 

מכאן לחנות בשמים קטנה ומטריפה של פראו טוניס. מוכרת אדיבה שואלת מה הריח שלך, שילוב של מה עם מה, לבוקר או לערב, ליומיום או לביקורים הקבועים באופרה. ואחר כך היא מתחילה לפתוח בקבוקונים ובין לבין מגישה כוס עם פולי קפה לאוורר את האף. כיף? פינוק נפלא. יקר? מאוד סביר. הריח? גן עדן פרטי. הנסיך מחכה לי בחוץ וכשאני מסיימת מסכם את החוויה שלי במילים משלו כמה זמן, מה את צריכה בושם, מי מריח אותך בכלל.

פראו טוניס


אנחנו חולפים ליד טופוגרפיה של טרור ומתקרבים למרטין גרופיוס באו. הלב שלי נעצר. שתי תערוכות שאני מתה לראות ואם יהיה תור הסיכוי שלי אפסי. 


ובכן, בשעה 11 בבוקר, ביום שישי בסוף יוני ישבו שישה קופאים בקופות של מרטין גרופיוס והשתעממו כי לא היו אנשים. בכלל. אני קונה ביד רועדת כרטיסים גם לתערוכת דיויד בואי וגם לתערוכה של האמן הסיני איי ווי ווי. ילדים עד גיל 16 חינם. קודם דיויד בואי. אסור לצלם בפנים.


מה אני אגיד לכם, אם אתם לא מעריצים שרופים של בואי - לא חובה. רגע, לא לסקול אותי. אני אומרת לא חובה אחרי שהייתי. וגם אתם תגידו לא חובה אבל רק אחרי שתהיו, כן? כי לשמוע באזניות של המדריך הקולי את מייג'ר טום ולקלוט שאת באמת עומדת בתוך התערוכה של דיויד בואי בברלין זה מסוג החוויות שאסור לפספס. למרות שמפית ספוגה בזיעה של המלך לא ממש ריגשה אותי. הנסיך שקט להפתעתי. נראה כי השלים עם מר גורלו ואולי כמו ברגע ההוא הקצר בפנורמה כשמתחת לשכבת הטמטום המתבגר צץ לו הבן שלי, אולי גם פה משהו בכל זאת עצר אותו מלהרוס לי את החוויה תוך כדי. אבל כשאנחנו יוצאים הילד מסכם את התערוכה של דויד בואי לא נהניתי בשיט. זה לא מוסיקה. זה זבל.


אנחנו נכנסים לתערוכה של הסיני. בעצם התערוכה שלו מתחילה כבר לפני, באולם הכניסה הענק. 



זאת אחת התערוכות המרתקות ביותר שראיתי אי פעם. אי אפשר להסביר את התחושות ואת האסוציאציות שהיא מעוררת, אבל היא מטרידה, מפעילה את המוח, מעוררת אי שקט.


אנחנו נכנסים לחדר מלא בצילומים של אצבע משולשת של האמן על רקע אתרי מורשת תרבות עולמית כמו הבית הלבן, טאג' מאהל, מגדל אייפל וכו'. הנסיך מתעורר לחיים ואפילו מתלהב. 


אחרי עשר דקות הוא מתיישב על מה שנראה כספסל באמצע החדר. שומר מבוהל נובח לעברו בגרמנית ורק אז אני שמה לב לשלט שמדובר ברהיט של שושלת מינג מהמאה ה-14 בערך. הילד נעלב עד עמקי נשמתו למה מי זה מינג שאי אפשר לשבת עליו אם כואבות לי הרגליים?

זה מינג

התערוכה כאמור מרתקת. וזה שהנסיך לא נהנה לכל אורכה למעט התמונות עם האצבע, לא מפריע לי בכלל. כי הוא ראה. כי מתישהו, כשההורמונים יירגעו, כשהשכל יחזור לתפקד, גם אם זה יקרה בעוד עשר שנים (אני מאוד מקווה בכל זאת שלפני), הוא ייזכר, יחזור לפה, למוצגים המרתקים של אי ווי ווי, יחשוב עליהם, והם יטרידו את מנוחתו כשם שטרדו את מנוחתי עוד ימים ארוכים אחרי הביקור.

תערוכה של הסיני



אנחנו ממשיכים לפוטסדאמר פלאץ. עם הפסקה מתחייבת לשווארמה. 

הנסיך במחווה למינג

אחרי שתי תערוכות אין סיכוי להכניס אותו לתערוכת דאלי כבר. נו שוין, נראה את דאלי בפעם אחרת. אנחנו מגיעים לכיכר, ברשותכם אקרא לה בקיצור פוץ-פלאץ. כמה שזה מכוער. ענק. עמוס. ומכוער.


אחר כך מרכז סוני וחנות של סוני והנסיך נשאר ללחוץ על המקשים ואני יוצאת החוצה לרחבה של מרכז סוני ובוהה סביבי. אלוהים, כמה שזה מכוער. אפילו חתן כלה לא מוסיפים הרבה יופי.



ואז המעלית המהירה באירופה או בעולם שלוקחת אותנו תוך 18 שניות ו-11 יורו לתצפית על העיר. תצפית זה טוב. אם היה על מה לתצפת. בחיים לא ראיתי עיר כל כך כאותית וכל כך מכוערת, נטולת חן, בלי טיפת אלגנטיות. כל מה שאנחנו מכירים מעיירות גרמניות מצועצעות כנראה קיים ביקום המקביל. ברלין מדהימה בחוסר החן והיופי. אני לא אומרת את זה לגנותה. זה עוד משהו ייחודי רק לה.

תצפית על העיר


בקיצור התצפית הייתה מיותרת לגמרי. אוכל סתמי של קניונים. שופינג ארוך ומאוד פורה, אבל מתיש. ואז אפשר שוב לסאטורן? יש עוד כמה אזניות שלא בדקתי. בא לי למות על המקום. אבל אני מבינה שזה בדיוק מה שהוא הרגיש בזמן שאני זמזמתי ארט' קונטרול טו מייג'ר טום. אז אני נכנעת ורק סוחטת הבטחה לביקור קצר ב-C&A בדרך למלון. אנחנו שבים לאירופה סנטר, מתעכבים בעוד כמה חנויות, קונים כמה קילו של פירות יער מכל הצבעים והסוגים וסוגרים את היום.



ברלין לא: תצפית. כל תצפית. כי אין על מה לתצפת פה. העיר הזאת מכוערת, כבר אמרתי? והמטרו גם מכוער. פייר, אני מאוכזבת. מברלין ציפיתי ליותר. תחנות מטרו מוזנחות, לא הכי נקיות ונורא משעממות.

ברלין כן: תערוכה של איי ווי ווי. פנורמה אסיסי. שופינג. השופינג פשוט פנטסטי פה. אי אפשר שלא לקנות. זול, מזמין וכל כך נוח.



חצרות מוזרויות שוטטויות


את הבוקר אנחנו מתחילים בהאקשה הופה. לפני הכניסה אליה שוק קטן של עבודות יד יקרות אש ופירות יער. 



אנחנו מתדלקים בערימה של פטל ונכנסים להאקשה.



אחר כך לסופי-גיפס הופה. 


ולהופה השלישית – הקמן הופה. נעים פה. מאוד נעים.


בית קפה בהמלצה של O שלמרות היותה אנגלופילית מבינה היטב בבתי קפה גם בגרמניה.

מקסים ביותר


כמה חנויות מעוצבות. שקט. מיעוט מבורך של אנשים. אפילו חנות קטנה של H&M וג'ינס ב-10 יורו. הנסיך מודד 80 זוגות בוחר אחד ומכריז  אבל אני לא נסחב עם זה כל היום. את רוצה, תקני לי ושימי אצלך בתיק. באמת? הג'ינס נשאר בהופה ואנחנו ממשיכים.


חנות הסוכריות של בון-בון מא-שרי. קונים שקית קטנה. מתי סיור הדגמה? ב-14:00. ועכשיו? אוף רק 12:30. לפני שנמשיך אני חייבת הרהור קטן. מה ההתלהבות הזאת מההפות? וזה לא שהן לא חמודות. זה לא שלא נעים לשבת פה בבית קפה. אבל בחיאת, זה הרי לא סימטת נילס יארד בלונדון שבא לך לחיות ולמות בה, זה לא רחוב רומר הקצרצר בעיירת קופשטיין האוסטרית שאת עוברת אותו בשבע דקות וחוזרת מייד להתחלה כדי שוב ושוב לחוות את האושר הזה. נכון שיחסית לכיעור הכללי של העיר החצרות האלה הן פנינה. בעצם הכול הרי יחסי. אז לבקר בשלושת ההופות? כן, בטח.


ואנחנו בדרך למוזיאון החפצים המוזרים או בשמו המלא מוזיאון סוריאליסטי לאמנות תעשייתית. מה זה החרא הזה? אפשר לנסוע לחנות סאטורן במקום? לא. אי אפשר. כעבור חמש דקות ואנחנו בפתח המוזיאון. בדיוק יוצאת משם קבוצה קטנה של גרמנים ואנחנו נכנסים לתוך מערת אלי-באבא או כפי שהאיש המוזר שהקים את המקום מכנה אותו – המעבדה של ד"ר פרנקנשטיין. האיש מתחיל לדבר באנגלית, אני קוטעת אותו ושואלת אם אפשר ברוסית (כמובן שקודם קיבלתי או.קי מהוד מעלתו).


האיש מחייך ועובר לרוסית צחה. כעבור שנייה הוא אומר "את יודעת מה, אני אנעל את הדלת שלא יפריעו לנו". והוא מתחיל להסביר. לא, להסביר זאת לא המילה הנכונה. הוא חופר, הוא נכנס לעומקים ולסיבובים מטורפים של אסוציאציות, הוא מספר סיפורים, פולט עובדות, מגלה בוז וסלידה לעידן הדיגיטלי, מתבדח, זורק שאלות ומצפה לתשובות חכמות (ממי בדיוק?) וממשיך וממשיך וממשיך.



אני מעיפה מבט מודאג על הנסיך ומגלה ילד מהופנט ונלהב. במשך שעה שלמה האיש מוביל אותנו בין החדרונים העמוסים של המעבדה הזאת.



כל החפצים פה היו פעם פונקציונליים. כל בורג כל מקל כל פרופלור היה פעם בשימוש והדוקטור המטורף אסף אותם ובנה את המוצגים כיד הדמיון הטובה שלו. דמיון חסר גבולות, לעתים עם ניחוח קל של פרוורטיות, אבל דמיון של אמן גדול. אני חוזרת על המילים האלה טירוף דמיון מוזר אמן כי זאת התחושה שמתלווה למקום הזה. זה הרבה יותר מרתק מהמלבן השחור של מלביץ' או כל מיני יצירות מודרניות נפוחות. מדהים? מדהים לא מתחיל לתאר את זה אפילו.



חדרון אחד מוקדש לעבודות צילום שלו (מוזרות מצחיקות מתריסות מאתגרות). תסתכלו ותבינו שהשפיות כבר מזמן עזבה את הבניין הזה.




בתחילת הסיור ד"ר פרנקנשטיין מראה לנו חפץ כלשהו ומבקש שבסוף נגיד לו מה זה לדעתנו. כמובן שאין לנו מושג. אחרי שהוא מגלה לנו אנחנו מרגישים די דבילים איך לא חשבנו על זה קודם.


זאת המטרה של המקום הזה, אומר הדוקטור - לגרום לכם לצאת מפה יותר חכמים ועם דמיון הרבה יותר מפותח. לא בטוחה שהשגנו את המטרה אבל נהנינו בטירוף. המלצה שלי, תבואו מוקדם או אם אתם רואים שיש בפנים מישהו, תשאלו מתי לחזור כדי לזכות במלוא תשומת הלב והחוויה. לא תצטערו.

החפצים המשונים


אנחנו יוצאים מהמוזיאון ונזכרים שבשעה 14:00 יש סיור במפעל הסוכריות. השעה  עשרה לשתיים. בריצה קלה אנחנו מתקדמים למפעל. לפתע ד"ר פרנקנשטיין עוקף אותנו, קורץ, זורק "אני לא עוקב אחריכם, אני רק רץ לשתות קפה" (נגיד שהאמנו לו...). אנחנו נכנסים למפעל והסיור מתחיל.


טוב, לא ממש סיור. איש נאה למדי מכין סוכריות לנגד עינינו. משהו כמו רבע שעה. אם אתם בסביבה תקפצו לראות. ילדים קטנים בוודאות יתלהבו. לא בטוחה ששווה  לנסוע במיוחד.

הסוכריות


לאן עכשיו? עכשיו ננסה לשוטט לכיוון אוריינבורג שטראסה ופרידריכשטראסה. כי מזמן לא שוטטנו סתם.


בדרך חולפים על פני מבנה כמעט הרוס עם כתובת על הקיר שבוודאות אני אמורה לדעת מה זה. אבל אני לא. רק בערב O מזכירה לי שזה שאריות של בניין תכל'ס. עצוב שלא זכיתי לראות אותו בשיא תפארתו. אבל גם היום, הקירות ההרוסים מעידים כי פעם היה פה משהו מיוחד, משהו בלתי רגיל. למרות שכל העיר הזאת זה בלתי רגיל אחד גדול.



מסעדה עם שירות זוועתי ואוכל לא רע ואנחנו ממשיכים לתוך פרידריכשטראסה. רחוב גדול רועש וסליחה, מכוער. אוקספורד סטריט זה לא. למרות שאנחנו כמובן נכנסים לחנויות וכמובן יוצאים עם שקיות.


איכשהו מגיעים כמעט עד לצ'ק פוינט צ'רלי כשאני נזכרת שפה בסביבה אמורה להיות כיכר ג'נדרמריאן ולא ראינו אותה. מה כיכר מה יש שם בכיכר הזאת מה כפת לי מהכיכר הזאת. אנחנו חוזרים במטרו תחנה אחת, עולים לרחוב ושוב אני לא מוצאת. עד שאני מתאפסת על המפה נשמע אני לא הולך. אני יושב פה ומחכה לך. אני רצה לכיכר רק כדי לגלות שהיא כולה חסומה ומוקפת גדרות כי יש פה אופרה בערב. הנסיך מרוצה. אני הרבה פחות.


מכאן שני צעדים לחנות השוקולד ריטר ספורט ובית קפה שלה. משהו כמו השוגר האגדי בבודפשט רק בלי השירותים המעוצבים. אבל עוגת שוקולד עם פטל הייתה  מעולה.

ריטר ספורט




ועכשיו למלון. יום ארוך היה. כמעט כולו מושלם. רגע, בירה ופירות יער. עכשיו באמת מושלם.
 

ברלין לא: כיכר ג'נדרמריאן המגודרת. חפירות אינסופיות ברחבי העיר. קבצנים שעולים לקרון המטרו מפעילים מוסיקה בפול ווליום מזייפים פזמון ועוברים עם הכוס לקבץ נדבות. לא נראה טוב, לא נשמע טוב, לא מרגיש טוב.

ברלין כן: מוזיאון החפצים המשונים. שוטטות בשלושת ההופות. שוקו עם קצפת בבית קפה של O



שווקים וקיטורים


יום ראשון היום. וכולם הבטיחו מזג אוויר גשום. לא סתם גשם. סערה סופה מבול. אתמול אפילו קניתי מטריות. אבל השמיים בהירים על הבוקר. המטריות נשארות במלון ואנחנו בדרך ארוכה אל שוק יום א' במאאורפארק. האזור מוזנח ודי מטונף. על השוק אפשר להגיד רק מילה אחת – זבל. ואם אתם מתעקשים אני ארחיב – מוכרים פה זבל, אין פה כלום חוץ מזבל, הזבל הזה אפילו יקר. 


אני תמיד מכניסה שוק פשפשים לכל טיול. עד כה לא התאכזבנו. בדרך כלל בשווקי יום א' אני מוצאת את המתנות הכי שוות גם לעצמי וגם לחברים. הפעם יוק. כלום. גם לא לעצמי. נאדה. מיץ רימונים סחוט כן. וופל כאילו בלגי כן. קניות ממש ממש לא.


אוקי, ומה עם קצת הופעות? כמה שיכורים שרים על הספסל לא נחשב. בחור עם גיטרה שמזייף דיירסטרייטס גם לא, למרות שהוא מאוד משתדל. אבל כן היה אחד. האחד. היחיד ששנינו הסכמנו ששווה היה לנסוע עד לפה כדי לראות אותו. הוא עמד בלי חולצה, עם מכנסיים מופשלות, עם מסיכה של סוס על הראש (לנסיך יש בדיוק כזאת מסיכה בבית אגב) ושר. שר לא רע דווקא אבל מתחת למסיכה לא היה ברור מה. שיכור? מטורף? לא ולא. איש צעיר נטול בושה ועכבות עשה מה שטוב בעיניו. שאפו. אנחנו זורקים כמה יורו לסוס המדליק וממשיכים לשוק שבשדרת 17 ביוני.


זה כבר נראה הרבה יותר טוב אבל גם פה קנינו ממש בקטנה. מפלס הקיטורים (שלו) עולה כל הזמן ומתקרב אל הקו האדום (שלי). אני חורקת שיניים כי אני רוצה להספיק להגיע לפסטיבל ג'ז בקרויצברג היום. ולמען הפסטיבל אני מוכנה להקריב את בריאותי לארוחת צהריים ב-KFC. אחרי האוכל הילד שבע אבל זה לא מפריע לו להמשיך לקטר.


רק במטרו בדרך לקרויצברג אני זורקת כדרך אגב שמדובר בפסטיבל מוסיקה והנסיך כמעט זורק אותי מהרכבת. אנחנו לא מספיקים לצאת מהמטרו מרחוק נשמעים צלילי גיטרה ונהרות של קיטור מתחילים להישפך על הראש המסכן שלי. ככל שאנחנו מתקדמים אל הבמות הוא נהיה יותר ויותר בלתי נסבל. עד לשלב שבו הקו האדום נחצה אני נעצרת מצביעה על הספסל ואומרת לו שב כאן אני אאסוף אותך עוד שעה. לצערי זה לא עובד. הוא ממשיך להשתרך אחריי ולהרוס לי את היום. על הבמה להקה שמנגנת שיר מדליק באיטלקית ואנשים רוקדים ושרים ונראה שטוב להם. ברור, אין להם מתבגר שממלמל בלי הפסקה אבל זה לא מוסיקה אבל אני לא רוצה אבל בואי כבר אבל למה אני צריך את החרא הזהברגעים כאלה אני מצטערת שלא קשרתי את החצוצרות לפני 15 שנה.



בכל זאת אני מצליחה לגנוב כמה שירים, אנחנו ממשיכים אל תוך ההמון שזורם באיטיות ובכיף (כולם חוץ ממני). 



מיליון דוכני אוכל, שני מיליון דוכני שתייה. בירות וגם מוחיטו בכל הצבעים, קוקטיילים, יין חם ועוד ועוד ועוד. סופגניות קטנטנות וכוס קפה נותנים לי פסק זמן של 30 שניות כי כשאני אוכלת אני לא שומעת.


אפילו שופינג יש פה. נעליים. ועוד איזה נעליים. אבל מה זה עוזר לי?


והוא ממשיך לקטר. מתקדמים עוד קצת. כמה טוב היה יכול להיות פה לבד. אני קונה לי כוס גדולה של מוחיטו. המוכרת מקסימה, המשקה נהדר, הילד בלתי נסבל. 


בהברקה של רגע אני מציעה גם לו. כפרות על 5 יורו ועבירה על החוק. העיקר שישתוק בזמן שאני מנסה לשמוע עוד הופעה.


שותק. חמש דקות בערך. אחר כך חוזר הניגון למה זה לא משפיע עלי, את בטוחה שיש בזה אלכוהול למה צריך לעמוד ולהקשיב לחרא הזה למה אני לא שיכור בכלל למה אני לא מרגיש שום כלום.


ולאט לאט אבל ממש לאט הוא נרגע. כלומר לא לגמרי, זה לא שיכולתי עכשיו לקפץ בין הבמות וההופעות שנמשכו כאן עד הלילה. אבל יכולתי לשמוע שיר אחד בלי הפרעות. יותר מזה לא ביקשתי. זהו, זהו, למטרו והביתה. די. יום לא משהו. המוחיטו היה 10.


ברלין לא: השוק במאוורפארק. לקחת את המתבגר לברלין גם נראה כרגע כ-לא מוחלט.

ברלין כן: בדוחק רב השוק של ה-17 ביוני. פסטיבלים שכונתיים שמתרחשים תמיד ובכל מקום, רק להתעדכן ולהשאיר את הילדים במלון.




יום שכולו רק טוב


בבוקר במיטה לידי מתעורר מלאך. אני בולעת כמעט בלי ללעוס את הסלמון עם גבינת רוקפור ומהר מהר לפני שהמלאך הזה ייעלם מוציאה אותו מהמלון. בתוכנית אי המוזיאונים. בדרך אני ממלמלת "רק מוזיאון אחד ואנחנו הולכים מפה". לתדהמתי הילד מהנהן בהסכמה.





פרגמון כמובן. מרתק. באמת באמת מרתק. אפשר לקחת גם מתבגרים. רק לא לחפור להם עם "השער נבנה במאה X, המזבח במאה Y". אמרתי לו תעצום את העיניים. דמיין לעצמך אנחנו עומדים בשערי העיר בבל. זה זאת עם המגדל? ועכשיו אנחנו נכנסים לתוכה דרך השער. מרגיש? ואללה, כן.


העתיקות הרומיות הפחידו אותו אבל הוא מציע לעלות את כל המדרגות כדי לצלם מלמעלה ולחסוך לי את המאמץ. האושר האימהי לא יודע גבולות ברגעים כאלה.



כעבור כחצי שעה אנחנו יוצאים החוצה. מוקדם עדיין. יש לנו כרטיסים לדנג'ן שקניתי מראש כי רק ב-14:30 יש סיור באנגלית. אז לאן? יאללה סיבובים ושוטטויות. 


חולפים על פני קרל מרקס והחבר(ה) שלו אנגלס. בגלל שני ההומואים האלה נכשלתי בהיסטוריה בכיתה ח'.


מנסים להגיע לכנסיית ניקולאי אבל כמובן הכול חפור. פונים למזרקת נפטון.


ומכאן הדרך לאלכסנדר פלאץ קצרה. אמא'לה, כמה שזה מכוער. אני שוב רושמת לעצמי נקודת זכות על זה שלקחתי מלון על קודא'ם ולא בחלק המזרחי של העיר. 


על אחד מחלונות הראווה אנחנו קולטים השתקפות השלט של מדיה מרקט. קובעים להיפגש בעוד 45 דקות בכניסה וכל אחד הולך להתעסק בשטויות שלו.


אחר כך יושבים לארוחת צהריים נהדרת ברשת בלוק האוז.

בלוק האוז

הגיע הזמן לדנג'ן. שנייה לפני שנכנסים הנסיך מתלונן שהנעליים החדשות עשו לו יבלת (70 יורו + יבלת, אחלה עסקה). אני מפנה את הראש שמאלה - סניף של DM, מפנה ימינה - בית מרקחת, מולנו רשת רוזמן. למה אני מספרת את זה? כי זה היה אחד ממיליוני רגעים בהם הרגשתי כמה נוח לחיות פה. תוך שלוש דקות עם פלסטר מפואר לא כואב כבר בכלל, אל תשכחי לקנות עוד כאלה פלסטרים ואנחנו נכנסים לדנג'ן. 


היינו כבר בזה של לונדון וגם בזה של אמסטרדם. זה שבברלין נפתח רק לפני כשנה. ובכן, מי שלא היה בזה של לונדון או זה של אמסטרדם – מומלץ. מי שמכור כמונו, מומלץ גם. כל השאר יכולים לוותר. למרות שמאוד מקצועי, חלק מהסצינות חוזרות על מה שכבר ראינו, חלק חדשות. האינטראקציות עם השחקנים תמיד משעשעות מאוד. אבל המקום הרבה יותר קטן מהאחים הוותיקים שלו.



ובכל זאת אנחנו יוצאים מאוד מרוצים. נכנסים לכמה שניות למלון רדיסון בלו עם האקווריום הענק באמצע, חושבים מה יקרה אם יהיה בו סדק, כל כך מתלהבים מהרעיון שהנסיך מסכים להמשיך לשוטט לאורך אונטר דן לינדן. שחפורה אגב לכל הכיוונים. 


גשם קטן מתחיל לטפטף.



אנחנו נכנסים לנויה ואכה. אהבתי מאוד. הנסיך שתק ולא נשמעה שום הערה צינית. מכאן אני מסיקה שגם הוא התרשם.




הלאה, לכיכר בבל. גם כאן אני מציעה לו לעצום עיניים. לדמיין חושך ומדורות גדולות וחיילים וספרים שעולים באש. הכיכר מצמררת. הריק שלה מחניק, מכאיב כמעט. הריק הזה עוצמתי ומרשים הרבה יותר מהמיצג של הספרייה הריקה שבעיניי לא תורם הרבה. הילד אגב עדיין שותק.




מכאן הדרך לוקחת אותנו אל שער ברנדנבורג.


קודם כל לחדר הדממה. יושבים כמה דקות רק הנסיך ואני ושותקים. נהדר המקום הזה. אל תפספסו.



וואי מה הולך פה מאחורי השער. היום בערב גרמניה משחקת נגד אלג'יריה. כל המתחם לכיוון טייר גארדן מגודר, מסכי ענק, מיליוני שוטרים, דוכני בירה ואוכל. עד המשחק יש עוד כמה שעות טובות ואם יתמזל מזלנו וגרמניה תנצח היום אולי נזכה בעוד כמה ימים לשבת פה במשחק הבא.




אנחנו ממשיכים לאנדרטת השואה. שילוב של מעין מצבות שהופכות לחומות ותחושת האין אוויר ביניהן, בתי מגורים מסביב, תיירים מצלמים, תיירים נחים, ילדים מקפצים ומתרוצצים, צחוק. 


לא יודעת. מצד אחד הדחף הראשון שלי היה לצעוק הי, אתם באנדרטה לשואה, תסתמו את הפה, קומו מהאבן, תחנכו את הילדים שלכם להתנהג בכבוד. ומצד שני אני חושבת שזה בדיוק הרעיון - החיים שממשיכים מעל, מסביב וליד האנדרטה. והזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים האלה. אבל אני לא סגורה על התחושות שלי לגביה.



מכאן חוצים את הכביש לראות את האנדרטה להומוסקסואלים. השער סגור. אני מתחנחנת לשוטר והוא פותח לנו את השער. אנחנו נכנסים לתוך הפארק ולנגד עינינו מתגלה להקה של ארנבות (שפנים?) שיצאה לעת ערב להתחמם בשמש. הם שורצים על הדשא כמו הסנאים בסנט ג'יימס בלונדון. 


האנדרטה עצמה מאוד מרשימה. כמובן שלנסיך יש מה להגיד על נשיקה בין שני גברים. אבל אני אחסוך מכם.


מכאן אין לנו דרך אחרת מאשר לפוץ-פלאץ. אנחנו רעבים ו-VAPIANO נראית כאופציה טובה. פעם ראשונה שלנו. אין לנו מושג מה עושים. אנחנו מרגישים כמו תושבי הקולחוז "ילדי סטאלין" שהגיעו לראשונה אל העיר הגדולה. 


הקופאית החביבה מסבירה לנו את תורת הכרטיסים הנטענים והביפרים הרוטטים. שתי פיצות סבירות, תה רימונים נהדר. סביב 20 יורו. מה שנקרא ארוחת ערב קלה.


יוצאים מוופיאנו ומולנו במה. וסביבה אנשים וכלבים. וכל מיני שלטים. נראה שכל אחד מפגין בעד או נגד משהו פרטי משלו כי אין שום קשר נראה לעין בין השלטים האלה.



למשל שלט "חיבוקים בחינם". לפני שהנסיך מתחיל להציק אני מתחבקת ארוכות (ובנעימות רבה) עם נציג הגזע הארי תכול עיניים. בחיי, המצאה נהדרת החיבוקים האלה. היו עוד כמה מחבקים חינמיים, אבל זה הראשון נחרט בליבי לעד.


על הבמה כמה חבר'ה מכוונים את הסאונד, שרים קצת מדי פעם ונראים טוב באופן כללי.



כמובן שאילולא המתבגר הייתי מתיישבת ליד המחבק שלי ומקשיבה למוסיקה, כאן בפלאץ הענקית הנוראית המכוערת הנהדרת הזאת שפתאום נראית לא רע בכלל. אבל אני אמא אחראית ואין לי ברירה אלא להגיד בלב "אני מבטיחה לחזור לפה לבד" ולרדת אל המטרו.



בדחף של רגע וכדי לתגמל את הנסיך על היותו מלך ומלאך כל היום אני מציעה להיכנס לסאטורן ולקנות לו סוף סוף אזניות. אנחנו עולים מהמטרו מול KDW ואני מספרת לו על החנות הזאת ועל המחירים שלה. ברור שאנחנו חייבים להיכנס לפה. נכנסים. המחירים מגוחכים. כלומר את מסתכלת על המחיר, מדמיינת לעצמך את הפרצוף של מנהל הבנק שלך ומגחכת. עולים לקומת האוכל. הנסיך מכריז שהוא חייב "משהו". הו, שקית של סוכריות האריבו. 1.28 יורו. קח, ילד, בכיף מגיע לך. העיקר זה לא הסוכריות (שעולות כ-0.80 יורו בסופר רגיל) אלא שקית של  KDW שאיתה הוא מסתובב. מכאן לסאטורן והילד זוכה למנת האושר לו. יום ארוך היה היום. ארוך נהדר מקסים ללא תקלות עם אוכל מצוין ועם ילד מלאך לצידי.

 



ברלין לא: מעט מדי חיבוקים בחינם מוענקים בברלין ובעולם הזה בכלל. והחפירות בעיר מתחילות לחרפן כבר.

ברלין כן: פרגמון, הקינוחים בבלוק האוס, נויה ואכה וכיכר בבל. חדר הדממה, פוץ פלאץ שלאט לאט עוברת לקטגוריה של כן. זיקוקים באמצע הלילה לרגל ניצחון על אלג'יריה.



יום שבו הסקרנות (כמעט) הרגה את החתול


על הבוקר אנחנו מתייצבים במוזיאון ספקטרום שליד המוזיאון הטכנולוגי. על אוסף המטוסים ושות' וויתרנו, נשארו שעשועי מדע. אנחנו לא מוותרים עליהם באף עיר. נמו באמסטרדם, טכנופוליס במכלן, ארמון הקסמים בבודפשט ועוד מיליון שאני לא זוכרת כרגע.



טוב, זה נחמד. זה חמוד כזה. פה ושם משעשע. לא משהו שלא ראינו קודם. יש אפילו משהו קטן שנקרא הבית המשוגע שמסתובב ומתהפך. כאמור חביב מאוד. הנסיך עבר מתקן מתקן והיה די מרוצה. ילדים יותר צעירים יתלהבו יותר.

ספקטרום


ממוזיאון הספקטרום אנחנו ממשיכים לבונקר האימה. לא לגמרי ברור מה מאחד את שלושת הקומות שלהמקום הזה. במרתף יש בונקר אמיתי שנבנה מתישהו במהלך המלחמה. או.קי זה ברור. בקומה ראשונה יש משהו שנקרא תערוכה על תולדות הרפואה שכוללת בובות שעווה כורתות רגל למישהו, חדר עבודה של מכשפה ועוד כהנה וכהנה חלטורות.


קבוצה ענקית של בני נוער, ברובם בני דודינו, מתרוצצת בין בובות שעווה הבינוניות מאוד. הם צורחים, מבהילים אחד את השני, דוחפים. ושום F__K מנומס שלי לא עוצר אותם. אנחנו מחליטים לברוח מהם לקומה שלישית. מה שנקרא חדר האימה. מה להגיד לכם? אימה. חושך. דמויות וצללים. חדרים עם בובות קו-קלוס-קלאן וברגע שאת יוצאת מהחדרון אל המסדרון החשוך, מאחוריך בין הצללים מופיעה דמות חיה ונושמת עם הכובע המשולש. כמובן מישהו קופץ עלי, עושה לי בוווו באוזן, נההה באף ועוד כל מיני לא נעים בגב.


הנסיך מאושר. לכי קדימה, אני אחריךצעדנו במסדרון החשוך הזה. נסיך שמתפקע מצחוק ואמא מטומטמת שלו ששברה את הראש איך לשעשע את הילד ומצאה את מה שעל מסך המחשב נראה כחוויה מדליקה. צחקתי בטח. קיללתי כמובן. ויותר מכל פחדתי.


בקיצור לבעלי עצבים חזקים במיוחד, בעיקר לכאלה שנרדמו ב"המסור".

בונקר האימה


ואז ברגע של אי שפיות אני עושה טעות איומה ונכנעת לדחף לאו בר כיבוש, לסקרנות שאוכלת אותי כבר כמה ימים - לבדוק את פרימרק המהולל. אוי לזוועה אוי לעיניים אוי לריחות אוי לקהל אוי לבושה (שלי). המחירים דווקא מצוינים. חוץ מזה הכול רע. אני עומדת נחנקת בתור אינסופי לתאי מדידה. ואז התור לקופות שובר אותנו. אני זורקת את כל מה שתכננתי לרכוש (בקושי שני פריטים. פרינציפ) על המדף הסמוך ואנחנו בורחים משם. איזה סיוט.

רק תבינו אותי נכון בבקשה, אני לא סנובית וגם לא מדפיסה שטרות של 100 יורו במרתף הפרטי כתחביב. אבל אני מעדיפה לשלם קצת יותר באחת הרשתות כמו  A&C או H&M. נכון שגם הן לא מספקות את חווית הקניה של הרוד'ס אבל בכל זאת, גם לי יש קווים אדומים בשופינג והם עוברים בדיוק שם, בקניון ההוא שבו ממוקם פרימרק ההוא.



גלידת מנטה שוקולד מצילה את מצב הרוח ואנחנו בחזרה לקודא'ם הבית שלנו לאכול. אחרי בדיקת שמונה מסעדות אין לי מה לאכול פה זבל של תפריט אנחנו מתיישבים לארוחה נהדרת בהארד רוק קפה.



לא מקורי, יחסית יקר אבל כל כך טעים. משקה תותים עם בזיליקום היה מושלם. גם הבשר גם הנאצ'וס  גם ההמבורג  גם השירות. רק החשבון היה גבוה באיזה 50% מהארוחות הרגילות שלנו. אבל שווה לגמרי. אז מה עשינו היום? שיחקנו עם חשמל אור וסאונד, צרחנו וצחקנו, למדנו בדרך הקשה שלא חייבים להיכנע לכל דחף ולספק כל סקרנות וקינחנו בבשר מעולה. יום טוב? לא רע בכלל.



ברלין לא: פרימרק. בשום אופן לא. לא רק בברלין. לא. נקודה. בונקר האימה.

ברלין כן: מוזיאון המדע לילדים צעירים או למתבגרים עם הרבה סבלנות (למי שיש כאלה). בונקר האימה (כיאני לא סגורה לגביו). ארוחה טובה בהארד רוק קפה.



איזה יום נפלא


התכנון המקורי כלל פסטיבל בגשר ומשם לאיסט סייד גלרי. אבל גיליתי בבוקר שהפסטיבל איננו. כלומר הוא ישנו אבל רק ביום ראשון הקרוב. בהברקה של רגע מציעה לנסיך להצטרף לסיור שנקרא "אמנות רחוב". ומייד מקבלת מה פתאום מה אני דביל להסתובב עם אנשים זרים במקומות משעממים. האמת שאם היה סתם אומר שלא בא לו הייתי מוותרת ונצמדת לתוכנית המקורית. אבל האנטי הזה גורם לי להתעקש. הסיור יוצא מאלכסנדר פלאץ ב-12 בצהריים. מגיעים חצי שעה קודם, הורגים רבע שעה בסטארבקס. עוד רבע שעה הילד תופס WIFI ומקבל עצות מהחברים בארץ. כולם מספרים לו שהסיור הזה סיוט. הם כמובן לא עשו אותו אבל יודעים בוודאות (כמוהו) שזה סיוט. חלקם לצורך העניין גם מעולם לא היו בברלין. אבל כאמור קובעים חד משמעית שהוא הולך לסבול קשות.


ב-12:00 הסיור יוצא לדרך. המדריך שלנו, בן מניו זילנד, מקועקע כמעט כולו, אמן גרפיטי בעצמו מוביל אותנו לשכונות ומקומות שבחיים לא הייתי מגיעה לשם לבד. התחנה הראשונה בקרויצבר. עכשיו בלי פסטיבל ג'ז זה נראה כמו פרברי עזה. גם האוכלוסייה בהתאם. 



אבל בן מספר על אמני רחוב, על שיטות העבודה שלהם, על ההיסטוריה של אמנות רחוב, שזה לא רק גרפיטי אלא הרבה מעבר לזה. הוא לא חופר עם עובדות, הוא פשוט מספר על משהו שקרוב לליבו, עם הרבה ידע וכבוד לאמנים.



מכאן שוב למטרו ולתחנת וורשאואר שטראסה, סוף הקו הירוק. אמא'לה גם האזור הזה לא משהו בכלל. בן מוביל אותנו לבית חרושת נטוש שמשמש כבית מלאכה של אמני רחוב.



אפשר להתרשם מהעבודות.



לראות אמנים בפעולה.



בן מסביר את ההבדלים בין סטיקרים לשבלונות לציורי קיר ענקיים. לוחץ ידיים לכמה אמנים שמציירים משהו מדהים על הקיר הריק. מוביל אותנו בין שרידי המפעל לעוד ועוד פינות מצוירות.



עכשיו תשאלו איפה הנסיך ולמה לא שמעתם ממנו עד עכשיו. ובכן, הנסיך פה, לצידי והוא מרותק, מוקסם, מהופנט, בולע כל מילה של בן, מצלם בלי הפסקה את ציורי הקיר, מתפעל, מתלהב, בקיצור – מי אתה ומה עשית למתבגר המקטר שלי?



אנחנו עולים על עוד חשמלית ואחר כך על עוד אחת ויוצאים אי שם ברחבי פרנצלאוור ברג אל הסטודיו של הקבוצה של בן.


הבניין מאכלס כמה וכמה צוותים כאלה. לכל צוות מרחב עבודה משלו. 



כאן בבית המלאכה שלהם אנחנו מתיישבים לגזור לנו שבלונות. אחר כך בן מראה לנו איך לצבוע, איך לייבש, איך ליצור. ת-ע-נ-ו-ג.


חוויה נהדרת, שונה מכל סיור סטנדרטי, ממליצה מאוד מאוד לילדים מתבגרים ולהורים עם ראש פתוח. אבל ההמלצה לראש פתוח תקפה לכל העיר הזאת כולה. בעיר הזאת ראש פתוח זה הדבר הכי חשוב שתצטרכו להביא מהבית.


אגב, את היצירה הפרטית שלכם תקבלו אחר כך למזכרת. 

הסיורים האלטרנטיביים


כל הסיור כולל הסדנה נמשך כארבע שעות. אנחנו נפרדים מבן בחיבוק ונוסעים למוזיאון המחשבים. קראתי עליו בבלוג המקסים של מיכל "רואה עולם" ואנחנו רוצים לנסות. לפני כן מתיישבים לסטייק מצוין בבלוק האוז שכבר התרגלנו לתפריט שלו.


אוקי, מוזיאון מחשבים. לא גדול, חמוד מאוד, מלא מוצגים אינטראקטיביים. הנסיך מחזיק מעמד 40 דקות שלמות וזה שיא מבחינתנו.

מוזיאון המחשבים



ועכשיו לאן? כולה שבע בערב. זהו, אני מת אומר הילד ואנחנו חוזרים הביתה. כמובן קצת פירות יער לפני בסופר השכונתי. אני שוקעת באמבטיה וכעבור כחצי שעה נשמעות קללות היסטריות וצרחות מהחדר. מה עכשיו? האוזניות ה-*&&^%%%@! לא עובדות *&##@$&@ מה לא עובדות? 250 יורו ולא עובדות? אימאאאשלהם. זה לא שלא הסברתי לו שעדיף לקנות בארץ בגלל אחריות. וגם הסברתי שההפרש של 200 ש"ח יעלה לנו אחר כך ביוקר בלי האחריות. אבל היגיון לחוד ומתבגר לחוד. בקיצור עד החצות כמעט אני מנסה להרגיע אותו ומבטיחה שמחר ב-9 בבוקר אנחנו בשערי סאטורן.


ברלין לא: לא לקנות מוצרים יקרים בלי אחריות. בחיי שזה לא שווה את העצבים.

ברלין כן: הסיור של אמנות רחוב. יש לחברה הזאת עוד כמה סיורים מרתקים, ביניהם סיור פאבים (מגיל 18). מוזיאון מחשבים לבנים בעיקר ולאלה שיודעים את ההבדל בין אטארי לפליי סטיישן.




על חתולים וליצנים


בתשע בבוקר אנחנו כבר בשערי סאטורן עם האוזניות. אבל הוא נפתח רק ב-10. שעה של עצבים מאוד מתוחים. בעשר בול אנחנו בחנות. ב-10:15 יוצאים ממנה עם 250 יורו ובלי אוזניות. מכאן הדרך לוקחת אותנו לגן חיות. ביליתי פה המון ימים בביקור ההוא שלי. גם פה אגב יש חפירות ועבודות בניה. אנחנו מתעכבים ארוכות ליד כל חתול. 





מיצי תמיד עושה לנו את זה, לא חשוב מה הגודל שלו. על אקווריום הוחלט לוותר הפעם. 


שלוש שעות של שוטטות וגלידה. גן חיות מטופח, מוצל, זמני האכלה מדויקים, בקיצור יופי של פסק זמן.


אחר כך ארוחת צהריים נהדרת שוב בהארד רוק קפה ולמלון.


יש לנו שעתיים וחצי עד להופעה של בלו מן גרופ. חברתי היקרה G  שביקרה בברלין לפני חודש קנתה לנו כרטיסים כי רציתי תאריך ספציפי, שעה ספציפית ומקומות מאוד ספציפיים. אז G קנתה לנו כרטיסים ואני שמרתי אותם בכספת ולקחתי אותם בתיק עלייה למטוס כי אם חלילה המזוודה תיעלם לפחות הכרטיסים יישארו. והם כבר שבוע שוכבים בכספת במלון והיום סוף סוף נממש אותם. בארבע וחצי יוצאים מהבית אל הפוץ-פלאץ. ככל שאני רואה אותה יותר אני גם מתרגלת יותר לכיעור שלה, ולא נעים לי להודות, גם מתחילה להתאהב בה.


קדימה לאולם בלו-מקס.


בזמן המופע אסור לצלם כמובן אבל לפני כן אני מגניבה כמה תמונות. אנחנו יושבים במקומות הכי יקרים אלה שנקראים פונצ'ו ומקבלים מעין מעיל גשם דק. כחול כמובן. נגד השפרצות של צבע, מים ומשהו בריח בננה.


האולם מחשיך והקסם מתחיל. שעה וחצי של צחוק, מחיאות כפיים, קריאות WOW, אינטראקציה בין הקהל לבמה, עוד צחוק ומחיאות כפיים, ועוד ועוד ועוד.


אז על מה המהומה? ובכן, מדובר בסך הכול במופע ליצנות. במקצוע העתיק הנפלא הזה שהולך ונעלם ביחד עם קרקס. מי שראה ליצנים בקרקס בבודפשט - איך הם מדברים ביניהם, את הבעות הפנים שלהם, את השטויות שהם עושים, את הטריק הזה כששניים צוחקים על השלישי וכולם צוחקים על הקהל, זוכרים? מכירים? בלו מן גרופ הם שלושה ליצנים מדהימים, מקצועיים, מלוטשים, עם בימוי מושלם, תאורה מושלמת, כוראוגרפיה מושלמת. אבל קודם כל הם ליצנים, הם כאן כדי לבדר את הקהל, לשעשע את הקהל, לצחוק עם ועל הקהל. יש להם מסיכות כחולות אבל בקלות אפשר לדמיין אותם עם אף אדום. הם אדירים. הם לקחו את הליצנות צעד אחד (או חמישים) קדימה. מזירות הקרקס הנודד אל אולמות היי-טק מפוארים. המהות אותה מהות, העטיפה מרהיבה. בידור נטו.


לא חייבים לקנות כרטיסים מראש ולשלם 80 יורו לשורות הפונצ'ו. האולם בנוי כך שרואים מצוין מכל שורה. בהצגה של שש בערב היו כמה וכמה מקומות ריקים באולם. אל תתקמצנו. תרשו לעצמכם ערב של כיף אדיר.



אנחנו יוצאים מהתיאטרון ואני מציעה אוכל. אבל הנסיך כבר מיצה את כל מטען טוב הלב שלקח איתו לברלין ומודיע שהוא רוצה הביתה. רבעק, הכיכר רק מתחילה להתמלא באנשים, בתי קפה, מסעדות, במות עם נגנים. הביתה! אני מצליחה להושיב אותו לארוחה די מיותרת בפיצה האט רק כי אני רוצה להישאר פה עוד קצת. 


עוד סיבוב בסוני סנטר, עוד אחד בכיכר. נפרדת ממנה שוב ושוב, מצלמת שוב ושוב את המגדלים המכוערים שלה, שוב ושוב אומרת לה שאני עוד אחזור. מאוהבת לגמרי.


ברלין לא: היום הזה כולו ברלין כן.

ברלין כן: גן חיות בכיף לכמה שעות שוטטות. כיכר פוץ-פלאץ שוב ושוב ושוב. וכמובן הליצנים הכחולים. תפרגנו לעצמכם ואל תוותרו עליהם.




30 מעלות בצל


חם נורא מהבוקר. מזל שלקחתי מלון עם מזגן. שבעה ימים לא הדלקנו אותו וישנו עם שמיכות פוך עבות. אבל היום הוא מציל אותנו. ובכן, יום אחרון שלנו ואין לי שום תוכנית. כלום. היום הזה נשאר ריק בכוונה להשלמות במידה ויהיו. סימנו V על כל התוכנית למעט איסד סייד גלרי אבל ב-30 מעלות היא תחכה לביקור הבא שלי. הנסיך אומר אני נשאר במלון ואת תעשי מה בא לך. מה בא לי זה קודם כל לקנות גבינות למלכה האם. יוצאת שורפת ונשרפת כשעה בחוץ. חוזרת. הוד מעלתו שוכב במזגן ומשחק בטלפון. אחרי חילופי מילים (זה המקום לצנזר) הוא מועיל בטובו לקום.


יש היום פסטיבל בינלאומי ה-38 של תיבות נגינה שיימשך שלושה ימים בכיכר שליד אירופה סנטר. אנחנו יוצאים להיפרד מקודא'ם. כלומר אני יוצאת להיפרד מקודא'ם והנסיך יוצא להרוס לי את הפרידה מקודא'ם. סטארבקס, חנות אפל, קצת מזכרות כי שכחנו לגמרי שצריך.


הכיכר שליד אירופה סנטר מלאה בדוכנים ובירות.



פה ושם כמה תיבות נגינה.



כמובן במה, שופטים, מתחרים. 



מגיעים עד KDW וזהו, אחורה פנה. כל כך חם שממילא אי אפשר להסתובב ואת השופינג שלי סיימתי כבר לפני יומיים. שוב ארוחת צהריים בהארד רוק קפה ולמלון לארוז.


בשש בערב מתחיל המשחק נגד צרפת. התוכנית הייתה להגיע לשער ברנדנבורג למתחם האוהדים הענק, במחצית השנייה להישאר עד סיום המשחק ולחגיגות ומשם להמשיך לביקור בכיפת הרייכסטאג. אבל כרגיל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אין כניסה למתחם עם מסכי ענק, דוכני בירה ואוהדים. מלא כבר. כנראה שהיינו אמורים לתפוס מקום הרבה הרבה לפני שריקת הפתיחה. שוטרים אדיבים ששומרים על הגדרות מציעים לנו ללכת כשני קילומטר לנקודה הבאה במחסומים, אולי שם ייתנו לנו להיכנס. אולי כן ואולי לא, מה שבטוח שאנחנו מוותרים מייד. מוצאים בית קפה קטן עם בירה ומסך טלוויזיה בגודל סביר.



המשחק מסתיים בניצחון הגרמנים. שירה ומוסיקה עולים ממתחם האהודים. אנחנו כאמור לא רואים כלום אבל שומעים מצוין ומתים מקנאה.


מכאן לרייכסטאג כי יש לנו תור לשמונה בערב.


בדיקות ביטחוניות, קבוצה של כעשרים איש עולה במדרגות הרייכסטאג. אנחנו נכנסים למעין תא זכוכית, הדלת מאחורינו נסגרת וזאת שלפנינו טרם נפתחה. כעשרים איש מצטופפים. עניין של כמה שניות. הנסיך מרים את הראש ואומר ועכשיו, גז!




עולים במעלית אל הכיפה. המראה מרהיב. 




הכיפה, התצפית, מיליוני המראות, העלייה למעלה, מנוחה קצרה, עוד צילומים, עוד ועוד. וברקע עדיין מוסיקה ושאגות שעולות ממתחם האוהדים.



לא לקחנו מדריך קולי או כל מדריך שהוא. ספגנו בכוחות עצמנו. מרשים, מאוד מרשים. מרשים ומטריד בו זמנית. את מסתכלת על דגל האיחוד האירופי והדגל הגרמני שמתנוססים מעל הרייכסטאג ולא יכולה שלא להגיד לעצמך ב-9 במאי 1945 התנוסס כאן דגל אדום. גם אם ניסינו לעקוף ככל הניתן את "אתרי השואה והמלחמה" בטיול הזה, זה כאן, זה תמיד כאן, זה תמיד יישאר כאן. כאן ובעיקר בתת מודע שלנו.



ועוד משהו קטן, אל תשכחו להיכנס לשירותים כשאתם שם למעלה. אין בהם שום דבר מיוחד. למעט הרגע הזה שאת מבינה שאת עושה פיפי ברייכסטאג.


ברלין לא: לא לוותר על מלון עם מזגן. חם בברלין בקיץ.

ברלין כן: ביקור בכיפה השקופה. אני מעזה להגיד אפילו חובה.





ארוכה הדרך הביתה


ב-11 אנחנו כבר בשונפלד. נעמדים בתור של החזר מס (29 יורו שלמים) רק כדי לגלות שקודם צריך חותמת מכס ואיש המכס מגיע שעתיים לפני הטיסה. איזה טיסה? כל טיסה. לא הגיוני בעליל אבל זה בדיוק מה שכתוב על השלט שלו. אנחנו עומדים בתור ולפנינו קבוצה של 22 (!!!) תיירים מרוסיה. לכל אחד מהם שקית אימתנית עם קבלות. שלוש פעמים אנחנו מחליטים לוותר על 29 יורו ועומדים לעזוב את האזור. בכל פעם מגלים שממילא צ'ק אין עדיין סגור. בינתיים ישראלים  מצטרפים לתור. מהר מאוד דוכן המכס הופך לאזור הנפיץ ביותר בשדה – ישראלים ורוסים אלה מול אלה, לכל אחד מעטפות ענקיות מ-H&M C&A, KDW. הטיסה למוסקבה ב-14:00 ולתל אביב ב-14:05. בהיותי ישראלית ממוצא רוסי אני מרשה לעצמי לזגזג בין שני המחנות והתורים המאולתרים שנוצרו כאן. אז קחו בחשבון שאם יש לכם החזר מס לקבל פקיד המכס מגיע במקרה הטוב שעתיים ורבע לפני הטיסה. איזה טיסה? כל טיסה מסתבר. 



אחרי שאנחנו מקבלים את ה-29 יורו שלנו אנחנו מלאי תקווה לבזבז אותם מייד על אספרסו ואוכל בדיוטי פרי. אשרי המאמין. תור אינסופי לשיקוף מזוודה. אחריו דלפקי איזי ג'ט כרגיל יעילים מאוד ותוך חמש דקות אנחנו כבר בתור הבא לבדיקת כרטיסי עליה למטוס, אחר כך תור לשיקוף תיק יד. זמן לסיגריה וקפה כבר אין. הנסיך רץ לבורגר קינג קונה ארוחה To go אני תופסת כמה סנדוויצ'ים וקדימה, עוד כמה דקות נסגר הבורדינג. בדיקת דרכונים, שער העלייה למטוס ושוב - הפתעה - שיקוף של תיקי יד ושיקוף גוף חלקי. מה זה זה? ממתי זה זה? איזה סיוט זה זה. הנסיך מתנהג למופת אגב.

ובכן, המראנו ונחתנו אבל אל תלכו עדיין יש לנו עוד תובנות לגבש.



מילה לנסיך


אמא אוהבת אותך עד הירח והכוכבים. אמא נורא נורא נורא תתגעגע אליך בכל הנסיעות הבאות שלה לחו"ל. אמא תביא לך המון המון מתנות ואתה תשמור טוב טוב על הכלב והבית שלנו בכל פעם שאמא תיסע בלעדיך, נכון?





תובנות סובייקטיביות


1. העיר הזאת מכוערת. אלא אם אדריכלות של ברזל וזכוכית עושה לכם את זה. אני מעדיפה את הבתים המצועצעים של אמסטרדם, את הארמונות של וינה או את הצבעוניות של מוסקבה הישנה. המבנים החדשים בעיר קרים כל כך והישנים מכוערים עוד יותר.

 2. ברלין מרגישה אימפריה. כלומר עיר בירה של אימפריה. לא של סתם מדינה. זאת התחושה. בהתחשב בהיסטוריה של גרמניה, לא בטוחה שזאת תחושה חיובית.

3. העיר הזאת אדירה. אין לי מילה אחרת, בעצם יש לי המון. היא מדהימה, היא מהפנטת, היא מרתקת, היא נהדרת, היא העיר היחידה שהייתי מוכנה לגור בה (להוציא את הכפר הנידח בבולגריה). העיר הזאת פותחת את זרועותיה לרווחה ומקבלת כל אורח בחיבוק חינם. היא מקסימה, היא חמה, חכמה, משעשעת, אנרגטית, צעירה ומאוד ידידותית למשתמש.

4. זאת עיר שיש בה הכולכל רשת, כל מותג, כל טעם, כל צבע, כל זרם אמנותי, הכול.

5. להפתעתי הגדולה העיר שקטה מאוד. עם כל המסיבות שלה, כל ההשתוללות שלה היא שקטה. הפעם היחידה שבה שמענו מוסיקה בוקעת מהאוטו הייתה בקרויצברג והשיר היה בערבית.

6. אפשר לטייל בברלין מבלי להקדיש דקה אפילו ל"אתרי השואה". אפשר לטייל בעיר ולראות רק את מה שמתחבר למלחמה ההיא. כדאי מאוד לשלב במינונים הנכונים.

7. העיר הזאת מנציחה את חטאיה ולצורך העניין את חטאי גרמניה כולה בקפדנות ודייקנות. יש לי תחושה שאי שם במרתפי רייכסטאג יש רשימה מסודרת מאוד של כל החטאים ומולם מסומן V. כל חטא מקבל את הסליחה שלו, את אתר ההנצחה שלו. לא אומרת את זה לא לחיוב ולא לשלילה. זאת עובדה.

8. ובכל זאת אני חייבת ווידוי. מדי פעם, לעתים רחוקות מאוד, כשראיתי כמויות גדולות של שוטרים (כולם מאוד ידידותיים אגב) במדים שחורים וכיתוב Polizei מאחורה, כשבמטרו נשמעה המילה Achtung, כשההמונים החוגגים הניפו עשרות דגלי גרמניה, צמרמורת קלה עברה בי. קשה לי להסביר את זה, זה כנראה ב-DNA. מדי פעם. משום מקום. צמרמורת קלה בגב. זה לא פגם בטיול, להפך, זה הוסיף לו רובד נוסף מבחינתי, כזה שמאלץ אותך, רוצה או לא רוצה, לחשוב. אגב לנסיך זה לא קרה. כנראה שהתחושה הזאת תיעצר בדור שלנו.


9. אז ברלין לא או כן? כן בהחלט. חד משמעית כן והרבה. אני את התשובה שלי נתתי. עכשיו תורכם.








פיני
07/11/2014 15:39
אלונה,
רק עכשיו גיליתי את האוצר הקטן שלך אני מתמוגג. נדמה לי שאנו מכירים ממקום אחר ואין לי סבלנות עד שאגמור לקרוא אז אני עושה הפסקה מתודית כדי להגיב וגם לפ.. אני רואה שבסוף מצאת מלון כלבבך במיקום מצוין...
פיני
אלונה
07/11/2014 15:59
הי פיני, כיף שגילית. לא רק שמצאתי מלון כלבבי אני גם מתוכננת לחזור אליו בעוד כמה שבועות. ואז גם ייוולד לו סיפור חדש :-)
מיקי
09/11/2014 16:51
כמה שאני אוהב לקרוא אותך!
קראתי כבר פעם במקום אחר כל מילה וכל תמונה של ברלין בלעתי בשקיקה!
גם כאן וגם היום לא ויתרתי.
אני לוקח אותך איתי לברלין פעמיים, אחת מהן תהיה מודפסת וכרוכה כחוברת יפה.
תודה, תודה ושוב תודה!
אלונה
09/11/2014 17:38
מיקי, אהבתי את ה-"פעמיים". ואם היית מחכה טיפה, היית מקבל גם סיפור חורף מברלין. עכשיו תצטרך לכתוב אותו בעצמך :-)
טובה
06/06/2015 18:41
את יודעת שברלין היא לא לא לא אצלי
אבל ברלין שלך היא כן כן כן ובפעם השניה (הראשונה קראתי בלמטייל)
גוייסתי לטובת הצעירה ,לחפש "באתר שלי" טיפים ואטרקציות (היא טסה בסוף החודש ולי יש קשרים בבטן)
מייד נזכרתי בסיפור שלך (בד"כ לא נכנסת לסיפורי ברלין) ושהיא אימצה אותך מסיפורי בודפשט ( והיא לא קוראת ספרים וסיפורים) וכל הפעמונים צילצלו
אלונה היקרה תודה שאת את
טובה
נ.ב רק אטכנולוגית כמוני ,שהבלוג שלך שמור אצלי בפייבוריט מזמן - לא יודעת שצריך להרשם בשביל לקבל עדכונים
אלונה
07/06/2015 11:43
טובה'לה, יקירתי, אני יודעת שברלין אצלך לא לא לא, זאת הסיבה שאני מתכננת שוב לחזור לברלין כדי שלפחות דרך העיניים שלי תכירי אותה קצת :-) לגבי הילדה - אולי יעניין אותה יותר סיפור כריסטמס בברלין יש שם יותר קניות שוות. ולעניין מאותגרי טכנולוגיה - אין לך מושג כמה זמן לקח לי עד שהבנתי מאיפה ולאן מגיעות התגובות. לפחות אני בחברה טובה. נשיקות.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: