עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

לונדון. אביב 2012

09/09/2014 18:07
אלונה



בואו, אני אקח אתכם ללונדון





איך הכול התחיל


הכול התחיל לפני כמעט 13 שנה. השפעת האפידורל התפוגגה וכדי להסיח את הדעת מהכאב התחלתי לעשות את מה שאני עושה הכי טוב - לתכנן לנסיך את החיים. סוגיית הלימודים הגבוהים (אוקספורד או קיימבריג' - אני גמישה) ומוצאה של כלתי לעתיד (לא חשוב, העיקר בלונדינית) אלה נסגרו די מהר ועברתי לתכנן את מה שבאמת חשוב בחיים - הנסיעות שלו לחו"ל. כבר אז החלטתי שבר מצווה תהיה שנת נסיעות במקום בתי כנסת ואולמי שמחות. באותו לילה של אושר אינסופי מהול בכאבי תופת סגרתי עם עצמי שכשיהיה בן 13 אקח אותו ללונדון בפעם הראשונה.

למה דווקא 13? כי עד אז, כך תכננתי, הוא כבר יכיר מקרוב את שרלוק הולמס ואת ג'ק המרטש, יבדיל בקלות בין הנרי ה-8 לאדוארד ה-1, יקרא (במקור) את שקספיר ויתענג על טום סטופארד, יצטט את מונטי פייטון ויידע לזהות את מישל-מה-בל מהאקורדים הראשונים. רק אז, כשהיסודות יהיו יצוקים עמוק בתוך בני הגאון, הטיול הראשון ללונדון יהיה משמעותי עבורו כשם שהיה פעם עבורי.

מאז אותו לילה עברו כאמור כמעט 13 שנה. בינואר כשקניתי את הכרטיסים הסתבר שיש לי הרבה עבודה לעשות (לא ילד, אלייזה דוליטל היא לא קרובת משפחה של ד"ר דוליטל. לא, לא כל האנגלים הומואים כמו פרדי מרקורי, מנצ'סטר יונייטד היא מהעיר מנצ'סטר, כן, באנגליה. בליץ זה מלחמת העולם השנייה. כן, גם אנגליה השתתפה במלחמה. דיוק וולינגטון ודיוק נוקם זה לא אותו אחד). בשלושה חודשים ניסיתי בקדחתנות לסגור פערים בין מה שהנסיך אמור היה לדעת על אנגליה לפי התוכנית שרקמתי בלילה שבו נולד, לבין מה שהוא ידע בפועל. לא בטוחה שהצלחתי. ימים יגידו.

וכעת, בואו, אני אקח אתכם לאחת הערים הטובות בעולם, עיר שאחרי הפעם הראשונה איתה תמיד מגיעה הפעם השנייה, החמישית, העשירית כי אי אפשר למצות אותה, אי אפשר שלא לחזור אליה, אי אפשר שלא לאהוב אותה. לונדון, הנה אנחנו ממריאים.



יום לא שקט


בשבע בבוקר תנועה חשודה מהחדר של הנסיך "אמא, אני לא מרגיש טוב". די, לא נכון. בתקופה שלפני הנסיעה אני כמו רמבו בג'ונגל, נלחמתי בכל מיני בלתמ"ים שנפלו מכל הכיוונים ולא חשבתי שהמכה תבוא דווקא מהכיוון הזה. מודדת לו חום. 39.1. בתשע בבוקר ד"ר פוגל היקר ממשש, בודק, מקשיב, רושם כל מיני תרופות (בנוסף לארון תרופות הרגיל שלי שכבר ארזתי) ואומר "סעו לשלום". עד 13:00 אני מקללת משתוללת מתפללת. ב-13:00 החום יורד ל-37 ואנחנו בדרך לנתב"ג. בדיוטי הנסיך קצת מתאושש אבל עדיין חצי מגש פיצה האט נשאר לא אכול. חבל לזרוק. אנחנו עוד נחזור לפיצה הזאת. 



האוטובוס המעופף של איזי ג'ט ממלא את ייעודו. כלומר ממריא ונוחת. יותר מזה לא נדרש ממנו. תוך רבע שעה אנחנו אחרי ביקורת דרכונים ומזוודות. עוד חמש דקות ומגיע נהג של מיני-קאב שהזמנתי מארץ   מוניות מיני-קאב

וכאן הנסיך שהיה במצב די מסמורטט למרות ואולי בגלל חצי חבילת נורופן שהאכלתי אותו, קולט שבאנגליה באמת נוסעים הפוך. אין גבול להתלהבות. 50 דקות ואנחנו במלון   K+K Hotel המלון הנפלא שלנו

חיפשתי מלון למעשנים. לא כי התכוונתי לעשן בחדר עם הנסיך. כי אני לא יכולה כשאומרים לי שאסור. עצם הידיעה שאסור (לא חשוב מה) מחרפנת אותי. בגלל תקנות כיבוי אש נוקשות רק בתי מלון ברמה של 4-5 כוכבים יכולים להרשות לעצמם להתאים כמה חדרים למיעוט הנרדף של אירופה. והמחיר בהתאם. אבל המלון שווה כל גרוש. מיקום מעולה, תחנת Earl's Court במרחק 200 מטר, רחוב שקט, שירות מעולה, מלא בקבוקונים קטנים באמבטיה (אחרי יומיים הנסיך מתלונן שהסבון לא משהו. מסתבר שהוא התקלח עם קרם גוף). 



אנחנו זורקים את המזוודות והנסיך אומר אני רעב. יוצאים לרחוב הסמוך. הרחוב מלא אנשים, חנויות פתוחות, מסעדות, הכול חי הכול נושם ומדבר בריטית מלטפת. סניף של KFC והנסיך אומר "דווקא בא לי לנסות פעם ראשונה בחיים עוף אמיתי". זהו, לילה כבר. אנחנו באמת, באמת, באמת בלונדון. הנסיך ואני. מי אמר שחלומות לא מתגשמים?



הנסיך מאוהב


הבוקר מתחיל מארוחת בוקר. עם שמפניה. הררים של סלמון וגבינות שונות, עשרות סוגי מיצים וביצים, אננס ותותים, נקניקים ופנקייקס, שעועית ובייקון, פטריות מטוגנות ועוד ועוד ועוד. 

החלפת כסף ובחזרה למלון לשים את הבוכטה בכספת. במעלית תייר קנדי נחמד פותח איתנו בשיחה. כשאנחנו יוצאים שוב מהמלון הנסיך ממלמל "איך זה שהאנשים פה כל כך נחמדים". יורדים לתחתית. קודם כל צריך להגיע לתחנת רכבת עילית לקנות טראוול-כארד. כמובן הסתבכות ראשונה עם המכונה לקניית כרטיסים. אחר כך כמובן עולים לרכבת לכיוון הלא נכון. כשסוף סוף מגיעים לצ'רינג-קרוס וקונים את הטראוול-כארד מסתבר ששכחתי את מפת העיר במלון. "אמא נאחסית שלי. מה נעשה עכשיו בלי מפה", מהרהר הילד. אבל לונדון זה כמו רכיבה על אופניים, הרגליים הולכות לבד ותוך דקה אנחנו בכיכר טרפלגר.



הנסיך שקט. הוא מסתכל בעיניים הענקיות שלו על האוטובוסים האדומים, על המוניות השחורות על הלונדונים עם שיער ירוק או ורוד ופולט "פאקינג אוסום". הלב שלי נוטף דבש מרוב אושר.



אנחנו מתקדמים לתוך סנט ג'יימס פארק. חברתי האנגלופיליתO  אמרה "אתם חייבים". הייתי סקפטית מאוד מה למתבגר ולפרחים. אבל הילד נמס למראה הפארק, הכיסאות, היונים, העורבים והסנאים כמובן.





בבוקר שמתי בתיק את שאריות פיצה האט שעשו את כל הדרך מהדיוטי ועכשיו הנסיך מאכיל בפיצה גלאט כושר את הסנאים הלונדוניים.



ההליכה בפארק מענגת, כמו עיסוי לנשמה. האביב כבר פה והנרקיסים פורחים.





ים של יפנים, קצת ערביות עם הכיסוי השחור אבל הרוב המוחלט אנגלי. אתם מכירים את התמהיל הזה - הפריחות האנגליות שהן האב טיפוס לפריחות והדודות המלכותיות עם עקבים מרובעים וכפפות עור. הלורדים עם השיער הכסוף ובני הקהילה הגאה, מטופחים, מריחים טוב, לבושים בטירוף אופייני. הילדים הקטנים שאומרים "טנק-יו, מאמי" ומוכרות בדוכני קפה שמושיטות לך את הכוס עם המילים "have a nice day, love".  בקיצור כל אלה עושים על הילד רושם אדיר.



מרחוק נשמעים צלילים של תזמורת ואני נזכרת שבעצם ארמון בקינגהם פה. לא הייתה לי שום כוונה להידחף בין המוני יפנים כדי לראות את חילופי המשמר. אבל צלילי תזמורת מגיעים מכיוון הכביש. אנחנו רצים במעלה הגבעה. כשהנשימה מתייצבת החיילים כבר מתרחקים.



אם אנחנו כבר פה אז לא נראה את הארמון? רואים, מצלמים, עושים אחורה פנה והולכים לכיוון הפרלמנט ושות' שוב בתוך הפארק.



פה המקום לספר שלרגל חג הפסחא נערכת תחרות "מצא את הביצה" או "צייד הביצים" משהו כזה. ברחבי העיר פזורות ביצים. צריך לצלם אותן ולשלוח את התמונה לאנשהו, זה נכנס להגרלה ויש סיכוי לזכות ב... לא יודעת, נגיד - לילה בחברת ויליאם. לא שלחתי כי מה אני צריכה את ויליאם הזה בכלל?





נכנסים לתוך האזור הממלכתי הזה של לונדון. פרלמנט ביג בן וסטמינסטר וכו'. לא נכנסים לאף מקום שמופיע במסגרת אדומה עם סימני קריאה והכיתוב "חובה" במדריך שיחור ללונדון. 



למה? כי אנחנו הולכים לאיפה שנראה לנו שיהיה כיף, שיהיה מסקרן, מרגש או סתם מצחיק. אנחנו מעדיפים להרגיש את העיר עם הבטן והלב. זה שבריטניה היא האימאימא של הדמוקרטיה לא באמת אכפת לנו. כלומר כן, זה נחמד לידע הכללי אבל בשביל זה לא חייבים לעמוד בתור העצום לתוך הפרלמנט. ככה אני טיילתי כל חיי, ככה בינתיים הנסיך מטייל איתי. אולי כשיגדל יטייל אחרת. אבל עכשיו, פה, בלונדון אנחנו בראש אחד בעניין הזה.



יפה פה. מכובד כזה. מרשים כזה. הכי אנגליה הרשמית המכובדת התיירותית. חתיכה אחרונה של פיצה האט הולכת לעורב וגם אנחנו כבר שבעים מהמקום.



יורדים לרכבת התחתית ועולים ממנה בכיכר לסטר. צ'יינה טאון. הנסיך הבטיח לנסות אוכל סיני ואני הבטחתי לו 50 ש"ח על כל מאכל חדש שיסכים לטעום. מכיוון שאני יודעת עם מי יש לי עסק אני לא מפחדת להתרושש. בצ'יינה טאון זה לא זה. מצב הרוח של הילד על הרצפה. הוא בקושי רב מתאפק שלא להקיא ליד הברווזים בחלונות. אין מה לדבר בכלל על להיכנס פנימה ולאכול.



ואנחנו בורחים משם לקובנט גארדן. בדרך עוצרים לאכול במסעדה מקסיקנית. לא כי רציתי, כי הנסיך לא הפסיק לבקש. זה היה מה-זה-מגעיל! שנינו יוצאים מאוכזבים ונשבעים לא להתקרב למקסיקו בגלגול הזה.



כעבור 200 מטר הילד נזכר ששכח את התיק במסעדה. רץ בזמן שאני קונה סים מקומי, חוזר נורא מופתע "אמא, אף אחד לא גנב כלום. בדקתי". באמת מוזר, בתיק שלו חוץ מבקבוק מים וחבילה ענקית של טישו גם לא היה כלום. מכאן ממשיכים לרחוב Neal המקסים. חתול ג'ינג'י, לידו ספר ואיש עם גיטרה. כמובן עוצרים ללטף. האיש עם הגיטרה מספר שהחתול הציל את חייו. מספר איך חי ברחוב, הגיע לשפל המדרגה והחתול גרם לו להבין בלה-בלה-בלה. בקיצור הוא כתב על זה ספר. ובינתיים הוא מנגן פה בגיטרה ועושה יחסי ציבור לחתול ולעצמו.



מתקדמים לכיוון Neal's Yard   שזאת פנינה, מפינות קסם האלה שיש בכל עיר אבל בלונדון היא קסומה במיוחד. צבעונית עליזה נהדרת אואזיס של חיוך טוב כזה. הייתי נשארת פה קצת. עד לאולימפיאדה בערך.





אבל הילד מציק לי ונכנס לאחת הסצנות האלה של הכול לא טוב לו. מה עכשיו? הוא רוצה נעלי ספורט. רוצה. מה תעשי לו? וכבר שום דבר, כלום לא מעניין.



אנחנו חולפים במהירות על פני האזור Seven Dials   והכיכר הקטנה עם שבע רחובות זרועות שיוצאים ממנה ונכנסים לשוק של קובנט גארדן בהילוך חמישי של מריבה סוערת.



ואז מגיעה הגאולה בדמות שלט של אפל. הו! מפלס האושר מזנק. חצי שעה אני יושבת על המדרכה בחוץ בזמן שהנסיך מתעדכן בכל האייפוד-אייפון-אייפד.

הלקוחות הנאמנות של אפל



אחר כך מופע רחוב של שני כושים, טוב נו, אפרו-בריטים. עם מבטא בריטי ועם חוש הומור הכי בריטי שיש. בסוף המופע אנחנו צורחים שורקים מוחאים כפיים והנסיך אומר אל תהיה אמא-קמצנית, מגיע לו לפחות 10 פאונד. האמת? מגיע לו לגמרי.





ממשיכים להסתובב, קונים מתנות מזכרות שטויותעוד מופע.



עוד פסל חי.




עוד ביצה של ויליאם



השעה שש ואני מציעה לקפוץ לפיקדילי לחנות ספורט הגדולה  Lillywhites. הילד מצמיח כנפיים חדשות. ארבע קומות, שעה וחצי, עשרות זוגות שנמדדו ותודה לאל לא נקנו. בשמונה אנחנו נכנסים למלון גמורים.



הציונים של הנסיך: פארק סנט ג'יימס 9.5, פרלמנט וביג בן 9, צ'יינה טאון – אפס. קובנט גארדן 10. אפרו-בריטים 12.




צבעים ריחות טעמים ורוחות


הבוקר מתחיל ככה: "אמא, כואב לי הגרון. אני לא מרגיש טוב. די מגעילה לונדון שלך. נמאס לי אני רוצה הביתה". אני נשכבת על הרצפה מרוב ייאוש. אין לי שום דרך להתמודד עם זה. ואז בא: "טוב, מה את מתעלפת לי עכשיו? את נושמת? קומי מהרצפה. 1 באפריל". מיותר לציין שכמעט נקרעים לי מיתרי הקול מרוב צרחות והנסיך מגהק אחר כך עוד שעתיים מרוב צחוק.

יום א' היום ואנחנו בכיוון השוק של קמדן. כל כך טוב שאין לי הרבה מילים. 





השוק מלא אנשים מוזרים צבעוניים לונדונים כאלה. 





הילד אוכל שוב את ה-KFC שלו ואני בינתיים מעבירה בשידור ישיר את צלילי קמדן ל-O





גם השופינג פה תענוג צרוף




כמויות אוכל בלתי אפשריות, סיני מקסיקני יפני. אנחנו מתמקמים על מדרגות אני זוללת משהו והנסיך מסתכל מסביב ומתמוגג מהאנשים. 





מזג אוויר אלוהי. שמש טובה, קריר. קמדן, הו קמדן, כמה טוב עשית לנו.


אנחנו מסתובבים כמה שעות טובות בשוק וחוזרים למלון לנוח כדי לתפוס בערב את אוטובוס הרוחות. הנה זה

כרגיל מתעכבים, יוצאים בדקה ה-90, בריצה קלה מגיעים לאוטובוס שיוצא מכיכר טרפלגר. אנחנו מתמקמים בפנים וכעבור כמה דקות יוצאים לדרך. ככה זה נראה מבחוץ



וככה מבפנים



הרעיון הוא סיבוב במקומות בהם התרחשו הוצאות להורג או רציחות מדממות במיוחד, בתים רדופי רוחות וכו'. בתוך האוטובוס שני שחקנים שבמשך שעה וחצי מספרים על כל מיני זוועות היסטוריות שלא חסרות בעיר הזאת, ותוך כדי פותרים את תעלומת הרצח באוטובוס.



אני לא יכולה לתאר את זה במילים. צריך להיות שם, לשמוע את השפה הזאת, לראות את הפנים האלה. כיף טהור. הנסיך הבין את הרוב ומה שלא הבין תרגמתי לו בין צרחות לצחוקים. 



מדי פעם הגנבתי מבט החוצה וראיתי את היופי האינסופי של העיר הזאת, את האורות והצללים שלה, את המבנים ואת האנשים, את הרחובות והסמטאות וזה הרגיש לי כל כך טוב וכל כך נכון להיות פה.



הנסיעה מסתיימת ואנחנו יוצאים ליד כיכר טרפלגר. מלאים אנרגיות טובות ורעבים אחרי שעה וחצי של דם והומור שחור. נכנסים לגרפונקל'ס. האוכל בינוני. אבל האווירה טובה. אחר כך בהברקה של רגע וכדי להימנע מהחלפת רכבות אנחנו מחליטים ללכת ברגל שוב לביג בן ולעלות שם על הקו הירוק שלנו. אנחנו מתקדמים ברחוב הכמעט ריק.



חולפים ליד דאונינג 10, ליד פסל הנשים במלחמה, ולבטח ליד עוד איזה 500 מקומות או בניינים היסטוריים שאין לנו מושג עליהם. אנחנו שבעים, אנחנו צוחקים בטירוף, קצת שותקים, קצת מדברים.

הציונים של הנסיך: 10 לקמדן טאון ו-12 עגול לאוטובוס הרוחות. 




גריניץ' ושות'

ארוחת בוקר מפוצצת כרגיל למרות שמתחיל להימאס לאכול סלמון עם שמפניה כל בוקר. אבל יש למלון חצר אחורית שבימי קיץ מתבקש לשתות שם את השמפניה עם שעועית אפויה ופטריות מטוגנות. ובחצר גרים סנאים. בכלל, המלון הזה הוא פינוק לא נורמאלי.


אנחנו איטיים היום וקצת עייפים. יוצאים מהמלון לנהר לתפוס שיט לגריניץ'. 



הנסיך עייף ומעצבן. מקטר בלי הפסקה, לא אכפת לו מהנוף, לא בא לו, לא טוב לו, למה שיט אם אפשר רכבת תחתית, למה גריניץ' אם אפשר להישאר במלון ולשחק באייפוד. אני מתעלמת. אני יודעת שאם אתחיל להגיב זה יהפוך למריבה. אז אני שותקת. הולכת לקצה שני של הספינה ומקשיבה שם בחצי אוזן לאיזה מדריך שמספר לקבוצת יפנים מהנהנים מה רואים משמאל ומה מימין. 






מגיעים לגריניץ'. השעה כבר 12:45 וב-13:00 כדור הזמן אמור קודם לעלות ואחר כך ליפול. אבל הכדור נמצא על הגבעה, איפה שקו האפס ואין סיכוי שנספיק להגיע לשם. הנסיך עדיין לא מרוצה. אנחנו מתמקמים באיזה פינה ומחכים לעדור שעולה בדיוק ב-13:00 ונופל בדיוק כמו שהוא עושה את זה במאתיים השנים האחרונות.

הכדור נופל


אנחנו חוצים את המדשאות האינסופיות ומתקרבים לעלייה.



לפני עשר שנים ישבתי בפינה כאן, וחיכיתי לצאר הרוסי שעלה למעלה לבד לצלם לי את קו האפס. הפעם אין מי שיעשה את העבודה בשבילי ובמקומי ואנחנו עולים. נרקיסים בצידי הדרך.



אני אומרת לנסיך "אתה רואה, פה קבורים אלה שלא הצליחו להגיע לפסגה". דווקא זה איכשהו מעודד את שנינו ובשוונג תוך צעקות "yes we can"  אנחנו עושים את העלייה. האמת? נורא. אבל קצר. והנוף מלמעלה די שווה. 



למעלה קו האפס. גם כן אטרקציה. מצטלמים, עם הרגליים על הקו, הקו בין הרגליים, רגל אחת על הקו, רגל שנייה על הקו. כי צריך להצדיק איכשהו את ה-8 פאונד לכרטיס כניסה לחצר הזאת




אחרי רבע שעה נמאס. לשנינו. 



יורדים למטה בדרך למעגן מציצים בגריניץ'. מזג אוויר בהזמנה פשוט.



שיט קצר מגריניץ' ל- O2



המטרה שלנו זה "החוויה המוסיקלית". מוזיאון מוסיקה אינטראקטיבי. מבנה ענק, עצום, מודרני כזה, קר, לא אוהבת כאלה. וריק כמעט כמו באר שבע בשעת אזעקה. מלא מסעדות, הרבה יותר מאנשים.



אנחנו אוכלים לא רע באיזה מסעדה ספק אמריקאית ספק איטלקית. וממשיכים לחוויה המוסיקלית. זה מאגר אדיר ענק בלתי נגמר של מוסיקה. אבל הנסיך משתעמם די מהר. הדבר היחיד שמסקרן אותו זה הכרטיס החכם שאפשר להטעין בשירים וקטעי מלל ואחר כך באתר שלהם להוריד את הקובץ הפרטי שלך למחשב הביתי. נחמד. אני מתענגת על צלילים מוכרים. הנסיך מתוך נימוס מנסה לאתר את פרנק זאפה. אחר כך נשבר ואומר בתקווה "שנחזור?". 

בדרך החוצה ביתן פרסומי של ניסן. מדליק מדליק מדליק. אינטראקטיבי, עם סימולטורים של נהיגה, עם קיר לבן שאפשר להצטלם כאילו ליד מכונית וירטואלית וכעבור שנייה התמונה מגיעה למייל הפרטי. בקיצור שטויות של בנים.



שש בערב. העייפות מנצחת ואנחנו יורדים לטיוב וכעבור עשרים דקות נופלים למיטות. יום בסדר כזה. לא פצצה אבל בסדר. בדיעבד הייתי מוותרת הן על גריניץ' והן על החוויה המוסיקלית.

הציונים של הנסיך: 8.5 לכל היום. וגם זה רק בגלל שהצלחנו לעלות למרידיאן האפס ולא נשברנו באמצע. ככה שהציון הוא יותר שלנו מאשר של גריניץ'.





ים של מוזיאונים וטיפות של גשם


הבטיחו גשם אז אנחנו מאמינים ונוסעים למוזיאון המדע. מגיעים לקופות. הקופאי טועה שלוש פעמים בעקשנות לרעתי. בפעם הרביעית לטובתי. אבל כבר נמאס לי לתקן אותו. המוזיאון ענקי, אינסופי, עם מעברים מפה לשם, מעליות, מיליוני ילדים בעגלות ובערך אותה כמות של ערבים ויפנים. עד שאנחנו מבינים מה הולך פה הגיע הזמן להיכנס לראות את הסרט בתלת ממד. פעם ראשונה אני רואה תלת ממד (נכון, לא ראיתי את אווטאר), הראש מתחיל לכאוב אחרי דקה בערך. סרט טבע מקסים, על מסתורי הים. אחרי שאני מנסה להתחמק ממדוזה שעפה לכיוון שלי אני מתעייפת. כלומר קצת נרדמת. חבל שאי אפשר להוריד נעליים. הסרט נמשך 40 דקות. אחר כך "אגדת אפולו" על הטיסה לירח, שזה כבר 4D כלומר גם כאב ראש וגם הכיסאות משום מה זזים. הסיפור חביב והפלוס העיקרי שלו שהוא קצר. אחר כך תור של עשרים דקות ל"חץ האדום" שזה סימולטור של טיסה, גם תלת ממד, גם הכיסאות זזים וגם עוד איזה אפקטים. חביב. 10 דקות מספיק בהחלט.



טוב, נגמרו האטרקציות בתשלום ואנחנו מנסים למצוא ידיים ורגליים במוזיאון שהוא יותר מדי חכם ופחות מדי אינטראקטיבי יחסית לטכנופוליס הבלגי למשל. גם ברוב הדברים האינטראקטיביים קודם צריך לקרוא מלא מלל באנגלית ורק אחר כך ללחוץ על כמה כפתורים.



בקיצור ניחשתם נכון, בלי הרבה צער אנחנו עוזבים את המקום. יוצאים החוצה אל הבניין המקסים של אלברט ויקטוריה והבניין המדהים של מוזיאון הטבע. סיבוב תמונות ומספיק.



הגשם מטפטף לכמה שניות ונפסק. אנחנו בדרך ל- Heddon streetלמה? כי במספר 23 דיוויד בואי צילם את עטיפת האלבום האלמותי זיגי סטרדסט. וגם כי ידידי היקר G ביקש תמונה משם. הסמטה מקסימה, מדרחוב קטן מתעקל, עם מסעדות איטלקיות. והנה הבית. והשלט הקטן.  



מכאן להמליס. יש לנו משימה – בובת אנימאל מהחבובות. כי הנסיך רוצה. מיליון אנשים. אבל בהמליס תמיד מיליון אנשים. אנחנו שואלים איפה החבובות ושומעים בתגובה "אין לנו". הנסיך מתייבש על המקום. סיבוב קצר בחנות ונחשו מה? אנחנו מוצאים את אנימאל. אחר כך גם עוד כמה משחקי מחשב, מקל מוזר להפרחת בלונים, כפפות למסכי מגע כשיורד שלג וקר (חובה בכל בית בישראל), ועוד אני כבר לא זוכרת מה.



אנחנו יוצאים מהמליס מאושרים ורעבים. רחוב רג'נט גורם לי להצטער בפעם הראשונה בחיים שיש לי בן ולא בת. הייתי קונה הכול. או לפחות נכנסת למשש ולטעום. אבל אין סיכוי הרי. בקושי נתן לי לצלם קצת לפני שנבח עלי "אמא-מתעללת, הילד רעב והיא מתעסקת עם המצלמה שלה".



חוזרים להדון סטריט למסעדה איטלקית. הנסיך מזמין כרגיל פיצה אבל מסכים לטעום ממרק שלי – מולים וגריסי פנינה – ומחסל לי את הצלחת.



מכאן הדרך לוקחת אותנו למוזיאון ריפלי שיושב על כיכר פיקדילי האהובה. 



אנחנו נכנסים לריפלי וטובעים בעולם הזוי, מוזר, לפעמים מגוחך לפעמים מטריד, מצחיק ומסקרן. חמש קומות של כיף נטו.





אוסף מטורף של פריטים לא קשורים למעט דבר אחד - ריפלי אסף אותם. חלקי מטאוריט, יד של חייזר, אישה עם שפם, גבר בלי משהו, חזירים עם שני ראשים, חידושי אפנה בתחום חגורות צניעות ועוד ועוד ועוד.


מבוך מראות חשוך. הלכנו לאיבוד לגמרי. אחרי רבע שעה צעקתי בקול רם "לט מי פיפל גו". מאי שם בחושך נפתח וילון ונתנו לנו לצאת.



אנחנו מבלים שעתיים נהדרות מלאות צחוק ויוצאים לפיקדילי היפה והמוארת.



מציצים בטרוקדרו – סתם, ממש סתם. כמה חנויות של מזכרות, מכונות משחק, בני נוער משועממים. יוצאים לעוד סיבוב קטן בפיקדילי בגשם המטפטף והביתה. 12 שעות על הרגליים. פעם אחרונה עשיתי את זה בטירונות.

הציונים של הנסיך: מוזיאון המדע: 10 (האטרקציות שבתשלום), המליס – 9 (כי עבדו עלינו אמרו שאין אנימאל), ריפלי – 10. טרוקדרו – 5 וגם זה רק בגלל שמצאנו משחק מחשב נחשק ב-HMV.




אנחנו האלופים


מוקדם, צריך לקום מוקדם. יש לנו היום מחזמר We will rock you הזמנתי כרטיסים מהארץ. חברתי N, מלכת סקוטלנד במיל', התקשרה אמרה מהר, התיאטרון מציע למכירה כמהכרטיסים, תקני. קניתי כי רציתי הצגת צהריים ורציתי מקומות טובים. שורה שלישית באולם. אין יותר טוב מזה.

בקיצור יש לנו חצי יום פנוי לפני כן ואנחנו מגיעים למאדאם טיסו. הייתי פה כמה פעמים כבר, ככה שאני לא ממש אובייקטיבית. אבל גם הנסיך מתאכזב נורא. המוני אנשים נדחפים כדי להצטלם ליד ג'סטין ביבר או ג'ורג' קלוני, רועש, מחניק, אין שום סיכוי לעצור ליותר משנייה ורבע ליד כל בובה וגם זה לא תמיד אפשרי. בקושי מצליחה לצלם משהו מבלי שאיזה הודי-יפני-ערביה יכנסו לפריים.



היטלר שפעם היה למטה בחדר האימה עומד עכשיו ליד כל מנהיגי העולם וכמה דבילים משועממים מצטלמים בחיבוק איתו. אני מנצלת את ההזדמנות להצטלם עם פוטין, אי אפשר לדעת מתי אזדקק לתמונה הזאת.



פעם החלק של מדינאים ומלכים היה בהתחלה עכשיו כוכבי קולנוע ובידור הם האטרקציה המרכזית. אנחנו נסחפים עם הנחיל הענק הזה שמעביר אותנו כמעט מבלי לעצור בין האולמות. לקראת הסוף עשו משהו שאמור להיות החלק המפחיד. די דומה למה שראינו עם הנסיך בשוק ליד טירת דרקולה ברומניה. אבל ברומניה היה יותר מפחיד.

ואז שוב תור אינסופי למכוניות האלה שמעבירות אותך ב-Spirit of London  שלא משתנה כבר עשרים שנה לפחות ומה שהיה מלהיב לפני עשור נראה די עלוב היום. באמצע הנסיעה המדריך הקולי שלנו מתקלקל ואני נאלצת לעבוד במקומו.



ואז שוב תורו הפעם סרט "גיבורי על" ב-4D. או.קי. זאת הייתה נקודת אור היחידה בכל החוויה הזאת של מאדאם טיסו. באמת מדליק, מצחיק, עשר דקות של בידור עשוי היטב, מקצועי ומלוטש. אז שווה? לא. לגמרי לא שווה. מקום מיותר וזמן מבוזבז.



אנחנו בדרך לתיאטרון דומיניון. מקבלים את הכרטיסים ונכנסים פנימה.



אני עוקבת אחרי הנסיך שתמיד נרדם בהצגות שבמסגרת סל תרבות. הילד די משועמם עכשיו ובזלזול מסתכל מסביב. אני מקריאה לו מהתוכניה את העלילה. אולם תיאטרון אמיתי. עתיק. עם תקרה גבוהה. ריח של תיאטרון. קסם באוויר עוד לפני שהמסך עולה. וכשהמסך עולה...


עלילה נאיבית על גבול קיטש על כדור הארץ שהפך ל-I-planet  ששולטים בו צלילי מחשב, ומוסיקה חיה אסורה. ועל Dreamer אחד בשם גליליאו-פיגרו שמנהיג את המחתרת הבוהמית בחיפוש אחר רפסודיה תוך כדי מאבק ב-Killing Queen.

מרגע שהצלילים הראשונים של Queen בוקעים מגרונו של גליליאו-פיגרו אני מתחילה לרקד על הכיסא. וכשהמחתרת הבוהמית מזמרת  we will, we will rock you  והנסיך מתחיל למחוא כפיים לפי הקצב אני גאה, כל כך גאה בו. וגם קצת בעצמי.

ההצגה מסתיימת עם  we are the champions   הקהל בהיסטריה ואז על המסך שירד כבר מופיעה הכתובת Do you want the bohemian rhapsody . זהו, לא יכולה יותר. אני קופצת על הרגליים. הנסיך נבוך מבקש ממני לשבת ולא לעשות לו פאדיחות. אבל כעבור שנייה כל התיאטרון על הרגליים. המסך עולה שוב וצלילי רפסודיה בוהמית קורעים את האוויר בתיאטרון דומיניון. אנשים רוקדים במעברים, שרים, צוחקים. אלוהים כמה שזה טוב.

אם הילדים שלכם שולטים קצת בשירי קווין קחו אותם להצגה הזאת, תשירו ביחד איתם, תרגישו את הגאווה הזאת שגידלתם אותם נכון, תחיו את הנעורים שלכם דרכם ולו רק לשעה קלה, תרשו לעצמכם לשיר את המילים, תרשו לעצמכם למחוא כפיים ולרקוד. וילדי האייפודים האלה שלנו אולי יתביישו בהתחלה אבל אחר כך יגידו לכם "את (אתה) אמא (אבא) הכי cool שיש". איך אני יודעת? כי שמעתי את זה, מילה במילה.

אנחנו יוצאים עם דרייב מטורף מהתיאטרון והנסיך כל כך חיובי שאני מנצלת את ההזדמנות לעשות קצת שופינג. תיאטרון דומיניון נמצא על אוקספורד סטריט ואנחנו עושים אותו בנחת מהתחלה ועד הסוף.

הציונים של הנסיך: מאדאם טיסו 4, מחזמר  10 והבטחה ללכת שוב לתיאטרון בפעם הבאה בלונדון.


מלכים וזוועתונים

קר מוות על הבוקר. אין גשם אבל קור יבש נשכני כזה. אנחנו בדרך למצודה של לונדון. אני מאוהבת במקום הזה. מבחינתי מאסט בכל ביקור בלונדון. בדרך אני מספרת לנסיך על הנרי וששת הנשים שלו (ותודה ל-Showtime  ולג'ונתן ריס מאיירס על הנרי מושלם).


בהתחלה הנסיך משועמם בלי הרבה ציפיות. אנחנו עולים למגדל הלבן והדבר הראשון שרואים זה שריון לסוס. הילד מתחיל להתעורר. כשאנחנו מגיעים לקומה אחרונה של המגדל הנסיך נכבש בקסם של המצודה.



השריון של הנרי ה-8. די ברור למה היה צריך שש נשים


יוצאים לאט בעצלנות אל החצר שבה גם אן וגם קטרין איבדו את ראשיהן. אגב, אם כבר לאבד את הראש, עדיף למען הנרי השמיני ובחצר הזאת. 


והדיירים הכי מפורסמים של המצודה, העורבים. הם חצופים כמו הסנאים בסנט ג'יימס פארק. כמעט רודפים אחריך ודורשים אוכל. לא לנסות ללטף. כואב לאללה.


האגדה מספרת שאם העורבים יעזבו את המצודה, המצודה תיפול ויחד איתה כל אנגליה. לכן קוצצים להם את הכנפיים. אמנם רק אגדה אבל למה להסתכן בנפילת הממלכה בגלל כמה ציפורים?


השומרים של המצודה אגב חייבים ברקורד של 22 שנות שירות בצבא לפני שהם יכולים להתקבל לג'וב הנחשק. אני מעבירה לנסיך מידע חסר חשיבות זה והוא מושך בכתפיים ואומר "לא מספיק שהם נוסעים הפוך הם גם חושבים שלהיות שומר זה אחלה מקצוע".



עדיין קור כלבים. יוצאים מהמצודה יושבים לשתות קפה ומרק חם. 



מלאי אנרגיה אנחנו ממשיכים לכיוון גשר לונדוןעוברים ליד מונומנט לזכר השריפה הגדולה. כמובן שלא מטפסים למעלה. חוצים את הגשר, אוכלים משהו קטן, כמעט סמלי, על הדרך.

 



וממשיכים ישירות לדנג'ן. וואו איזה תור. לא הגיוני בכלל. אין מצב שנעמוד בו. השעה כבר שתיים בצהריים והסיכוי להיכנס היום למוזיאון הוא אפסי.

מעבר לכביש נמצאת "חווית גשר לונדון"



התור פחות אימתני (משהו כמו חצי שעה). להגיד שזה היה מוצלח? זה היה יותר מגעיל ממפחיד. אנחנו חובבי הז'אנר. אוהבים היצ'קוק ולא בוחלים בפרדי קרוגר והמנסרים מטקסס. כאן זה יותר בכיוון המנסרים. עשוי היטב, שום חלטורה. באמת מקצועי, באמת מבחיל. כמו שהזוועתון צריך להיות. רק שאם להשוות לאוטובוס הרוחות שגם הוא סוג של זוועתון הרי שחווית גשר לונדון הרבה, הרבה פחות מתוחכמת.

חווית גשר לונדון



אנחנו יוצאים מנהרות של דם ואיברים כרותים ומנסים שוב את מזלנו במרתף של לונדון. לא, אין סיכוי. אז ממשיכים ל-"בריטניה במלחמה" שזה מוזיאון קטן שמציג את החיים בלונדון בתקופת הבליץ. עם כמה מייצגים (כמובן אין מה להשוות למעלית נופלת או ליצן רצחני שראינו כרגע). אבל המקום חשוב. כלומר אני לא בעד לחנך את הילד בטיול, אני בעד לשעשע אותו. אבל זה באמת מקום חשוב.

 


התוכנית המקורית כללה טייט מודרן. לא תערוכות חלילה אלא בית קפה עם נוף. אבל מד הכוחות מראה אפס. אנחנו יורדים לתחתית, נסיעה קצת ארוכה, בדרך מתאוששים ומחליטים על עוד סיבוב באוקספורד סטריט.



הנסיך מרשה לי להציץ בכמה חנויות ובמצב רוח נהדר אנחנו מסיימים את היום ב-KFC הנוראי כרגיל. 

הציונים של הנסיך: המצודה  8 ("לא ממש התלהבתי אבל די מגניב". לכו תבינו למה הכוונה). חווית גשר לונדון 9 ("לא באמת מפחיד, רק מטריד"). בריטניה במלחמה  8. ("לא היה מגניב אבל טוב להירגע אחרי הזוועתון").




יום להשלמות


על הבוקר, מוקדם, ממש מוקדם (סביב 10) אנחנו בתור לדנג'ן. נהדר. לא סתם מדורג כאחת האטרקציות המרכזיות של העיר. הזוועתון של אתמול, זה המכונה "חווית גשר לונדון" מקצועי ומגעיל ככל שיהיה, לא משתווה אליו בתחכום, בהומור, בהשקעה האדירה. 



המקום עבר שינוי מוחלט מאז פעם אחרונה שהייתי בו. במקום הנרי ה-8 שעושה גרעפס או אן בולין שנפרדת מראשה, יש פה אטרקציות מדהימות הכוללות סרט ב-5D שזה תלת ממד + כיסאות שלא סתם זזים אלא מסתובבים במרחב + אתה יושב עם רובה לייזר יורה ברוח רפאים והיא מקיאה עליך בחזרה. אני כבר לא מדברת על ממבה שחורה שתפסה אותנו בהפתעה גמורה וכמובן צולמנו בדיוק ברגע של נפילה חופשית מגובה רב (10 מטר בערך). בקיצור אחת ההצגות הטובות בעיר. תענוג. 



מכאן במצב רוח נהדר ממשיכים שוב לשופינג קצר באוקספורד ורג'נט. לחצי שעה דרכינו נפרדות. הנסיך בחנות של אפל אני ב-H&M.

קובעים שמי שמסיים קודם אוסף את השני. כמובן שאני מתפנה ראשונה. יוצאת החוצה. לבד. הייתי בלונדון לבד, הייתי עם אמא, הייתי עם חברה, עם ארוס, עם חבר, עם בעל (כן, אנשים שונים), הפעם עם הבן. כל פעם זה לונדון קצת אחרת. האדירה, המוכרת, הנהדרת. כל פעם קצת אחרת. אבל תמיד טובה.

 



אנחנו נפגשים עם הנסיך בפתח של אפל (אמא-קמצנית, תקני לי אייפון). ערב פסח היום. וגם פסחא. העיר מפוצצת. בהשראת החג אנחנו משחקים במשחק קטן – מחפשים ילד נוצרי שמנמן במיוחד בתור המרכיב הסודי להכנת מצות... לא חינוכי בעליל. אבל מצחיק בטירוף. תוך כדי מתקדמים לכיוון פיקדילי כי כל הדרכים מובילות הרי לפיקדילי. צבא הישועה קצת עוצר את התנועה.



אנחנו מגיעים למסעדה שבניתי עליה מתחילת הטיול. נמצאת כמעט על כיכר פיקדילי, בפינה השמאלית של מוזיאון ריפלי, מסעדה "ריין פורסט קפה".



המתנה לשולחן משהו כמו עשר דקות. המקום מדליק. גם לילדים קטנים גם למתבגרים, גם לאמהות. אוכל מצוין (תזמינו צלעות), מחירים סבירים, מנות ענקיות, שירות זריז. ותפאורה של ג'ונגל. 



מומלץ בחום. ואם יומולדת של הילד יוצא בחודש שבו תבקרו במסעדה (שואלים בכניסה ולא בודקים בדרכון) הם גם מגישים איזה הפתעה עם שירת "הפי ברסדיי". הנסיך התבאס לכמה שניות (אמא-ישרה, לא יכולת לשקר להגיד שיש לי יומולדת היום?").

מסעדה מדליקה



חוזרים למלון לנוח ובערב תופסים סיור של לונדון בלילה. בזמן שבארץ הקודש ישבו לשולחן הסדר הנסיך ואני חגגנו בדרך שלנו. קרי, מתנו מקור ברחבי לונדון הלילית. הסיור היה אמור להמשך שעה ועשרים, אבל משום מה נמשך שעתיים.





לקראת אמצע הנסיך ואני די נשברנו. העיניים נעצמו סביב תשע בערב (ממש כמו בליל הסדר) ונפתחו מדי פעם לצלם משהו מואר במיוחד. 



הציונים של הנסיך:  מרתף של לונדון 17, מסעדת הג'ונגל 9, לונדון בלילה 6 ("כי קר וארוך ומתתי לפיפי אבל באמת שסבבה").



Come-on-Chelsea


יום אחרון שלנו בלונדון. יש לנו משחק כדורגל היום. חשבתי לנסוע לנוטינג היל לשוק פורטבלו. אבל אנחנו עייפים ומחליטים לשמור כוחות למשחק. אז מה נעשה? אני מסתכלת בתסכול על כמות השקיות הפזורה בחדר ומבינה שבטוח יהיה אובר-וויט ואין לי תיק יד נורמלי לשים כמה קילו עודפים בו, וכדאי לקנות תיק כזה ואולי לקפוץ לפיקדילי לחנות ספורט לקנות שם. מלא תירוצים. בסך הכול רציתי עוד פעם לראות את פיקדילי.


קופצים לכיכר האהובה, קונים טרולי נחמד חוזרים למלון. המשחק מתחיל ב-15:00. האצטדיון שתי תחנות מהמלון. אנחנו יוצאים ב-12:30 מהבית כי הנסיך קיבל משימה מבן כיתתו לקנות חולצה של טורס. עולים לרכבת וכמובן לכיוון הלא נכון. בכלל הקו הירוק הזה מבלבל כל כך. צבע אחד, ארבעה או חמישה כיוונים שונים. לכי תעקבי אחרי מה כתוב על הקרון הראשון. אנחנו נלחצים, למרות ים הזמן שיש לנו. עד שיוצאים, מחליפים צד, מחכים לרכבת האחרת. הקרון מלא באוהדי צ'לסי. אנחנו נשטפים החוצה ועם הזרם ומגיעים אל האצטדיון. 


אנחנו מסתובבים בין מוזיאון לחנות, קונים חולצה לאוהד צ'לסי הקטן. אני סופגת כרגיל ביקורת נוסח "אמא-רעה, את אף פעם לא קונה לי כלום" 


הטריבונות הריקות מתחילות להתמלא לאט לאט.


לא הבנתי ממש מה הם עושים. אבל הנסיך מסביר לי שהשחקנים מתאמנים בינתיים. הילד מאושר. סוף סוף אמא-אנציקלופדיה שלו לא מבינה כלום ויש לו הזדמנות להסביר לה משהו.


הכוסיות של וויגן אטלטיק בוורוד.


פרננדו-האחד-והיחיד-טורס.  


השעון מתקרב ל-15:00. הטריבונות מלאות.



האווירה מחשמלת. יושבים צפוף צפוף. מעלינו יושבת קבוצת איטלקים צעירים. אחד מהם עם קעקועים על הצוואר מקלל באיטלקית עסיסית כל כך שאפילו אני מבינה. אחרי כל "פוטה" ו-"מאדרה" הוא מסתובב לצדדים וממלמל "סורי, סורי".


הקהל שר"Come-on Chelsea"   במין תחינה חיננית כזאת, ברכות, באהבה אינסופית. שום תוקפנות שום התלהמות אין שם. יש גאווה, יש אהבה, יש אכזבה כשהתוצאה עדיין 0:0.


הקהל מתחיל לדרוש Torres! Torres! והוא עולה מלווה בים של מחיאות כפיים. 


הקהל כמו גוף אחד, קם יושב מוחא כפיים נושם שר ומקלל את היריב בסנכרון אדיר. גם אנחנו עם הצעיפים של צ'לסי קמים נושמים מקללים ושרים. אי אפשר שלא. אי אפשר שלא להתמסר לאנרגיה הזאת, אי אפשר שלא להיסחף.


ופתאום, לא ברור איך, הכוסיות של וויגן מצליחים להבקיע (אני מקווה שזה הביטוי הנכון). אנחנו עצובים. ואז! מאטה מספר 10 עושה את זה. 2:1! 2:1! האצטדיון רועד מצונאמי של אושר.


זה לא הכדורגל, זה החוויה, האווירה, הביחדנס הזה, החשמל הזה שבאוויר, האהבה הזאת. וכן, גם פרננדו-נשמה-בלונדינית-שלי- טורס...

אנחנו מרחפים לטיוב ומשם למלון לארוז. איזה סיום נהדר לשמונה ימים של חלום שהתגשם אחרי כולה 13 שנה.

הציונים של הנסיך: 10 טורס, 10 כדורגל. וגם אמא התקרבה היום ל-10. 



לפני שיורד המסך


בוקר גשום סוער וקר.


ארוחת בוקר. מונית לשדה. הליכה תחת גשם לטרמינל. היינו הראשונים בתור למסירת מזוודות. בטרולי הקטן ארוזים כל הקרמים והקוסמטיקה שקניתי במבצע בבוטס. מכיוון שזה עיקר המשקל, הוצאתי את הכול מהמזוודות וארזתי כאמור בטרולי שעומד לעלות לטיסה. המזוודות נוסעות, הטרולי אצל הנסיך ביד. לפני עלייה למעלה הנסיך עוד מספיק בורגר קינג ואני סוף סוף זוכה לסנדוויץ' משולש עם Prawn and Mayo    ממרקס אנד ספנסר. עולים למעלה לבידוק ושיקוף.


וכאן... כמו ברק מכה בי. אסור! אסור! אסור מעל 100 מל' נוזלים במטען יד. אסור, אלוהים, כל הקרמים ששמתי בטרולי כל הקניות היפות הריחניות המפנקות שלי כולן מעל 100 מל'! איזה בלק אאוט נפל עלי כשכן זכרתי לשים את הגבינות למלכה האם במזוודה ולא זכרתי להכניס לשם את האוצר הפרטי שלי. אלוהים, לא, לא, לא, זה לא יקרה, זה לא יהיה הסיום הלונדוני שלי. שני פחים גדולים בכניסה לאולם הזה, סרט מוקרן על הקיר, דיילת מחויכת מציעה ישר לזרוק לפחים האלה את כל מה שמעל 100 מל'. לא! לא את הקרם בריח לילך שקניתי בחנות מטריפה ברג'נט סטריט תמורת סכום סמלי של 36 פאונד, לא את אלה מבוטס (6 אבל במחיר של 4), בטח לא את ריבת התותים עם שמפניה ולא את צנצנת החרדל עם גינס. לא. אני לא זורקת את זה. אין מצב.

אנחנו מתקדמים בתור אל האיש החביב שלידו מורידים את החגורה, המעיל, הנעליים וכו'. בהברקה של רגע אני פונה אליו בתחינה שיגיד לי מה לעשות. הוא מסתכל מה השעה ואומר "אם הליידי מוכנה לשלם 25 פאונד, הליידי יכולה לרדת לדלפקי איזיג'ט להפקיד את המזוודה".

הליידי בתנועות לא ליידיות בעליל תופסת את הילד ביד, מפילה בדרכה עמודים ותיירים מזדמנים, טסה לדלפקי איזי, נפרדת בשמחה מ- 25 פאונד ורק אחרי שהטרולי עם האוצר נוסע על הפס השחור מצליחה לנשום.

הנסיך בהלם. מסתכל מסביב לראות אם כולם קלטו איזה אמא יש לו. הוא כל כך גאה בי. "את לא אמא-נאחסית, וגם לא אמא-קמצנית. את אמא-פסיכית. אבל הכי מדליקה בעולם". ואנחנו ממריאים. 



מילה לנסיך


ילד שלי, נסיך קטן שלי, רציתי להגיד לך תודה. בזכותך אני חיה, בזכותך אני נעשית צעירה מיום ליום. אתה החלק הטוב שבי, אתה הלב שלי. ילד שלי, יש לך עולם שלם עוד לגלות. אהיה לצידך כמה שתרשה לי. וגם אחרי שתפסיק להרשות לי, אהיה לצידך.



תובנות סובייקטיביות


1. לונדון. איך אפשר להגדיר אותה. אני אנסה על דרך השלילה. היא לא אמסטרדם המאהבת הסוערת שגורמת לך לעשות דברים מטורפים, היא לא בלגיה המחוברת למכונת לב-ריאה כבר 200 שנה לפחות, היא לא פריז הידידה המפלרטטת, היא לא בולגריה החברה הכי טובה שמבינה אותך בלי מילים. חברתי C נתנה את ההגדרה הכי טובה ואני מאמצת אותה בחום: לונדון היא סקס מטורף עם האקס המיתולוגי אחרי שנים של בדידות.

2. לונדון לא משתנה. כלומר ניואנסים כן, בניינים חדשים פה ושם, שכונות שלמות אולי. אבל המהות שלה לא משתנה. הרוח שלה, השילוב האדיר והנדיר הזה בין מלכותיות, היסטוריה, תרבות ומסורת לבין השיק, הטירוף הקל, שמחת חיים, עליזות, צבעוניות, חופש. חופש זאת המילה. לונדון משדרת חופש מחשבה, חופש בחירה, חירות פנימית.

3. האנגלית של לונדון היא שפה אחרת, היא שירה, היא כל כך נעימה וסקסית, שאחרי ששמעתם אותה קשה יהיה להקשיב לאמריקאית מדוברת.

4. חוש ההומור הבריטי. זה המוכר לנו בעיקר מסדרות מופת בטלוויזיה או ספרי מופת מארון הספרים הביתי. זה אמיתי וזה בא להם בטבעיות.

5. דברים שנראים טוב בלונדון צריכים להישאר בלונדון. אם נדמה לך שגרביונים שחורים עם דוגמת ביריות הולכים טוב עם חצאית מיקרו-מיני כתומה, את לא טועה. זה נראה מדהים על לונדוניות, זה נראה פצצה עליך כשאת מודדת את זה בלונדון. זה יגרום להתקף לב לשכנה בנתניה או רמלוד וישכב בארון עד הפורים שבו בעלך ירשה לך סוף סוף להתחפש לזונה.

6. מלון עם ארוחת בוקר טובה זה פינוק לא נורמאלי.

7. לנסוע ללונדון לתקופה של פחות מחמישה ימים זה לעשות עוול לעצמך וללונדון. 

8. לונדון היא עיר הילדים האולטימטיבית. רק צריך להכין את הילדים, לספר להם, להקריא להם, לסקרן אותם. בעצם המשפט האחרון נכון לכל מקום. ללונדון קצת יותר. 


9. עצם הידיעה שאי שם יש את לונדון עושה את החיים 

להרבה יותר נעימים


 




rinat
26/09/2014 11:32
ואם, ואם, ואם, נגיד, אני אתן לך את שני הילדים שלי וכרטיס טיסה ומימון, ואת תקחי אותם ללונדון? מה תגידי? כי אין סיכוי שאני אצליח אי פעם בחיים להפיק טיול כזה מושלם ולא להתפוצץ כל דקה וחצי, ואיתך הם בטוח יהנו הרבה הרבה יותר. ותביאי גם את הנסיך, בטח. יהיה עוד יותר שווה. קבענו?
(ואני בינתיים אשאר לי פה.. לא, לא לבד, מה פתאום! ובטח שלא בחושך, כמו גתה אני רוצה תמיד עוד אור!)
אלונה
26/09/2014 12:55
יקירתי, אני מציעה פתרון הרבה יותר פשוט. נשלח את שלושת הילדים ללונדון ואני אבוא אל האור שלך בפריז.
rinat
26/09/2014 13:21
בואי מותק, מהדבש הזה יש מספיק לכולם. אני רוצה אותך איתי!
בטח גם הילדים יהיו הכי מאושרים ככה, אז בכלל win-win :)
mishel2910
15/12/2014 12:27
הי אלונוש
הלב שלי שבור.
הבנתי שאין סיכוי לבזבוז משותף של ירושה .
הנסיכה לא בלונדינית
אלונה
15/12/2014 12:34
מישל, אל תתייאשי, ממילא הנסיך לא שואל אותי בעניינים האלה :-)
mishel2910
16/12/2014 16:00
חתיך , מתוק ומותק
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: