עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

סופיה. מאי 2014

20/09/2014 12:34
אלונה
סופיה. בולגריה. סיפור פרידה.


אז איך הכול התחיל

(או אולי נכון יותר, איך הכול נגמר)


אני אקח אותך לבולגריה, אמרתי לאמא.

ואמא הנהנה.

אני ידעתי שהיא מעדיפה ברלין או פריז.

והיא ידעה שאני זקוקה לבולגריה.

 

ועכשיו בואו איתי לארץ שבה לעגבניות יש טעם וריח והאנשים מחייכים מהלב ולא מהנימוס, ארץ שבה האוכל אלוהי והמחירים מצחיקים, ארץ שבה אומרים "כן" ועושים עם הראש "לא" ולהפך, ארץ שבה השארתי את ליבי לפני המון שנים ומדי פעם אני קופצת לוודא שהוא עדיין פועם ומסוגל לאהוב. בולגריה, הנה אנחנו ממריאים.


בדרך האבנים הצהובות


בשלוש לפנות בוקר הנסיך חוזר ממדורות ל"ג בעומר.

בארבע אמא מתקשרת לוודא שהוא כבר חזר.

בחמש הכלב משוכנע שקמתי כדי לטייל איתו ומעיר בנביחות את הנסיך.

בשש מתבגר עצבני נובח "תנו לישון כבר" ודוחף אותי אל מאחורי הדלת.


מונית שהזמנתי אתמול לא מגיעה, שישים שניות של לחץ ומונית אחרת אוספת אותנו עם המזוודה האדומה לטרמינאל 1. אמא שלא ביקרה בנתב"ג בדיוק שלוש שנים מאז טיול השורשים לקייב, לא מבינה מה קורה פה, למה טרמינאל 1 מה זה לואו קוסט וכו'. אני מרגיעה, מספרת, מסבירה, חוזרת שוב ושוב "זה בסדר, אל תדאגי, תסמכי עלי".

קבוצה ענקית אינסופית של רוכבי אופניים עומדת לפנינו בצ'ק-אין עם האופניים הלא נגמרים שלהם. קצת עיניים והתחנפנות קצרה והם נותנים לנו לעבור. חה! ראשונות בצ'ק-אין, ראשונות בביקורת דרכונים, ראשונות בהמתנה לשאטל לטרמינאל 3. כאילו שזה משנה משהו, אבל ההרגשה טובה.

סנצוויץ' עם סלמון כמובן וקניות מאוד יעילות בדיוטי. רק לפני חמישה ימים  Wizzחנכו את הקו לסופיה. הכרטיס עלה אגב 49.90 ועוד 40 מזוודה אחת של 32 קילו. מי צריך מזוודה לארבעה ימים? אני. כי בלי קרמים בולגריים אני לא חוזרת.


טיסה כמעט מלאה שממריאה כמעט בזמן. בהמראה אני מחזיקה לאמא את היד. שונאת טיסות ועוד יותר שונאת המראות. תמיד כשאנחנו טסות ביחד אני מחזיקה לה את היד. תמיד ברגע שהמטוס סוף סוף מתיישר היא מעיפה לי את היד ואומרת "מתי תתבגרי כבר".

 

נחיתה רכה, תוך 10 דקות גם המזוודה האדומה כאן. דלפק מוניות Ok (הכי אמינות). מונית למרכז העיר כ-12 לבה שזה 6 יורו. החוצה למונית. מזג אוויר של אושר 23+. אני מציתה סיגריה. הנהג הבולגרי תופס את המזוודות. אני מבקשת רגע לסיים את הסיגריה, הוא מחייך ואומר "או.קי. סמוקינג טקסי". נכון, כל כך לא בריא. אבל – הערת ביניים – בבולגריה לא מנדים ולא רודפים אנשים בגלל חולשותיהם. אני שוב ושוב נוכחת לדעת שהארץ הזאת קיימת בדיוק ורק בשבילי.


הנהג בג'יבריש שנדמה לו כרוסית מדבר איתי על פוליטיקה ואולי על אשתו כי אני לא מבינה מילה, ומצביע על הר ויטושה שמבצבץ מכל פינה בסופיה. למעלה יש עדיין שלג.


הוא לוקח אותנו למלון סופיה פאלאס שבמרחק יריקה מהשדרה המרכזית ויטושה. פקיד הקבלה מקסים ויעיל. תוך שניות מקבלות מפתח. אנחנו נכנסות לחדר שנקרא סטודיו. ענק. מזגן, שתי מרפסות עם נוף נהדר לגגות רעפים והר ויטושה, מטבחון, פינת ישיבה. חדר רחצה בגודל של הדירה שלי עם אמבטיה מפוארת ומקלחון נפרד, אינטרנט חופשי. 

מלון נהדר


בלי להתעכב יותר מדי, החוצה. 20 מטר ושדרת ויטושה (ויטושקה בפי הבולגרים) במלוא הכיף שלה. היא מלאת בתי קפה מכל הצבעים והסוגים.



יש בשדרה מלא חנויות אבל אנחנו לא מתפתות עכשיו. אנחנו ממשיכות לכנסיית סבטה נדליה. פה ב-1925 היה ניסיון התנקשות בצאר בוריס. בפנים אסור לצלם, אבל יפה, תאמינו לי שווה ביקור בהחלט.



האזור הזה נקרא מתחם הסובלנות. כנסייה פרבוסלאבית, מסגד, כנסייה קתולית ובית הכנסת נמצאים ברדיוס של 500 מטר. פעם מדריך מקסים בשם אלכס, בבורגס הנטושה של סוף עונה, אמר לי "אצלנו בבולגריה לא נהוג לשאול באיזה אלוהים אתה מאמין. אנחנו מקבלים את כולם. אנחנו אנשים של שלום". 


ואנחנו בכיוון בית הכנסת דווקא. בחיים לא נכנסתי לבית כנסת בחו"ל. בארץ בפעם האחרונה זה קרה בבית ספר יסודי. בבולגריה רציתי.

רב צעיר, כמעט נער ונערה דתייה פוגשים אותנו בכניסה. אני מבקשת להתפלל. אמא לא נהנית אבל גם לא מתנגדת. הרב שואל אם אני קוראת עברית, כשאני אומרת כן שניהם בקול אחד עם המון הערכה ומשהו שנדמה לי כהערצה, שואלים "את מארץ הקודש"? ואנחנו מתפללים. 



בחיים לא ראיתי בית כנסת כל כך יפה. אנחנו נפרדות בהרבה דמעות וחיבוקים מהנערה, אני מודה שוב ושוב לרב הצעיר ובתחושה מוזרה, משהו רוחני כנראה (ואולי זה סתם רעב) אנחנו מרחפות החוצה.


אהה, אז זהו שעוד לא אכלנו. חזרה לכיכר סבטה נדליה ומסעדת Heppy שהסניפים שלה פזורים בכל רחבי בולגריה. אוכל מצוין, אווירה כייפית, חצאיות מיקרו מיני אדומות של המלצריות, תפריט נפרד של סושי (מעולה). ארוחה טובה עם בירה, קפה וקינוח סביב 10 יורו לאדם. יחסית לבולגריה יקר. בכלל סופיה יקרה יחסית לבולגריה. אבל מותר לה.





היינו בסופיה כמה פעמים. יום פה ויום שם, תמיד בדרך לכפר נידח כלשהו. אנחנו פונות לכיוון מלון שרתון וחנות TZUM. בפעם הקודמת שהיינו פה ישבנו כולנו  - שתי הסבתות, הנסיך, אבא שלו ואני בבית קפה והתענגנו על עוגות מטורפות בסכומים מגוחכים. נכנסות פנימה רק כדי לגלות שממה מפוארת. ים של חנויות ואפס אנשים.


החוצה. על כל המתחם הזה חולשים בניינים ענקיים בסגנון סובייטי ובפינה שלו מתחבאת כנסיית סבטה פטקה סמרדג'ייסקה אחת העתיקות ביותר בסופיה. לפי ויקיפדיה הבפנים שלה מרהיב אבל היא סגורה עכשיו וכל מה שאפשר זה להדליק נר זיכרון. אנחנו נמנעות אבל עדיין מתלהבות.



ומכאן אנחנו מתחילות לפסוע לאט לאט ולבד לגמרי בדרך האבנים הצהובות. נסיך פרדיננד הבולגרי נורא רצה להפוך את סופיה לוינה או בודפשט. כשהוא התחתן עם מריה לואיזה ב-1893 הם קיבלו כמתנה לחתונה אבנים צהובות לריצוף הרחובות הראשיים של העיר. אבל רק בשנת 1907 חלומו של פרדיננד התגשם והרחובות הראשיים של סופיה רוצפו בדומה לערי בירה אחרות באירופה באבנים האלה.


שמש מלטפת ורכה מלווה אותנו. לבד בדרך האבנים הצהובות ונדמה שתכף, עוד רגע יקרה קסם או נס ואולי הכול ישתנה והכול יהיה אחרת ואולי לא הכול אולי רק משהו אחד, משהו חשוב והכול יתחיל מהתחלה ויהיה אחרת אולי...


איפה אם לא בבולגריה אפשר לפסוע עם אמא בדרך האבנים הצהובות ולשתוק עם חיוך ולדבר בלי קול ולהמתין לנס או קסם.


האבנים הצהובות ממשיכות הלאה ואנחנו יורדות למעבר תת קרקעי בין שני הבניינים הענקיים האלה שחולשים על כל הרחוב. במעבר תת קרקעי כמה חנויות משובחות עם - סוף סוף - קרמים בולגריים עם מי ורדים. לא קונות. רק מציצות ומחייכות. הקניות עוד לפנינו. 




בית הנשיא והמשמר. בשעות מסוימות הם מתחלפים בטקס קטן וחמוד. יודעת בוודאות כי פעם ראינו אותם. ברגע הזה הסוללה במצלמה נגמרת. מפלס העצבים מזנק וחוצה מייד את הקו האדום. בקיצור בלי מצלמה אין לי מה לעשות פה. מחליטות לחזור למלון לנוח עד שהסוללה תטען ולצאת לסיבוב נוסף.



עד שזה קורה השעה כבר חמש וחצי בערב. אז אנחנו זוחלות טיפה החוצה לקנות דובדבנים ושטויות לארוחת ערב. פונות לרחוב Solunska וגל של נוסטלגיה שוטף אותנו עד דמעות. היינו פה לפני שמונה שנים.


שנה לפני כן התחתנתי בבולגריה וכשחזרנו והחלטנו שבקיץ ניקח לשם את כל המשפוחה. נסענו אז לכפר שלא מופיע על שום מפה, אי שם בהרי רודופי על גבול יוון. קליטה סלולרית לא הייתה ובמשך עשרה ימים נשמנו אוויר הרים צלול כראקיה, צחקנו וטיילנו בטבע הפראי של רודופי. כשירדנו מההרים להצטייד בקצת אוכל וקרמים בולגריים אבא של הנסיך קיבל צו 8 ב-SMS. מלחמת לבנון השנייה לא יכלה להתקדם בלעדיו. המבצע של הבאתו לסופיה, החלפת כרטיס טיסה, חזרה לרודופי לשתי הסבתות והנסיך, מציאת דירה והמעבר לסופיה בלי רכב להמשך החופשה, היה לא פחות מורכב והרבה יותר מוצלח מהמלחמה אגב.


וכך מצאתי את עצמי אחראית בלעדית על הסבתות והנסיך בסופיה במשך ארבעה או חמישה ימים שנשארו לנו עד הטיסה הביתה. שוטטנו אז המון בעיר. בעיקר אני ואמא. הנסיך העדיף להישאר עם המלכה האם בדירה ולראות טלוויזיה, אז הוא עוד היה ילד טבע והעיר לא עניינה אותו. אמא ואני הלכנו לאן שהרגליים הלכו. בין היתר בילינו שעות ארוכות פה, באזור הישן הזה של סופיה, כיכר סלאבייקוב עם שוק הספרים הגדול שלה. אפשר למצוא כאן הכול ובכל שפה.


אחרי ניגוב הדמעות הטובות אנחנו פולשות דווקא לחנות של DM ויוצאות עם 7 קילו ראשונים של קרמים תוצרת בולגריה. המחירים נשארים קבועים בין 1.5 ל-2 יורו. אחר כך סופר להשלמת ארוחת ערב וזהו, גם הסוללות שלנו גמורות כבר.


אז מה יש לי לספר לכם על סופיה? היא בוודאות לא פריז. וטוב שכך. יש בה נאיביות ופרובינציאליות, יש בה לפעמים תחושה שאנחנו עדיין בשנות ה-70 או ה-80. זה מורגש גם בלבוש של אנשים, גם בחלונות הראווה, גם במדרכות השבורות וגם בחצרות המוזנחות משהו. זאת לא עיר עשירה ואין בה מכוניות מנקרות עיניים או בנייני זכוכית ומתכת. אבל היא כל כך משתדלת לא להישאר מאחור. המון בתי קפה מפנקים, המון מלונות בוטיק, מסעדות בכל פינה במחירים מצחיקים. וגם זה לא העיקר. העיקר זה הרגשה שאתה רצוי כאן, שאתה אורח רצוי ואהוב. לא יודעת להסביר את זה. יודעת רק שפה אני מרגישה בנעלי בית. ועוד לא אמרתי מילה (כמעט) על קרמים בולגריים עם מי ורדים...



בכן, קרמים בולגריים עם מי ורדים


בלילה ירד קצת גשם. מזג אוויר סגרירי ונעים. ארוחת בוקר בסדר גמור ואפשר גם להזמין פנקייקס וכל מיני חביתות. לקראת עשר אנחנו יוצאות לסיבוב שמתחיל ליד התיאטרון הלאומי ע"ש ואזוב. בניין ענק ומרשים בתוך פארק. הערמונים פורחים.



מכאן לכנסייה הרוסית הקטנה.


 מולה ביצת המשאלות. זוכרים אולי איך בקייב ליטפנו מיליון פסלים ואפילו דגים חיים כדי לבקש משאלה? אז הנה גם פה בסופיה. מה כבר יש לי לבקש? פעם היו לי משאלות באמת משובחות – נעליים של מנולו, טיול לאמסטרדם, תרמיל של קיפלינג. בשנים האחרונות הדבר היחיד שאני מבקשת זה בריאות. ככה שביצת המשאלות יצאה בזול הפעם.



סביב הכנסייה הרוסית פארק קטן. עם פסל של פושקין ומלא ספסלים ופרחים. סופיה מזכירה את קייב עד כאב לב בגינות שלה, בפארקים, בספסלים, באנשים.



מכאן מעבר לכביש רואים כבר את כנסיית אלכסנדר נבסקי. אבל קודם שוב פארק קטן ושוק קטן של תמונות זבל ושל מדי צבא זבל ושל עבודות יד מקוריות לא זבל בכלל. כעבור חצי שעה אנחנו מחבקות באהבה בובת מכשפה נהדרת תמורת 5 יורו. המחיר ההתחלתי היה 15.



מתקדמות סוף סוף לכנסיית אלכסנדר נבסקי. הכנסייה נבנתה בכספי העם הבולגרי לזכר חיילים בולגרים, רוסים, אוקראינים, מולדובים, פינים ורומנים שבין השנים 1877 – 1878 נלחמו בתורכים. התורכים היו רעים לבולגריה. עשו פה מלא נזקים. המון מנזרים יפים הוחרבו.


בטיול הקודם בבולגריה ביקרנו במיליון מנזרים וליד כל אחד היו תמיד שני שלטים. האחד "נבנה בשנת X, נהרס על ידי התורכים בשנת Y". השלט השני תמיד סיפר שבמנזר זה (במערה זו, בכנסייה זו) הסתתר וסיל לבסקי מהתורכים. וסיל לבסקי היה מהפכן ונלחם בהם, רק שכמות השלטים האלה הביאה אותנו להרהר מי באמת עשה את המהפכה אם לבסקי רק התרוצץ בין מערות ומנזרים ברחבי בולגריה. אמא עוד מספיקה להגיד "מה קרה שלבסקי לא התחבא כאן" ואנחנו נכנסות פנימה.


הכנסייה אדירה. בפנים היא פשוט מהממת, משאירה אותך פעור פה אל מול היופי שלה. לדעתי הכי יפה מכל מה שראיתי אי פעם כולל הכנסיות של קרמלין. האוויר בכנסייה נקי, האווירה שלווה כל כך. אנשים נכנסים מדליקים נרות מתפללים. מישהי עומדת מול איקונה של האם הקדושה ממלמלת מנגבת דמעות מנשקת שוב ממלמלת. גם אני רוצה ככה. לפעמים אני חושבת כמה קל ונעים כשיש תמונות וציורים ואיקונות של האל והמשפחה המורחבת שלו. סליחה, סטיתי מהנושא. בקיצור הביקור בנבסקי עושה לנו טוב. 


בצד שמאל של הכנסייה דלת כניסה לקריפטה ובה אוסף ענק של איקונות. אני לא חובבת גדולה של איקונות אבל המקום מעוצב בצורה כל כך נעימה, רכה, כזאת שמזמינה לשוטט בין הקשתות ולהתרשם מעוד ועוד קדושים מעונים ועושי נפלאות (בטח גם מעונים). 



בכניסה לקריפטה פסל של כלב. תרומות לבית ספר לכלבי נחייה לעיוורים. ברור שאנחנו תורמות. גם אתם תתרמו בבקשה כשתהיו שם.


מכאן אנחנו עוברות את הכביש לאש תמיד לזכר החיילים הבולגריים שנהרגו למען המולדת. 


ליד- כנסייה נוספת קטנה סבטה סופיה, שגם עליה אנחנו לא מוותרות. 


אבל האוויר בפנים מחניק דחוס ולא נעים ואנחנו בורחות משם לגינה קטנה עם מזרקה ומים מינרליים. כל מי שעובר ליד מתכופף ושותה. אולי כי הבולגרים צמאים על הבוקר ואולי כי המים קרים וטעימים ואולי זה שוב משהו כזה שמגשים משאלות. אנחנו לא מתווכחות, שותות ונותנות לרגליים כמה דקות של מנוחה.


משיכות לכיוון האקדמיה למדעים. גם האזור הזה מרוצף באבנים הצהובות. 


הוא מלא בפארקים, פסלים לזכר צנחנים, טייסים, אזרחים שנהרגו במלחמה (איזה? אחת מהן).



פסל של קדוש (אחד מהם) ולידו פזורות אבנים עם מילים כמו "מוסר", "חמלה", "בריאות", "חירות".


הלאה לאנדרטה הרוסית. כרגיל "שלנו הכי גדול שלנו הכי ענק".  אבל על רקע ההר ויטושה אפילו הזוועה הסובייטית הזאת איכשהו מתקבלת על הדעת. 


מכאן לגשר הנשרים. לא משהו, ארבעה נשרים ששומרים על הגשר. זה כל הסיפור. כלומר בוודאות יש סיפור מאחורי זה שכולל לבטח גם את התורכים וגם את וסיל לבסקי אבל לא מצאתי לנכון לבדוק.


אחורה פנה ואנחנו בדרך למרקיה קטנה. קראתי עליה באתר חמוד עם המלצות של המקומיים. המקום שני מטר על מטר. שישה סירים עם מרק, סנדוויצ'ים, שתייה קלה וקינוחים. הכול תוצרת הבית. מדרגות קצרות למעלה וכמה שולחנות באווירה מקסימה



אני די מיואשת מאוצר מילים הדל שלי, כל הזמן רק "מקסים, נעים, כייפי, נהדר" אבל מה אני אעשה, זה לא אני, זאת סופיה. מרק וסנדוויץ' (שניהם מצוינים לאמצע היום) בעלות של 4 יורו. עם האוכל מקבלים מפית צהובה וכל מי שבא לו כותב עליה או מצייר עליה מה שבא לו ותולה אותה על חבל מיוחד למזכרת.

מרקיה מקסימה


עכשיו לאן? עכשיו נחזור שוב לבניין הנשיאות ונראה אולי החיילים יעשו את הטקס הקטן של חילופי המשמר. בדרך חולפות על פני מוזיאון לאמנות ובזווית העין אני קולטת כרזה שמה שאני מבינה ממנה זה תערוכת מירו. לא מפספסים תערוכה של מירו. מוזיאון קטן. כרטיס כניסה 1.5 יורו. 


עולות לקומה השנייה אין מירו. יש אולם של אמנים בולגריים. חלקם חביבים חלקם מוזרים.


איפה מירו? אהה, אומרים שלמטה. יורדות למטה. כמה חללים מעניינים מאוד ושלט שמגלה שזה לא באמת מירו, זה התלמידים של הסטודיו שלו. אוקי. שיהיה תלמידים. האמת? מרתק. באמת.


מכאן לבית הנשיא והחיילים אכן עושים את הטקס הקטן שלהם. 


זהו, הסוללה במצלמה מהבהבת. השעה שלוש. ספגנו מספיק קולטורה להיום, הגיע הזמן למשהו הרבה פחות מתוחכם - שופינג. ובלב שלם אנחנו יורדות למטרו, תחנה אחת ואנחנו יוצאות החוצה בשום מקום די מוזנח. שואלת מישהי, היא מצביעה לכיוון כלשהו, כעבור 100 מטר אכן קניון ענק. מלא מותגים, בתי קולנוע, מזללות. מודדת את כל הסניף של M&H כדי לחסוך זמן ועצבים בעוד חודש עם המתבגר בברלין. השלל לא משהו אבל לפחות צמצמתי את רשימת המאסטים בברלין.


אמא רעבה וגם אני כבר מוכנה למגש סושי ב-HAPPY. חוזרות באותו המטרו תחנה אחת (תכל'ס עשר דקות ברגל אבל לא נתקמצן על חצי יורו). הסושי יותר יקר מסתם בשר ככה שהנזק הפעם 20 יורו לאחד כולל חצי ליטר של איירן, משקה יוגורט לאומי נהדר, תנסו ותתמכרו. והחיוך של המלצרית לבבי ובחינם.


מכאן דרך שדרת ויטושה למלון וכמובן - חנות שנקראת "הוורד הבולגרי" ושם סוף סוף אפשר להגיד שבאתי על סיפוקי. בזמן ההמתנה לקופה נשמעים מבחוץ צלילים מוכרים כל כך. הארי קרישנה, הארי קרישנה, קרישנה קרישנה הארי הארי. לא מפתיע בכלל. הם תמיד אבל תמיד מוצאים אותי. יוצאת בריצה החוצה לצלם. 


חוזרת לקופה בדרך אוספת עוד ועוד קרמים. מתחננת לאמא שתעצור אותי אבל היא מוסיפה עוד אחד ועוד אחד ולוחשת לי "אל תשכחי את המלכה האם" (נכון, נכון, בשבילה אלה עם שמן זית) ואחר כך "אל תשכחי את M שסבלה אותך בכריסטמס" (נכון, נכון, M אוהבת את אלה עם יוגורט) והיא מוסיפה "ומה עם O? מה עם O?" (ברור, בשביל O האהובה, עם מי ורדים נטו). אמא לוחשת לי עוד ועוד שמות של חברות, הידיים אוספות עוד ועוד צנצנות, עוד ועוד שפרפרות, לידיים רגליים גוף פנים שפתיים ובעיקר לנשמה. החשבון הסופי מסתכם ב- 19 יורו והרבה נחת.


אז מה יש לי לספר לכם על סופיה? תייר זריז יעשה אותה ביום, יסמן V על כנסיית סבטה נדליה, על אלכסנדר נבסקי, השוק המקורה ובית הכנסתיאכל ארוחה טובה ב- HAPPY ובערב אולי יקפוץ למופע פולקלור וימשיך הלאה, להרים ולכפרים. טייל חכם יתעכב בה לכמה ימים, יתחבר לקסם שלה, לקצב האיטי שלה, לרוגע שלה, לפשטות האנושית שלה. סופיה משרה תחושה של ניתוק מהמירוץ. ניתוק מהזמן. ניתוק מהכאב. הר ויטושה שומר על העיר הזאת והעיר הזאת שומרת עלינו, האורחים שלה. תהיו טובים אליה. תהיו נחמדים אליה ולאנשים שלה. הם אנשים קשי יום, לא עשירים ולא קולניים, יש להם לב זהב, יש להם תמיד חיוך ומילה טובה בשבילנו. תהיו טיילים ולא סתם תיירים. תתעכבו בסופיה קצת. ואחר כך תצאו להרים ולכפרים. או תחזרו הביתה עם מטען עודף של קרמים בולגרים עם מי ורדים.


בין נזירים למלאכים


לפני כמה שנים חברה שאלה אותי "מה, לא היית במנזר רילה?" אז זהו שלא. איכשהו תמיד התפספס לנו, אף פעם לא היה בדרך וכל פעם אמרנו "בפעם הבאה". המנזר נמצא כ-120 ק"מ מסופיה, הוא הכי גדול והכי חשוב מכל מיליון וחצי מנזרים שפזורים ביד נדיבה בבולגריה. המנזר נבנה במאה ה-10, כמובן הוחרב לא פעם על ידי התורכים ואם זה לא מספיק אז גם בשרפה שפרצה פה בשנת אין-לי-מושג אבל מזמן. בערך במאה ה-19 המנזר שוחזר ומאז מושך אליו תיירים מכל העולם, הוכרז כאתר מורשת תרבות עולמית.

אבל איך מגיעים בלי רכב למנזר רילה? תחבורה ציבורית ישירה אין מסופיה. צריך להחליף איזה שלושה אוטובוסים בכפרים נידחים ולקוות שהם אכן יעמדו בלוח הזמנים. כמובן אפשר לקחת טיול מאורגן אבל שעתיים לכל כיוון להקשיב לכל הפרטים ההיסטוריים המעיקים, זה הרבה מעבר לכוחותינו. חיפשתי וחיפשתי ולבסוף מצאתי המלצות על חברה מקומית. הם עושים הסעות תמורת 25 יורו לאדם ועוד 5 יורו אם אוספים אתכם מהמלון ולא מנקודת מפגש בעיר.

הזמנתי, שילמתי דרך אינטרנט, קיבלתי אישור וב-9:15 בול הרכב היה ליד המלון. חוץ מהנהג עוד זוג יפנים כבני 97 פלוס פלוס. הנסיעה כשעה וחצי. הנהג בחור צעיר דובר אנגלית מלא ידע בכל תחומי החיים. אנחנו מקשקשים כל הדרך אל המנזר.

חברת הסעות וטיולים


ואז הוא מחנה את הרכב, עולים כמה מטרים אל חומות המנזר ושער הכניסה.



נכנסים דרך השער והנשימה נעתקת. המצלמה שלי לא מסוגלת לתפוס את כל היופי הזה. שקט מוחלט. רק קולות ציפורים.



יופי אינסופי 



יש מוזיאון קטן עם כל מיני איקונות (4 יורו כניסה) ועם יצירה אחת מדהימה שנקראת הצלב של רפאל. רפאל הנזיר שגילף את הצלב הזה מחתיכה אחת של עץ במשך 12 שנים, נעזר בזכוכית מגדלת ובסוף כמובן התעוור (לדעתי גם יצא מדעתו. אי אפשר שלא). על הצלב מגולפות 104 סצנות מהברית הישנה והחדשה ויותר מ-600 דמויות. ואת עומדת מול הצלב הזה מסתכלת עליו ולא מאמינה שזה מעשה יד אדם. זה לא הגיוני להשקיע 12 שנה בעבודה הזאת, זה הכי הגיוני במשך 12 שנה לעבוד רק על הדבר המושלם הזה. אני מצרפת פה תמונה שמצאתי ברשת אבל היא רחוקה מלשקף את מה שרואים בעיניים.


אחר כך עוד סיבוב צילום במנזר ועוד אחד.



יש אגב שירותים אבל עדיף להתאפק. במנזר היום גרים 8 נזירים ובישוף אחד והניקיון כנראה זה לא הצד החזק שלהם. 


שער השני של המנזר ואחריו עוד חניון ומסעדה ודוכני מזכרות. בטח קונה. איך אפשר לחזור בלי מזכרות ממנזר רילה?



חברתי N, מלכת סקוטלנד במיל', שביקרה במנזר לפני כמה שנים סיפרה על תחושת "סינדרום ירושלים" שנפלה עליה בעקבות הביקור. אני עדיין לא מרגישה את זה, זה יגיע קצת יותר מאוחר.


כעבור שעתיים נפגשות שוב עם היפנים החמודים והנהג ונוסעים כמה דקות למסעדה נהדרת שיושבת מעל מפל קטן. 



אגב רוב המבקרים במנזר היו יפנים. אני תוהה מה יש להם לחפש בבולגריה בזמן שאנחנו מחכים לאוכל. היפני הקשיש מספר שהם חרשו את כל אירופה כבר, והפעם שלושה שבועות בבולגריה ורומניה בתחבורה ציבורית ותרמיל על הגב. פייר? כל הכבוד ליפנים. 


מגיע האוכל. היפנים עם דגי פורל, אמא ואני עם מאכלים בולגריים – גבינה מטוגנת, לשון בקר בשמן זית, לחם שום נהדר, איירן כמובן. עם לחם שום הגזמנו ואני מציעה ליפנים לטעום. בזהירות הם מנסים לחתוך אני קורעת את הלחם עם הידיים ומציעה לגברת. היפנית מחווירה. אמא לוחשת לי שכנראה פגעתי באבות אבותיה ותכף מישהו יוציא חרב סמוראים. אבל הכול עובר בשלום, שני הקשישים מאוד ליבראליים ואוכלים בכיף את הלחם שום הבולגרי. 


אחר כך קינוח, יוגורט כבשים עם דבש ואגוזים, אני מראה ליפנים שצריך לערבב ולא לאכול בנפרד את היוגורט מהדבש. מרגע זה אנחנו כבר אחוקים לנצח.


אנחנו יוצאים לדרך חזרה ועייפות מטורפת נופלת עלינו. המוח מחורפן פתאום, כאב ראש חזק, עייפות כבדה כזאת, בלי טיפת כוח. אנחנו ישנות כל הדרך חזרה.


מתעוררות רק כשהנהג עוצר בכנסיית בויאנה שגם היא מאוד מעניינת לבטח, בנויה משלושה חלקים כשהראשון מהמאה ה-13 והשני... והשלישי... הכנסייה נמצאת בתוך פארק קטן ירוק מקסים. אבל זהו, אני כבר לא סופגת אינפורמציה בשלב הזה. כלום. בוהה ביפנים, הם נראים בדיוק כמונו, גמורים.


אז אין לי מושג מה יש בתוך כנסיית בויאנה. 


תוך עשר דקות אנחנו כבר במלון. אמא נשפכת ומבקשת לנוח. אני חייבת להמשיך לזוז כי אחרת אירדם גם. יוצאת החוצה לויטושה ולאט לאט מתחילה להתעורר. 



גם אספרסו קר מצוין עם באניצה שזה מאפה לאומי עם גבינה מלוחה, תורמים לחזרה לחיים. 


מכאן אני מסתובבת בויטושה ומתקרבת לבניין הכי מכוער בבולגריה – מרכז התרבות הלאומית עם פסל שהסובייטים הציבו כדי להזכיר לכולם מי פה בעל הבית. הפסל חצי הרוס מכוסה גרפיטי. בניין המרכז כל כך מכוער שאין לי שום חשק להתקרב אליו. אבל הפארק מסביב מלא חיים, ילדים, כלבים, אנשים, גלידות, תירס חם. מהשדרה נשמעת מוסיקה של נגני רחוב. הכול נינוח כזה, רך, נעים, שקט.




פניה לרחוב קטן, קראתי בטריפאדווייזר על חנות קסם שחבויה כאן. אני נכנסת פנימה ובעלת הבית שקצת מזכירה מכשפה מחבקת אותי מייד ושואלת מאיפה אני. שומעת ישראל ואומרת "אני רוצה לחבק אותך שוב כי אני אוהבת אותך". היא מספרת על עליית הגג בבית של סבתא שלה שבה מצאה מלא דברים אחרי שסבתא נפטרה ומהדברים האלה היא תופרת ומעצבת מלאכים. ולכל מלאך יש פתק עם מכתב אישי למי שיקנה אותו.



והיא קוראת לחנות הזאת "הילדות שלי" ומראה לי את הדובי הישן שלה. ותוך שניות ברור לנו שאנחנו מכירות כבר שנים. החנות מלאה באהבה, בעבודות היד שלה, בבובות שתפורות מהבגדים הישנים של הסבתא. מזוודה של הסבא מונחת בפינה, תמונה ישנה במסגרת "סבתא שלי הייתה נסיכה בולגרית" אומרת המכשפה. ואני בטוחה שזאת אמת לאמיתה. האישה הקטנה הזאת עם שיער נפוח בגודל כמעט כפול מהראש שלה עם עיניים כחולות ולק אדום על הציפורניים הארוכות בוודאות נכדה של נסיכה בולגרית.


והיא מדברת בלי סוף ואנחנו צוחקות ואחר כך בוכות ואחר כך מתחבקות ושוב צוחקות יוצאות לעשן ולהצטלם ליד העץ שהיא מקשטת כל שבוע בקישוטים חדשים, ואז שוב קצת בוכות וצוחקות בקול רם. וזה לגמרי לא נורמלי למי שמתבונן מהצד וזה הדבר הכי טבעי לעשות כשאת נמצאת פה בכוך הקסמים הזה עם המכשפה הטובה הזאת והמלאכים שלה שמחייכים אליך.


אז מה יש לי לספר לכם על רילה ועל סופיה? סעו לרילה. חובה. אבל בינינו, שאף אחד לא ישמע, חנות המלאכים של המכשפה אליזבט היא לא פחות מאסט מהמנזר. אמנם היא עדיין לא הוכרזה כאתר מורשת תרבות עולמית של אונסק"ו, אבל זה רק עניין של זמן



הוואלס האחרון


מהבוקר כלום לא הולך. יש ימים כאלה ואם היינו בבית הייתי מכבה את האור נכנסת מתחת לפוך ומחכה 24 שעות עד שיעבור. מחשבת כפירה מתגנבת ומציקה – מה זה משנה אם את בבית או בסופיה, תעשי מה שטוב לך. אבל אמא מבקשת מדרחוב ואת השוק המקורה. אני מתעכבת עוד ועוד ובעשר וחצי זוחלת החוצה. המדרחוב נמצא במרחק של עשר דקות ארוכות נורא מהמלון. טיילנו פה לא פעם. יש כאן חנות שמוכרת כותנה בולגרית. כלומר פיז'מות גופיות וכו' מכותנה טהורה בלי תוספות תורכיות או סיניות. יש לאמא לפחות חמש פיג'מות מהחנות ההיא. אבל היא רוצה עוד ומי אני שאסרב לה. המדרחוב עצמו איך לומר זאת בעדינות אך בכנות? אופנת עילית של קולחוז "לנין חי" קולקציית קיץ 1986. וסליחה עם הקולחוז.





בסוף המדרחוב החנות הזאת של   Bulgarsky Pamuk  (כותנה בולגרית). 

אמא צוחקת נזכרת איך במשך שנים קראנו לנסיך Pamuk   סתם כי התאהבנו במילה ובפיג'מות. נכנסות מציצות ויוצאות. חשק לקנות משהו אין. שמאלה מהמדרחוב היה שוק ירקות ומזכרות. נקרא ז'נסקי פאזאר (השוק של הנשים). היה. אין. שיפוצים נרחבים. שיואו איזה באסה של יום. אחורה פנה. רוצה למלון רוצה להיכנס מתחת לפוך.



אבל אמא שוב מבקשת. הפעם סיבוב בשוק המקורה. אוקי. שיהיה. השוק - אותו רעיון כמו בבודפשט. 


קומת קרקע אוכל, מלא דוכנים עם גבינות משובחות ובשרים, מתוקים, לחמים, במרכז בית קפה שמתמחה בקרפים עם מילויים שונים. 


אנחנו עולות לקומה שנייה שאמורה להיות קומת קניות רק כדי לגלות חנות אחת אינסופית של קוסמטיקה זולה. ממש זולה. אבל גם האיכות בהתאם. כבר אמרתי יום לא משהו? 


הביקור במדרחוב מומלץ בחום בכל זאת. הצצה נדירה לשנות השמונים. וכמובן הפאמוק הבולגרי. גם השוק המקורה חייב ביקור. לא לצפות למשהו ענק כמו בבודפשט, כן להצטייד בגבינות ולחמים להמשך היום.


זהו, עוד קצת סוחבות ובבקשה, אמא, בבקשה תני לחזור למלון. היא קצת כועסת קצת נעלבת קצת מאוכזבת. בשבילה חו"ל זה חג אינסופי ואין מצב שבגלל עננה של עצבות (שלי) ייהרס לה היום. אבל אנחנו חוזרות למלון ואני נרדמת עד הערב כי ימים כאלה הכי טוב להעביר בשינה.



בסביבות שבע בערב בכל זאת יוצאות לסיבוב אחרון, סיבוב פרידה. לאן? לשוק הספרים, לאותו אזור בו הדמעות זולגות מעצמן. שני החברים שעל הספסל מקושטים בפרחים (היה להם יומולדת או אולי חתונת הזהב).



ולידם עומדת נערה ומנגנת בכינור. צלילים צלולים של וואלס ישן ממלאים את האוויר. הלב ממריא ומתרסק, מתנפץ לחתיכות ואני חושבת שכנראה אני מזדקנת כי כל דבר קטן מוציא ממני נהרות מלוחים. ואולי זה בגלל שזה באמת הסוף, של הטיול הזה, של הסיבוב הזה, של התקופה הזאת. 


זהו, אחר כך כבר לא היה מעניין, אריזות, איפה שמתי את זה, איפה נעלם הזה, למה אני לא מוצאת כלום, למה קניתי כל כך מעט קרמים בולגריים... הזמנת מונית לשלוש וחצי בבוקר וכיבוי אורות.

אז מה יש לי לספר לכם על סופיה? היא נהדרת כמו שכבר הבנתם. היא יכולה למלא בקלות כמה ימים נעימים. ואחרי שתחזרו הביתה שבו לתכנן טיול ארוך  לבולגריה כי מי שפעם ביקר בבולגריה חוזר אליה שוב ושוב.



סוף דבר


בשלוש וחצי בבוקר בקבלה מחכה קופסה עם ארוחת בוקר ארוזה ונהג מונית שהקדים. טרמינאל 1 קטן. הטיסה ב-6 בבוקר ואין שום סיבה שבעולם להגיע לפני 4:30. דיוטי קטן וזול יחסית לשדות תעופה גדולים. החברים מ- WIZZ מתקתקים הכול מהר מאוד וכמה דקות לפני הזמן המטוס ממריא.

ובהמראה אני כרגיל מחפשת את היד של אמא. רק שכבר אין מי שתחזיק לי את היד. הנה, אמא, התבגרתי......


התפילה שאמרתי בבית הכנסת בסופיה הייתה קדיש. בארץ לא נתנו לי להגיד עליה קדיש. אמא נפטרה שלושה שבועות לפני הטיול הזה. כשישבתי שבעה, כשבוני המצבות ניסו לשכנע אותי להנציח אותה באבן כזאת או אחרת הבנתי שאני אעשה את זה בדרך שלי. והדרך שלי זה לקחת אותה לטיול אחרון, לחזור ולספר סיפור. לא סיפור של אבל, סיפור של פרידה געגוע ואהבה גדולה. ובעוד זמן מה הסיפור הזה ישקע במעמקי הרשת, אבל מדי פעם מישהו יתקל בו, יקרא ויזכור שהייתה לי אמא, וקראו לה שרה, והיא כל כך אהבה לטייל.


אמא שרה 1941-2014





עפרה עמית-כהן
29/09/2014 13:31
אלונוצ'קה,
קראתי ובכיתי אז וקראתי ובכיתי גם הפעם. אלופה את! אלופה שככה בחרת להיפרד מאמא שרה (שהעיניים שלה, מלאות בטוב, מושכות אותי אליהן כמו מגנט בכל פעם שאני רואה את התמונה שלה). כ"כ טבעי ומתבקש שתיפרדי מאמא אהובה בדרך שאת הכי הכי אוהבת - טיול בחו"ל. בדיוק ככה היא היתה רוצה ובוחרת להיפרד ממך. אז קניתי אתמול כרטיסים לסופיה ודבר ראשון שעשיתי הבוקר זה לקרוא שוב על סופיה שלך ושל אמא שרה. אני בטוחה ששתיכן תלוו אותי בסופיה. בחיוך וכנראה גם בדמעה קטנה שתזלוג מידיי פעם.... נשיבוקים, יקירתי....
אלונה
29/09/2014 13:59
עופרה'לה כמה חום ואהבה את נותנת לי במילים שלך. אני עדיין מתגעגעת אליה בטירוף, לפעמים מתפללת שהכאב הזה יעבור כבר ולפעמים מפחדת שהוא ייגמר. ברכות ברכות ברכות על הכרטיסים לסופיה. את תאהבי אותה והיא תאהב אותך. נשיבוקים בחזרה.
אורנה
03/10/2014 22:58
אלונושקה יקירתי,

הנה, חזרתי שוב לטיול הפרידה שלכן זו מזו. חזרתי לחנות הקרמים שלכן, חזרתי לאהבתכן את הפרחים (הורדים והחמניות שאמא קטפה בשביל הגרעינים, גם אם בבולגריה ולאו דווקא בסופיה)...

סופיה שלכן מלאת זכרונות טובים, בדיוק כמו כל הטיולים המשותפים שערכתן במהלך השנים.
אמא שרה תלווה אותנו, כפי שעפרהל'ה כתבה, ברחובות סופיה, בין החנויות ובמשיחת הקרמים.

נשיקות גם ממני,
אורנה
אלונה
04/10/2014 09:08
אורנה'לה יקרה שלי אני כל כך שמחה שאתן נוסעות ביחד, אני אלווה אתכן אחבק אדריך אמליץ אספר, הכול הכול כדי שיהיה לכם טוב בסופיה. והיא תחייך לכולנו מלמעלה. תודה!
אלון
17/10/2014 00:40
מרגש מפתיע מעניין...
אלונה
17/10/2014 08:41
תודה אלון. הרבה תודה
abke
05/12/2016 18:57
כתבה מצוינת והסוף מדהים ומרגש. ואני רק רציתי לדעת אם כדאי לטוס לסופיה בכריסמס לכמה ימים.
אלונה
05/12/2016 19:39
תודה. והתשובה היא לא. לדעתי לא. סופיה היא לא בירת החגיגות של כריסטמס. נסה את ורשה, ברלין או מוסקבה.
עינת
23/09/2017 13:19
חיפשתי כתבה טובה על סופיה , הגעתי לכאן. קראתי בשקיקה עקבתי אחרי התמונות ועכשיו על סיום הקריאה בוכה ובוכה. כמה מרגש. איזו פרידה מדהימה. בטוחה שאמך שם למעלה אוהבת וגאה בך.
אלונה
23/09/2017 17:20
הי ענת, תודה לך על המילים הטובות. בדיוק כמו שכתבתי, מתישהו מישהו ייתקל בסיפור הזה. תודה לך המון תודה.
עינת
24/09/2017 23:06
ובנוסף, עלה בי רצון גדול לקחת איתי את אימי לטיול. עכשיו נותר רק לשכנע אותה.
אלונה
25/09/2017 06:53
קחי אותה, תעשי הכול כדי לשכנע אותה. 9
עינת
27/09/2017 23:28
מעדכנת שלוקחת את אמא שלי ושתי בנותי לסופיה בדצמבר. מתרגשת מאוד. קניתי כרטיסי טיסה ועכשיו מחפשת מלון סופר מרכזי.
אלונה
28/09/2017 07:04
עשית לי את היום. תודה גדול!
taga
16/10/2018 18:39
חיפשתי בולגריה בפורום טיולי משפחות וכמובן שאת עלית איתה בחכה, וכמובן שהגעתי בעקבותייך לפה וכמובן שקראתי כל מילה מהסוף להתחלה וכמובן שהתאהבתי לגמרי.
נו, איך אפשר שלא.

ובסופיה ריסקת אותי. אני לא השכלתי כשאפשר היה ולא הספקתי כשהיה ברור שתיכף די.
אשריך. אשריכן.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: