עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

בודפשט. קיץ 2013

13/09/2014 19:20
אלונה

בודה דנובה פשט. חופשה לוהטת.




אז מה איבדנו בבודפשט?


מאז שחזרנו מאמסטרדם עברה עלינו שנה מהגיהינום. הנסיך סבל בעיקר מהזנחה בזמן שאני שברתי עם הראש שלי את חומות הבירוקרטיה הישראלית. בשנה זו למדתי שהזוועתונים של לונדון מחווירים ליד אטימות, רשעות ולעתים אף אכזריות של מוסדות כמו ביטוח לאומי, חברות סיעוד, חברות ביטוח, בנקים, רשות ההגירה, קרן סיוע לניצולי שואה ועוד רבים ולא ממש טובים. ואז בחודש מאי ניצחתי את כולם (מה, היה לכם ספק?). אחרי שהתקבלה מסמך האחרון, אחרי שמלאך בדמות עובדת זרה פרקה את מזוודותיה בדירתה של אמא, הסדרתי נשימה ורצתי לחפש טיסות לקיץ.

הסתבר שהמחירים חצו מזמן את הרף של "לכו חפשו מי יטוס אתכם ב-750 דולר" והתקרבו לקו האדום של "באימשכם זה מחיר ליחיד או למשפחה מרובת ילדים?". סכנה ברורה ומיידית של קיץ נטול חו"ל החלה לרחף מעל ראשינו.

אבל אז נזכרתי שיש את חברת WIZZ  שטסה בין היתר גם לבודפשט. המחיר היה מאוד מפתה אבל מה בודפשט? הייתי, ראיתי, מיציתי. והנסיך היה שנה שעברה באמסטרדם ולונדון (ובטיול ג'יפים ברומניה) איך אני אקח אותו עכשיו לבודפשט? מה איבדנו שם? מייל דחוף לפיה הטובה שלי G.Y "יש לך אולי משהו מעניין בשבילי על בודפשט?" כעבור דקה נוחתים אצלי במייל 10 מגה של מידע מועיל. כעבור שעתיים הכרטיסים כבר נחו בכספת.



היום הארוך בשנה


שונאת לטוס בערב. השעות שעוברות משש בבוקר כשאת מתעוררת מלאת התרגשות ועד חמש בערב כשהמונית לנתב"ג מצפצפת מלמטה, אלה שעות שיש בהן הרבה יותר משישים דקות. בארבע אני כבר מנתקת את כל מכשירי החשמל וכך במשך שעה הנסיך ואני יושבים ובוהים אחד בשני כי המזגן לא עובד, גם לא הטלוויזיה, האינטרנט או הטלפון. את המים סגרתי עוד לפני, ככה שגם פיפי זה לא אופציה.

נתב"ג אהובי. טרמינל 1 מלא אבל זה מילא. הוא מלא בקבוצה ענקית של ערסים גלוחי ראש שטסים איתנו. הם חולקים ביניהם אהבה למכבי (נבחרת כלא איילון?) ומתחלקים שווה בשווה בכעשרים וחמש נקודות IQ בין כולם.

בניסיון להסיח את דעתנו אנחנו מדברים על המקרה הנורא הזה כשאבא שכח תינוק באוטו. אני אומרת משהו כמו "איך אפשר לשכוח..." ואז נדלקות הנורות האדומות ונשמעת אזעקה או בעצם זעקה שלי: "שכחתי לעשות לך ביטוח". כל זה על רקע מלמול הונגרי של דייל וויז שמחייך ומקבל ממני את המזוודות.

איך? ריבונו של עולם איך שכחתי לעשות לילד ביטוח? רק אתמול ספרנו - הוא טס מגיל 4, עוד שבוע הוא בן 14, זה הטיול ה-17 שלו. 16 פעמים עשיתי לו ביטוח. ובפעם ה-17 שכחתי. אני מתחילה לחייג לכולם בבת אחת Y, N, O, Y.G - כולן מחפשות לי טלפון של חברת ביטוח בזמן שאנחנו עוברים ביקורת דרכונים. הנסיך עומד עם הגלקסי שלו ומצ'וטט עם החברים בפייסבוק. לשנייה הוא מתפנה ושואל נו, החברות שלך כבר סימסו לך את המספר או שאת רוצה שאני אגגל לך?

אוקי, תוך עשר דקות ובתוספת של עוד כמה שערות לבנות סוגרת גם את הפינה הזאת. סיבוב בדיוטי. שום דבר מיוחד בשוורובסקי וגם כבר לא סוחטים מיץ גזר בבית קפה שברחבת המזרקה. רק בבקבוקים. באסה.



כמובן שהערסים מכבי-כלא-שעטה לא מחכים שנייה בתור בשער העלייה למטוס. להבדיל מדבילים (כמונו) שעומדים שם כבר 35 דקות. מה שהכי מרגיז אותי זה שכולם כועסים, אבל אף אחד לא פותח את הפה. הרבה גברים, גבוהים וחסונים מפנים את מבטם לכיוון השני "כדי לא להסתבך". כולם סותמים. חוץ ממני...

הופ, הערסים מכבי-אבו-כביר מתיישבים מאחור (בהמראה הם צורחים, שרים ומוחאים כפיים והנסיך אומר מעניין מי שחרר אותם מהכלוב).

הטיסה בסדר גמור. האוכל אכיל מאוד ובחצי מחיר מאיזיג'ט. אני רק מקווה שמתישהו ההורים של פישר בן ה-4 עם הקול המעצבן שישב לפנינו, ישלחו אותו לפנימייה צבאית כדי שילמד סוף סוף איך צריך להתנהג בטיסות.

 נחיתה רכה. הערסים מכבי-תל-מונד מעיפים את כל מי שנקלע בדרכם, שועטים לביקורת דרכונים ונעמדים כולם ביחד בדלפק של דרכונים אירופאים. כעבור כמה דקות הם מבינים את גודל הטעות ובטבעיות ערסית מנסים להידחף לתור הנכון. לפניי כמובן. מצאו להם עם מי להסתבך. ואז כשהנסיך ואני יוצאים לבודפשט עם מטען עודף של אנרגיה שלילית אחד מהם ניגש אלי ואומר "גברתי, אני רוצה להתנצל בשם כולנו על כל האי נוחות שנגרמה לכם". נס גדול היה פה ועוד לא חנוכה אפילו. אנחנו במוד חדש לחלוטין סולחים בנדיבות לאוהדים החד-תאיים ונכנסים למונית.

נהג מקסים מטיס אותנו ברחובות הריקים כמעט של העיר. שלטים של KFC גורמים לנסיך להתעורר ולפלוט יש! סוף סוף ציביליזציה!

החדר גדול, אמבטיה עם מלאי של קרמים וסבונים, מייבש שיער, כספת, ערכת קפה וכו' וכו'. מלון מהרשת שכבר הוכיחה את עצמה בלונדון K+K ולא מאכזבת גם בבודפשט. כולל ארוחת בוקר עם שמפניה כמובן. 

זהו, כבר כמעט שלוש לפנות בוקר. כמה תלונות קטנות על מזגן, שמיכה, כריות ועוד משהו שאני כבר לא זוכרת והנסיך הלא לגמרי מרוצה מתנתק. נראה שהיום הזה באמת הגמר.




פרק 1 ובו אנחנו מקבלים החלטה גורלית


קום, ילד. כבר תשע וחצי. אין לי בשביל מה, אני מרגיש שהאינטרנט לא עובד.



האינטרנט אכן לא עובד אצלו בסמארטפון. הבוקר הרוס. המיצים לא טעימים, הביצים לא מספיק קשות, הלחמניות מגעילות, זה לא אוכל זה זבל. עוד חצי שעה של מלון מפגר, עיר מסריחה ואני מגלה שהסיסמה שאתמול לפנות בוקר הוכנסה לגלקסי - שגויה. מתקנת. תוך שניות הילד שוכב מאושר במיטה ומדווח לכל החברים איזה כיף לו בבודפשט.

לקראת 11 אנחנו מתחילים לצאת. מתקדמים בשדרת אנדרשי המקסימה. 



הנסיך נעצר ואומר יש לי דה-ז'ה-וו רק אני לא זוכר מאיפה. מנסים לחשוב ומגיעים יחד לאותה מסקנה - קייב. לגמרי השדרות הירוקות של קייב, המרפסות, הבניינים, השקט והנינוחות של המולדת הקודמת. עכשיו אני גם נזכרת שכשהייתי פה עם אמא לפני שמונה שנים (והרבה לפני טיול שורשים) גם אנחנו הרגשנו אותו הדבר. רק שאז בינינו לבין קייב הפרידו כמעט 30 שנה ולא הצלחנו לחבר את הנקודות.



ומכאן אנחנו עושים את המסלול הסטנדרטי שכולם עושים אותו ביום הראשון בבודפשט – בהתחלה כנסיית סנט אישטוון (לא נכנסים).



גלידת  Rosaאחת הטעימות ובטח היפה ביותר שאי פעם אכלתי. לימון עם בזיליקום וסורבה ג'ינג'ר היו שיחוק פראי.


ממשיכים בכיוון הפרלמנט 




מתקרבים לפרלמנט אבל מלא חפירות מסביב וגם לא ממש דחוף לנו להיכנס פנימה.



דנובה ומיצג הנעליים. פה אנחנו מתעכבים. הנסיך מתיישב אל מול דנובה ואומר תשתקי קצת נורא טוב לי פה.


דנובה תמיד מהפנטת אותי ולא משנה באיזה מדינה היא זורמת. אנחנו יושבים ושותקים דקות ארוכות וטובות. ואז קומי אני מתחיל להתרעב. ממשיכים דרך עוד ועוד כיכרות ירוקות לוואצ'י.



נכנסים כמעט לכל חנות תוך מריבות בלתי פוסקות. אחרי ביקור ב- H&M בכל חנות התיק של הנסיך מצפצף. הוא קופץ, מתעצבן, מסרב להמשיך אני מרגיעה מסבירה שכנראה משהו מקולקל אצלם. בדיעבד מסתבר שב-  H&M שכחו להוריד זמזם מחבילת גרביים. עכשיו יש לנו 10 זוגות גרביים מחוברות עם זמזם שאפשר או לזרוק או לשמור כמזכרת כי להוריד את הדבר הזה בלתי אפשרי.



ממשיכים לאט לאט בוואצ'י, מחפשים שירותים, אוכלים עוד גלידה, קונים עוד מים, שוב מחפשים שירותים, שוב קונים מזכרות, התנהלות טיפוסית תיירותית לגמרי





KFC ראשון, סיבוב בשוק המקורה, קצת יותר משלוש קילו פירות יער כי אין לנו אלוהים וברקסים כשאנחנו רואים פירות יער. מהר למלון, שוטפים את האוצר ומחסלים אותו תוך פחות משעה.



מלאים בפטל ודובדבנים יוצאים לעשות סיבוב על גלגל ענק.



להבדיל מלונדון אין תור ואנחנו עושים ארבעה סיבובים נעימים ביותר.


הפארק מלא באנשים אבל שקט מאוד. בכלל בודפשט שקטה. זה לא שהיא מתה כמו בלגיה אחרי שש בערב. יש בה חיים אבל שקטים, אינטליגנטיים כאלה. השקט הזה כובש אותנו.



זה המקום לציין שלא משנה איפה אנחנו מטיילים, איכשהו החברים מהארי קרישנה מוצאים אותנו. גם בלונדון, גם בסופיה, גם באמסטרדם והפעם פה. אני רוקדת איתם קצת משאירה כמה פורינטים ומקבלת דיסק איך להיות מאושר בעזרת "קרישנה קרישנה הארי הארי". כאילו שלא ידעתי מקודם. 



מכאן למקבץ דוכני מזכרות וגן בירה כמעט גרמני (לא אוכל פה בחיים) ואנחנו מתמקמים באיטלקית קטנה על אנדרשי. פיצה ענקית וצלחת קטנה אבל מאוד יעילה של שרצים.

 

בתשע אנחנו כבר במלון. ואז באה התובנה המתסכלת - אנחנו מותשים. אין לנו כוח לרוץ לסמן V, בקושי יש לנו כוח ללכת. כנראה שהשנה הארורה הזאת השפיעה גם על הנסיך. אני רואה ילד אחר לגמרי ממי שהיה איתי באמסטרדם. ילד עייף. ילד שמבקש להאט את הקצב (האיטי ממילא). למזלנו יש לנו הרבה ימים ותוכנית מאוד, מאוד גמישה.

לפני שאנחנו נרדמים אנחנו מחליטים לא לעשות כלום מעבר למה שממש בא לנו. והכי בא לנו זה לא לעשות כלום. בחדר הממוזג שלנו במלון היפה שלנו, על בטן מלאה אנחנו מחליטים שזאת תהיה חופשה. לא טיול אלא חופשה חופשתית ביותר שעיקרה לנוח, לאכול טוב, לחדש את המלתחה ולאגור כוחות. אז אל תתפלאו שלא היינו פה ולא ביקרנו שם. 

כי הרגע החלטנו: אנחנו פה בשביל לא לעשות כלום.




פרק 2 ובו אנחנו לומדים לא לעשות כלום


אחרי ארוחת בוקר אנחנו בדרך לבית הכנסת. רק לראות את הערבה הבוכייה וזהו. 



מכיוון שאנחנו מכבדים במידה שווה את כל הדתות, אנחנו לא נכנסים לבית הכנסת כשם שלא נכנסנו אתמול לסנט אישוון. הנסיך ממלמל רק את הארי קרישנה אנחנו אוהבים קצת יותר.



ואנחנו בדרך לקניון Blaha Lujza. הוא קטן ונבחר במיוחד כי יש פה את השילוש הקדוש של H&M, מולר וחנות נעליים ענקית. כעבור שלוש שעות הפטיש שלי לנעליים קצת נרגע ועמוסי מגפיים ושות' אנחנו ממשיכים למסעדת השניצלים הגדולים Becsi szelet vendeglo



מסעדה קטנטונת, מלצר אחד, שניצל עצום ממדים, גבינה מטוגנת עם ריבת אוכמניות והפלא הזה שנקרא מרק פירות יער קר עם קצפת. לא מוסרי בעליל העונג הזה.

מסעדת השניצלים הענקיים



משם בדרך הביתה (כי התעייפנו) עוברים בסניף של DM לחדש את מלאי הקוסמטיקה וממש שנייה לפני החזרה למלון מגיעים לחנות Sugar.


אם מרק פירות יער עם קצפת הוא סתם לא מוסרי, הרי שחנות שוגר צריכה להיות גם לא חוקית. פעם ראשונה בחיים אני מתוודעת לעוגיות מקרון. למה לא סיפרו לי קודם שלגן עדן יש טעם של שוקולד עם פסיפלורה והוא עולה פחות מיורו אחד?



השירותים פה זה חוויה בפני עצמה.




כל כך מתוק המקום הזה כל כך טעים. על בטן מלאה (עוד יותר) יורדים לקומה ראשונה לעשות קצת קניות.

Sugar



הו, אני אומרת לנסיך, הנה סוכריות גומי בצורת עצם. אפשר להביא קצת לכלב שלנו. הנסיך מסתכל על הסוכריות אחר כך עלי ובמבט מלא רוך וחמלה אומר יאה מפגרת, זה לא עצם, זה ז'...



מכאן הדרך למלון קצרה. מנוחה של שעתיים עם שקית סוכריות (אחרות, אחרות) ודובדבנים. בזמן שהילד משלים שעות פייסבוק אני מזעיקה את T ואת A  ומקבלת רשימת מסעדות איטלקיות שוות. בשבע בלית ברירה כי חייבים לאכול לפני שינה, אנחנו יוצאים למסעדה פומודורו.

פומודורו



הזמנתם מקום? לא. חכו בבקשה. 30 שניות ויש לנו שולחן. הכול מכובד כזה, עם מלא גינונים. לידינו יושב זוג, האישה מבקשת לראות את הפטריות שמהן יעשו לה אחר כך אוכל. מגיע מלצר עם צלחת של פטריות. ההיא בוחנת ולא מרוצה. שלוש פעמים המסכן מביא לה דוגמיות. במקומו כבר מזמן הייתי מבשלת לה פטריות רעל למזכרת. בפעם הרביעית הנודניקית מחייכת ומאשרת לו להתחיל להכין את המנה.



הנסיך עם נעלי ספורט (אמנם חדשות) ומכנס קצר נראה לא לגמרי שייך למקום. גם אני שכחתי את נעלי העקב בבית. מה שלא מפריע למלצר (חתייייךךך) להתייחס אלינו כאילו היינו ממשפחת המלוכה המקומית. הוא מציע לי קוקטייל על בסיס מרטיני עם ליים סחוט ופטל טרי. אחר כך קושר לי סינר סביב הצוואר כשמגיע ספגטי עם פירות ים (כדי לא להרוס את הוורסצ'ה שאני לובשת). מוזג לנסיך את הקולה ומציע לחתוך לו את פיצה מרגריטה הפושטית שלו (תגידי לו שאני לא איזה נכה). היה נהדר. המחיר? 30 יורו לשנינו. יקר במושגים של מקדונלדס. נפלא במושגים של חופשה.



בדרך חזרה בא לנו שוב גלידה Rosa אבל התור אליה אינסופי ואנחנו נאלצים להסתפק במשקה מרענן בסטארבקס – לימונים לילד, פטל לאמא. ואי אפשר בלי הוופל כרמל הזה שלהם.



זהו. זה היה יום שבו אכלנו, עשינו שופינג, נחנו, אכלנו ואכלנו עוד קצת. ועוד טיפה ממש טיפה כשחזרנו למלון, כמעט כלום, עוד קצת סוכריות ושאריות של פירות יער. מקסימום חצי קילו.




פרק 3 ובו אנחנו כובשים את בודה


בבוקר מוקדם הפולניה שבי מתעוררת ומתחילה להטיף לי שלא נוסעים לחו"ל בשביל לנוח. אם רציתם שקט יכולתם להדליק מזגנים בבית ולנתק את הטלפון. בשביל זה לשלם כרטיסי טיסה ומלון? היא לא מפסיקה לנגן לי על המצפון ואני נכנסת ללחץ ומכריחה את הנסיך לצאת מהמלון לפני 11. בחוץ חם מוות. בשארית הכוחות מגיעים במטרו לגשר השרשראות. 



באמצע הגשר אנחנו מנסים להשתלט על הדחף לקפוץ לתוך דנובה להתרעננות. 



לקרונית הזאת שעולה לבודה יש תור אינסופי נוראי של לפחות 5 אנשים. חם. אלוהים כמה חם. בדוכן ליד מוכרים מים במחיר כפול מכל מסעדה ופי חמש מכל סופר. סתם ניצול של מצוקת התייר. קיצר, עולים למעלה. זה לא נהיה יותר קריר שם. מצלמים את החיילים. יש לנו 25 דקות עד לחילופי המשמר. מספיק בדיוק בשביל לימונדה ופיפי.



קצת רוח משכיחה מאיתנו את חילופי המשמר וכאשר נשמעת המוסיקה אנחנו מזנקים במעלה המדרגות המובילות לכיכר אבל תופסים רק את הזנב של כל הטקס. עוד באסה לרשימה.



מכאן ממשיכים לזחול דרך דוכני המזכרות לכיוון מצודת הדייגים. בשעה הקרובה אנחנו קונים מים, מחפשים שירותים וחוזר חלילה. כאשר אנחנו סוף סוף צונחים על הספסל שמול המצודה אנחנו באפיסת כוחות ומצב רוח. 



איזה חרא יום. איזה באסה. בחיים יותר לא מטיילת בקיץ. לא הספיקו לנו 35 מעלות באמסטרדם שנה שעברה, היינו צריכים את ה-35 של בודפשט. מצלמים מעט מאד כי כמה אפשר לראות ולהראות את אותן תמונות פנורמה מבודה אל הפרלמנט?



זוחלים קצת לפה, נמרחים קצת לשם. אפילו חתן כלה שהסתובבו שם לצילומים נשברו באמצע מרוב חום. 



נכנסים למוזיאון המרציפן. חמוד. לא משהו שלא יכולנו לחיות בלעדיו אבל יש בו שירותים והמים בקיוסק שלו זולים יותר. 



נו, ומה עכשיו? מחשבת מילוט ראשונה היא קניון ממוט אבל אז שוב הפולניה שבי מרימה את הראש וצועקת לי מבפנים: הכנת תוכנית להיום. תוציאי את הדפים ותתחילי להזיז את עצמך. אז אנחנו מזיזים את עצמנו לבית חולים בסלע.

הא! איזו הצלחה מסחררת. קודם כל קר שם. ובנוסף לזה המדריכה מקסימה, הקבוצה לא מעצבנת וכמעט שעה של כיף. יופי של מקום, עשוי היטב ומרתק, רק חבל שאסור לצלם בפנים. מומלץ בחום, בעצם בקור נהדר. 

בית חולים בסלע



משם התוכנית הייתה מוזיאון המרגלים אבל הסיור הבא יוצא בעוד 40 דקות והנסיך גווע מרעב. לפני שעתיים הוא שם עין על איזה מסעדה וההסברים שלי שנפסיד את הסיור לא עוזרים. אנחנו מנסים להתיישב בשלוש מסעדות אחרות, קרובות יותר למוזיאון אבל באחת השולחן לא נוח לו, בשנייה הפיצות נראות קטנות מדי ובשלישית הכיסא נמוך מדי. ברור שלא יהיו כבר מרגלים. 



עוברים את קונדיטוריית Ruszwurm אבל עוגות וקפה זה בעוד חצי שנה לפחות, כשיהיה קריר יותר. פסל הפרש הזה על הסוס עם הביצים המשופשפות. הנסיך עוצר לשנייה כדי לנסות להבין איך מגיעים לביצים של הסוס.



ואנחנו מגיעים סוף סוף למסעדה Café Miro 


טעים, טעים, טעים. מרק קרעם גבינה מטוגנת, שתי עיקריות, 2 לימונדות אלוהיות חצי ליטר כל אחת.

קפה מירו



שבעים ומרוצים מוותרים על המרגלים סופית ובקלות, וממשיכים ללבירינט.

הלבירינט



הנסיך סקפטי שלא לומר מעצבן  מה כבר יכול להיות מעניין פה. מצידי שלא יהיה פה כלום, כי זה מערות תת קרקעיות והטמפרטורה שם סביב 18 מעלות. אני מוכנה לשלם דמי כניסה וסתם לשבת באיזה פינה קרירה. אבל המקום פשוט כייפי. בהתחלה כל מיני מבוכים ובובות שעווה ומוסיקה. אמא, זה נקרא אופרה? מסתבר שאני לא סובל אופרה.



מסדרונים חשוכים ואז אזור שמוקדש לדרקולה. המערות האפלות ממילא מתמלאות בערפל כבד, אמנם שום דבר לא זז ולא קופץ עליך, אבל הציפייה לפחד הרבה יותר מפחידה מהפחד עצמו הרי. בשלב כלשהו הנסיך עוצר ואומר אני לא ממשיך הלאה. מה? אחרי הדנג'ן של לונדון? אחרי חווית גשר לונדון? פתאום נהיית לי כוסית ולא ממשיך? בקיצור, נכנסים לאזור הדמדומים הזה וצורחים כמו מטורפים כשאיזה תיירת יפנית באה לקראתנו בטעות. אחרי דרקולה בערפל מצב רוח משתפר מאוד.



אבל הכוחות אוזלים ברגע שעולים אל פני הקרקע לתוך 30 מעלות. אוטובוס קצר לקניון ממוט בכוונה לקחת חשמלית 4-6 ולהגיע הביתה. אז זהו שלא. כי הנסיך רואה שלט של מדיה מרקט. איזה סיוט. חוץ ממכונות כביסה ושואבי אבק הילד ממשש ומריח וטועם ובודק כל מכשיר חשמלי, כל משחק מחשב, כל כבל, שקע ותקע. אני סובלת בשקט. הפולניה שבתוכי סוף סוף גאה בעצמה.

חוזרים למלון עם כוונה ברורה לצאת לאכול בעוד שעה כי בטוח נהיה רעבים. אבל למרות הרעב הקשה שפקד אותנו סביב 11 בערב, כוח לצאת לא היה. וכך הלכנו לישון רעבים נורא ונשבענו לעצמנו שאנחנו עם טיולי קיץ גמרנו.



פרק 4 ובו אנחנו מאוד נהנים אבל האוכל רע

בתחבולות שונות אני מצליחה להקים את הנסיך לפני 9 ובעשר אנחנו כבר בדרך לקניון קמפונה. אבל מה, עוד לא מספיק חם בשביל קניון. יש רוח וההונגריות ברחוב אפילו עם שרוול ארוך. יש אלוהים, אני חושבת לעצמי. אוטובוס 150 ממוזג (!!!) בדרך לקמפונה ואחרי חצי שעה יורדים בפארק הפסלים. שזה פארק שאליו הובאו הפסלים הסובייטים שכיערו את העיר בזמן הכיבוש. לצערי למרות שיש אלוהים, הטמפרטורות במגמת עליה. זינוק בעליה יותר נכון. אבל כבר ירדנו פה אז משוטטים בפארק.





נחמד. משהו קטן ונחמד ביותר. בערך בלנין החמישי החום כבר בלתי נסבל ואנחנו חותכים לתחנת אוטובוס.



עשר דקות אחרי זה אנחנו נכנסים בשערי קמפונה. היעד הראשון טרופיקריום שזה אקווריום - כי אנחנו חובבים. יופי של מקום. הרבה יותר מוצלח מזה שבאנטוורפן למשל.





מכאן להפסקת צהריים. לצערנו (צערי בעצם) אוכל של קניונים קרי מקדונלדס ודוכנים של אוכל מהיר מכל העמים והעדות וכולו בלתי אכיל כמעט. מרק גולש ממש רע ועיסה חומה של משהו סיני. מכיוון שאחרי אוכל אי אפשר למדוד מכנסיים וכו' מסתפקים בחנויות נעליים וטלפונים.



ואחר כך ארמון הפלאים – מוזיאון המדע. טוב, לקרוא לזה ארמון או אפילו מוזיאון קצת קשה. זה אולם בגודל אולם ספורט בבית ספר תיכון. רחוק מהתחכום של טכנופוליס או העיצוב של נמו. אבל מקסים!!! גדוש במתקנים כייפים ביותר. 



כל המתקנים נוסו בהצלחה, צחקנו בלי הפסקה, נהנינו מכל רגע.



למרות שהרושם הראשון היה לא משהו זה באמת באמת באמת כיף גדול. לכל הגילאים. המתבגר חובב השטויות האלה סירב לצאת גם כעבור שעתיים. רק אחרי שהתיישבנו לשולחן מלא משחקי היגיון הוא קצת נעצב ואמר אני תכף מתעצבן כי לא יצליח לי כלום אז בואי נלך.  יצאנו משם מייד כעבור 45 דקות.



מתישהו סביב ארבע מתעוררת בי התקווה שאולי התקרר בחוץ ואפשר לצאת העירה. גיחה קצרה החוצה וריצה מהירה פנימה. בחוץ עדיין אש. כאן מתחיל החלק המתיש אך הכרחי של היום קרי C&A, H&M, חנות ספורט ענקית, חנות תיקים, חנות... חנות...עמוסי שקיות אנחנו נתקלים בחנות משחקי מחשב. אושר אינסופי. גיהוץ מהיר של הכרטיס והשעה כמעט שבע. לימונדה עם עוגה ומילקשייק תות עם עוגיות (הזוי כמו שזה נשמע) ואנחנו על קו 233 חזרה למרכז העיר. 



קופצים למלון להניח את השקיות ומכיוון שהיום הזה ממילא הרוס מבחינה קולינרית אני מסכימה ללכת לבורגר-קינג. עד שמגיעים לסניף הקרוב הנסיך מודיע שכואב לו הראש, הבטן, הרגל, ועוד קצת העין והוא כבר לא רעב ולא צמא, הוא פשוט מת. אחורה פנה ולמלון. יום ארוך מלא כיף ושופינג אבל כאמור זוועה מבחינת התפריט.



פרק 5 ובו אנחנו מרחיבים את גבולות המושג אושר

תוכנית מלאה כל טוב היום וברור שלא נספיק הכול אבל ננסה לפחות. צריך להגיד שחם או שזה ברור? אגב, בזכות הנוזלים שאנחנו שותים ובעיקר פולטים מפלס דנובה עלה בכמה סנטימטרים בשבוע הזה.

מגיעים לכיכר הגיבורים. האופציה של ללכת ימינה להסתובב קצת אפילו לא עולה, כי אז לא יהיה לנו כוח לכלום. אז פונים שמאלה בכיכר לקרקס לקנות כרטיסים להצגת צהריים. ניסיתי באינטרנט, המקומות היו לא משהו. בקופות אחלה כרטיסים. משם לגן חיות.



גן חיות מ-ק-ס-י-ם. פשוט נהדר. נקי, מסודר, ירוק, מגוון מאוד, עם תערוכות מעניינות.



עם אוסף מרשים מאוד מאוד של בעלי חיים. אם הטמפרטורה הייתה 25 ולא 125 היינו נהנים הרבה יותר.



אנחנו מסתובבים שותים אוכלים שותים אוכלים מצלמים שותים אוכלים. איזה סלע ענק עם מדרגות, הנסיך דורש לעלות. למה? ככה. עולים. מגיעים בשארית נשימה לפסגה ו... מדרגות למטה. זהו. קצת נוף. סתם בזבזנו כוחות שאזלו כבר לפני יומיים. 



ממשיכים להסתובב. הקיץ נולדו מלא גורים בגן חיות – גורילה, אריות, פילון, ג'ירפה. אנחנו נותנים שמות משלנו לכל אחד מהם ומתחילים להתגעגע לגולדן שנשאר בית.



אנחנו כאמור מסתובבים, ופתאום אני שומעת את הנסיך אומר אמא, הנה הצבים המזד'... כנראה בגלל החום אני קצת מתפוצצת. אין לי בעיה עם שפה גסה, אני עצמי לא שומרת על טוהר הפה. אבל אני אוהבת קללות עסיסיות, עם טעם, שבאות במקום הנכון ובזמן הנכון. ואני מבינה שהוא מתבגר ושזה נורמלי אצלו. אבל רבעק, למה הכול צריך להיות "מחורבן" או "חרא" או "מזד'..."? אי אפשר להגיד "הצבים המשעממים", "הצבים הסתומים"? חוץ מזה יכול להיות שיש פה ישראלים (והפולניה הפנימית מוסיפה "בוודאות יש"). הנסיך לוקח אותי ביד, מסובב אל הכלוב ואומר אבל אמא, הצבים באמת מזד'...  והוא שוב צודק.



הופ עברו כמעט ארבע שעות ואנחנו זוחלים לקרקס. תודה לאל ממוזג.



לאורך כל הילדות שלי במולדת הישנה פעם בחודש אמא הייתה לוקחת אותי לקרקס. בפעם הראשונה לקחתי את הנסיך לקרקס במוסקבה. הוא היה בן 5 ובזמן שאני התלהבתי הילד נרדם לצלילי התופים והחצוצרות. זאת הפעם השנייה שלו בקרקס. מקווה שלא יירדם. נכנסים לאולם, מקומות מצוינים, במרפסת מול היציאה של האמנים. וכשהאורות כבים מתחיל הקסם.



ברור שבכיתי. זיכרונות הילדות הציפו אותי. ומשהו נוסף התווסף לזה – רק אתמול הייתי ילדה עם שתי צמות וגביע גלידה יושבת מרותקת לזירת הקרקס והיום אני מתמוגגת מהצחוק הפרוע של הבן שלי שכבר יותר גבוה ממני.



כשהיינו לפני שנתיים בטיול שורשים בקייב הרהרתי קצת על העניין הזה שהזיכרון הקולקטיבי של המהגרים נעלם ולא עובר הלאה לדור הצברים הגאה. והנה כאן בבודפשט הזדמן לי, התמזל מזלי למשוך מסורת אחת משם לפה. מסורת האהבה לקרקס. משהו קטן הצלחתי להעביר כמו גשרון, כמו חוט דק שחיבר את הילדות שלי לילדות שלו. אני יודעת שהילד התמכר, יודעת שמעכשיו נבקר ביחד בקרקס כשיזדמן לנו, יודעת שמתישהו הוא ייקח לקרקס את הילדים שלו.



במהלך כל המופע יכולתי לנחש בדיוק מתי יצאו הליצנים, הכרתי כל טריק שלהם, כל בדיחה שלהם, כי הרפרטואר הזה שלהם לא משתנה כבר 40 שנה לפחות, כי תמיד נופלות המכנסיים, מתפוצץ הבלון עם המים, אחד נותן בעיטה לשני...



והנסיך מדי פעם עוצר את הצחוק ואומר למה את הורסת לי את ההפתעה? כי אני לא יכולה לשתוק, כי אני חייבת לספר לך שגם אני הייתי ככה, בדיוק ככה, בדיוק עם העיניים הבורקות האלה, הייתי. אז. ובזכותך אני חווה את זה עכשיו.



אמנות הקרקס הולכת ונעלמת לצערי הרב. כל התנו לחיות לחיות ושות' חנקו אותה לגמרי. איכשהו האהבה לחיות הדיחה את האהבה לאדם מראש סדר העדיפויות. קרקס זאת אמנות נפלאה, זאת חוויה אדירה, זה מסוג הדברים שמהם בנויה הילדות, זה מיליוני ילדים שגדלו על הקסם של אקרובטים ופילים, שעקבו אחרי כל תנועה של פועלי במה בזמן ההפסקה כשאלה התקינו את הכלוב. ולא היה לב אחד של ילד שלא החסיר פעימה כאשר דרך השרוול הארוך אל הזירה פסעו הטיגריס או האריות.



הילדים של היום כמעט ולא זוכים לאושר הזה. הקרקסים המודרניים, אלה שבלי בעלי חיים זה לא זה, זה סטרילי מדי, זה משעמם מדי. תנו לנו פילים רוקדים, תנו לנו קופים בתחפושת, תנו לנו סוסים דוהרים, תנו לנו נמרים מאולפים ותוכים מדברים. תנו לנו להיות ילדים מאושרים ולו רק לכמה שעות. ואנחנו נעמוד בסוף ונצעק בראבו ונמחא כפיים ונצא מהקרקס אל המציאות קצת יותר שמחים, קצת יותר אופטימיים, קצת יותר צעירים.

זהו, סיימתי עם המניפסט.



המופע נמשך כשעתיים וחצי עם הפסקה. ואפילו הקטע שכלל המוני חולדות ועכברים, אישה אחת וארון מתים, לא פגם בשלמות של שעתיים וחצי האלה. 



אנחנו יוצאים מהקרקס בדרייב כל כך חיובי ועם כזה חיוך ענק על הפרצוף שלא בא לנו שום חוויה נוספת היום. אנחנו גדושים באושר ומעדיפים לשמר אותו. יורדים למטרו נחים במלון יוצאים לבורגר-קינג כי אתמול לא הצלחנו לאכול בו. וחבל שהצלחנו היום. חרא אוכל חרא שירות. אבל זה כל כך חסר חשיבות היום.



כל היום הזה צבוע באורות הקרקס, כל הטיול הזה מואר בפרוז'קטורים שלו. יש לנו רגע כזה בכל טיול, באמסטרדם זה היה הפסטיבל המטורף, בבלגיה – מירוץ האמבטיות, בלונדון – אוטובוס הרוחות. משהו אחד שנחרט בנשמה. בודפשט לנצח תהיה מזוהה אצלנו עם הקרקס.



פרק 6 ובו הטמפרטורות יורדות ומצב הרוח עולה בהתאם

יום ראשון היום. מלא שווקים קטנים בעיר. פותחים בבית קפה שנקרא Szimpa, מאותם מקומות שנקראים Ruinpubs, שנפתחו בחצרות הרוסות של בתים נטושים, עוצבו מחדש בעיצוב מוזר מדליק משהו. ביום ראשון מתקיים פה שוק איכרים





קונה קילוגרמים של גבינות לאמא ולמלכה האם, סלסלת אוכמניות לעצמי, לא קונה עוד מיליון דברים שרציתי.





וממשיכים הלאה לשוק Gouba. הממ... לא משהו. שורה של דוכנים, הרוב תכשיטים די סטנדרטיים במחירים גבוהים. אבל יש כמה עבודות יד באמת מקוריות, גילופי עץ בעיקר. קונה, בטח שקונה.



מכאן למשהו שנקרא WAMP שוק המעצבים. לפי האתר זה אירוע ממש גדול ומסקרן. לא יודעת אם זאת נטייה הונגרית להגזמה או שבאנו מוקדם מדי אבל הרבה הו-הא לא היה. מה שכן המון עבודות יד מקוריות ויפיפיות. המחירים בהתאם. שם באמת ראיתי תכשיטים שהייתי שמחה לצרף למלאי אבל לצערי להבדיל מהנסיך, אני לא נולדתי למשפחת אריסון. גלידה ולימונדה ממלפפונים (די מגעיל אבל הייתי חייבת לנסות).



קופצים למלון לשים את השקיות ונוסעים ללונה פארק. אהה, והכי הכי הכי חשוב. לא חם. כבר 12 ולא חם בכלל.



לונה פארק. אם עליתי על ממבה שחורה (אמנם של הילדים) כנראה שבאמת החופשה המיסה לי סופית את תאי המוח. אבל שרדתי וגם ירדתי ממנה עצמונית. 



אחר כך היו עוד מלא מתקנים. לא קנה מידה של אפטלינג או ווליבי. אבל בהחלט ענה על הדרישות והציפיות.





המתקן הזה של דינוזאור עם זרועות מסתובבות – לדברי הנסיך הברקה אמיתית.



רכבת הרים קטנה ולכאורה לא מזיקה במיוחד ואני מסכימה להצטרף לילד. אחרי שאני יורדת ממנה אני בפעם הראשונה מוכנה להסכים עם האמרה הנדושה שהגודל לא קובע, מה שחשוב זה הביצועים.



עוד ועוד גלידות, מיצים, לימונדות, המבורגרים, נקניקיות, גלידות, מים, מיצים, מתקנים, רכבות הרים, מכוניות מתנגשות, קרטינג, ועוד ועוד ועוד ועוד. 



הילד ממלא אותי בגאווה מטורפת כשמצליח לפגוע באיזה מטרה ומזכה אותי בצעצוע למזכרת.



חמש שעות של פאן עוברות מהר מדי.



בחזרה לאנדרשי להחליף כסף ולאכול. שמתי עין על מסעדה איטלקית קטנה. אנחנו מתיישבים ומתחילים להזמין.  אני לא אצליח לקום עד מחרתיים, אומר הנסיך. אנחנו באמת בקושי זזים. 



עוד 20 מטר עד לסופר לקנות פפריקה וממרח גולש הביתה. עוד 200 מטר עד המיטה ובשש בערב אנחנו סוגרים את היום. כמו שני נחשי חנק אנחנו זרוקים במיטות ומעכלים. מעכלים. מעכלים. כעבור חצי שעה הילד שואל אם נשאר פטל ואני נזכרת באוכמניות שקניתי. רבים מי יקום לשטוף אותם, הנסיך (כהרגלו במשפחת אריסון) מציע אולי נזמין מישהו מהרום-סרוויס שישטוף לנו?

בשבע וחצי אנחנו שוב שרועים במיטות ומעכלים. עד תשע. בתשע מכבים את האורות. יום נפלא יום נהדר יום של כיף. רק חבל שהמכנסיים כבר לא נסגרים עלי. מחר חייבת לקנות זוג חדש.





פרק 7 ובו אנחנו שוב לא עושים כלום


התכנון המקורי כלל נסיעה לסנט אנדרה. אבל מסתבר שיום שני היום והמוזיאונים בסנט אנדרה סגורים. אז אנחנו מחליפים ימים ועושים היום את מה שתוכנן למחר. והיום יש לנו משימה מאוד חשובה. לקנות לנסיך תחתונים. וזהו בערך. זאת התוכנית להיום ואנחנו מיישמים אותה במלואה ובהצלחה מסחררת במשך כמעט חמש שעות ב-וואצ'י וסמטאותיה. אוכלים משהו סביר ולקראת ארבע חוזרים למלון לנוח. 



דווקא יום יחסית קריר. אבל מאוד מאוד יחסית. לקראת שקיעה בהתפרצות אנרגיה בלתי ברורה יוצאים מהמלון. 





בהתחלה גלידת Rosa אשכוליות ולימון בזיליקום בשבילי וסתם שוקולד וניל לנסיך אנין הטעם.



אחר כך פרידה מדנובה


אחר כך מתמקמים במסעדה מצוינת נהדרת טעימה מאוד מאוד.


עם שירותים מעוצבים במיוחד


הטמפרטורה ירדה מתחת ל-87 מעלות וזה הזמן סוף סוף למרק גולאש. קוקטייל על בסיס אבסולוט עם מיץ פטל ומלפפון טרי. חטא מתוק. 

הנסיך מוציא קולות לא לגמרי אנושיים אחרי כל ביס של המבורגר.

מסעדה נפלאה


אחר כך שיטוט באזור של סנט אישטוון. די הומה, בתי קפה מלאים. אבל שקט. שקט בודפשטי טוב. 



הקינוח הרגיל שלנו בסטרבקס ולישון. אחלה יום שבעולם.



פרק 8 ובו אנחנו מבקרים בסנט-סיוט-אנדרה

קמים מוקדם, עולים מוקדם על הרכבת. ובחוץ כבר גיהינום. בתוך הרכבת כור ההיתוך. לא רק שאין מזגן, גם רוח מהנסיעה אין. כעבור 40 דקות נשפכים (במלוא מובן המילה) על הרציף בסנט אנדרה. היינו צריכים לעלות מייד על רכבת חזרה אבל כבר באנו. מתקדמים לעיר. הנסיך אומר רגע, אני לא יכול, אני מת. תמצאי לי איפה לשכב.

כל כך מדכא החום הזה. כל הטיול הוא הורס לנו את הבריאות ואת מצב הרוח. אבל היום יום אחרון שלנו וזה הכי מרגיז.



מוזיאון מרציפן. יש מזגן? נכנסים.



משם לשירותים עם תצוגה מרשימה של סירי לילה חמוד כל כך המקום הזה. וקריר.





אנחנו כבר כמעט שעה בסנט אנדרה. כוח או רצון לחיות אין, בטח לא לאכול. אבל אני מחפשת את הלנגוש של ידידי G. זה שעם השלט על הקירבקיצור, כל מקום שאני שואלת מפנים אותי לאיזה בית קפה שנקרא פנטזיה לנגוש או משהו כזה. אני יודעת שזה לא זה. אבל הנסיך אומר אם כולם אומרים לך שזה שם, אז זה שם.

מגיעים ל-"שם". באמת סמטה מתוקה מאוד.




אבל זה בוודאות לא זה. כי אין שלט על הקיר. הנסיך מאבד סבלנות, נהיה עצבני ומגעיל בואי כבר תאכלי את החרא הזה, מה זה משנה אם זה של G או לא של G?

אני לא מתווכחת, רק חוזרת בפעם המיליון לכנסייה שבכיכר. נעמדת מולה ומחפשת את השלט. אין. שוב שואלת מישהי שבתנועות ידיים ורגליים, במה שנדמה לה כאנגלית מהר מהר מסבירה לי משהו על פתח צר של 60 ס"מ בתוך הקיר. אנחנו פשוט נצמדים לקיר ושוב מחפשים והנה הפתח המיוחל, באמת משהו כמו 60 ס"מ. וקצת עלייה (טיפונת, אחרת היינו מוותרים) והנה הלנגוש המפורסם.



כן, הבנו על מה המהומה. זה באמת טעים בטירוף.


חבל שהחום הורג אותנו במקביל. מכאן למוזיאון המיקרו מיניאטורות באותה הכיכר. ראינו אותם בקייב, במוזיאון של האמן Mikola Szjadriszty. כאן זה חדרון עם 10 מיקרוסקופים. חביב, אבל לא מרגש בפעם השנייה. גם מזגן אין. 


סיבוב במדרחוב עם החנויות התיירותיות לחלוטין וזהו. די. מיצינו. מאוד יכול להיות שבטמפרטורה נורמלית היינו מתלהבים, יושבים לאכול פה כמו בני אדם, מקנחים בגלידה ומשאירים כמה אלפי פורינטים עבור המזכרות. אבל החום הורג.


אנחנו עושים סיבוב פרסה ובשלוש אנחנו כבר נכנסים למלון בחזרה. מזגןןןןןןןןןןן. מקלחתתתתתתתת. שעה של מנוחה והרעב מתחיל להציק. חוזרים למסעדה איטלקית החביבה על אנדרשי.


ומשם מחליטים להיפרד באופן רשמי מחנות Sugar שעשתה לנו כל כך טוב בפעם הקודמת. הפעם עוגיית מקרון גדולה עם קרם ערמונים ופירות יער (והנסיך הנודניק שוב עם המילקשייק הכי יקר בתפריט). למעט סנט אנדרה היה אחלה יום. 



פרק 9 ובו אנחנו בורחים מבודפשט בדיוק בזמן


קמים מאוחר, ארוחת בוקר בפעם האחרונה. באמת נמאס משמפניה ואננס כל הבוקר. אורזת מקטרת על משקל יתר מכל הקוסמטיקה והנעליים. הנסיך בינתיים בודק תחזית לשבוע הקרוב בבודפשט. נשמע  יואו-וואו לא נכון. אנחנו ממש פוקסיונרים. מה? מהיום 37 מעלות לכל השבוע הקרוב. בעשרים שניות שבין דלת המלון למונית אנחנו מרגישים את כל ה-37 האלה היטב. לגמרי אוגוסט קשה בעמק בית שאן. מה שמוכיח שצריך לדעת לעזוב בזמן.

שדה תעופה נהדר. אהבנו הכול. בעיקר את KFC ואת חבילות Haribo של חצי קילו (כי עשר חבילות שכבר נשלחו לבטן המטוס הן של 400 גרם בלבד). תור אינסופי בצ'ק אין. מכיוון שאנחנו פוקסיונרים, למרות שירדנו אחרונים להסעה, היינו ראשונים לצאת ממנה ומכאן – ראשונים לעלות למטוס.

זהו בעצם, הדקו חגורות, אנחנו ממריאים הביתה. רק עוד כמה מילים.


מילה לנסיך

החו"ל איתך הוא כיף כל כך גדול שאין לי מספיק מילים לתאר. הטיולים האלה רק שלי ושלך זה משהו שאני חיה למענו כל השנה (או במקרה שלנו – כל החצי שנה). אתה מרגיז, מכעיס, מעצבן, מבאס, מציק, מעיק, מנדנד, מטריף ועוד הרבה "מ" מהסוג הזה. אבל מתחת לכל אלה פועם לב ענק, רגיש ואוהב. תודה לך, ילד שלי. אני מקווה שמתישהו תסלח לי.



תובנות סובייקטיביות

1. בודפשט מקסימה. הקסם שלה רך, לא צעקני, לא פריחי, לא נדחף. היא נכנסת לך מתחת לעור לאט לאט. אבל נכנסת ונשארת שם. היא מצוינת לטיול זוגי ונהדרת לטיול עיר עם ילדים בכל הגילאים

 2. יש בה קצת עצבות צובטת לב, זה בקבצנים שלה, בהומלסים, בפרוורים שלה, בשרידי הכיבוש הסובייטי שעדיין ניכרים בה, בעיקר מחוץ למרכז העיר.

 3. השפה ההונגרית זה לא שפה. באיזה שהוא שלב הגענו למסקנה שזאת קונספירציה וההונגרים בעצמם לא מבינים אותה.

4. הנשים ההונגריות לא יפות וגם לא מי יודע מה מטופחות. הגברים הכי יפים של בודפשט הם המלצרים.

5. הגלידות בבודפשט אלוהיות. כל הגלידות.

6. אני לא יכולה להגיד שזאת הייתה חופשה מושלמת. זאת הייתה חופשת פשרה שהוכתבה על ידי תקציב מצומצם ובהיבט הזה הצליח לנו. מצד שני הפעם נמנע מאיתנו מרכיב חשוב במשוואה שעושה את הטיולים שלנו למושלמים – שש"ששוטטות + שופינג + שום דבר מיוחד. בשל מזג אוויר הנוראי שוטטות לא הייתה הפעם. היה שופינג פרוע, היה שום דבר מיוחד נהדר. אבל שוטטות - להסתובב סתם בלי מטרה לבהות בעוברי אורח, לשבת על הספסל ולדבר, להיכנס לסמטה מבלי לדעת לאן היא תוביל אותנו ואחר כך שעה לחפש את עצמנו על המפה –החלק הזה היה חסר. מאוד חסר.

7. בודפשט היא עיר של "כמעט", של קצת "ליד". מוזיאון המדע שלה מקסים אבל ברור שזה לא נמו. בלונה פארק שלה נהנינו מאוד, אבל זה חד משמעית לא אפטלינג. רחוב וואצ'י אחלה מדרחוב אבל זה לא השטראסה של קלן. בערך אחרי יומיים הפסקנו לעשות השוואות והתחלנו ליהנות. בתכל'ס זה טיול זול ואתה מקבל תמורה מלאה לסכום ששילמת. הרגשות החיוביים, החיבה האינסופית שבודפשט עוררה בנו זה בונוס ענק מבחינתנו. אז לנסוע? כן, חד משמעית. ממליצה בכיף ובלי התלבטויות.

 

8. בשום אופן חס וחלילה אסור בתכלית האיסור להגיע לבודפשט בקיץ






אמה
15/12/2015 22:43
היי,את זוכרת את הלינקים של מסעדת שניצלים הענקיים והמסעדה הנחמדה?
הלינק לא תקין ולפי שם לא מצאתי את השניצלים.
אנו בינואר שוב בבודפשט.בא לי לא ליפול על מסעדות שוב...
אמה
אלונה
16/12/2015 11:07
אמהצ'קה, לא מצאתי אתר של מסעדת השניצלים אבל הכתובת שלה Budapest, József krt. 63,
לגבי המסעדה הנחמדה - איזה מהן, בבודה? בפשט? ובכל מקרה, אל תסמכי על זה, הדברים משתנים הרי. בבלוג של מטייל מתמיד לבטח יש מידע יותר מעודכן
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: