עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

בורגאס. סתיו 2011

09/09/2014 16:03
אלונה

 ימים 4 כוכבים חצי פנסיון ובולגריה אחת




סוף עונה


שבת רבע לשבע בבוקר. נפנוף אחרון לבנים. שער 32 ברוכים הבאים לנתב"ג. ריק. רק טיסה אחת יוצאת בשעות הקרובות. שלי. בוקר טוב אני אומרת ל"ארזת לבד". היא מסתכלת עלי ועונה "יש לך ריח של חופש". בשבע אני כבר בדיוטי. ארוחת בוקר בריאה. שער עליה למטוס. כל הצ'כונה כבר פה. טוב, למה ציפיתי, מי עוד נוסע בחגים לבורגאס הגשומה שאין מה לעשות בה חוץ מקזינו וחצי פנסיון. נכון כל הצ'כונה ואני.

לא ברור איך אבל אני מגיעה ראשונה לתוך המטוס הריק. שתי דיילות בולגריות. אנחנו מפטפטות בבליל של אנגלית בולגרית ורוסית וכאשר דלתות המטוס ננעלות אחת מהן קורצת לי ואומרת בואי, מאדאם, שורה 27 ריקה, תוכלי לשכב שם בנוחות. אני עוברת מקום וכל המטוס, כל אלה שאני עתידה להילחם איתם מחר על הבופה של הבוקר, כולם בבת אחת שונאים אותי.



פחות משעתיים הטיסה. פחות משעתיים מפרידות ביני השורדת לביני המאושרת. נמל תעופה קטנטן, וכאן - איזה הפתעה נעימה. לא כולם נוסעים למלון שלי Marvel. חמישה אוטובוסים בחוץ ורק אחד שלי, וגם הוא חצי ריק.

בולגריה. אוויר בולגרי. הכול כך שלי. הקסם הבולגרי עובד גם הפעם. התגעגעתי אליך אני לוחשת לה. התגעגעתי לעצמי פה. והיא עונה לי במשב רוח מהים השחור "ברוכה הבאה. מזמן לא התראינו...".



שני בחורים עולים לאוטובוס, מחלקים פליירים, מזמינים בעברית את כולם לקזינו (הסעות בחינם. גם החומוס). ואז אלכס לוקח מהם את המיקרופון. אלכס הוא מדריך טיולים שלנו, יוגוסלבי במקור, גר בבולגריה, שירת בגולני, מוסלמי מצד אבא ונוצרי מצד אמא. הוא דובר עברית מתבדח בבולגרית ומזכיר יותר מכל מורה למתמטיקה, מאלה שהתעללנו בהם בתיכון בגלל המבטא, העניבה ועודף אינטליגנציה. אני מתאהבת בו על המקום. כל הנשים באוטובוס מתאהבות בו על המקום.



תור לקבלת חדרים. מסתבר שאני היחידה שיודעת בוודאות שאתר הנופש כבר סגור, העונה נגמרה ורוח רפאים מרחפת על פני התהום. זו הסיבה שנסעתי לפה. לא לראות נפש חיה. אבל לפחות חצי מהתור קנו חופשת בטן גב עם הבטחה לפעילות מלאה באתר ונקרע לי הלב על האנשים האלה שפשוט נפלו בפח של סוכני נסיעות.

החצי השני של התור לא באמת מתעניין סגור או פתוח. אלה הזומבים של קזינו. ראיתי כאלה פעם כששטתי עם מנו ספנות. הם מלחיצים את נסקו - פקיד קבלה חצוף ויפה תואר - דורשים לקבל את החדרים מהר ולהתקשר לקזינו שיבואו לאסוף אותם עוד יותר מהר. נסקו מחייך ושואל "מאדאם לבד בחדר?" אני מחייכת ועונה "בינתיים כן". נסקו צוחק. התור מביט בי בחשדנות גלויה. חדר ענק. לא סתם זוגי, חדר שבקלות מאכלס ארבעה. וכולו רק בשבילי. נוף לבתי מלון מפוארים וריקים, לבריכה ופיסת הים השחור.



ארוחת צהריים במסעדה של המלון, היחידה שפתוחה ברדיוס של 15 ק"מ. 50 גרם ראשונים של אבסולוט קפואה ובירה זגורקה טובה, אספרסו כפול וזה הזמן לפגישה עם היםאני יוצאת מהמלון ומייד הולכת לאיבוד בין בתי מלון ענקיים בינוניים וקטנים, מבריקים, מצוחצחים ריקים ונעולים. המון סופרים, צ'נצ'ים, חנויות, מועדוני סקס, ברים והכול ס-ג-ו-ר.





גם הכביש ריק. מוסיקה בפול ווליום באזניות, אני שרה ורוקדת באמצע הכביש בחוף השמש ואין כלב אחד שיראה אותי או יקנא בי. כי גם כלבים לא משוטטים באתר בסוף העונה.



פניות לפה, לשם, עוד בית מלון שחוסם את הדרך לים, אחורה פנה, מוסיקה, עצים בשלכת, סמטאות.



והנה החוף הענק הנקי הנטוש הריק הנפלא הזה. 



והנה הים השחור מחכה רק לי. 



וערימה של מיטות שיזוף. ואני עם מעיל ומגפיים שוכבת על מיטת שיזוף באמצע חוף נטול חיים שומעת את הגלים דרך הגיטרה של פראנק זאפה ומודה לאלוהים ולמזלי הטוב שהביאני עד הלום.



ארוחת ערב בחדר אוכל שמעוצב כשילוב קטלני של בית אבות ציבורי וקיבוץ לפני פשיטת רגל. אבל על הבופה אין לחץ כי כולם כבר בחוץ מחכים למיניבוס של הקזינו. מנסים לשכנע אותי להצטרף "כדאי לך, יש ערב יווני עם חומוס ופלאפל חופשי". אהה. כבר. בדיוק בשביל זה באתי.



עולה לחדר מתמקמת על המרפסת עם ספר וסופגת לתוכי את הקור, את האוויר האהוב, את הכוחות שהארץ הזאת נותנת לי. לקשר הזה בינינו אין הסבר הגיוני. ראיתי מדינות מרתקות ממנה ראיתי יפות ממנה ראיתי מרגשות ממנה. אבל זאת האחת שהיא שלי ואין לי אחרת. ואולי, אולי זאת פשוט אהבת אמת שלא זקוקה להסברים הגיוניים.




פעם ראשונה בטיול מאורגן


בבוקר גשם וקר. אבל הקור הזה ממריץ ולא משתק. מחדד את החושים. עושה לריאות להתרחב למרות הניקוטין, עושה לכנפיים לצמוח מהר יותר. ארוחת בוקר סבירה למדי ואלכס מחכה כבר באוטובוס. טיול מאורגן לבורגאס העיר (מרחק של 35 ק"מ מאתר הנופש) ובהמשך לכפר דייגים נסבר.



אלכס מתחיל לספר על בולגריה. זאת לבטח לא קבוצת ישראלים הראשונה שלו לכן הוא מתמקד ישר בנושאים שחשובים באמת: כמה עולה לקנות אוטו, כמה עולה דירה, כמה משלמים ארנונה, כמה עולה חניה, דלק, יאכטה. אבל בין שאלות דביליות מהקהל "כמה אתה משלם חשמל בחודש" לבין תהיות קיומיות שלי "איך מקבלים אזרחות בולגרית", אלכס מצליח להשחיל המון סיפורים על בולגריה. על החיים הלא קלים בה, על הכניסה לאיחוד האירופי, על זה שיש להם יותר מדי מים, על כך שאין כאן שום אוצרות טבע, כלום. המדינה מתפרנסת מחקלאות ותיירות בלבד. 



אנחנו מגיעים לעיר בורגאס, עיר גדולה, עיר של קיץ.





אלכס מוביל אותנו ישר למדרחוב עם חנויות פתוחות ובדרך מראה את הכנסייה הארמנית ואת בית הכנסת. אלכס מספר שבבולגריה לא שואלים אדם מאיזה לאום הוא או באיזה אלוהים הוא מאמין. זה לא נהוג, זה גם לא מעניין אף אחד. הוא חוזר ואומר יש לנו הרבה מים וגם הרבה שלום כי אנחנו לא אנשים של מלחמות.



אבל הקהל ראה חנות אדידס פתוחה. ואין כוח בעולם שיעצור ישראלי בדרך לזוג נעלי אדידס במבצע. אלכס מתעקש להמשיך לתצפית שבסוף הפארק ואנחנו ממשיכות אחריו. אנחנו זה שלוש נשים מאוהבות, השאר כבר מזמן יצאו לצוד מציאות.





יש לכם רבע שעה אומר אלכס. אחר כך נוסעים לקניון הגדול. מה אפשר לקנות ברבע שעה? מסתבר שאפשר. שקית עמוסה בקרמים בולגריים עם מי ורדים. האוטובוס מתעלף למראה ההישג שלי, ואני מתחילה לאט לאט להתיידד עם החבר'ה.



אנחנו ממשיכים לקניון ענק מלא מותגים סבירים במחירים מצוינים. שעה וחצי לשופינג. לא רע בכלל. עם אספרסו כפול אני יוצאת לקור השקוף שבחוץ. אלכס שוב אומר יש לנו פה המון מים. ונדמה שכל המים האלה החליטו לרדת מהשמיים בבת אחת ודווקא היום. מהקניון ממשיכים לכפר עתיק שהוכרז כאתר מורשת תרבות עולמית ע"י אונסק"ו – נסבר. יש פה כמה מאות תושבים ו-49 כנסיות. הכפר יושב על אי וכביש מחבר אותו לבורגאס, הוא ממוסחר עד כאב לב, אבל הודות לסופעונה ולמזג אוויר לא תיירותי – נטוש כמעט לחלוטין.



אלכס מכוון אותנו למסעדה (כמו בכל טיול מאורגן) ושואל עד מתי נרצה להיות פה. אני מבקשת עד אוגוסט 2012, בסוף מתפשרים על חמש בערב.



במסעדה בולגרית שמיועדת לתיירים אנחנו יושבים שעה ארוכה על אוכל טוב ושיחה נעימה. יש פה זוג מקסים מאילת. הוא רגוע מעמיק כזה והיא הר געש קטן עם ברקים בעיניים. ויש אימא עם ילד בן 10 שהובטח לה פעילויות לילד ואתמול הייתה על סף ייאוש אבל היום היא קצת התאוששה והילד מדבר על כדורגל ואייפון (אייפוד? אייפד?) ואני עוצמת את העיניים ושומעת את הנסיך הפרטי שלי שכל כך רחוק מפה עכשיו.



ויש זוג מהשכונה, ויש אחד שכל הזמן רוצה קזינו. ויש משפחה שברגע שהאוטובוס מתניע מתחילה לשיר "הנהג שלנו חברה'מן", ויש מישהי שחרשה כבר את בולגריה באוגוסט ועכשיו חזרה להסניף אותה שוב. ויש אחד שכל הזמן דואג לניירות ערך שלו בבורסה  ויש את זה שנזכר בגעגוע בהכול כלול בטורקיה, ואת זאת שלא יודעת שבורגאס היא לא בירת בולגריה, ואת הסבתא שדואגת שהכבישים יסגרו בגלל הגשם והיא לא תוכל לטוס הביתה בעוד ארבעה ימים



יש כל מיני. ובכל סיטואציה אחרת הייתי מתרחקת מכולם. אבל אני בבולגריה. בולגריה היא ארץ אוהבת תושביה ואורחיה. אז גם אני אוהבת אותם. אבל זה תכף יעבור לי.

 

בחמש אלכס חוזר לאוטובוס ואנחנו חוזרים למלון. ארוחת ערב זוועתית. החבר'ה עושים לי סימנים של בואי אבל הספיק לי אנשים להיום. עולה לחדר. אמבטיה ארוכה, מעיל מעל פיג'מה וגרבי צמר אני מתמקמת על המרפסת, בירה זגורקה, טיפות גשם מרטיבות מדי פעם את דפי הספר ושקט אלוהי יורד על חוף השמש.





ולתפארת מדינת ישראל


עדיין גשם. לא, לא נכון, כבר לא גשם. מבול וסערה. הלובי מלא שלוליות. החבר'ה מנסים לברר למה אין להם פה מגב לספונג'ה. כשמסתבר שבבולגריה לא משתמשים במגב נזרקת לאוויר המילה "פרימיטיביים" שמכניסה אותי לכוננות-על ולא לחינם.




הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנסוע שוב לקניון לשופינג ארוך. אמיליה (שותפה של אלכס) מציעה להזמין אוטובוס גדול לכל היום. לא טיול, הסעה. 40 דקות נסיעה לקניון נמשכות כמו נצח בגיהינום. זה מתחיל מדיסק של מוסיקה מזרחית "תגידי לו שיגביר". זה נמשך בסיפורי קזינו מאתמול בלילה ועובר בדיון מעמיק לעניין שחרורו הקרוב של גלעד שליט. לפי הבעות פנים מלאות חשיבות עצמית, אני מסיקה שאני מוקפת בסוכני שב"כ בכירים. הדברים נאמרים בשקט תוך לעיסת מסטיק קולנית במיוחד.



וכמו לחיזוק התחושה שנקלעתי למערכון של ארץ נהדרת, ילדה קטנה מבקשת מיקרופון מאמיליה. וברחבי האוטובוס נשמע הטקסט הבא: אבא! אבא! תן לי ק', תן לי נ', תן לי י', תן לי ו', תן לי נ' סופית. אבא! מה קיבלנו? קניון! קח אותי לקניון, אבא!!! אחרי שמחיאות הכפיים נרגעות מישהו נזכר – מה עם ההנחה שהבטיחו לנו במטרו? (סוג של כלבו שכולל גם אוכל וגם בגדים מכשירי חשמל ושות'). אמיליה פותחת עיניים גדולות ואומרת שאין לה מושג. מה?????? אין הנחה??? בשביל מה נסעתי? ומייד אחרי זה "איך שאני חוזר, קודם כל אני תובע את סוכנות הנסיעות למה שהבטיחו לי שמזג אוויר פה כמו באילת".

וזה נמשך ונמשך 40 פאקינג דקות. 



אנחנו מגיעים לקניון. מתפזרים תודה לאל ואחרי שעות  ארוכות, 3 אספרסו, שופינג לא רע וארוחה קלה אנחנו שוב עולים לאוטובוס. הגשם קצת נרגע. אמיליה מספרת קצת על בורגאס, על בולגריה (היא מדברת עברית מצוינת) ואז היא אומרת "אני רוצה להודות לכל אחד מכם על זה שאתם באים לפה, על זה שאתם נותנים לנו פרנסה, בזכותכם אנחנו עובדים ויכולים לעזור למשפחות שלנו. אני מודה לכם ומבקשת שתבואו שוב ושוב. בולגרים הצילו את כל היהודים שלהם בזמן המלחמה, והיום אתם מצילים אותנו כשאנחנו במצב כל כך קשה.



הצ'כונה מרוגשת. ואז: "בואנה, מי שיש לו מטבעות שיביא, ניתן לה". כן, בעברית ובקול רם. ערימה של מטבעות. המטבע הכי גדול של חצי לבה שזה 25 סנט. הרבה מטבעות של 5 סנט, 1 סנט. אמיליה לוקחת את הערימה הזאת ואומרת תודה. תודה רבה. תודה רבה לכם. אני מתכווצת מבושה. בזה הסתיים החלק החברתי של הטיול שלי. את היומיים הבאים אבלה כבר לבד




ליום הזה כבר היו כל כך הרבה כותרות

בלילה הייתה סערה. והיא ממשיכה גם בבוקר. גשם עם שלג. הפתיתים עפים ברוח נופלים על המרפסת ונמסים מייד. אחר כך סיפרו לי שזקני צפת ובורגאס לא זוכרים סערות כאלה בסוף אוקטובר. טלוויזיה פתוחה על ערוץ 2. עוד שעה גלעד שליט אמור להגיע למצריים. מהר ארוחת בוקר. ובחזרה לחדר. נצמדת לטלוויזיה עד שמראים את התמונות הראשונות. ושוב קשקשת ארוכה ומייגעת בערוץ 2. עוד שעה, אומרים, עוד שעתיים. אני יורדת לעשות עיסוי שוקולד. המעסה רזה שחורה עם תווי פנים של כוהנת וודו ידיים רכות נעימות וזריזות.



עיסוי גוף מלא ללא יוצא מן הכלל כמעט. אחרי שעה היא רוחצת אותי במגבת לחה ונדמה שגם לוחשת משהו מהקסמים שלה. אני מריחה כמו שפעם הריחה צומת עלית ברמת גן. ישירות לבר הריק, אבסולוט קפואה (כן, 11 בבוקר אז מה?). עולה לחדר. שוב טלוויזיה. גלעד שליט חזר הביתה.



והשמיים מתחילים להתבהר. וזה הזמן לרדת אל הים. חמש שעות של שיטוט ריקודי סולו ושירה בלי ציבור, חמש שעות במהלכן הים הופך מכחול לירוק ואחר כך לכמעט שקוף והשמיים שהיו קודרים ורציניים מבהיקים מהתכלת הנקי. 





שלג על פסגות ההרים


שרידי הקיץ



שאריות עונה


אנשים מזדמנים


ממלכת השקט הטוב




סוף סוף שמש בחוף השמש


כולם נוסעים לטיול ג'יפים. גם אני חשבתי. אבל אמיליה אמרה כדאי לך, זאת חוויה, בסוף אוכלים, שרים, רוקדים, ואתם תעשו הרבה שמייח. "השמייח" הזה הכריע מייד לטובת טיול לבד. אוטובוס ציבורי לוקח אותי שוב לכפר נסבר. חנויות פתוחות בחלקן, שמש מפנקת, סמטאות צרות, בתים מעץ, כנסיות.





קצת מזכיר את וליקו טרנובו העתיקה, קצת את ארבנאסי, אבל הים שמציץ מכל פינה בצבעים לא טבעיים כמעט הופך את ה-שש"ש (שוטטות – שופינג – שום-דבר-מיוחד) לחוויה מושלמת.





שעת צהריים ואיכשהו אני באותה מסעדה שאליה הוביל אותנו אלכס לפני כמה ימים. 


המסעדה מלאה בישראלים. יש שולחן? כן. אבל יש עליו מטריה. איש גדול מסתובב ואומר באנגלית "זה שלי, שבי, שבי". יושבת, גם הוא. תוך שנייה "מאיפה את". עונה לו "המראנו מאותו שדה תעופה". אהה, ישראלית, מצוין. איפה הקבוצה שלך? אין לי. עם מי את פה? לבד. יש לך בעל? כן. (כל זה הרבה לפני ששאל איך קוראים לי). ואז משפט מחץ "את לא מפחדת שבזמן שאת פה יהיה לו איזה סטוץ?". תקראו שוב. דמיינו לעצמכם את הסיטואציה. עכשיו תגידו לי באיזה עוד שפה חוץ מעברית המשפט הזה יכול היה להיאמר? מי עוד מכל עמי העולם היה מרשה לעצמו להגיד משפט כזה? וזה בדיוק מה שאני שואלת את האיש. הוא מסתכל עלי בתדהמה "מה קרה, מה אמרתי?"



ברגע שהחשבון מגיע אני בורחת משם אל תוך הסמטאות הקטנות של נסבר.




אחר כך באוטובוס למלון. אריזות ופרידה מהים. שלמה ארצי מצוין לפרידות והוא מתנגן ברכות באזניות. השמש הטובה הביאה המון אנשים היום אל החוף. לפחות שמונה.



הים השחור פחות מלוח מהים שלנו אבל יותר מלוח מדמעות. בדוק.




זהו נגמר


עוזבים את המלון בבוקר. שדה תעופה קטן של בוגרס. דיוטי פרי לא רע בכלל. מרפסת עישון ענקית. היום יומולדת ואני מבלה אותו בשדות תעופה ובאוויר. מתנה מושלמת. 




תובנות סובייקטיביות


ובכן, הפעם שום תובנות לעניין בולגריה. כי אני לא אובייקטיבית. הפעם תרשו לי קצת מילים לגבי טיול לבד. מתי עשיתם אחד כזה בפעם האחרונה? לבד בלי קבוצה בלי משפחה בלי בן זוג? גם אני בערך באותה התקופה. מתי הקשבתם לאלבום כפול של זמר אהוב מהתחלה ועד הסוף בלי הפרעה ועם הלוקסוס של לשיר את המילים בקול רם? כן, גם אני

לטיול לבד יש כמה חסרונות. המבטים בחדר האוכל, במסעדות (בטח בקזינו אם הייתי הולכת אליו), המיטה גדולה מדי ואין מי שיעזור עם המזוודה.

אבל יש לטיול לבד שני יתרונות ענקייםהאחד הוא עוצמת החוויה. מכיוון שאין עם מי לחלוק בזמן אמת, אין למי להגיד "תראה-רואה-ראית" החוויה נשארת בפנים, מתבשלת שם, נספגת בדם ובזיכרון.

והיתרון השני - לא חייבים להתחשב באף אחד. עושים מה שבא מתי שבא ואיך שבא. את קמה יושבת הולכת ישנה שותה אוכלת צוחקת בוכה שותקת ומדברת לעצמך מתי שבא לך. זה משהו שבטוח לא הרגשתם כבר שנים ארוכות.


אז כדאי? כן. כדאי. ולפעמים אפילו הכרחי







רינת
25/09/2014 20:21
כל כך יפה היה הטיול הזה עוד בפעם הראשונה, ועכשיו - עוד שנה והסיפור כאילו עוד יותר יפה אפילו !
ועוד מעט יום הולדת, כי הנה בחוץ סתיו. מזל טוב בקרוב, נשמה.
אלונה
25/09/2014 21:43
אהובה שלי זה באמת היה טיול נהדר. יש לי כרגע שמונה אתרים פתוחים במקביל, מחפשת טיול ליומולדת הקרוב. נשיקות המון.
אפרת
19/04/2015 21:53
קראתי גם על הטיול הנהדר הזה...
אותה הרגשה /מחשבות על בורגס הנהדרת כשהיינו בסוכות 2014
אותה תחושה עם הישראלים, הקזינו ואחת אמיליה שרמזה שניתן לפרנסתה.
אמשיך לקרוא עוד...
אלונה
20/04/2015 08:02
הי אפרת, בורגס של סופעונה היא התרופה הכי טובה לנשמה. שמחה שאנחנו שותפות בתחושות. תודה!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: