עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

אמסטרדם. קיץ 2012

12/09/2014 18:56
אלונה

לשוטט לזרום לאהוב. אמסטרדם.




אז איך הכול התחיל? (הקדמה ראשונה)

בשלהי ספטמבר 2011 בצהריי היום נשמעה אזעקת אמת ברחבי הארץ. עשרות ואולי מאות חיילים נאמנים בצבא הטיולים עזבו את עיסוקיהם והתיישבו מול מסכי המחשב. במהלך השעתיים הבאות מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב על סיסמת הגיוס: "איזיג'ט פתחו את הטיסות לקיץ". עם טלפון ביד אחת, מסמסת בשנייה,מנהלת שלושה צ'טים במקביל ושולחת הודעות משתי תיבות דואר שונות. בסיום המבצע היו בידיי 5 כרטיסים לבאזל לאוגוסט 2012 במחיר סמלי של 120 יורו כל אחד כולל מזוודה. טיול בר מצווה ליער השחור ואלזס. אמא, המלכה האם, הצאר הרוסי, הנסיך ואני.

אבל כידוע האדם מתכנן ואלוהים משתין עליו מלמעלה מרוב צחוק. וכך בינואר היו לי עדיין 5 כרטיסים אבל רק 3 נוסעים ולקראת אפריל אותם 5 כרטיסים אבל רק שני נוסעים – הנסיך ואני. אז נטייל שנינו ביער השחור, מה רע. אבל אחרי שקרענו את לונדון בפסח, הנסיך ואני הבנו, כלומר הוא הבין ואני נזכרתי, שאנחנו עכברי העיר. עם אהבה לריח האספלט בבוקר ואורות הכרך בלילה. עם משיכה בלתי מרוסנת לדוחק, רעש וההמולה, לביטים, למקצבים של העיר הגדולה. כל אלה נדירים ביער השחור ובאלזס. אז לאן? וההארה הגיעה כמעט מייד. לחפש טיסת המשך. בעזרת איזיג'יט ועוד 70 יורו נוספים כל אירופה פתוחה מבאזל. איטליה, ספרד, סקנדינביה, פריז, אירלנד, פורטוגל ו... אמסטרדם. 

 


אז למה אמסטרדם? (הקדמה שנייה)

אמסטרדם תמיד הייתה המאהבת המטורפת שלי. זאת שמותר בה ואיתה הכול, זאת שלעולם לא תשפוט ולא תטיף. זאת שלוהטת בלילה ועדיין יפה בבוקר. אנחנו מאוהבות כבר 25 שנה. הכי טוב לי איתה אחת על אחת,לפני שנתיים נסעתי בזוג. הפעם הגיע תורו של הנסיך. מאוד התלבטתי. ידעתי שהנסיך יאהב. לא הייתי בטוחה שאני אוהב להיות באמסטרדם איתו. מפאת גילו הצעיר חלק ממקומות בילוי הטבעיים של אמסטרדם, הברים ברובע החלונות או הקופי שופס, סגורים בפניו וזה אומר שגם בפניי.

רק אנא, אל תצקצקו בלשון, אל תורידו את זה לרמה של "סמים וזונות". סמים וזונות יש בכל מקום, אמנם במחיר ואיכות משתנים, אבל יש. אמסטרדם שלי זה קודם כל האנשים שבאים אליה מכל קצוות תבל. זאת המסעדה שבקצה היקום אליה מתקבצים נציגי כל הגזעים. אין כאן צביעות מתחסדת או פנטיות דתית, יש כאן כבוד אינסופי לחירויות הפרט והמון אהבה לאדם באשר הוא אדם ללא הבדלי מין דת צבע גובה משקל או נטיות הלב. אם יש גן עדן, בשבילי הוא כאן, בכיכר דאם. ועכשיו קדימה, דרך ארוכה לפנינו.



 14שעות, 3 שדות תעופה, 2 איזיג'ט, 1 כיכר דאם

בוקר יום חמישי. טרמינל 1. רבע שעה ואנחנו בדיוטי. נחיתה רכה בבאזל. שדה קטן. ריק. יש לנו שעתיים עד לטיסת המשך לאמסטרדם. אוכלים שותים, יוצאים החוצה, נכנסים פנימה, שותים אוכלים יוצאים החוצה נכנסים פנימה. 



הופ, טיסת איזיג'ט לאמסטרדם יוצאת בזמן. אנחנו שוב אוכלים שותים וכעבור שעה ורבע נוחתים בסכיפהול. מונית או רכבת? יאללה, שיהיה מונית. בחוץ מתחת לשלט של מוניות נהג הודי פוגש אותנו, מעמיס את המזוודות ולשאלתי "כמה?" אומר "לפי המונה". המונה של ההודי מתגלה כעצבני במיוחד ובמקום 45 יורו הרגילים והסבירים אנחנו נפרדים מ-68. אבל זה באמת זוטות כי אנחנו כבר ברחוב דאמרק פינת כיכר דאם. מלון "אמסטרדם" מעל מסעדה שאין מי שלא חלף על פניה בדרך לכיכר. 

מלון אמסטרדם



נכנסים לחדר וריח נוראי מכה בנו. של גוויה טרייה עטופה בשטיח ישן. או להפך. אבל מאוחר נורא והנסיך ראה סניף KFC שצמוד למלון ואחרי הריחות ב-KFC ממילא חוש הריח לא מתפקד. כעבור חצי שעה אנחנו חוזרים שבעים ומאושרים. נוף נהדר מהמרפסת הקטנה.



הילד נשפך ואני יוצאת לסיבוב ראשון בשכונה. אלוהים כמה טוב. הרוח מביאה איתה את הריח המתוק. מתיישבת על המדרגות ליד הפסל הפאלי הזה. כמו כולם יושבת לי ובוהה.



הנה משם נכנסים לרובע הסיני ומשם למדרחוב, ואם ממשיכים ישר ברחוב רוקין מגיעים לדנג'ן של אמסטרדם ואחר כך שמאלה על התעלה ולכיכר רמברנט או ישר ללידספליין. אני יושבת על המדרגות ומציירת לי בראש את המפה של העיר. שקט בלילה בדאם.

צלילי סקסופון עולים מהקצה הרחוק של הכיכר וזורקים אותי אחורה בזמן. טיול ראשון אחרי הצבא. מלון סירה מאחורי תחנת הרכבת. בלובי מלא העשן כמה חבר'ה מאירלנד מנגנים להנאת האורחים. הם פחות או יותר בגילי, נודדים מעיר לעיר, שרים ומנגנים אוספים כסף וממשיכים לעיר הבאה. הם נשארים באמסטרדם שלושה שבועות. כל ערב אני מתיישבת להקשיב לסקסופוניסט (כמובן שהתאהבתי בו מהשניות הראשונות). וכל ערב הם מנגנים לי את אותו השיר. לא זוכרת איך קראו לבחור, לא זוכרת איך הוא נראה. רק אהבה לסקסופון ולאירלנד נשארה לאורך השנים. ועכשיו בכיכר העיר, אני מקשיבה לסקסופוניסט אלמוני ולוחשת לעצמי "חזרתי".



שוטטות

בבוקר אני מתלוננת בקבלה על הריח ומייד מקבלת הצעה לעבור לחדר אחר. אבל בלי נוף לכיכר. או.קי. עדיף בלי נוף מאשר עם ריח. ארוחת בוקר סטנדרטית. זה לא סלמון מעושן ושמפניה בלונדון אבל זה עדיין פינוק גדול. יוצאים לשוטט.





הנסיך דרוך קצת, מסתכל בסקרנות וחשדנות, מנסה להבין לאן אימשלו הביאה אותו הפעם ומהר מאוד נשאב לתוך הקסם הזה. טורניר כדורגל של קבוצות רחוב ליד ארמון המלכה.



מכאן פשוט הרגליים הולכות והידיים מצלמות.




פעם ברבע שעה מתלבטים איפה אנחנו ולאן. וכל פעם מחליטים שזה באמת לא משנה, "שנלך לשם?" "אמא, בא לי דווקא לשם" "אז לשם".

חבר לרגע




ככה אנחנו משוטטים מסתכלים מחייכים ומצלמים במשך כמה שעות.



והנסיך רעב כמובן. ואז מסתבר שאנחנו ביורדן והנה מסעדה שנראית נחמד.



פיצה בגודל של מפית אבל עם ביצי שליו ומרק אטריות פלצני.



בשתיים חוזרים למלון אבל החדר החדש לא מוכן. שוב יוצאים.





שוב למלון. החדר עדיין לא מוכן. מתיישבים בלובי הקטן. אני בהפגנתיות חולצת נעליים ועושה קולות של מסכנות. תוך דקה מושיטים לנו מפתח לחדר החדש. אהה, איזה שיחוק. החדר כמעט כפול בגודלו. שקט, מואר, ומריח נפלא. הנוף על גגות והכיכר.



אנחנו מפעילים את המזגן והדבר האחרון שאני שומעת לפני שאני מתנתקת זה יללה של הנסיך "נוווו, אל תירדמיייי לייי, מה אני אעשה עכשיו???". בשבע אני מתעוררת מהנחירות של הילד. בשמונה אני מעירה אותו ואנחנו יוצאים לאכול. על דאמרק כמובן. סטייק מצוין, ספגטי, קורונה ראשונה.



אנחנו ממשיכים לרובע החלונות האדומים. בדרך מציצים בחנויות המדליקות של אמסטרדם.





עדיין מלא אור אבל הרובע מתחיל להתעורר.





הכנתי אותו לזה. כלומר סיפרתי לו שהזנות מוסדרת פה ושהרובע הוא אזור בילוי לא פחות מכיכר מוזיאונים. עדיין, אין כמו מראה עיניים.



רוב הבנות די רחוקות מאיתנו והנסיך רואה רק את הפנסים האדומים. פניה לאיזה מעבר צר ואנחנו חולפים למשך 30 שניות על פני 20 חלונות לא מוגפים. הילד קצת נבוך. מסוקרן כמובן אבל נבוך. אבל תוך שניות הלם התרבות עובר.



הלאה לכיוון כיכר רמברנט.

אוכל על הדרך


בכיכר רמברנט אנחנו נקלעים להפגנה בהשתתפות כוכבות פורנו לשעבר. מוסיקה, נאומים בעד החירות ונגד הממשלה. משהו על מצלמות מעקב ברחובות. ברור שאני נגד. גם הנסיך. אנחנו תמיד נגד הממשלה ובעד כוכבות פורנו לשעבר.



אני מנסה להידחק בין האנשים, מצליחה לעשות שני קליקים


ואז נגמרות הבטריות של המצלמה. והחדשות בתיק של הנסיך. שנשאר במלון. עכשיו תורי להתפוצץ כמו מתבגרת. אחרי ריב של חמש דקות אנחנו מתחילים לחזור לאט לאט הביתה.



המדרחובים כמעט ריקים. הכול מואר ורגוע. אנחנו מדברים המון. אני מתחילה להבין את העניין הזה של "משפחתיות וטיולים". עכשיו כשאנחנו רק שניים זה באמת עובד נהדר ההתנתקות הזאת מהשגרה. אנחנו רבים בלי סוף ומשלימים וחופרים אחד לשני וממציאים לנו מילים משלנו ומנהגים משלנו.

ויחד עם זאת אני חייבת לשאול מה זה הקטע הנוראי הזה של גיל ההתבגרות? גם אנחנו היינו כאלה? הנה הוא מלאך מחייך ומקסים ומבין ואוהב ותוך שנייה הוא נובח דורש מתעקשת מעצבן מתעצבן צועק מתחצף, נעלב מעליב ובלתי נסבל. זה רק שלי ככה? טוב, בואו נחזור לאמסטרדם.





הלבבות הקטנים של אמסטרדם


בבוקר אנחנו בשוטטות כי אמסטרדם היא המקום הכי טוב לתחביב הזה שלנו. 







ב-12:00 ליד מלון ברביזון שבתחילת הרחוב  Zeedijk  צפויה פתיחת הפסטיבל שנקרא Hartjesdagen Zeedijk   הלבבות הקטנים. הרבה לא יודעתי עליו. אבל מתמונות של שנים קודמות הבנתי שאני לא אפספס את זה בשום אופן. ב-12 בול אנחנו מתייצבים במקום ו... כלום. 



הנסיך מתחיל לנג'ס. 12:30 מתיחה תנועה ליד הדלת של המלון ולאט לאט הן מתחילות לצאת.





בחור ארוך ורזה בחליפת חצאית מחויטת מצלצל בפעמון, כולם מתאספים ברחבה שליד המלון, משום מקום מביאים פסנתר ואחרי נאום קצר המקהלה פוצחת בשיר "אמסטרדם, אמסטרדם" כמובן.





ממשיכים לתוך הרובע, ברחוב הצר עם בתי קפה משני צידיו. כל כמה מטרים התהלוכה עוצרת, מנגנים, שרים משהו בהולנדית, רוקדים וממשיכים הלאה.




הדיירים של הרחוב מציצים מהחלונות, יושבי בתי הקפה יוצאים ומצטרפים לחגיגה.




ככה אנחנו מגיעים איתם עד לכיכר ניומרקט. 



שוק בכיכר ניומרקט. שוק חמוד כזה. אני נעצרת ליד דוכן טבעות. הנסיך כמובן "מה את צריכה את זה, כמה זמן לוקח לך. למה לך מותר טבעת ולי אסור אייפון, למה לך מגיע ולי לא. חרא של סחורה יש כאן". ואז המוכרת שמקבלת ממני את היורו בינתיים, מחייכת ואומרת לו בעברית צחה "תזכור שלאמא תמיד מגיע הכול". חה! הנסיך מתייבש על המקום. רבע שעה של פדיחה לנסיך ומנוחה לי. 



מסתובבים עוד קצת בשוק ומתחילים לחזור למלון.




אחרי שעה של מנוחה יוצאים לדנג'ן של אמסטרדם. להבדיל מזה של לונדון אין תור. נכנסים לתוך מסדרון חשוך. קבוצה של 20 איש. מחכים. מרוב שעמום וחום הנסיך ואני מתחילים לזמזם את ההמנון של צ'לסי. כשאנחנו מגיעים לבית השני הדלתות נפתחות והזוועתון מתחיל. זה די דומה למה שקורה בלונדון. רק קצת יותר קטן וההוצאה להורג בסוף יותר מדליקה. ידענו בדיוק מה הולך להיות בכל קטע וקטע. אבל זה לא פגם בהנאה. סך הכול כיף גדול.



העיר מלאה בקבוצות של נערים ונערות בבגדים זהים או תואמים. אלה האחוות של הקולג'ים לפני פתיחת שנת הלימודים. תראו את המלאכית. לפני שהיא קונה בירה היא חייבת לשיר.



זהו, מאוחר כבר. ארוחה במסעדה על הדאמרק. זאת שהפיצה והפסטה ב-5 יורו. וקדימה למלון. מחר יום ארוך.





זאת אמסטרדם, כמו שרק אמסטרדם יכולה להיות


יום ראשון היום. מיליון אירועים מתקיימים בעיר. פסטיבל של הודים ומשהו עם הארי קרישנה, פסטיבל של כושים, יש את ה"שוק השחור" מחוץ לאמסטרדם, יש פסטיבל ימי הביניים. יש כמובן את פסטיבל התעלות למוסיקה קלאסית. אנחנו מתמקדים בחגיגות של הלבבות הקטנים. היום אמור להיות השיא של הפסטיבל. אבל קודם קצת קולטורה. הולכים לחצר שליד כיכר Spui.





אחר כך "אמא אני רעב" (עוד הפעם???!!!) ואנחנו יושבים בכיכר ספואי המקסימה הנהדרת לארוחת צהריים (ראשונה). 



אנחנו ממשיכים לכיוון הרובע.




בדרך הופעה בתעלה. 


הזמרת בהיריון מתקדם. תוך כדי שירה היא מלהיבה את עצמה ומתחילה לקפץ. במקום ליהנות מהביצוע (מדהים אגב) הקהל לא נושם מרוב פחד שתכף תתחיל הלידה. אבל הכול מסתיים בשלום וגל של מחיאות כפיים שוטף את התעלה.



התעלות של אמסטרדם יפות תמיד, היום הן פשוט עוצרות נשימה



אנחנו נכנסים שוב לרחוב Zeedijk וכאן אני מפסיקה לדבר ואתם תסתכלו.







אנחנו מסתובבים ומצלמים וצוחקים ומתלהבים והולכים לגמרי לאיבוד בתוך החגיגה הזאת.





כעבור כמה שעות אנחנו עוזבים את המקום חוזרים למנוחה קלה במלון רק כדי לחזור לפה בערב לבחירת מלכות הפסטיבל. 





הפעם כמעט ואי אפשר לעבור ברחוב. 



המון אנשים, עומדים שותים בירה צוחקים, מדברים, מצטלמים.


הנסיך עצבני. לא נהנה. מנג'ס. זה לא שהוא נבוך, זה לא ששני גברים מתנשקים מפריעים לו, זה סתם, לגמרי סתם שוב התפרצות של מתבגר. בלונדינית (בלונדיני?) באה בריצה מחבקת את הנסיך ואומרת "אמא, תצלמי, תצלמי". הנסיך מאבד הכרה על המקום ומשתתק. 



אנחנו ממשיכים להסתובב

 


תוך כדי אני נכנסת מדי פעם לבית קפה, לוקחת עוד כוס בירה ועוד אחת.


חם. 35 מעלות היום באמסטרדם. וזה הולך ומתלהט מרגע לרגע.



נשמעת ירייה ומיליוני לבבות אדומים עפים לאוויר



ואחר כך צונחים עלינו, מכסים אותנו, נופלים על האספלט החם.



בכיכר ניומרקט על הבמה שתי נשים (כנראה) שרות. הקהל דל עדיין. אבל כשהן פוצחות ב- Que sera sera אי אפשר כבר להתאפק. מישהו תופס אותי מאחור ומתחיל לרקוד איתי. הנסיך מספיק לצעוק "אמא, רק בלי בושות". הכיכר מתמלאת לאט לאט.





מכריזים על מנצחים. "הבנות" עם סלי פירות על הראש במקום ראשון. 



הנזירות במקום שני. הן עולות לבמה ושרות שיר בהולנדית. אבל עם מילים בינלאומיות כמו "הרפס, סיפיליס, קלמידיה, איידס" וכו'. הנסיך שואל למה את צוחקת? ממתי את מבינה הולנדית? אהה לא, ילד, זה הבירה. לא מבינה מילה. יש גבול גם לכישורים ההסברתיים שלי.



הכיכר מלאה, האווירה מתחילה להתחמם. עוד יותר. 



לא במובן המסוכן של המילה חלילה. במובן החושני, הסקסי. זה באוויר, זה ברוח הקלה, זה על הפנים של האנשים. זה הזמן לקחת את הנסיך מפה. 



לא שפחדתי שיקרה לנו משהו, אבל משהו באווירה הזאת היה הרבה יותר גלוי וחושפני מאשר נאמר טיול ערב נינוח ברובע החלונות האדומים.



וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. טיול ערב נינוח ברובע. אנחנו לא בוהים בחלונות הראווה אבל גם לא משפילים מבט. צוחקים מה הסבתות היו אומרות לו ראו אותנו. אני משביעה את הנסיך שמה שקורה באמסטרדם נשאר באמסטרדם ולא נכנס לחיבור "מה עשיתי בקיץ".




יום שוק


בבוקר אנחנו נוסעים לשוק אלברט  Albert Cuyp Marketומבלים שם כמה שעות טעימות ורגועות. 





אחר כך ממשיכים לשוק Waterlooplein הרבה יותר קטן, ומבחינת הצייד הרבה יותר מוצלח. 



אחר כך ארוחת צהריים מצוינת שבסיומה מסתבר שהם לא מקבלים כרטיס אשראי. המזומן שנשאר לי בארנק הספיק בדיוק לארוחה ולנסיעה בחשמלית. אפילו טיפ לא היה לי להשאיר. טוב נו, פעם הבאה.



אנחנו חוזרים למלון והנסיך טוב הלב, במצב רוח נדיב במיוחד משחרר אותי לשופינג. "אבל לא יותר משעתיים כי אני אהיה רעב". שעתיים... יש לי שעתיים לשופינג...המחירים באמסטרדם יותר גבוהים מלונדון אגב. זה עדיין לא פוגם באושר שלי

כעבור שעתיים אני חוזרת גמורה למלון, נותנת לנסיך שטר של 10 יורו ושולחת אותו לבחור בין מקדונלנדס, בורגר קינג ו-KFC. יש יתרונות בלטייל עם ילד גדול. מעטים אבל יש. עד כאן יום רגוע לחלוטין.




מי חולה באמסטרדם? (טייק 1)


בבוקר אני בקושי חיה. אבל יש לי תוכנית השכלתית תרבותית להיום. אנחנו נוסעים למוזיאון טרופן. טוב נו, לא נפלנו. באמת שלא. נחמד. החלק הכי נחמד זה הלוקרים הצבעוניים.



והתערוכה על מוות. הרגשתי כל כך רע שהכי התחברתי אליה.





לוח זיכרון. בתיבה ליד יש פתקים ריקים. כל אחד מוזמן לכתוב משהו למישהו שכבר איננו לשים על הלוח. נחמד.



ועוד משהו קטן ואופייני כל כך. בקומה ראשונה תערוכה על לא זוכרת מה. כנראה על חומרים מהטבע ומה מייצרים מהם. לוחצים על הכפתור והמוצר מואר. ליד "גומי" לוחצים על הכפתור ורואים כמובן קונדום. רק באמסטרדם.



אנחנו יוצאים ואני מרגישה ממש רע אבל עוד לא 12, ויש פה שוק dappermark . מסתבר כשוק זבל. שוק רמלוד זה קובנט גארדן לעומתו. מלא לא הולנדים. בכלל השכונה, כל האזור מלא בלא הולנדים. די מגעיל. לא מפחיד או משהו, סתם אזור מגעיל. שורפים עוד חצי שעה בשוק וממשיכים למוזיאון הקעקועים. חלטורה מוחלטת. כמה צילומים של קעקועים יפנים, כמה פוסטרים, ארון עם כלי עבודה, ומשום מה פוחלץ של שועל עם שני ראשים, צנצנת פורמאלין עם אצבע כרותה של יאקודזה (WTF?).





ישו מקועקע ומדרגות לסטודיו לקעקועים. לדעתי כל המטרה של המוזיאון הזה, לשמש תפאורה (לא ממש מוצלחת) לסטודיו



לא יודעת אם זה בגלל החום שבחוץ או ובעיקר החום הפרטי שלי שממשיך לעלות אבל כגודל הציפייה כך גם וכו'. המוזיאון למכורים בלבד. הקעקועים שפוגשים סתם ברחוב הרבה יותר מלהיבים. 



יוצאים החוצה וזהו. לא יכולה כלום יותר. חוזרים למלון. מודדת חום. 38. אהה, יופי. באמת צריך הרבה מזל להיות חולה באמסטרדם. אני נרדמת עד הערב. בערב אנחנו יוצאים לאכול משהו, פושטים על הסופר הענק שליד מגנה פלאזה קונים קרוב לשני קילו פירות יער (אמא, את צריכה ויטמינים) ובזה מסתיים היום. מוצלח? בטח מוצלח. אין ימים לא מוצלחים באמסטרדם.





מי חולה באמסטרדם? (טייק 2)


כמה טוב להתחיל את היום עם אספרסו כפול ונוף לדאמרק.

בבוקר אני שוב פנתרה. אנחנו עולים על חשמלית ונוסעים למוזיאון ואן גוך. יורדים ו... מה? זה תור לוואן גוך? באמת? אינסופי. יאללה, לא צריך. אני ראיתי את החמניות בפעם הראשונה בגיל 22. לא יקרה כלום לילד אם לא יראה אותן בגיל 13. משם לכיכר המוזיאונים. לשלט I Amsterdam  הכול כך מוכר. 



מצטלמת על כל אות. בכל פוזה אפשרית. הנסיך סובל בשקט את ההוראות שלי "מלמעלה, לא מהזווית הזאת, לא, שלא יראו את זה, שכן יראו את זה, נסה שוב". אחר כך מתנקם בי כמובן עם שורה אינסופית של טענות דרישות ותלונות.



ממשיכים ועוצרים לפנקייקס הקטנים האלה. אין טיול באמסטרדם בלעדיהם. חמאה, אבקת סוכר, תותים וקצפת. מנה קטנה, צנועה אפילו, של אושר. 



הלאה לליידספליין. אני עדיין לא אוהבת אותה. אבל יש שם בית המקדש של אפל.



ומשם ימינה ליורדן. אהה, איזה עונג.





מוזיאון בית הסירה. קטן חמוד מתוק. רבע שעה של כיף.




יורדן נהדרת. יורדן קסומה. יורדן מקסימה.




מגיעים למוזיאון פלוריסנט. נכנסים לגלריה מלאת משהו שאולי יש מי שיראה בזה אמנות. בעיניי גרוטאות צבועות בצבעים פסיכודאליים.


איש מוזר עם זקן. אני שואלת על המוזיאון. כן, כן זה פה. 5 יורו. רק תורידו נעליים ושימו סליפרס. תיזהרו, המדרגות למטה אמסטרדמיות טיפוסיות.



אנחנו יורדים בעקבותיו למרתף, חדרון קטן מלא ארונות עם מה שעדיין נראה כמו זבל. כמה ציורים של ציפורים ופרחים ובפינה ערימת פלסטיק צבועה באותם צבעים פסיכודאליים. האיש מדליק אור, מכבה אור, לוחץ על כפתור וכל הגוש הזה של לא יודעת מה, משנה צבע, נדלק, מתחיל לחיות. קסם. לגמרי קסם. האיש יושב בפינה מעודד אותנו לגעת ב"יצירת אמנות" הזאת, להצטלם איתה.



או.קי. חמש דקות. זהו? זה 5 יורו? הנסיך מאושר שנגמר כי הוא מת לשירותים. אפשר ללכת? לא. האיש המוזר מתחיל לספר ולהראות ולהאיר עם שתי נורות (משהו על אור שחור) על הארונות והתמונות האלה והכול מחליף צבעים, נוצץ, מתגלים נופים נסתרים מאחורי הציפור והפרח. הוא מספר שאת האבנים האלה (מינראלים?) הוא הביא מניו זילנד ואת אלה מגרינלנד, ואת אלה מטיבט. כן, הוא בעצמו. אסף במשך עשרות שנים, בהמון אהבה והייתי אומרת אובססיה קלה.



לאיש הזה יש גלריה כבר 25 שנה. הוא חי את כל המינראלים האלה. עד כדי כך שעשה לעצמו קעקוע עם הצבעים האלה. לבד! לעצמו! הוא מאיר באחת הנורות על היד שלו ו... זה זוהר זה חי זה מטורף לגמרי. אגב, קעקועים כאלה הם לא חוקיים. הוא מספר שבמשך חודשיים התאמן על הרגליים של עצמו ורק אחר כך עשה את הקעקוע הזה שעל היד. סירבתי בנימוס להצעתו להראות לי גם את הרגליים.



הוא מג'נגל עם שתי נורות והחדר הופך למערת קסמים. זה נמשך כחצי שעה. האיש מרתק. מספר באנגלית קלה, פה ושם אני מתרגמת לנסיך וזוכה ל-"אבל אני מבין הכול לבד למה את מפריעה לי". מקום מדליק, לא שחוק, לא רגיל. גם ובעיקר בזכות בעל הבית.

מוזיאון הפלוריסנט



אנחנו יוצאים והילד נשפך על הספסל. אני מצלמת קצת ומבינה שהילד חולה - עברו ארבע שעות מהארוחה הקודמת והוא עדיין לא רעב. הוא גם נראה לא משהו. אנחנו ביורדן. מרחק של רבע שעה הליכה מהמלון. 



רבע שעה שנמשכת קרוב לשעה וחצי כי הנסיך מתיישב על כל ספסל לנוח. מסכן כל כך.



חוזרים למלון. הילד נכנס למיטה עם 38 ואני יוצאת שופינג. שופינג. שופינגגגגגג. כשאני חוזרת אני מגלה ילד רעב שמרגיש הרבה יותר טוב. ועוד אני מגלה שקניתי בדיוק את אותה החולצה שקניתי שלשום. ובאותו הצבע. מה שאומר שאני לפחות עקבית.



אני יוצאת שוב לקנות לו קצת פירות יער. בדלת הוא מבקש גם "אל תשכחי את הביג מק מהבורגר קינג". יש תקווה שמחר כבר יהיה לי ילד בריא.




Another beautiful day in A-dam


מתישהו יהיה פה גשם, אני שואלת את עצמי שוב ושוב בבוקר. אז זהו שלא. גם היום לא. גם היום 25-27 מעלות והעננים הכבדים האלה כמו שיש רק באמסטרדם מתפזרים די מהר.



אנחנו בדרך למוזיאון נמו. ההליכה איטית וכייפית כל כך. 





המקום הזה אדיר. קראתי על נמו המון. היה לי ברור שלא נפספס. לא תיארתי לעצמי עד כמה הוא נהדר. הרבה יותר מלהיב אפילו מטכנופוליס במכלן בלגיה.





התלהבנו מאוד מהמעבדה לכימיה, אהבנו נורא את בדיקת מאפייני אישיות על פי העדפות מוסיקליות. 





והיו עוד שתי נקודות שהלהיבו אותי במיוחד. האחת זה אגף שלם מוקדש לחינוך מיני לבני הנוער.



באופן הכי גלוי, הכי פתוח, הכי טבעי. על הכול. החל מחצ'קונים וכאבי גדילה, דרך הסבר על נשיקה צרפתית ועד לאמנה sexual rights שכוללת 10 סעיפים ובניהם את הזכות שלך על הגוף שלך, את הזכות שלך לקבל מידע מלא על מין, את הזכות שלך לענג את עצמך, על זכותך להעדפות מיניות משלך וכו' וכו'. 





הנסיך נבוך. אבל זה בסדר. הוא אמור להיות נבוך מהדברים האלה בגיל 13. מה שלגמרי "קונה" אותי זה בני נוער הולנדיים שעוברים בליווי ההורים בין מיצג למיצג, קוראים, בוחנים, מתרשמים. בלי צחקוקים דביליים, בלי להשפיל עיניים או להסמיק. אני מורידה את הכובע בפני ההולנדים שמצאו לנכון להכליל את נושא החינוך המיני במוזיאון נמו. הפתיחות הזאת, הנורמליות הזאת שבה הם מלמדים את בני הנוער להתייחס לסקס, לגופם, להנאות הפיזיות מעוררת קנאה. אצלי בכל אופן.





והדבר השני שריתק אותי. מעין וילון או מחיצה ועליה שלט עם שני חיצים. חץ שמאלה "כניסה ללבנים". חץ ימינה "כניסה למי שאינו לבן". שתי כניסות נפרדות אל מאחורי אותו הווילון. אנשים מסתכלים, חלקם מעקמים את הפרצוף בזעם. חלקם (כולל אותנו) נכנסים. כל אחד מקפיד להיכנס בכניסה "הנכונה" לו. ומאחורי הווילון שלט שמסביר כמה חשוב כמובן לציית ל- authority וכמה זה תורם לסדר בחברה ועם זאת כמה זה מסוכן הציות העיוור הזה (בדיוק כמו שצייתנו בלי מחאה ונכנסנו בכניסה של הלבנים היו כמה כושיות שנכנסו בכניסה של הלא לבנים). כמובן דוגמאות משואה, הטבח בבוסניה ועוד. תרגיל קטן, מבריק בעיניי, בפסיכולוגיה של המונים.



אנחנו רעבים אחרי שלוש שעות בנמו. עולים למעלה למרפסת.



כל כך יפה פה. אבל האוכל בבית קפה לא מפתה בעליל. נזכרים שראינו למטה בקומת קרקע מסעדה נוספת. יורדים אליה. וואי איזה כיף.



גם האוכל לא מאכזב. 


מכאן אנחנו ממשיכים למוזיאון הספנות. בדרך חולפים על פני הספינות העתיקות שבנמל.



אין לנו הרבה עניין במוזיאון אבל אנחנו עולים על הספינה הגדולה ומשוטטים בה בכיף. כשאנחנו עולים על הסיפון העליון זה שממנו הכי טוב לצלם, מצב הרוח של הילד יורד. למה? ככה. לא יודעת למה. יודעת שזה לוקח משהו כמו עשר דקות ועובר.





כעבור עשר דקות חוזרים לתוך המוזיאון כי ראיתי תור לדלת עליה כתוב "מסע ימי". הנסיך שואל אם זה 4D או 3D . לא זה ולא זה. אבל משהו דומה. עוברים מחדר לחדר, עם הדמיות של שיט, פיראטים וכו' וכו'. חמוד כזה. האמת שמהשירותים התרשמתי הרבה יותר.



הלאה. אנחנו בכיוון הבית, תחנת רכבת ודאמרק.





קצת מסתובבים, הולכים כרגיל לאיבוד, אבל כל הדרכים מובילות לכיכר דאם. פה אנחנו כרגיל נתקלים בחברים מהארי קרישנה וגם קולטים ערבייה קטנה על רצועה. אחלה רעיון. 





מצטיידים שוב בקילוגרמים של פירות יער. אי אפשר להפסיק לאכול את זה, וסוגרים את היום.




Goodbye my love goodbye


יום אחרון שלנו באמסטרדם. היום נפתח פסטיבל אמנות שיימשך חודשיים ונקרא .Uitmarkt הפתיחה בכיכר המוזיאונים. אז אנחנו יוצאים לנו לסיבוב רגלי אחרון.





בדרך הילד במצב רוח כל כך טוב ולא רעב עדיין שאני מעזה להציע להציץ במוזיאון החתולים. שנינו אוהבי חתולים. 



מוזיאון מושקע, עם המון המון מחשבה, המון טעם טוב וכמובן אהבה לחתולים. מקסים כל כך.





מכאן לליידספליין עם עצירה מתחייבת לנשנוש וקצת שתייה ליד.





ליידספליין די ריקה. כמה דוכנים שמוכרים זבל שגרתי. ושוב המקדש של אפל. הנסיך נזכר שיש איזה דגם שהוא עוד לא דגם. או.קי. אני מפעילה סחיטה. קודם אפל ואחר כך הפנקייקס הקטנים. הולך? בטח הולך. חצי שעה אנחנו מנסים להבקיע כדורים לתוך הפה של צפרדע באמצעות אייפד (אייפון? אייפוד? איי-השד-יודע-מה?). חינוכי לגמרי.



ופנקייקס הקטנים הפעם עם אננס (עדיף עם תותים) ובלי קצפת (עדיף עם) אבל עם מילקשייק תותים (איזה שחיתות מופלאה) באותה המסעדה. סוס מנצח לא מחליפים. מה גם שזה בדיוק בדרך.



מכאן לכיכר המוזיאונים. דרך פונדל פארק. אני אפילו מוצאת שיח של פטל שחור ובחינם. ברור שאי אפשר להתאפק.





עוברים בדרך את מוזיאון ואן גוך ו... ריק. אין תור. בכלל. אני רואה בזה סימן משמיים. גם הילד. רק שהוא כמובן רואה בזה סימן שלילי. אני מגייסת את כל הסמכות האימהית שעוד נותרה בי ואומרת "אנחנו נכנסים". הנסיך מבין שהפעם לא אוותר אבל חייב לנסות "אמרת לפני כמה ימים שלא נורא אם אראה את החמניות בפעם הראשונה בגיל 30. יש לי עוד מלא זמן. לא יקרה להן כלום עד אז". כן, נכון. אבל אין תור לואן גוך. ורק תחשוב כמה נחת תגרום לסבתות כשתספר להן שהיית במוזיאון. הנסיך בניסיון אחרון "בואי נגיד להן שהיינו ואת תספרי לי מהר מה הולך שם". לא עוזר. בקיצור מוזיאון ואן גוך. אני מודה לאלוהים שאוכל להסתכל למלכה האם בעיניים ולהגיד לה בלב שלם "מה פתאום רק סמים וזונות. הילד הכי נהנה דווקא במוזיאון ואן גוך".



אנחנו עוברים ברפרוף בין הקומות אני סוחטת את תאי הזיכרון ומספרת מהר מהר על האח תיאו, על החבר גוגן, על טולוז לוטרק הגמד ועל אוכלי התפודים. כל מה שנשלף מהזיכרון תוך כדי תנועה. כעבור 40 דקות (כולל פעמיים שירותים וחנות מזכרות) עוזבים את וינסנט האומלל ומתקדמים לריקסכיכר המוזיאונים מלאה באוהלים לבנים, הכנות לפתיחת הפסטיבל בשיאן. רק שהוא עוד לא נפתח. בינתיים על הבמה חזרות בלבד.



אנשים יושבים על הדשא מקשיבים למוסיקה




מתחיל לטפטף. קצת, דמעות קטנות של גשם. לראשונה מזה 8 ימים. הנסיך שיושב על הדשא עם גלקסי 3 שלו, מתעורר מהקומה ואומר יאללה הולכים נרטב לי המסך. מה הולכים? גם גשם גם מוסיקה והולכים? אהה, אבל הלכתי לואן גוך שלך, נכון? לא, תגידי, הלכתי או לא הלכתי? עובדה, הלכתי. עכשיו את תלכי איתי מפה.



ואני נכנעת. אני יודעת שאם נישאר הוא יאכל לי את המוח, לא ייתן לי ליהנות ממילא. אני מהרהרת שוב בפעם המיליון עד כמה נבון היה לקחת את הילד לעיר שאני כל כך אוהבת להיות בה לבד ועדיין לא מצליחה להחליט.



חוזרים אורזים. מחר מוקדם בבוקר הטיסה לבאזל. יום בלוראך ורק מחרתיים אנחנו נעלה על הטיסה הביתה. הילד מול הטלוויזיה. מבחינתו כרגע אמסטרדם זה סוג של רעש רקע לתוכנית פספוסים בהולנדית. אחרי ששתי המזוודות ארוזות אני לוקחת את המצלמה ויוצאת להיפרד.





העיר מתמלאת לקראת סופ"ש. אנשים אורות מופע בכיכר, המדרגות ליד הפסל מלאות מתמיד. זוג נגנים בפינה ושוב צלילי סקסופון באוויר. מקרה? מה פתאום. רק סימן בשבילי שאנחנו עוד ניפגש.




ארוכה הדרך הביתה


שעון מעורר מצלצל בחמש. בחמש וחצי אני מעירה את הנסיך. ברבע לשש טלפון מהקבלה. בטעות ארזו לנו לדרך ארוחת בוקר עם "פרה נמוכה". אבל אל תדאגו, תכף נכין לכם סנדוויצ'ים אחרים. הילד דורש להשאיר לו טיפ "ורצוי שלא תתקמצני הפעם". אני בשמחה נותנת לבחור מהקבלה 20 יורו. גם כי אין לי שטר קטן יותר וגם כי אני מפחדת להרגיז את האלים ביום הטיסה.

יוצאת החוצה לעשן. כמעט שש בבוקר, עדיין חושך. אנשים רק מתחילים לחזור מהבילוי. שתי זונות רבות בפינה. אולי לא זונות, אולי הן סתם לבושות ככה. ריב קולני כזה, כייפי, עם מכות. כמה דקות ארוכות. אחר כך נרגעות. מגיעה המונית. עשרים דקות לסכיפהול. הפעם תמורת 42 יורו בלבד.



טיסה של שעה ורבע ואנחנו בבאזל. משם למלון בלוראך כי בגרמניה עדיין מותר לעשן. מסתבר שהמלון עומד על מגרש חניה עם חנות פורנו בפינה (לא אמסטרדמי, פורנו גרמני מגעיל) ובנוסף אסור לעשן בו. המגרש חניה הזה מרוחק ממרכז העיר כשעה הליכה ואנחנו עושים אותה די בעצבים וללא שום התלהבות מלוראך. הנסיך מסתכל סביבו ואומר "כן, כפר אירופאי טיפוסי. לא התגעגעתי בשיט". בדיוק. אני מרגישה כמו תרנגולת החופש שנכלאה בלול צפוף ומחניק. הישנוניות הזאת, האיטיות הזאת של עיירה גרמנית טיפוסית מעצבנת אותנו נורא.

לזכותה של לוראך יאמר שהשופינג בה מאוד מוצלח ושהיא היוותה מעין תחנת ביניים מצוינת בין הסחרור של אמסטרדם לנחיתה בארץ הקודש.



במטוס הביתה, אחרי שאכלנו ושתינו את כל התפריט הנסיך מהרהר בקול רם "אני מבין עכשיו מה ההבדל בין אמסטרדם לכל שאר המקומות שהיינו בהם". אני מתכווצת, מוכנה לעוד איזה תלונה או קיטור. והוא ממשיך "בבלגיה, בלונדון, בגרמניה, בבולגריה יש מלא אטרקציות. באמסטרדם יש רק אחת. אמסטרדם עצמה".

וזה הזמן לנחות.


מילה לנסיך


ילד שלי, נסיך קטן שלי, אני מבינה הכול, אני מרגישה אותך גם בלי שתגיד. יודעת שקשה לך בגיל הזה, שאתה לא תמיד אחראי למעשיך. אני מנסה ביחד איתך לשרוד את התקופה הזאת. לא תמיד מצליחה, לא תמיד מתאפקת כי גם לי קשה להיות אמא בת 13. אבל אנחנו נעבור את זה. ביחד. אין לנו ברירה אחרת. תודה לך על הכול וסליחה על הכול.




תובנות סובייקטיביות

 

1. אמסטרדם לא דומה לשום מקום שהייתם בו או שעוד תהיו.

2. אי אפשר להישאר אדיש לאמסטרדם. או שמתאהבים או ששונאים.

3. להגיע לאמסטרדם ליום אחד בשביל ואן גוך, בית אנה פרנק ושיט תעלות "להתרשמות" זה חטא, ועדיף כבר לא להגיע אליה בכלל.

4. אמסטרדם וילדים זאת סוגיה שטרם הצלחתי לפתור. כדאי? לא כדאי? לא יודעת. אישית, אעדיף להיפגש איתה בפעם הבאה אחת על אחת. אם הנסיך יתעקש, אסע איתו לשם כשיהיה כבר בגיל המתאים.

5. רוכבי האופניים של אמסטרדם הם שליטי העיר. הולכי הרגל מהווים רק מכשול קטן בדרכם.


6. אל תנסו לשפוט את העיר הזאת. תתמסרו לה. תרגישו את הדופק שלה, תיכנעו לטירוף שלה, תרשו לעצמכם להיסחף והיא תחזיר לכם המון אהבה. בדוק. 






אלון
13/10/2014 22:08
הייתי עם האשה והילדה (בת 21) באמסטרדם לפני שנתיים
לצערי הרוב היה שופינג. בפעם הבאה רק עם האשה ויותר שוטטות ביורדן ובמקומות מעניינים. ופחות חנויות
.נהנתי לקרוא ומהתמונות
תודה ששיתפת אותנו
אלון
אלונה
14/10/2014 09:01
הי אלון, מי שנוסע עם אישה וילדה בת 21 לכל מקום על פני הגלובוס צריך לדעת שיבלה שעות ארוכות בשופינג. כמו שמי שנוסע עם מתבגר צריך לדעת שיבלה שעות ארוכות במריבות. זה סוג של חוקי הטבע. אמסטרדם אכן נפלאה לשוטטות. תודה שאתה ממשיך לקרוא.
שיהיה יום נפלא,
אלונה
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: