עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

היער השחור ואלזס. נובמבר 2013

16/09/2014 18:40
אלונה
בין אלזס ליער - כריסמס בניחוח פולני


אז איך הכול התחיל


לפני 11 חודשים כשהמצב היה בכלל לא משהו קניתי לי ולנסיך תקווה ב-240 יורו לזוג כולל מזוודות. הכרטיסים הודפסו וננעלו בכספת עד שערב אחד בשלהי החופש הגדול יצאנו לטיול עם הכלב. הנסיך החזיק ביד אחת את הרצועה ובשנייה הסתמס עם חבריו. אני זחלתי מאחור נמסה מהחום. כדי קצת לעודד (את עצמי בעיקר) הזכרתי לנסיך שעוד כמה חודשים אנחנו טסים לשווקי חג המולד ביער השחור ואלזס, מה שאומר שוב נתב"ג, דיוטי, מלון מפנק, KFC וכל הכיף הזה.

- אהה, אני לא נוסע.

- @$%%^%&)*&^*))*???!!!

- אין לי חשק לכפרים הנידחים שלך.

- נידחים זה קולמר? באזל? פרייבורג? כי הגבעה זה מרכז היקום?

אבל הוא כבר שקוע בווטסאפ שלו ואין עם מי לדבר. ברקע אני שומעת חבטה עמומה, זאת הפולנייה הפנימית משתטחת על האספלט החם מרוב ייאוש. ואז פתאום הבזק של אור ואני מבינה שזכיתי בלוטו, קיבלתי את השק של סנטה קלאוס מוקדם מהצפוי – טיול לבד. לבד לגמרי בשווקי חג המולד. איזה אושר! וכפרות על הכרטיס של הנסיך.

-  לבד בתקופה הכי רומנטית של השנה, מגחכת הפולנייה הפנימית.

- איפה אני אמצא פרטנר לרומנטיקה בזמן שנשאר עד הטיסה?

- אז תיסעי עם חברה, העיקר לא לבד, היא לוחשת ושוב נשכבת על האספלט המבעבע של סוף אוגוסט.

אוקי. חברה. חברה שאפשר לשוטט איתה, לשתות איתה ובעיקר לשתוק איתה. M כמובן. M היא חברה כבר יותר מעשרים שנה. M היא אפילו קרובת משפחה. אבל התואר הרשמי שלה כולל כל כך הרבה פעמים את המילה "לשעבר" שלא נזקוף זאת לרעתה.

היא רופאה בחסד עליון, M היא האדם הכי רגוע שאני מכירה. M היא הדבר הכי קרוב לנסיעה לבד - היא אוכלת ושותה הכול כמוני. היא בעד נינוחות ונגד התרוצצות ואין לה שום אג'נדה השכלתית תרבותית בנסיעות לחו"ל. M הרבה יותר אינטליגנטית ומשכילה ממני עם שורשים עמוקים באצולה המוסקבאית. אבל גם את זה לא נזקוף לרעתה.

וכך בשרב שחלף פה בסוף נובמבר למחרת הנר הראשון של חנוכה, השתחלתי לתוך גרביוני צמר ומעיל אדום, הערתי את הנסיך והכלב כדי להראות לשניהם היכן הכלים החד פעמיים (כי לא שוטפים כלים כשאמא בחו"ל) בתקווה שלפחות אחד מהם יזכור את כל ההוראות, נישקתי אותם ויצאתי לטיול בנות ראשון מזה 25 שנה.



מסעו של סלמון


נתב"ג אהובי. טרמינל 1, דיוטי. ארוחה מסורתית. עיניים גדולות מזמינות 2 סנדוויצ'ים ענקיים עם סלמון לכל אחת. באמצע הראשון כבר ברור לנו שהגזמנו. לא נורא, נארוז אותם ונשמור לטיסה. M מתהלכת ברחבי הדיוטי עם שקית נייר אלגנטית עמוסה בלחמניות עם סלמון. טיסה מצוינת כרגיל של איזי ג'ט. בערך באמצע הטיסה אנחנו מחליטות לשמור את הסלמון לאחר כך כי מי יודע כמה זמן נתקע בשדה בבאזל. מזמינות בכיף את התפריט של איזי (סנדוויץ' חם עם גבינה וירקות אל תקנו. זה רעל עכברים).

נחיתה ועשרים מטר עד לאוטובוס לשדה. קור צלול, שקוף, חסר רחמים כמו צליפת שוט, כזה שגורם לריאות המפויחות שלי להתעורר ולהתחיל לפרוח. אט אט מתחילה לחלחל המחשבה שבאמת הצלחתי לברוח.


אנחנו צריכות להגיע למלון בפרייבורג. למה פרייבורג ולא קולמר? המחיר וחדר למעשנים זאת התשובה. הדרך להגיע לפרייבורג היא באוטובוס מהשדה לתחנת רכבת בעיר ואחר כך מונית למלון. העלות כ-50 יורו הלוך חזור לכל אחת. אבל מצאתי הסעה. הם אמורים לאסוף אותנו מהשדה ישירות למלון ומה שעוד יותר חשוב אמורים ביום ההמראה (ב-7:20 בבוקר מבאזל) לאסוף אותנו ישירות מהמלון לשדה. העלות? 55 יורו לכל אחת.

אנחנו מגיעות לנקודת המפגש בצד הצרפתי. הטיסה קצת הקדימה ואין שם אף אחד. יוצאות החוצה לעשן. האוטובוס הרגיל לפרייבורג עומד לצאת. הפולנייה הפנימית נלחצת, מתחילה להתרוצץ, לנסות לברר עם הנהג האנטישמי אם זאת ההסעה ב-55 יורו, מרעילה לעצמה את האוויר בדאגנות יתר. 

M עוקבת אחרי ההתרוצצות הזאת בסקרנות גלויה. בשלב כלשהו החמלה הטבעית שלה גוברת על הסקרנות והיא מציעה שניגש שוב לנקודת המפגש. הפולנייה הפנימית שוב תופסת את המזוודה האדומה, מרוב לחץ גוררת אותה לשוויץ מתאפסת נכנסת פנימה לצרפת וליד נקודת המפגש נתקלת בגרמני מקסים עם השלט של החברה

הוא מוביל אותנו למרצדס אדומה ומסתבר שאנחנו הנוסעות היחידות. הסעה פרטית לגמרי. הכבישים עמוסים. חושך בחוץ. באוטו חם, מוסיקה נעימה. אנחנו מתחילות להפשיר. כעבור חצי שעה הגרמני מוביל את המרצדס לאחד החניונים שבצידי הכביש, עוצר, ותוך מלמול 
איינה מינוטה, קטסטרופה, יוצא בריצה מהאוטו. 

הפולנייה מתעוררת בבהלה קטסטרופה? זה שוב מתחיל? אני מצביעה לה על שלט גדול של WC. כעבור כמה דקות בהן הפולנייה לא לגמרי רגועה (אי אפשר היה להגיד פישן? למה ישר קטסטרופה) הגרמני חוזר עם חיוך של הקלה ואנחנו ממשיכים. נכנסים לפרייבורג ותוך חמש דקות, בדיוק מול חלון הראווה של Clarks האוטו עוצר ליד המלון. 


פקיד קבלה מוסר לנו מפתחות וכרטיסים אזוריים לתחבורה ציבורית ואנחנו עולות (במעלית כמובן) לחדר. חדר מקסים. מיושן במובן הטוב של המילה עם נוף לגגות רעפים וכנסיית מונסטר, WIFI עובד, מיטות נוחות, שמיכות פוך מפנקות, ואפילו טלוויזיה מרובת ערוצים (כנראה, כי לא הדלקנו). מי צריך יותר מזה?



אנחנו פורקות מזוודות תוך 30 שניות. ועכשיו הדילמה - לאכול את הסלמון (שלא הספקנו לאכול בשדה בבאזל) או לצאת החוצה. בעצם שום דילמה אין כאן. הסלמון מונח על עדן החלון מבחוץ כי הטמפרטורה שם נמוכה יותר מהמקרר הביתי שלי, אנחנו מתעטפות בכל השכבות האפשריות ויוצאות להסניף את העיר.




שוטטות קצרה תוך בהייה בחלונות הראווה ללא הפרעות (נוסח "אמא די כבר אין פה כלום מעניין") ואנחנו מתיישבות במסעדה קטנה מלאת גרמנים. אנחנו מתחילות במרק דלעת עם חמוציות וממשיכות לעוד כמה מנות שממלאות אותנו בעיקר ברוגע שכל כך חסר לנו בחיי היומיום במולדת.


עוד סיבוב קטנטן, "סימון בראש" של כמה מהחנויות שאנחנו חייבות לעצמנו מחר ובחזרה לחדר. הסלמון הישראלי שעבר היום בשוויץ צרפת וגרמניה נח עכשיו פה, על החלון. גם אנחנו פורשות לנוח.



פרייבורג מחייכת מלטפת מפנקת


בלילה מסתבר ש-M נוחרת. מצד אחד זה מבאס כי כבר שנתיים אני משוחררת מהחוויה הזאת, מצד שני אם הצלחתי בכל זאת לישון זה אומר שכנראה אני בשלה לפרק ב'.

אחרי ארוחת בוקר (מצוינת כשלעצמה) אני מציעה לתת שם חיבה לסלמון כי אנחנו מכירים כבר המון זמן. M היותר מעשית אומרת ניקח אותו איתנו לטיול בעיר. סביב 10 אנחנו יוצאות העירה (בלי הסלמון, שאותו אנחנו כבר מכנות "סלמונצ'יק").

קר קר קר. קר ונהדר.


אנחנו הולכות לאט אנחנו מדברות בדיוק כמה שצריך אנחנו עוצרות ובודקות כל מגף ונעל, כל גופיה וסוודר, כל חצאית מיני וחליפת מקסי, כל טוסטר ואובן, כל שקע ותקע, את כל השטיחים והמגרפות והכפפות והחזיות. רק מסיבה אחת – כי אנחנו יכולות.



שוק חג המולד ליד כנסיית מונסטר


יין ביתי תוסס שמוכר גרמני חביב (האמת שהם כולם חביבים)

נקניקיה בלחמנייה


ערמונים חמים והמוכר שאומר תודה בעברית וכשאני מחייכת מוסיף אחלה ערמונים וכל הכבוד לצה"ל, במבטא שוורצוולדי כבד.


עוד סיבוב וקדימה לשוק הבא. 


אבל בין שני השווקים מפריד רחוב הקניות. לא, לא היום. בעצם אולי רק קצת היום. אנחנו כבר שלוש שעות עושות את ה-500 מטר שבין המלון לכיכר הראשית. תוך כדי אנחנו מחליטות שביום האחרון נישאר פה בפרייבורג המקסימה להשלמת שופינג ובכלל. 



ברגע מסוים עולות מחשבות כפירה לוותר על כל התוכנית ולהישאר פה חמישה ימים ולנוח. אבל הפולנייה הפנימית שעד עכשיו ישבה לה בשקט, קמה מתמתחת וזורקת את יודעת איפה תנוחי כבר.



כבר צהריים, אנחנו עדיין לא הגענו לכיכר העירייה אבל הרעב מתחיל להציק. הפולנייה מזכירה את סלמונצ'יק אבל הוא כאמור נשאר במלון מה גם שהוא כבר כמעט בן משפחה, ככה שזה לא אופציה.

עולות לקפטריה של איזה כולבו. מרקים ספגטי מיצים סחוטיםאתמול היה יותר טעים, מסננת הפולנייה אחרי כוס שנייה של מיץ קיווי ואננס.


מכאן לסטרבקס כי אספרסו עם קצפת שותים בסטרבקס

הו, סוף סוף הצלחנו לחצות את רחוב הקניות ולהיכנס לתוך שוק חג המולד השני.



יין חם מתגלה כמגעיל ביותר בשל עומס הציפורן שבו. כשאני באה לשפוך את היין כדי לשים את הכוס בתיק, הפולנייה צורחת לא נעים ואנחנו נאלצות לגמור את הנוזל הדביק הזה.


עוד סיבוב עוד קניית שטויות עוד ועוד. 



כמה שזה טוב. האווירה כייפית לא המונית לא רועשת לא דוחקת. כל העיר מלאה בנעימות רגועה וברוגע נעים.


כן, הייתי יכולה לגור פה אני אומרת ל-MM מצידה מצביעה על התעלות הקטנות האלה שמלוות אותך בכל מקום בעיר ואומרת לא. היית נופלת לתוך התעלות האלה פעמיים ביום. כבר אמרתי שהיא מכירה אותי יותר מעשרים שנה.  


בקור הזה קשה לדבר. וגם לא צריך. אפשר לשתוק, לשתות עוד כוס יין, לנשום עמוק עמוק את הקור ולהודות לאלי הטוב שזכיתי.


לקראת ערב ולגמרי בטעות אנחנו נתקלות ב-C&A. כשאנחנו יוצאות משם (ולא בידיים ריקות) כבר חושך מוחלט והעיר מדליקה את האורות ואת הנשמה. 

לילה טוב פרייבורג היפה. נעמת לנו כל כך היום.



קולמר – חגיגת הקיטש הגדולה


מוקדם מוקדם בבוקר בקור של 2+ אנחנו מגיעות לתחנת רכבת, קונות כרטיסים (כרטיס קבוצתי 24 יורו לכל היום בכל רחבי אלזס ותודה לחברתי היקרהE  על ההסבר), 20 דקות רכבת, ריצה זריזה לאוטובוס, עוד 40 דקות ארוכות ונמנום קצר ואנחנו יורדות בקולמר.


העיר מפוצצת בקישוטים ואנשים.


קישוטים ואנשים ושווקים ודוכנים וקישוטים ואנשים ודוכנים ושווקים ואנשים וקישוטים ושווקים...



התור לשירותים אוטומטיים (כאלה שזורקים מטבע והדלת נפתחת) לא זז. אחרי 10 דקות מבפנים נשמעות דפיקות חלשות שהולכות ומתגברות. התור מגיב בבליל של שפות אבל אף אחד לא יודע מה לעשות. עוד חמש דקות וקשישה צרפתייה מותשת מצליחה לפתוח את הדלת מבפנים. M נלחצת ומבקשת שאני אכנס ראשונה. למה אני? כי יש לך בתיק טלפון וסיגריות ככה שלא נורא אם תתקעי שם עד שיגיעו כוחות החילוץ. הפולנייה הפנימית לוחשת אחלה חברה יש לך. לפתע מעבר לפינה מגיחה צרפתייה מקסימה שמושכת לי בשרוול, אומרת "טואלט פריי" ומצביעה על שורה ארוכה של שירותים כימיים שעומדים מעבר לכביש. מי אמר שהצרפתים הם עם מגעיל?


אנחנו ממשיכות לחנות של FNAK כי הנסיך ביקש משחק מחשב. הבן שלך לא מבקש הבן שלך דורש, מזכירה הפולנייה. במשך שעה מנסה להשיג אותו בווטסאפ כדי לברר איזה מהדורה לקנות. אבל שתיים בצהריים ואין סיכוי שהוא כבר ער. קונה את המהדורה הבסיסית (רק כדי לגלות בערב שהייתי אמורה לקנות את שתיהן. לא נורא. יש עוד סניף של FNAK  גם בשטרסבורג). אחר כך אוכל של שווקים.


ואחריו חייבים קינוח. וגם יין לבן כי האדום מגעיל הרי.


באחד השווקים אנחנו קונות למלכה האם (שהיא גם קרובת משפחה של M, גם אגב לשעבר) את גבינת מונסטר ששמעתי עליה רבות. הגבינה נעטפת בשקית ונשכבת אצלי בתיק. כעבור כמה דקות אני כולי מריחה כמו שתן של חתול מיוחם. ומי שיש לו חתולים יודע על מה אני מדברת (והפולנייה מוסיפה היא כבר חמותך לשעבר, יכולת להסתפק במגנט למקרר). המונסטר אגב הונחה מחוץ לחלון לצידו של סלמונצ'יק (שלא ישתעמם). מרגע זה כל פתיחת חלון לוותה בחששות שמא הטילים הכימיים של סוריה הגיעו עד פרייבורג.


הגיע הזמן למשהו רוחני השכלתי בכל זאת ואנחנו נכנסות למוזיאון הצעצועים. בלב שלם אני אומרת לוותר (גם אין מעלית וגם השירותים לא משהו, ממלמלת הפולנייה).


אנחנו יוצאות כעבור 8 דקות מהמוזיאון ומרגישות צורך בקפאין. בית קפה מקסים קטנטן עם שולחנות קטנטנים שלא מיועדים לנשים שלובשות 4 שכבות בגדים. אבל איכשהו אנחנו דוחסות את עצמנו לתוך הכיסאות הקטנים ואוכלות בהנאה אדירה פאי עם בשר וקפה עם מרנג.


שוב ושוב דוכנים קרוסלות בתים מקושטים אנשים דוכנים בתים מקושטים דוכנים קרוסלות ואנשים ובתים מקושטים . הפולנייה הפנימית מהרהרת בקול רם: ה-249 הבתים הראשונים היו באמת מקסימים, שאר ה-10687 זה כבר יותר מדי. יש משהו מוגזם בעומס קיטש הזה. משהו שכבר מזמן חצה את הגבול שבין אותנטי לתיירותי ממוסחר. קולמר ממוסחרת לעייפה, היא מקסימה אין ויכוח אבל כמה, כמה אפשר?




למרות שפה ושם מצאנו כמה פינות קסומות באמת. בעיקר מחוץ לרחובות הראשיים, חצרות שקטות, יפות, לא קיטשיות בעליל. טוב, אולי רק קצת.



אנחנו בכיוון ונציה קטנה כי הילדים בסירות אמורים לשיר שם בחמש בערב. קר, מחשיך. יין חם עוזר אבל לכמה דקות בלבד. בדרך חולפות ליד תיבת דואר של סנטה קלאוס. M הביאה מכתב מהבת שלה והנסיך כמובן סירב אז אני משרבטת כמה מילים על החשבון מבית קפה המקסים ומשחילה אותו לתיבה (בטח סנטה קורא עברית, מלגלגת הפולנייה). 


אנחנו בדרך לתפוס תצפית בונציה הקטנה

ברבע לחמש אנחנו תופסות תצפית על הגשר. רבע שעה ארוכה מדי אנחנו עומדות בלי לזוז, המקום מתמלא ואחר כך מתפוצץ כבר מאנשים. עומדים. קופאים. מחכים. והפישרים הקטנים לא ממהרים להגיע.


הו, הנה סנטה קלאוס עם אקורדיון בסירה. 40 שניות והוא נעלם מתחת לגשר. שוב עומדים ומחכים. והילדים המעצבנים האלה לא באים.


והנה באיחור לא אלגנטי של עשר דקות מקפיאות נשמעים מרחוק קולות של ילדים. הם שטים בארבע סירות, מסתדרים בתעלה ופוצחים בשירי כריסמס. (נראה לי שקפאו להם מיתרי הקול, מסננת הפולנייה). סנטה שחשבתי שמזמן טבע מתחת לגשר גם מגיח עם האקורדיון שלו.


אחרי 7 דקות זה נגמר והם כולם נעלמים בחושך של מינוס 2 מעלות. אני בקושי מצליחה להזיז את הידיים והרגליים. גם כן חוויה של פעם בחייםמדכאת הפולנייה.


אנחנו מפלסות את דרכינו חזרה לכיוון תחנת התיאטרון. העיר מפוצצת. מוארת, רועשת, שיכורה לגמרי אבל לא מי יודע מה עליזה. (טוב, נו, אמסטרדם זה לא, מחדדת הפולנייה). בדרך אנחנו נזכרות שמזמן לא אכלנו. מסעדה שנראית נחמד. יושבות, מתפשטות, תולות אפילו את המעילים על המתלה ולא על הכיסא, פותחות תפריט, מתלבטות מה נאכל ואז מבט זריז על השעון מגלה שיש לנו 40 דקות עד לאוטובוס האחרון שאמור לקחת אותנו לרכבת אחרונה לפרייבורג. אחרת ניאלץ להעביר את הלילה בין ערימות של איילי הצפון ודובי הקוטב. הופ, תוך התנצלות בכל השפות עוזבות את המסעדה. 


יוצאות מהמתחם של השווקים והנה שוב שורה של שירותים כימיים ודרך ארוכה לפנינו, בקיצור הפסקת פיפי. ליד השירותים מצטופפת חבורה של יפניות. לכל אחת סמארטפון ביד. אחת נכנסת לתוך התא החשוך, השנייה מחזיקה לה את הדלת ודרך החריץ מאירה לה עם אפליקציית הפנס את הבפנים של התא. הא! גם לי יש. גם לי הנסיך הוריד פנס. ואני עוד צעקתי עליו שיפסיק לזבל לי את הטלפון עם השטויות שלו. איזה ילד חכם יש לי, מסתבר. M ואני עושות בדיוק אותו הדבר, כי בקולמר התנהג כמו יפני.


מהר לתחנת התיאטרון. האוטובוס בעוד 20 דקות. רק שאין לנו מושג איפה התיאטרון. בטוח היה כאן בבוקר. בוודאות עמד פה. איפה שהוא כאן. ממש קרוב. אבל הוא איננו. אנחנו לא זוכרות לאן ללכת, המפות שפזורות ביד נדיבה בכל פינה לא עוזרות. אנחנו עומדות במעין צומת דרכים, חמישה כיוונים אפשריים. הולכות לפי המפה – אין תיאטרון. חוזרות לנקודת ההתחלה והולכות לכיוון ההפוך ושוב אין תיאטרון. הפולנייה הפנימית נלחצת. ולא רק היא. אנחנו די בהיסטריה. מתחילות לשאול אנשים שנראים לנו מקומיים, אחת לא יודעת, שנייה לא יודעת, שלישית לא מבינה מה זה תיאטרון (הפולנייה מתעצבנת צרפתים פרימיטיביים, לא יודעים איפה התיאטרון העירוני שלהם).

בקיצור, ארבע פעמים חזרנו לנקודת ההתחלה. בפעם החמישית הצלחנו לצאת ממחומש ברמודה הזה ולהגיע בזמן לאוטובוס.

האמת? חייבים לבקר בקולמר. לא חייבים להתאהב בה.




הכפרים הנידחים שלי


יום ראשון היום ורק היום מתקיימים השווקים בכפרים "הנידחים" שליד קולמר. אתמול חקרתי את מכונת הכרטיסים שברכבת והבנתי שלא צריך ללכת לקופות אפשר להסתדר עם המכונה. מחפשת כרטיס אזורי של אלזס. רואה אזורי, משלמת 10 יורו כמו שהמכונה אומרת לי, אוספת את הכרטיס המודפס ומבינה שקניתי אזורי גרמני ולא אזורי אלזסי. מזל שהגענו מוקדם לרכבת. יוצאות מהרכבת למכונה שעל הרציף. שם במשך עשר דקות אני מעכבת את התור עד שמוצאת את הקבוצתי אזורי אלזסי ב-24 יורו. עכשיו מה עושים עם הכרטיס שקנינו ב-10? הפולנייה כמובן אומרת תשמרי, אי אפשר לדעת.  אבל הוא תקף ל-24 שעות ומיותר לנו לגמרי. אני מציעה אותו במתנה לשתי נערות שהמתינו בסבלנות גרמנית עד שאסיים. בהתחלה הן לא מבינות מה אני רוצה מהן, אני מנסה שוב ושוב "פריי, נו מאני, טייק איט". ואז חיוך של אושר על פניהן שעושה לי טוב.

אני מאמינה מאוד גדולה במשפט What goes around comes around 

(ואת ההוכחה לכך אני אקבל עוד יומיים). יש לנו נסיעה ארוכה. ב-11:30 אנחנו בקולמר וכעבור עוד רבע שעה עולות על הנאבט של כריסמס. שזה אוטובוס שיוצא בשעות קבועות מקולמר ועובר בכל הכפרים הקטנים בסופ"ש.


אנחנו מחליטות להתחיל מהעיירה Riquewihr אבל מכיוון שאף אחת מאיתנו לא מצליחה לבטא את השם נקרא לה בפשטות ריקי-ויקי. אנחנו יורדות בריקי-ויקי ונשאבות תוך שניות לתוך הקסם המתוק שלה. 



כל כך רכה, נעימה, חמה, לבבית, אנושית, כל כך כייפית ריקי-ויקי שלנו. 



להבדיל מקולמר התיירותית והממוסחרת ריקי-ויקי היא קסם אמיתי.



שוטטות נהדרת.



שום דבר מיוחד מצוין.



ואפילו פה ושם שופינג לא רע לגוף ולנשמה.



חנות המכשפות כובשת אותנו ואנחנו בכיף כובשות אותה. אחריה - לחנות חג המולד. התור אליה אינסופי. M אומרת: אני למוזליאום של לנין לא עמדתי בתור אז לחנות חג המולד? אנחנו מוותרות בלב שלם וממשיכות לשוטט.

 

לא מצליחה להפסיק לצלם (אפשר לחשוב מישהו יסתכל על התמונות האלה, מציקה הפולנייה). אבל אני פשוט לא יכולה לעצור. כל בית כל דוכן כל עץ וענף. זה כל כך יפה, כל כך מרגיע, כל כך ממלא בטוב. כל כך ריקי-ויקי.



ריקי-ויקי מקסימה בסמטאותיה לא פחות מאשר ברחוב הראשי שלה.



שוב עולות על נאבט ויורדות בקייזברג. התלהבות זה לא מילה. קייזברג היותר קטנה מריקי-ויקי הייתה עוד יותר מתוקה ממנה



מוכר התה החביב שואל מאיפה אנחנו ומחייך מאוזן לאוזן למשמע התשובה. עוד כוס תה חם (עדיף על יין חם), עוד סיבוב ברחוב המרכזי.


ועוד סיבוב באותו הרחוב הראשי (וכנראה גם היחיד בעיירה) כי מאוד קשה לעזוב.



אחרון ודי כי תכף נפסיד את הנאבט והאוטובוס והרכבת.


עייפות ומרוצות על גבול מאושרות אנחנו חוזרות לפרייבורג האהובה, מקנחות בלחמנייה עם נקניקיה גרמנית וחוזרות למלון.



שם M מקבלת מיליון הודעות מהבת שלה, בכל תוכנה אפשרית. הילדה מתגעגעת, אוהבת, מתשאלת, דורשת תמונות, מתלהבת, מאוד אוהבת, נורא מתגעגעת ושוב מתלהבת. אני בזהירות פותחת את ההודעות רק כדי לגלות כלום. מזעיקה את הנסיך בווטסאפ, מחכה דקות ארוכות לתגובה ולבסוף מקבלת "אמא, אני בסקייפ עם חברים שתכף צריכים להגיע לכאן. אל תפריעי. ביי. אם היית עושה עוד כמה ילדים, אחד מהם אולי היה יוצא יותר טוב, מפהקת הפולנייה וסוגרת את היום הנפלא הזה.




ללכת בעקבות הלב


בבוקר אנחנו נפרדות מסלמונצ'יק כי M אומרת שעוד מעט הוא יתחיל להתרבות על עדן החלון שלנו. עצוב. תוך כדי ארוחת בוקר אנחנו מחליטות לא לנסוע לשטרסבורג. אנחנו עולות לחדר וממשיכות לשכנע את עצמנו למה לא שטרסבורג. כי זה לא חכמה לנסוע לשטרסבורג, כל אחד יכול לנסוע לשטרסבורג, לא כל אחד יכול לוותר על מה שכולם אמרו שזה חובה ופשוט ללכת בעקבות הלב...

ובמה הדברים אמורים? כמה שבועות לפני הנסיעה ראיתי במקרה תמונות של כיכר העיר באופנבורג. אתם מכירים את העיר? לא. גם אני לא. אבל בכיכר העיר באופנבורג ראיתי שני פסלים. שתי ציפורים. אני לא יודעת להסביר את זה, כי אהבה לא מסבירים, אבל התאהבתי מייד. כל הזמן הציפורים האלה ניקרו לי בראש. מלכתחילה תוכנן היום לנסוע לשטרסבורג. בכל זאת בירת חג המולד, בכל זאת יש שם סניף של FNAK וצריך לקנות לנסיך עוד משחק, בכל זאת כולם אמרו חובה. אבל אם תהיה שטרסבורג לא יהיו ציפורים בכיכר העיר באופנבורג.

אני מסתובבת על כדור הארץ הזה כבר מספיק זמן כדי לדעת שאם הלב ששבע ואולי קצת התעייף מחוויות, פתאום מתעורר ורוצה, אסור להגיד לו לא. למזלי הרב M יודעת בדיוק על מה אני מדברת. 

אנחנו עולות על הרכבת לאופנבורג, כעבור שעה יורדות, תוך כמה דקות מגיעות למרכז העיר ונעצרות ליד הציפורים שלי.


תחושה מוזרה, מעורפלת, נשכחת, כמעט זרה עולה ומציפה את שתינו בעוצמה כזאת שאנחנו מתיישבות ליד הציפורים להירגע. אני מציתה סיגריה.

M אומרת קוראים לזה אושר. כן. כך בדיוק קוראים לזה. והוא נדיר כל כך, כמו הציפורים האלה בכיכר העיר באופנבורג.

אנחנו קמות ומסתובבות בשוק הקטן ליד משטח החלקה על הקרח.


תגלית נהדרת – יין חם בלי אלכוהול, שנקרא קינדר פונטש מלווה אותנו בין הדוכנים. לביבה מטוגנת עם רסק תפוחי עץ משלימה את הארוחה.


הפעם אני קונה מלא מלא שטויות. איכשהו אני מרגישה שכשאחזור הביתה ואטבע שוב בין גלי השגרה, השטויות האלה שיהיו מונחות בכל פינה בבית יחזירו אותי לשנייה או לדקה לפה, לכיכר העיר, לשמיים הכחולים האלה, לקור הצלול הזה, לציפורי האושר שלי.



אחר כך שופינג נחמד (בכל זאת אנחנו בגרמניה) ומסעדה כמעט ריקה עם מרקים וכל מיני טעימים אחרים. שעה של מנוחה לרגליים ו-WIFI חופשי. קפה זריז עם עוגות על הדרך.


צילמתי מעט מאוד היום. הייתי עסוקה בלנשום עמוק, לספוג את התחושה, לטבוע בתוכה, לנסות לשמר אותה בפנים מבלי להתעסק עם הפוקוס והזום.


ובפינת הרחוב שני גברים מבוגרים עם אקורדיון וחליל מנגנים הבה נגילה. אנחנו יושבות לסיגריה נוספת. אני עוצמת עיניים כי השמש מסנוורת כל כך. לפני שנסעתי איש אחד איחל לי הרבה רגעים קטנים של אושר גדול. ואני רושמת לי עוד רגע כזה, רגע קטן של אושר גדול. יותר מזה אנחנו לא צריכים.


ואנחנו בדרך לאוטובוס לעיירה גנגנבך. פותחת סוגריים: הפיה הטובה שלי Y.G שלחה לי קישור לאתר של העיירה גנגנבך. הפרסומת שלהם לשוק חג המולד הייתה מאוד מפתה. בעיקר איזה שהוא אירוע שמתקיים כל יום בשש בערב בול כשנפתחים ומוארים החלונות בבניין העירייה. יותר מזה לא הצלחתי להבין אבל רשמתי לי כאופציה כי גנגנבך נמצאת 10 דקות מאופנבורג. סוגרת סוגריים. 

בקיצור אנחנו בתחנת אוטובוס של אופנבורג מחפשות אוטובוס לגנגנבך ומגלות שאין. שהאוטובוס הקרוב בשש ורבע כלומר נפסיד את החלונות אז אין מה לנסוע. M אומרת כנראה זה מה שהגורל רוצה. אז הביתה? כן. הרכבת לפרייבורג יוצאת עוד כמה דקות, ב-16:34.

אנחנו יורדות לכיוון הרציף ובזווית העין אני קולטת על הלוח "16:34 רכבת לגנגנבך". על המקום אנחנו מוותרות על השיבה הביתה רצות, עולות מתנשפות על הרכבת וכעבור 6 דקות בדיוק אנחנו על הרציף החשוך והנטוש של גנגנבך. אנשים אין, מפה גם אין. יש גשר רעוע ומרחוק מבצבץ הצלב שעל הכנסייה. חוק טיילים ידוע אומר שאם לא יודעים לאן ללכת הולכים לכיוון הצלב שעל גג הכנסייה. שם זה המרכז. שלוש דקות ואנחנו בתוך אגדה. 



לא ציפינו לזה, לא דמיינו שגנגנבך היא עיר פנינה, אבל היא באמת באמת כזאת.

בניין העירייה עם 24 חלונות ממוספרים לא לפי הסדר. 22 סגורים, בשניים מהם תמונות.



אין לנו מושג ירוק מה הולך לקרות פה בשש. אבל יש לנו עוד שעה עד אז, יש לנו פונטש ילדים חם, יש לנו המון דוכנים עם המון דברים טובים, והעיקר, העיקר יש לנו את גנגנבך. אלוהים, כמה נעים להסתובב פה. 



השעה שש. הבניין מחשיך. אחר כך הבמה שלפניו מוארת, אל הבמה יוצאות 4 ילדות ומתחילות לשיר, להציג משהו, לרקוד. אני מחכה לחלונות שאמורים להיפתח. כלום. לבמה עולה שחקן מבוגר ועוד אחד. הם ממשיכים איזה רבע שעה בהצגה. אני מסתכלת מסביב. חושך, אנשים עם מצלמות, בתי צעצוע מוארים של גנגנבך, קור צובט, אושר צרוף.


כעבור רבע שעה, לצלילי מוסיקה דרמתית, חלון מספר 3 מואר, הווילון עולה והופ... זה מה שרואים.


כולם מוחאים כפיים. הכרוז אומר בגרמנית צחה משהו שאני מפרשת כ-"נתראה מחר". והכול מסתיים. בדיעבד אנחנו מבינות שכל ערב נחשף רק חלון אחד. שהילדות האלה לא סתם שרו שירי כריסמס אלא הציגו קטע מתוך ספר ילדים שהאיור ממנו מופיע בחלון שנפתח. 


בכל מקרה, ההצגה הגדולה שציפינו לה עם חלונות מוארים (ואני אף קיוויתי למשחקי אור ומוסיקה) לא הייתה שם. מה כן? היה אירוע מקומי, אנושי, חם, מקסים, חסר חשיבות תיירותית, אבל כייפי כל כך.


ואנחנו מאושרות. אנחנו מאושרות כי מצאנו את הדרך חזרה לרציף, מאושרות כי חצינו את הגשר בלי תקלות, מאושרות כי הספקנו לרכבת לאופנבורג ותפסנו את זאת של פרייבורג. מאושרות מהיום הזה שבו הפולנייה הפנימית לא העזה לצייץ אפילו פעם אחת.



יום הקניות הטובות


יש לנו רשימה ארוכה של מאסטים להיום. כוס מסטרבקס לבת של M, תה למטפלת של אמא, סוכריות האריבו לנסיך, מגפיים בצבע דובדבן (לי כמובן), ווסט ל-M, משחק מחשב לנסיך, טבעת בצורת עטלף בחנות עתיקות שכבר חמישה ימים אנחנו מפספסות את שעות הפתיחה שלה (אני אפילו לא אגיד בשביל מי), חנות מעצבים  "רק לבדוק את המחירים האסטרונומיים ולמשש את המעיל ההוא", ובעצם "כל מה שנראה בדרך וממש ימצא חן בעינינו". 


אנחנו עומדות בהצלחה כמעט בכל המשימות כולל זאת של "כל מה שימצא חן". בחנות של בוניטה המוכרת מוסרת לי עודף וטועה לטובתי ב-10 יורו. בכל סיטואציה אחרת בתור אדם הגון (רוב הזמן לפחות) הייתי מחזירה. אבל אלה אותם 10 יורו שמלפני יומיים קניתי בהם את הכרטיס הלא נכון ותרמתי אותו. הנה הם חזרו אלי.



אנחנו רואות בזה סוג של צדק פואטי ויוצאות מאושרות (שוב ושוב) מהחנות. אוכלות על הדרך וחוזרות למלון לשקול את המזוודות. אחרי השקילה ברור שאפשר להוסיף עוד כמה קילו (קחי בחשבון שהמשקל שלך בוודאות מזייף מטיפה המומחית הפולנייה).


שוב יוצאות, הפעם מתלבטות אם להביא כמה ענפים של עץ אשוח הביתה. 



לבסוף מגיעות למסקנה שמה ששייך לכריסמס צריך להישאר היכן שלכריסמס יש משמעות.



במקום ענפי עץ אשוח עוד 2 ק"ג סוכריות האריבו לנסיך, עוד כמה גבינות הביתה, חנות מחשבים ומסתבר שהמשחק של הילד בגרמנית (אם היית נוסעת לשטרסבורג ולא לאופנבורג היית עושה את הילד מאושר, מנגנת לי על המצפון הפולנייה)

עוד סיבוב בשווקים, נקניקייה אחרונה, כוס יין אחרונה, מבט אחרון, לחישה אחרונה "עוד ניפגש. מבטיחה".


יום ארוך היה. יום טוב היה. לא ראינו או עשינו שום דבר מיוחד או יוצא מן הכלל, סתם יום של שגרה בעיר מקסימה, יום שנחוץ בכל טיול קצר כארוך, יום של פשוט לחיות.



לזכרו של סלמונצ'יק


בשתיים בבוקר השעון המעורר מצלצל. אתמול מרוב לחץ הפולנייה כיוונה אותו שעה אחת מוקדם מדי. בארבע וחצי המיניבוס מחכה לנו למטה. הוא מסתובב ואוסף עוד כמה נוסעים וברבע לשש אנחנו בשדה. שניים וחצי אנשים בתור. עוד רבע שעה מסיימות את כל הפרוצדורות.  

אנחנו עולות לטיסה ואת ארוחת הבוקר (סנדוויץ' של איזיג'ט עם סלמון שוויצרי) אנחנו מקדישות לסלמונצ'יק ז"ל שליווה אותנו נאמנה עד נשמת אפו האחרונה (והרבה אחריה) במסע המופלא הזה שלנו. עד כאן. כמעט זהו. 


תודה אובייקטיבית


תודה רבה, גדולה, ענקית, אינסופית לנסיך שוויתר על הנסיעה ונשאר כמו גדול לשמור על הגחלת. רוקן זבל, טייל עם הכלב ולמרות המוני המתבגרים ששרצו פה, שמר על מעוננו הדל ללא נזקים מיוחדים. הוכחת את עצמך, גיבור שלי. אמא גאה בך. אמא מבטיחה להשאיר אותך לבד גם בפעם הבאה.


תובנות סובייקטיביות


1. זה אחד הטיולים הפחות יקרים והיותר מומלצים שאפשר וכדאי לעשות בזוג או עם חברים. האווירה הקסומה של כריסמס אי שם ברחבי אירופה, היא הדרך הנבונה והנכונה ביותר למלא מצברים מרוקנים.

2. התחבורה הציבורית היא עוד אחד מהצדדים החזקים של גרמניה. אפשר בקלות לעשות את כל היער מבלי להזדקק ל-GPS.

3. אל תנסו להילחם בפולנייה הפנימית (לכל אחד ואחת יש כזאת). נסו להסתדר איתה או להתעלם ממנה.

4. אל תנסו להתחכם עם איזיג'ט. תיק יד אחד זה לא תיק יד, טרולי ושלוש שקיות שקשורות אליו. אין מקום להערות נוסח "מה זה ההגבלות האלה, באלעל תמיד מרשים לי". רוצה לטוס עם 3 שקיות טוסי באלעל, רוצה לטוס ב-100 יורו אל תתחכמי ואל תעכבי את התור.

5. אל תקנו מגפיים עם פרווה. גם אם הן בצבע דובדבן. גם אם הן מטריפות את כל שמונת החושים. אלא אם אתן גרות ברמת הגולן. גם אז אל תקנו. חם מוות.

6. תורידו לסמארטפון אפליקציה של פנס. אי אפשר לדעת מתי תקלעו לקולמר בחושך.

7. אם נדמה לכם שקניתם כבר מספיק מזכרות ושטויות – זה רק נדמה. זה אף פעם לא מספיק. תמיד מגיע הרגע אחרי פריקת המזוודות כשאת עומדת מביטה סביבך ושואלת "זהו? זה כל מה שקניתי?"


8. תמיד תלכו בעקבות הלב.







כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: