עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

בלגיה. קיץ 2011

06/09/2014 14:34
אלונה
על אהבה ובלגיה ומה שביניהן



על אהבה 


זוכרים איך פעם הייתם מאוהבים? איך חשבתם עליה בלי הפסקה, ראיתם את התמונה שלה מול העיניים ביום וחלמתם עליה בלילה, כתבתם לה מכתבים ארוכים, ביררתם עליה פרטים. רציתם לדעת איך היא חיה, איך מבלה, מה אוכלת, מתי נרדמת, מה אוהבת לשתות. אחרי זמן מה כבר ידעתם עליה הכול. רק דבר אחד נשאר בגדר תעלומה - האם אי פעם היא תהיה שלכם. והיא, היא חייכה בנימוס קריר, לעתים אף ענתה למכתב זה או אחר, אבל נשארה רחוקה ובלתי מושגת. זוכרים? אני רואה את העיניים שלכם, אני יודעת שאתם זוכרים אותה, את האהבה ההיא שלכם, אהבה נכזבת. מתי זה היה? לפני שלושים שנה? עשרים? לפני שנה? שבוע שעבר? לא משנה. לא אכנס לכם לנשמה. מי שחווה, זוכר. מי שטוען שלא חווה סתם משקר.

 



על בלגיה


בלגיה היא אהבה נכזבת שלי. כל שנה בסוף אוגוסט, במטוס בחזרה מאי שם הייתי מחליטה שבאוגוסט הבא אנחנו בבלגיה. בתחילת ספטמבר הייתי שולחת מכתבים לבתים השווים מהרשימה שהכנתי במשך שנים. ידעתי על בלגיה הכול כולל מספרי הכבישים שמובילים משדות תעופה השונים לבריסל. אבל בלגיה לא החזירה לי אהבה. במקרה הטוב הייתי מקבלת תשובה אחת מתוך עשר בקשות ששלחתי בנוסח Sorry we are fully booked for next August . בדרך כלל פשוט לא ענו לי. והנה לאחר שקניתי כרטיסים לקלן, ישבתי לשלוח מכתבים ללא הרבה תקוות (ידעתי שתוך חודש אתייאש ואחליף ליעד אחר כי מקלן חצי אירופה פתוחה בפניי) להפתעתי הגדולה קיבלתי תשובה חיובית. המחיר היה מציאה, התנאים מצוינים והמיקום פשוט בול.

אבל, אז התעורר האבל הגדול. אחרי שנים של חיזור נואש, התשובה החיובית הזאת השאירה אותי עם שאלה אחת – נו, ומה אני עושה עכשיו עם הבלגיה הזאתי? הלהט עבר, החשק איננו, נשארה רק נאמנות עקשנית ואולי קצת מטופשת לחלום הבלתי מושג. אז מה אני עושה עם בלגיה עכשיו? את ההחלטה קיבל כרגיל הצאר שלצידי. כשבאתי אליו עם סימני שאלה מציקים הוא אמר, כל כך הרבה שנים רצית, כל כך הרבה שנים אהבת, בטוח משהו מזה נשאר בך. וכך הוחלט סופית על בלגיה.

עד כאן על אהבה ובלגיה. מכאן מתחילה רק בלגיה. כי את האהבה לא מצאתי בה.



היום הראשון השופינג הראשון


נתב"ג מפוצץ. מתוך 15 מכונות שיקוף עובדות רק 5. כי אף אחד שם לא ידע שאוגוסט זה שיא העונה. סיוט של שעה וחצי. מצטיידת בדיוטי ב"פיה ירוקה", הנסיך מגוון את התפריט בפיצה האט. מיץ גזר וסנדוויץ' במחיר של מטיל זהב בינוני וטיסה של  אייר ברלין. רק מחמאות יש לי. השירות המעולה (אחרי שנים של זלזול וקרירות במוביל הלאומי), היחס לנסיך, החיוכים. אפילו התינוק שניסה לצרוח לא הפריע לי לנמנם. חמש בבוקר נוחתים בקלן. בשש וחצי בבוקר נפתחים דלפקי סיקסט. שדרוג מיידי מגולף לפוקוס עם GPS בגרמנית צחה, ארוחת בוקר על רגל אחת בקיוסק שבשדה ואנחנו על אוטוסטרדה.


אנחנו בדרך לכפר Dorinne כ-10 ק"מ מדינאן. הדרך עוברת באאכן ולוקחת אותנו למרכזי קניות כמובן. טיול ראשון מזה 8 שנים בלי סבתות. רק אני, הצאר חולה ההגה והנסיך שכבר בן 12 ומצויד באייפוד ככה ששום "אימא משעמם לי" לא נשמע. אלה נתוני פתיחה מעולים לכל טיול. אנחנו עוצרים כאמור במרכז קניות וכעבור שעתיים ממשיכים לכיוון בלגיה. מזג אוויר חלומי, 23+ שמיים יפים של גרמניה ואחר כך השמיים הנמוכים הכבדים של בלגיה. ארוחת צהריים בתחנת דלק שכוללת סיר ראשון של מולים ומוס שוקולד מריר שרק בשבילו שווה היה לטוס לפה. אנחנו כבר בבלגיה. היא שטוחה וירוקה. אין בה נופים דרמטיים. יש בה פרות ואטרקציות. ואופנוענים. בחיים לא ראיתי אופנועים כמו פה. אבל על כך, בהמשך.


הכפר שלנו במיקום אסטרטגי בין נאמור לדינאן. יש בו בערך 10 בתים, מסעדת גורמה אחת וקרוב למיליון פרות. כמו כל הכפרים בסביבה הוא קודר, ימיביניימי כזה, אין בו את העליזות של אוסטריה, את הצבעוניות של הולנד ולא את הקישוטים של באווריה. הכול בקווים ישרים, נוקשים. משהו סגפני כמעט, סגור, נעול יש בבתים האלה, בכפרים האלה. משהו שמזכיר את "שם הורד", את הנזירים לבושי גלימות אפורות. יש המוצאים בזה חן, אצילות, קסם. אני לא התחברתי לזה בשיט.


מבפנים הבית שלנו לא פחות ממושלם. 4 חדרי שינה. 2 אמבטיות. 3 אסלות. מדיח, מכונת כביסה, סלסילות עם דברים טובים, מיצים ובירה במקרר, הכול מבריק, חדש, מלא פרטים קטנים מקסימים. הווילונות בחדר הוורוד למטה מתאימים לצבע הסבון שבמקלחת הצמודה.

מבחוץ


מבפנים


החיסרון מתגלה מאוחר יותר. בקצה הגינה המטופחת יש רפת. מול הבית - כביש צר, מכוניות כמעט ולא עוברות בו, אחרי הכביש הצר מתחיל מגרש המשחקים של הפרות הבלגיות. בסביבות 6 בערב כשהפרות חוזרות לרפת, עדיף להיות במקום אחר. במשך היום אנחנו ממילא לא פה, בבית עצמו אין ריחות ובערב, כשאנחנו כבר מתמקמים עם הבירה בחצר, הפרות ישנות שנת ישרים וכנראה לא מסריחות. האנגלית של בעלת הבית ברמה של הפלמית שלי, אבל היא מקסימה ומאוד יעילה.

אתר הבית

הרפת הצמודה לגינה שלנו


אחרי פריקת מזוודות אנחנו עדיין עם כוחות ועל קוצים, יוצאים לגלות את העיר הסמוכה. קוראים לה Yvoir ויש בה על פי לשכת התיירות פסטיבל כלשהו בערב. העיר ריקה. אגב, בלגיה חיה מ-10 בבוקר עד 6 בערב. אחרי זה זהו. אין איש ברחובות, מה איש, אין כלב, מה כלב, אין פרה ברחוב אחרי 6 בערב. 


בקיצור אנחנו בעיר רפאים שמוסיקה רועשת נשמעת מרמקולים התלויים על גגות הבתים. הולכים לפי המוסיקה ומגיעים ל"פסטיבל עירוני" - קרוסלה אחת, בית קפה אחד פתוח ושלושה וחצי אנשים, שלושה מתוכם זה אנחנו.

חגיגה גדולה בעיר


ממשיכים עם הכביש על הנהר (איזה? נגיד מוז. לא בטוח). אווזים ברווזים מופתעים לראות אותנו. למרות שיש מלא אור, החיים הסתיימו כאן לפני שעה בדיוק. חוזרים הביתה, לישון לישון לישון. מחר מתחיל הטיול האמיתי.



נאמור בסדר גמור


30 קילומטר ואנחנו במצודה של נאמור. קריר היום. ברמה של סווטשרט. מדי פעם מטפטף. 


הנוף מלמעלה מעלף.



קופות של המצודה. 9 יורו כניסה. זה לא ה-9 יורו. זה המצודה שבעצם מתחילה אי שם למטה וצריך לרדת אליה. כידוע מי שיורד נאלץ לעלות אחר כך. ברגל. רכבת צעצוע 5 יורו כל אחד ואנחנו כמו מלכי בלגיה לדורותיהם עושים את המצודה.


תחנה סופית ליד מקום שנקרא טרה-נובה. בית קפה, אספרסו כפול, קפוצ'ינו נטול לנסיך ומסתבר שמכאן צריך לעלות ברגל לחניה. מרגיז. 200 מטר של מרגיז.


מתחיל שוב לטפטף, אנחנו קופצים לאוטו ויורדים לתוך נאמור. אוכלים ויוצאים לרחוב הראשי. ים של אנשים וחנויות. וסיילים. הבנים משתוללים בחנות ספורט. כמות השקיות הולכת וגדלה. בקצה הרחוב הראשי קרנבל. משהו של ג'מייקה. אוהלים דוכנים מזכרות קטורת משקאות אקזוטיים, שרימפס מטוגן ומוסיקה מוזרה.


קונים. אוכלים. שותים. אוכלים. קונים. שותים. אוכלים. בשש בערב הופ – הכול נסגר. תוך שניות העיר מתה. 

אחרוני הבלגים בנאמור. השעה 18:15


גם אנחנו כבר עייפים והשקיות כבדות נורא. הביתה. בירה עם פטל מחכה לי ולף כהה מחכה לו. הנסיך נצמד לאייפוד. ערב רגיל בבית רגיל של משפחה רגילה בבלגיה.




משבר האוכל בימי הביניים


במהלך כל הקיץ ברחבי בלגיה בכל סופ"ש מתקיימים ירידי ימי הביניים. איפה שלא יורקים, זה נוחת על יריד ימי הביניים. באחריות. מצאתי אחד במרחק שעה נסיעה מאיתנו. שום שלט לא מסגיר את מיקום הפסטיבל. אי שם בקצה הרפת בצידי הכביש כרזה קטנטנה "הברזל והאש" (בצרפתית כמובן) נוסעים לפי החץ. שורה של מכוניות חונות. הולכים אחרי אנשים (מעטים למדי) ונכנסים לשטח ענק של מחנה מימי הביניים.


המדליק ביותר בכל הסיפור שזאת לא הייתה הצגה, כלומר זה לא הרגיש כמו הצגה. זה הרגיש לגמרי כמו קפיצה קטנה אחורה בזמן. מחנה, אוהלים, אנשים בלבוש תקופתי.



מישהו מבשל.



מישהי מוציאה את חיות המחמד לטיול. 



דוכנים של כל מיני עבודות יד, מישהו סתם ישן בתוך האוהל, כמה אבירים יפים מתאמנים בחרבות.



ה"צ'יף" של המחנה מסתובב על סוס שחור ובודק מדי פעם שכולם בסדר.



פה ושם שילובים של מודרניזציה עם תלבושות עתיקות.
משיח גם לא מטלפן?


הכס הקדוש, האם שומע, רות עבור


אפשר ללמוד לירות בחץ וקשת.



או סתם לשבת עם החבר'ה לבירה. 


מדי פעם מכריזים על "הופעה" קטנה. ויש גם דוכן האינקוויזיציה.



השירותים באוהל, מעין מושב ומתחתיו קשור שק. לידו דלי עם נסורת וכוס מדידה. ופתק בארבע שפות "מתנה קטנה - חצי כוס, מתנה גדולה - כוס מלאה בבקשה". לא צילמתי. הייתי עסוקה בחישובים.



שעת צהריים. האוכל גם מאותה התקופה, תבשילים כבדים ופשוטים בסירים ענקיים.



הנסיך מסרב. רוצה המבורגר. אבל אנחנו בימי ביניים, עוד לא המציאו את מקדונלדס תודה לאל. הנסיך מורעב. הוא מנג'ס ומיילל והכול לא טוב כבר ולא מדליק והכול כבר רע עד כדי "פעם הבאה אני נשאר בבית עם הסבתות".

עם אייפוד, בלי אוכל בלי סבתות


אני לא ממש מתרגשת מה גם שרציתי להישאר עד הסוף. הבטיחו מופע מיוחד, אבל גם בלי המופע היה לי כל כך טוב שם, בימי הביניים האלה. היה שם משהו רגוע, פשוט, "טבעי" (כן, אני יודעת שמדובר בלהקת שחקנים וגם שלא היה שום דבר טבעי ורגוע בימי הביניים). וזה הרגיש לי נעים כל כך.

טוב לי בימי הביניים


אבל הצאר לא נהנה כמוני. והתירוץ של ילד מת מרעב משמש אותו כדי להקים אותי מהספסל ולעזוב את המקום הנהדר הזה.



בדרך מאכילים את הנסיך בזבל המודרני וממשיכים לעיירה שממש ליד הכפר שלנו Spontin יש בה טירה, הטירה הפרטית הקטנה ביותר באירופה (ככה קראתי, לא אחראית לדיוק).



וגם יש בה שוק יום א'. המוני בלגים מוכרים את כל מה שלא ידעו לאיזה פח למיין. 



יש פה הכול. והכול זבל. 



אבל מלא צבעוניות, בירה, קוקטיילים, נקניקיות, מוסיקה מתיבת נגינה ענקית.




בסך הכול יום נהדר. אם מתעלמים ממשבר האוכל בימי הביניים. 




מה עושים בבלגיה בגשם


לא התכוונתי להגיע למוזיאון המדע טכנופוליס במכלן למרות המלצות חמות שקיבלתי. היה לי ברור שאני לא אבזבז ארבע שעות מחיי רק כדי להראות לילד מה שכבר ראה במדעטק. היה לי ברור שאם אגיע למכלן אעדיף לעשות את מה שאני עושה הכי טוב -  שש"ש: שוטטות, שופינג, שום-דבר-מיוחד. 

אבל גשם מהבוקר. התחזית מבטיחה מבול בכל רחבי בלגיה. נשלפת תוכנית המגירה - טכנופוליס.

 



איך יכולתי בכלל לחשוב לוותר על המקום הזה?





אנחנו מבלים, משתוללים, צוחקים, מתפעלים. 


ארבע שעות כולל ארוחת צהריים במקום הקסום הזה. במילה אחת - מדהים.

לא שלי אבל מקסימה


ציון של הנסיך 12 מתוך 10. ענק. חוויה נהדרת. 


גם לאמא לא טכנולוגית היה כיף.



אחרי כל הכיף הזה עדיין נשאר לנו שעה וחצי עד שיסגרו את מכלן. אנחנו מחנים בכיכר הראשית ויוצאים סוף סוף לעשות שש"ש. 



שלט פרסומת לבירה לף אדומה. איך בא לי. אהה, רבע לשש, אין כבר לף אדומה ועוד רבע שעה סוגרים את העיר. מסתפקת ביין חם, בשש בול נשמע פעמון הכנסייה והעיר מתרוקנת. 



אנחנו נשארים עוד קצת לצלם. עיר יפיפייה מכלן, "הולנדית" כזאת, קצת ברוז' קצת גנט. שום דבר בה לא מזכיר את הכפרים הקודרים של ארדנים. שופינג לא רע, שוטטות נעימה ושום-דבר-מיוחד מצוין.






נטיפים וטפטופים


מערת האן סור לס. היא נוחה, ענקית, מרשימה, מרתקת. את דפי ההסבר בעברית הדפסתי מראש כמובן וכמובן השארתי באוטו. רכבת קטנה לוקחת אותנו מהקופות לפתח המערה. שנייה לפני שהרכבת זזה קופצת פנימה צלמת עם תוכי, שמה את התוכי על הכתף של כל אחד ומצלמת. יופי. אחר כך ביציאה מהמערה מסתבר 6 יורו לתמונה עם ציפור (ברור שקניתי, חלק מהחוויה, לא?).



"צרפתית או הולנדית" שואלים בכניסה. באמת שלא משנה לנו. בהולנדית פחות אנשים, מצטרפים לסיור שלהם. זאת המערה הראשונה והאחרונה שדגמנו והיא הייתה חווייתית ומערתית ונטיפית ברמת על. אפילו יותר שווה מזאת שבארץ. מופע אורקולי מקסים, אין טיפוס מדרגות מייגע. מומלץ ביותר. גם הנסיך רושם 10 עגול.

 

ארוחת צהריים במסעדה שביציאה מהמערה. כשמגיע הזמן של קפה ומוס שוקולד שוב מתחיל גשם. 

איפה האוכל?




מהמערה צריך לחזור ברגל לאוטו. (500 מטר אבל בשטוח). עושים את הדרך ואני מסתכלת על הירוק הזה מסביב והוא פשוט מסנוור.



הכפר עצמו, האן סור לס, אפור וקודר כרגיל. 



אנחנו בכיוון דורביי. בפאתי העיירה ממוקם פארק אתגרי. והנסיך חייב הרי. הפארק כולל קיאקים (לא מעניין), טיפוס על סלעים (ממש לא מעניין), קרטינג (מאוד מעניין) וכדורים גדולים כאלה שהולכים בתוכם במים.



הנסיך מבקש 1 כדורים 1 קרטינג. השמיים אפורים. קריר. כל אטרקציה 10 יורו. מתקרבים לאגם עם הכדורים. כעבור עשר דקות גם המפעיל מתקרב אליו. משום מקום צצה משפחה יפנית מרובת ילדים ונדחפת לתור לפנינו. אנחנו צופים בהם נאבקים בתוך הכדור, נרטבים, מתהפכים, צורחים. הנסיך אומר "אני נכנס לשם רק עם אבא". הצאר נשלח לקופה עם עוד 10 יורו. עד שהוא חוזר היפנים יוצאים רטובים לגמרי מהכדורים ומתחיל לטפטף. אני רואה על הפנים של הצאר מעט מאוד חשק להיכנס לתוך הדבר הזה ומנסה לדבר אל ההיגיון הבריא של הנסיך. הנסיך שגם כבר איבד את ההתלהבות הראשונית מסכים מהר מאוד לוותר על הרעיון.

יפנים נרטבים


עוברים למסלול הקרטינג. 



כל המתחם לבטח נראה מצוין ביום שמש. אבל עכשיו הכול ריק כמעט, אפור כזה, לא כיף. אנחנו עוזבים אחרי שני סיבובי קרטינג (8 דקות כל אחד. ציון 10 של הנסיך).

פארק אתגרי בדורביי



מהקרטינג ממשיכים לתוך דורביי. אהה, איזה הפתעה נהדרת. דורביי היא "עיר פנינה" (כמו צ'שסקי קרומלוב בצ'כיה, כמו דרנשטיין באוסטריה, כמו טריאבנה בבולגריה)



היא קטנה, סימטאתית, רומנטית עד דמעות בלב.




שמחה כזאת, מחויכת, עיר מקסימה דורביי.



שופינג אין, אבל יש מלא שוטטות ושום-דבר-מיוחד. 



אנחנו נהנים מכל שנייה. תענוג של יום



ווליבי


שמש מהבוקר וזה היום לווליבי. אנחנו די איטיים בבקרים ולמרות הצעקות שלי "יהיה תור ענק בקופה, תזכרו מה אני אומרת לכם, אחר כך אל תבואו לאמא בטענות" אנחנו מצליחים להגיע לקופות רק בסביבות 11. התור סביר מאוד.



תוך פחות מעשר דקות אנחנו שם. עשינו טעות והחלטנו ללכת קודם כל למתקן המבוקש ביותר "הערפד" (כי הוא מרוקן לך את הדם מהמוח). שעה וחצי בתור. בשמש. מוקפים בלגים מנומנמים וקבוצת ישראלים (כנראה טיול בר מצווה של שלוש מדינות שמונה פארקים בחמישה ימים). הצרחות שלהם (עוד לפני שעלו למתקן) בתוספת החום מוציאות לי את החשק לגמרי. המתקן הוא מתקן עינויים מודרני, אינקוויזיציה ספרדית הייתה שמחה לקבל אחד כזה. שלושים שניות והכול נגמר.



אנחנו ממשיכים לעוד ועוד מתקני עינויים.





המתקנים פחות או יותר כמו באפטלינג. רק שבאפטלינג התפאורה עושה את הכיף. ווליבי הרבה פחות אגדי, פחות קסם, הרבה יותר ענייני ואין חשמל באוויר. כלום. זה לדעתי. לדעתו של הנסיך זה גן עדן בהתגלמותוהוא מקפץ בין ממבה השחורה לרכבת הרים, זולל צמר גפן מתוק, ברד, פיצה, המבורגר, ברד, צמר גפן, קולה. שוב ממבה שחורה שזה עמוד כזה בגובה 200 מטר, הכיסא עולה למעלה ואחר כך נופל למטה במהירות האור. 5 סיבובים הוא עושה עליו.



לקראת הסוף כבר, כלומר הסוף של אבא-אימא, כי הילד בשיא הכושר, אנחנו מגיעים למתקן כזה שיש גם באפטלינג, סירות עגולות ששטות בנהר סוער. מכירים? בטח. גם אני מכירה. השד יודע למה אני מסכימה לעלות על זה. אולי כי כבר סוף היום ואפאטיה כללית משתלטת עלי. 



כולם יוצאים מהנהר מרוצים ויבשים. חוץ ממני. לא רק גרביים ותחתונים, השחלות שלי גם רטובות. בדיוק ברגע זה השמש נעלמת ומתחיל להיות קריר. אני רטובה, עייפה, שונאת את ווליבי, שונאת את בלגיה, שונאת את החיים שלי ומתה לזוג תחתונים יבשים.



הילד מגלה הבנה מלאה ומבקש עוד ממבה שחורה אחת (בקצה השני של הפארק) עוד ברד ואם אפשר צמר גפן מתוק וזהו "נשבע לך שזהו, טוב, אמא? אפשר?" בטח אפשר, כבר כלום לא אכפת לי. מה שתרצה, ילד.




אחלה יום עם סוף עגום


יש לנו תחביב משפחתי, בכל נסיעה אנחנו "מאמצים" חיית מחמד. לפעמים זה הכלב או החתול של בעל הבית, לפעמים העז של השכנה, לפעמים הסוס שבחווה. הפעם מצאנו לנו פר בלגי מפואר. אנחנו קוראים לו מייד בשמו של הגולדן האהוב שנשאר בארץ, וכל בוקר נוסעים כמה מאות מטרים במיוחד כדי לראות מה שלומו. 



היום פנינו ל-לה רוש אן ארדן



וואי איזה יופי. בכלל העיירות האלה שיושבות על הנהר יש בהן הרבה יותר חיים מאשר בכפרים. יש קסם מיוחד בעיר שנהר זורם בה. 



הספסלים שלאורך הנהר, פרחים, בתי קפה, גשרים - כל אלה יוצרים אווירה מיוחדת, טובה, רגועה, חגיגית, יפה כזאת.





מתדלקים קצת בקפה ועוגות.


מכאן אנחנו ממשיכים לבויון. את המופע עם הבזים במצודה של שעה 13:00 כבר פספסנו, יש לנו סיכוי להגיע לזה של 14:30. מי שמתעניין בהיבט ההיסטורי של המצודה - לא אצלי. אני רק משוטטת פה.



עולים אל המצודה על רכב ומתעכבים דקות ארוכות לספוג את היופי הזה. 


מופע בזים וציפורים.



הנוף מלמעלה.



המצודה עצמה מרשימה מאוד מאוד.




מעברים תת קרקעיים, חדרון עינויים (לא מלהיב).



כלא (די מרווח).


אחרי ש

עתיים של כיף טהור הנסיך פולט "אני מתחיל להתרעב". מה שאומר שיש לנו בערך רבע שעה לדחוף לו משהו לפה אחרת זה יהפוך לניג'וס והרס של יום מוצלח.



יורדים לעיר. אין אוכל. כלומר יהיה אבל רק אחרי שש בערב. לפני שש לא מגישים שום דבר שדומה לאוכל. סנדוויצ'ים כן, בשר לא. אפילו מקדונלדס אחד אין בעיר. אחרי קרוב לעשר מסעדות שאמרו לנו "סורי, נו פוד", אחרי שמשבר האוכל השני עומד כבר בפתח, אנחנו מוצאים ישועה במסעדה אחת קטנה. הנסיך לא ממש מרוצה מההמבורגר, הצאר די בסדר עם הסטייק, אני מתענגת על המולים.



השעה כבר קרובה לחמש. אנחנו יוצאים ל Le Tombeau du Géant -קברו של הענק. ראיתי תמונה בגוגל ארט' וחפרתי קצת. זה ליד עיירה Botassart  כ-10 ק"מ מבויון. יש שילוט סביר כשמגיעים לעיירה. תסתכלו בתמונות – תראו פה, עיניים, אף של הענק. 



מקום מדליק לגמרי עם ספסלים ובית קפה קטנטן. לשבת, ללקק גלידה, לחשוב שהחיים טובים.



מכאן אנחנו מתכוונים לעשות את הדרך לאורך נהר סמואה מכיוון שממילא יש אור עד תשע ואין לנו היום צורך נפשי בשופינג, לא אכפת לנו אם הכפרים שבדרך יהיו סגורים, נוכל להתרשם מהנוף. אנחנו יוצאים לדרך ואני מתחילה להרגיש רע. ממש רע. רע ברמה של בא-לי-למות-בחיים-יותר-לא-אוכלת-מולים-במקום-לא-מוכר. במקום הכפרים שעל סמואה אנחנו עושים את דרכינו הביתה עם עצירות מאולצות בתחנות דלק ובצידי הכביש. הבנים עוזרים לי להיכנס הביתה כי אני כבר על סף עילפון. סיום די עגום ליום כל כך נפלא.

בקיצור, אם אתם מגיעים לבויון, והשעה עוד לא שש בערב, גם אם אתם מורעבים ובמסעדה שמובילות אליה מדרגות מציעים לכם חצי קילו מולים עם צ'יפס תמורת 9 יורו – פשוט תגידו לא!

 



קרטינג של אלופים, 

שופינג של צרפתים ודינאן של סקסופונים


על הבוקר אנחנו בדרך לקרטינג שהומלץ על ידי כמה ממומחי קרטינג המובילים בארץ (ואין הרבה כאלה).

קרטינג של אלופים



מטפטף מהבוקר. מגיעים לקרטינג ריק כמעט. 16 סיבובים תמורת 15 יורו ועוד 5 יורו כרטיס חבר לשנה. מפלסטיק. בצבע כחול. עם פרטי זיהוי של הנסיך. כולל הזנת כל הפרטים שלו למחשב ותמונה. וכובע שחור כזה ששמים מתחת לקסדה. וביום הולדת אפשר לבוא ולקבל 16 סיבובים בחינם (רק כרטיסי טיסה צריך לשלם). שמישהו יגיד מה עוד צריך הילד כדי להיות מאושר.



16 סיבובים אבא-אימא עומדים על הטריבונות ומצלמים את שומכר הצעיר. בסוף מקבלים דף שמפרט את ההישגים. הנסיך כמובן ניצח את שני החנאנות שהיו במסלול איתו


אחרי שהילד כבר מאושר ועדיין לא רעב אנחנו חושבים מה לעשות ואיפה כי הטפטוף הופך למציקני. לא רחוק מאיתנו צרפת. וואו, שופינג ב- Givet הצרפתית. מרכז קניות לא ענק אבל מספיק גדול. ויש גם מקדונלדס צרפתי עם תפריט צרפתי. העיר נמצאת על הגבול עם בלגיה, מדברת אותה צרפתית אבל התחושה כאן אחרת לגמרי. המוכרות נראות אחרת, מחייכות אחרת, החבר'ה בחניון אדיבים בצורה אחרת, אפילו הגשם מציק בצורה אחרת. לא יכולה להסביר את זה אבל השופינג הפעם הרגיש נעים במיוחד.


כעבור שעתיים בדרך הביתה פניה לא נכונה ובטעות אנחנו נכנסים לדינאן. דינאן 10 ק"מ מאיתנו. מתוכננת לי ליום אחר לגמרי. אבל אנחנו נכנסים אליה דרך סלע ענק ואני מתחילה להצטער על הזמן שבוזבז בשופינג הצרפתי.


זאת העיר הכי נעימה שהיינו בה עד כה. למרות שכל הערים שהכרנו היו טובות אלינו, זאת, דינאן הזאת זה משהו מיוחד. כן, את הנוף של הסלע וכיפת בצל כולם מכירים. 



אבל זה בעיקר התחושה, האווירה, הנהר, הגשר, הרחוב הראשי, האנשים, הקפה והסקסופונים. 


משני צידי הגשר סקסופונים – כל מדינה של האיחוד מיוצגת על ידי אמן אחד וסקסופון אחד. 


ליד סקסופון של בולגריה אני מתעכבת הכי הרבה זמן. מנסה "להסניף" את ריח המדינה האהובה. אין. רק ריח של וופל בלגי באוויר. ושל דינאן. 


יש בדינאן את מה שלא מצאתי בכל המקומות היפים שראינו עד כה – דופק, חיים, משהו שמעורר את הנשמה מהתרדמה הבלגית.


אנחנו עוד נחזור לפה, עוד כמה ימים שוב נרגיש אותה, את דינאן הזאת.



בריסל לא משתנה אף פעם


די בהיר על הבוקר ואנחנו בדרך לבריסל. היינו בה כבר כמה פעמים בעבר. הפעם מתחילים את הביקור במוזיאון הצבא Royal Armyand Military History Museum שיש לו שני יתרונות: המוזיאון בחינם (שזה ממש נדיר) והיתרון השני המוזיאון פשוט אדיר. 


אני לא אוהבת את המילה "חובה" – אבל הוא בהחלט כזה. אחרי כמה אולמות מרשימים עם נשק דגלים ושות', האנגר ענק עם מטוסים אמיתיים וחצר עם טנקים. 


הבנים מלקקים כל בורג מלטפים כל פרופלור ואפילו אני נהנית מהמקום.


מול מוזיאון הצבא נמצא מוזיאון המכוניות הפעם בתשלום. מוזיאון המכוניות לא נופל ממוזיאון הצבא. 


הבנים לגמרי מאבדים את הראש, מתווכחים על מודלים שונים (לא מבינה בזה כלום). 


בזמן שהם מתלבטים מה לקנות לוטוס או לקסוס אני רואה את הטויוטה הכחולה. והנה הסיפור. הטויטה עוצבה על ידי האמן והפסל הבלגי ז'אן-מישל פולון והיא נקראת "המסע הכחול". לפי ההסבר הרכב הזה מסמל עבור האמן את החופש, החירות. והציפורים שהוא צייר נוסעות בעקבות לואיס קרול לפגוש את אליס בארץ הפלאות. אני מוקסמת לגמרי.


התוכנית כללה גם מוזיאון מגריט. אבל הבנים כבר מותשים מרוב "קולטורה". נוסעים לכיכר הגדולה היפה והרטובה כרגיל כי בריסל בלי קצת גשם היא לא בריסל.


אוכלים ב"שה-לאון" שהפעם היה נפילה מבחינת האיכות מול המחיר. על מולים אני כבר לא מעזה לחשוב והבשר היה יבש וכמעט בלתי אכיל, המרק הזכיר מי כביסה משלשום, ארוחת ילדים שהיא בחינם אם שני ההורים אוכלים, השאירה את הנסיך מבואס מתוסכל ומיילל. 


רק הבירה הייתה טובה כרגיל. אבל 70 יורו עבור 2 כוסות בירה קצת מוגזם אפילו במושגים שלי.


אחר כך קצת חלונות ראווה, וופל בלגי עם קצפת ופטל מפצים היטב על עגמת הנפש מ"שה-לאון". 


תותים בשוקולד גודייבה הם גם אופציה לא רעה.


הגשם לא מפסיק והנסיך שואל בתקווה "נראה לך יש שופינג טוב בבריסל"? אהה, גאווה של אימא... אנחנו יוצאים לחקור את שדרת המחירים השפויים רו-נבו. המחירים אכן סבירים. אבל איך להגיד את זה בדרך הכי קורקטית שאפשר – ים של ערביות. אין לי מילים יותר קורקטיות


סליחה עם כל ה-PC אבל לא ראיתי כזה דבר. את נכנסת ל-H&M  מושיטה יד לחולצה שנראית לך קולית ורואה יד שנייה של בת דודה רחוקה שלך, לבושה במיטב הבגדים הלאומיים, מושטת לכיוון אותה חולצה. מייד את מתחילה לתהות אם משהו פגום בטעם שלך. כולן (להבדיל ממני) מצוידות באייפון 4 ובוכטות של שטרות. רחוב הקניות נראה כמו סניף ערב הסעודית. לא כיף.


בקיצור, שופינג גדול לא יוצא לנו. בשבע גם בריסל מתחילה להיסגר. אנחנו זוחלים לכיוון החניון בכיכר הגדולה. כחמישים מטר ממנו הצאר עושה פרצוף מהורהר. כעבור דקה ארוכה הוא פולט "נדמה לי שיש לנו בעיה" (ברור שיש לנו בעיה. כתוב לך על המצח שיש לנו בעיה. רק תגיד איזה) הוא מחפש משהו בכיסים, בתיק, בארנק, בתיק שלי, בכיסים של הנסיך (נו? נו?? נווווו????) וכעבור עוד דקה מורטת עצבים אומר: כרטיס החניה. כנראה נפל כשמדדתי את החולצה ב-C&A


הנסיך ואני פולטים ביחד "שיט" ארוך ומיואש ועושים אחורה פנה. אני שולחת את הצאר בריצה לחנות ואומרת "אחריך". חצי שעה של הליכה מייגעת וכשאנחנו מגיעים כבר לדלת C&A   הצאר יוצא משם מאושר עם כרטיס החניה ביד. יש! הנסיך אומר "מהר לאוטו אחרת אני אהיה רעב עודה פעם". האיום עובד ותחת גשם שכבר הפסיק להיות מנומס והפך למבול (המטריות באוטו) אנחנו נפרדים מבריסל.


בריסל טובה. היא עיר טובה, היא יפה, מטופחת, לבבית, היא אחלה עיר לסופ"ש נעים. והיא תמשיך להיות כזאת גם בעוד 2000 שנה. כי בריסל לא משתנה אף פעם. 




היום שבו התגשמו החלומות


היום 14 לאוגוסט. יום אחרון מתוך שלושה של מרוצי אופנועים במסלול של ספא. יום תחרויות מיוחדות. יום שכל מי שהמילה אופנוע עושה לו ויברציות בבטן התחתונה חייב לעצמו. 



ספא מרוחקת מאיתנו שעה וחצי נסיעה. אבל גם ברגל הייתי עושה את הדרך הזאת. למזלי אני לא צריכה ברגל. מבול מאיים מהבוקר. אתמול קבענו עם חברתי האהובה Y ומשפחתה האהובה לא פחות שמה שלא יהיה ב-12:30 אנחנו בכניסה. בדרך אנחנו עוצרים לקפה קצר וחבורת אופנוענים מוציאה אותי החוצה אל הגשם. 


הם רוכבים בחבורות קטנות 3 עד 5 אופנועים. הם לא צעירים, כלומר 40 פלוס ולפעמים פלוס פלוס. אני לא יודעת אם הם מורים או רואי חשבון ביומיום. אני לא יודעת אם הם חיים את החלום שלהם (ושלי) על בסיס יומי או רק בסופי שבוע. אבל הם חיים אותו במלוא העוצמה. ואני מקנאה. כל כך מקנאה.





ב-12:00 מגיע אס.אם.אס מ-Y שהם כבר שם. תוך רבע שעה גם אנחנו. הילדים נדבקים אחד לאייפוד של השני, ומבחינתם אופנועים או סוסים או מטוסי קרב, לא ממש משנה. גם הצאר שאיתי לא מבדיל בין הארלי להונדה אבל עושה הכול למען אשתו הטובה. האיש של Y מתלהב עוד יותר ממני ו-Y נשארת רגועה לגמרי כשהוא רץ בגשם בצעקות "בואו, בואו, משם רואים יותר טוב" ונעלם לשעתיים בלי הסלולרי אבל עם המפתחות של האוטו המשפחתי. 



עמדנו במעין מרפסת מקורה שנקראת Paddock וראינו את המרוצים. זה היה... זה היה.... זה היה התגשמות של חלום. האדרנלין שזורם בגוף למשמע קולות המנוע בסיבובים, רסיסי מים שעפים מהמסלול הרטוב, המהירות הזאת, הצבעים האלה, הריח הזה באוויר.


ולא חשוב הגשם, ולא חשוב שבקפיטריה אין לילדים מה לאכול, ולא חשוב כלום ברגעים כאלה. 


אם הייתי לבד הייתי משתוללת שם. אבל לא הייתי לבד. אז השתוללתי בפנים. רק הדמעות יצאו החוצה. תקשיבו, הנה הם שוב מחממים את המנועים. עוד רגע מתחיל עוד סיבוב.


בסביבות שלוש הצאר כבר מוכן לצאת לדרך. אבל באמת שאין על מה לדבר. כי המירוץ האחרון הוא של אופנועים לשניים ואין כוח בעולם שיזיז אותי מפה לפני כן. הנה זה בא.


זה היה יום לגמרי לא בלגי. לא רגוע. לא מנומנם, לא שקט. יום שבו הדם רתח והלב המריא. זה היה היום הכי הכי שלי. וזה לא שלפעמים החלומות מתגשמים, הם לא עושים את זה מעצמם. את החלומות חייבים להגשים. גם אם זה בבלגיה.



ותודה למריה הקדושה


היום 15 לאוגוסט (וזה הגיוני כי אתמול היה ה-14). יום העלייה של מריה לשמיים. אני משתדלת לכוון את הטיולים הקיציים שלי כך שיכללו את התאריך הזה. כמה וכמה פעמים יצא לנו להיות בחגיגות נהדרות. היום יש מירוץ האמבטיות השנתי (ה-29 במספר) בדינאן. המירוץ מתחיל בארבע, אבל הזהירו אותנו שמשלוש כבר כדאי לתפוס מקום.

קופצים קודם ל-Yvoir רק כדי לגלות שהיא עוד לא התאוששה מהפסטיבל הפרוע שהיה לפני שבוע ועדיין אין בה חיים. מכאן עושים אחורה פנה וחוזרים לספונטין. אהה, כעשרים מכוניות במגרש החניה הגדול. סימן חיים. ובאמת, בתחנת רכבת עומד קטר. 


גדול כזה, עתיק, מדליק לגמרי, עם עשן שיוצא ממנו, עם האיך קוראים להם שמפעילים אותו. כחמישים איש עם מצלמות עומדים על הרציף וחוגגים בשקט.


הכרטיסן שורק, הדלתות נסגרות והרכבת יוצאת לדרך. זה חמוד נורא. יש נסיעות כאלה ברכבת קיטור גם בימים רגילים. אבל בימים רגילים אין אוהל עם נקניקיות ובירה.


טוב, השעון מתקרב לצהריים ואנחנו לדינאן. מלא אנשים. יום שמש טובה ורוח נעימה. בתי קפה מפוצצים. אנשים עליזים ברחוב.


שוק יד שנייה (הייתי אומרת שביעית או עשירית) ממלא את שני צידי הנהר. כיף להסתובב. 


הנסיך מתפרע על הטרמפולינה.


משקאות אקזוטיים בתוך אגוזי קוקוס, וופל בלגי, ריח של חג. אוכלים באחד מבתי הקפה קצת שרצים ופיצה ומתקדמים לכיוון הקזינו, שם אמור להתחיל מרוץ האמבטיותכמות האנשים הולכת וגדלה, בשלב כלשהו אני מציעה לתפוס עמדת צילום ולחכות. הצאר והנסיך מוחים בתוקף כי יש עוד שעה וחצי עד תחילת המירוץ. לא עוזר להם. אנחנו עולים על גדר אבן, מתיישבים כמעט בנוחות ומחכים.


מאי שם נשמעת מוסיקה, צרחות, החבר'ה שעל האמבטיות מתחילים את החגיגה הרבה לפני שמרימים את העוגן. אני רואה מרחוק ריקודים, שפריצים של מים (בירה?) אבל אני לא זזה מפה. כי אני רוצה לראות את בלגיה מתעוררת מהתרדמה.


והנה זה מתחיל, טיפין טיפין האמבטיות יוצאות לדרך.



זרם האמבטיות מתגבר.



זה הופך לאט לאט לחגיגה משעשעת מטרוללת לגמרי. 


החבר'ה מנסים להטביע אחד את השני, משפריצים מים, מתנגשים, זורקים לעבר ההמון שעל הרציף "פצצות מים", הקהל צוחק, מריע, שורק. אירוע לא בלגי בעליל.



אחרי שהם חולפים על פנינו כל ההמון ממשיך בעקבותיהם לאורך הנהר. גם אנחנו, אבל זה מתחיל להיות כמעט בלתי אפשרי. הרציף צר, המוני אנשים, הנסיך ואני לא רואים כלום. מבקשים מהצאר להרים אותנו על כתפיים. הצאר מגחך ומציע לנו לחפש עץ אחר לטפס עליו. אחרי חצי שעה של הידחפות אנחנו מוותרים על קו הגמר ופורשים לאחת הסמטאות בהן השארנו את האוטו. 


אחלה יום. אחלה דינאן. אחלה עלייה לשמיים של מריה. 




היום שבו התנפצו החלומות


פארק החבלים זה מסוג הדברים שהנסיך מעולם לא התנסה בהם בחו"ל כי עד כה טיילנו רק עם הסבתות. ועם סבתות אין הרבה הזדמנויות לבקר בפארק חבלים. 25 יורו למי שעושה את המסלולים. 30 יורו למי שעושה רק בנג'י. 5 יורו למשהו שנקרא קפיצת יער. הבנים לחבלים, אני לקפיצות.

פארק החבלים



תשמעו, לא יודעת אם כל הפארקים נראים ככה, אבל אם כן, אני מורידה את הכובע בפני כל מי שעושה אותם על בסיס קבוע.





מסלולים ירוקים למתחילים, 2 אדומים למתקדמים ו-2 שחורים לאלה שלא עושים כלום בחיים חוץ מלקפץ על חבל בין העצים. הבנים עושים את חמשת המסלולים בגבורה עילאית. אני מסתובבת בנחת בין העצים ומצלמת.





הגיע תורי לעשות קפיצת יער. שזה אומר מגדל עם שתי נקודות יציאה – בגובה 5 מטר ובגובה 8 מטר. מתחת למגדל כרית מתנפחת ענקית. עולים למעלה, קופצים. בלי חוטים בלי ציוד, פשוט קופצים



זה לא נשמע נורא. אבל!!! למגדל הזה אין מדרגות או מעלית חלילה. כי לא מספיק לקפוץ צריך גם לסבול לפני כן, לכן ישנה רשת מחבלים, ולא סתם אלא היא מגולגלת כמו קונוס, משתחלים לבפנוכה, ומבפנים מטפסים כמו קופים. והדובדבן שבקצפת זה שאסור לקפוץ עם משקפיים ככה שאני גם לא רואה כלום תוך כדי.



כשהגעתי לפלטפורמה הראשונה כבר הייתי גמורה. אז קפצתי. 



נחתתי על הגב חטפתי מכה בעורף. עד כאן שום דבר חדש או מרתק. יש לי עוד קפיצה של 8 מטר. ושוב לטפס את הכלוב הזה עם חבלים. איזה סיוט. הקפיצה של שמונה מטר עוררה שאלה אחת בלבד - האם היה זה נבון לא להשאיר הוראות מפורטות לטקס הקבורה. בקיצור, שוב קפצתי. אבל לא נהניתי בשיט. 



אני קצת מסוחררת מהמכה שחטפתי ואנחנו מחליטים שהבנים ימשיכו למסלולים השחורים ואחרי שיסיימו אני אעשה את הבנג'י.  



במסלול השחור הראשון הנסיך נתקע באחד המקטעים ונכנס ללחץ. הכלל אומר שרק אדם אחד נמצא עם המקטע בכל פעם. תארו לכם את הסיטואציה – הבן (היחיד!) שלי תלוי בגובה של 12 מטר מתפתל בלחץ, לא מצליח להכניס רגל לאיזה לולאה, מנסה שוב ושוב, נכשל, מאבד כוחות, יורדות לו דמעות של כעס וייאוש והוא מתחיל להתחרפן.



למטה עומד המדריך הצרפתי שבאנגלית מנסה להרגיע אותו. אני עומדת לידו ובשתי שפות מעודדת את הילד. הצאר עומד על העץ מאחורה ולא מורשה להיכנס למקטע כדי לעזור. כל זה נמשך כמה דקות לבסוף הצאר נזכר שהוא צאר, מצפצף על הוראות הבטיחות, נכנס למקטע, מגיע אל הילד ופשוט דוחף אותו לכיוון העץ השני.



הנסיך מגיע אל העץ הבטוח ויורד ממנו ישר אל תוך זרועותיי. דקות ארוכות של הרגעה, של אהבה אימהית וחיזוקים חיוביים. הצאר יורד מהעץ ומוסיף טפיחה גברית לאגו הפגוע והנסיך נרגע.



עכשיו התור שלי. חלמתי לעשות בנג'י. מאז הסוסים בבולגריה לא עשיתי שום דבר כדי לבדוק אם אני עדיין מסוגלת. בנג'י נראה לי רעיון טוב. כשישבתי בבית זה נראה לי רעיון טוב. עכשיו ליד המגדל הזה אני בכלל לא בטוחה. אני עם סרבל מגניב אבל לא ממש נוח.



מלבישים עלי רתמה, חבלים, קרסים, חיבורים. 



וכמובן אין מדרגות יש סולם שלבים ממתכת. רגל אחרי יד (או להפך) עם כל הציוד מטפסת למעלה.



שם, למעלה מדריכה מקסימה מסבירה לי בצרפתית מה הולך לקרות. מזל שאני לא מבינה. היא מצביעה על קצה הפלטפורמה ומדגימה איך אני אמורה לעמוד לנשום ולקפוץ. ואז אני מבינה שלא. פשוט לא. לא מסוגלת. לא יכולה לעשות את הצעד הזה קדימה אל תוך הריק. זה אפילו לא פחד זה פשוט הבנה שלווה כזאת, רגועה, שקולה – לא.

ומייד אחרי זה האכזבה הנוראית. אני יורדת את כל הסולם הארור הזה למטה. במטרים אחרונים מרוב דמעות אני כבר לא רואה את הנוף המקסים. הנסיך רץ אלי מחבק, מרגיע, מזדהה. הצאר מנסה להפוך את הכישלון שלי למשהו זניח. אבל זה מהדהד בי וקורע ומתסכל. כל כך מתסכל. חרא יום, חרא בלגיה.




בין שתי ערים


אחרי היום האומלל אתמול אני רוצה סתם טיול עיר. בלי כלום. עם שש"ש בלבד. אנטוורפן. לא היינו בה אף פעם. יש שם אקווריום ואנחנו חובבים. נסיעה של שעה בערך ואנחנו נכנסים לתוך ערב הסעודית. כלומר אם בריסל נראתה כמו הסניף שלה, הרי שאנטוורפן היא היא ערב הסעודית. ותפסיקו למשוך לי בשרוול ולהגיד שזה לא מנומס לדבר ככה. לא ראיתי אירופאי אחד ברחוב. אפילו על גג הבניין במקום אביר על הסוס יש להם מישהו על גמל.



אם המהפכה האסלאמית תתרחש מתישהו הרי שהיא תצא מכאן. פשוט כי כאן הם הרוב. מסעדות, חנויות, בתי קפה - שילוט בערבית או עברית. פה ושם קבוצות של חרדים. וגם צ'יינה טאון. אני תוהה אם יש בלגים במקום הזה.





אקווריום יקר להחריד תמורת כמעט כלום. אפילו הנסיך שמקבל באהבה כל דגיג או צל של כריש, קצת נבוך מהכלום הזה.



אוכלים משהו על רגל אחת ובורחים מאנטוורפן לפני שיתחילו הפוגרומים.



מכאן ללובן. מותק של עיר. רק מה, כל הכיכר הראשית חפורה. אי אפשר להתקרב כמעט לבניינים המפארים אותה.





אבל יש את כיכר השוק הישן ובספר של יונית אבני (על הספר בהמשך)  קראתי שזה בית קפה אחד גדול עליז ונהדר. אכן כך. גדול עליז ונהדר. 



אנחנו משוטטים בלובן כמה שעות נעימות ודי מוקדם, כמיטב המסורת הבלגית סוגרים את היום. יום בסדר, לא משהו.




יום רגוע לגמרי


מחר אנחנו עוזבים להולנד, מה שאומר שהיום אנחנו צריכים לארוז את כל הקניות המוצלחות שלנו ולאכול את מלאי האוכל שצברנו במקרר כי בצימר החדש אין איפה לאחסן אותו.



אבל לפני כל אלה, אנחנו נוסעים ל-Falaen לאופני רכבת. כיף, כיף, כיף. הבנים מדוושים. אני יושבת ביניהם נהנית מהנוף.





אחר כך אספרסו עם וופל בלגי לתחזוקת הגוף והנפש והדרך חזרה. בחזרה הבנים מתחלפים אחד מדווש השני נהנה מחברתי.





זהו, שום דבר מיוחד. שעות ארוכות של אריזה, לוגיסטיקה מתישה של מה הולך לאיפה, בשש אני סוגרת את הבסטה כי אני כבר כמעט בלגית וזה אומר משש בערב לא עושים כלום, לא יוצאים החוצה, יושבים בבית ושותים בירה



פלקנבורג אהובתי


אנחנו עוזבים היום את בלגיה וממשיכים להולנד. עוזבים את הבית היפה שלנו בכפר הקודר שלנו, אומרים שלום לפר המבוית שלנו



ואנחנו בדרך לצימר בכפרLanaken  שיושבת ממש על הגבול. הבהרה קטנה – היעד העיקרי הוא אפטלינג, שעה ורבע מהצימר החדש. למה לא קרוב יותר? כי בהולנד אין בתי מלון למעשנים. זאת הנקודה הבלגית האחרונה לפני הגבול שמצאתי בה מקום למיעוט הנרדף של אירופה.



מגיעים לצימר, הולנדי אדיב פוגש אותנו בכניסה. עולים לחדר. אחלה חדר. אם אתם בזוג. מלא רומנטיקה דביקה ולבבות על הקיר. בריכה פרטית, מרפסת עם נוף לנהר כלשהו (יש מלא פה אז לא ממש משנה איזה מהם). כורסאות קש, חיבור לאינטרנט, מקלחון עם ג'קוזי נהדר, אסלה. אהה, ואין דלת. כלומר אין דלת בין המיטה לאסלה. מעין חצי קיר שמאחוריו האסלה (או המיטה, תלוי באיזה צד אתם). הנסיך משועשע מאוד, אני קצת פחות.



לא יודעת מה המושגים של ההולנדים על רומנטיקה או שאולי כבר שכחתי מה זה, אבל איכשהו יש מקומות בהם אני מעדיפה לבלות לבד. למשל בשירותים. שתי אפשרויות בפנינו, להגיד לבחור ההולנדי "לא תודה" לצאת לדרך ולהתחיל להתרוצץ ברחבי בלגיה גבול הולנד בחיפוש אחר חדר לשלושה עם דלת או לקבל את המציאות ולזרום איתה. אנחנו בוחרים באפשרות השנייה. מעלים מזוודה אחת עם כל הנחוץ ויוצאים לפלקנבורג.



יומיים לפני כן קיבלתי מ-Y האהובה הוראות מפורטות לעניין מערות ומגלשות הרים. היא כתבה שזאת עיר מקסימה וכדאי להתעכב בה. רק שהיא לא כתבה עד כמה העיר מקסימה. את זה אנחנו מגלים כעבור רבע שעה. 





קודם כל - למערת היצורים המשונים. מערה ובה כמה אקווריומים עם היצורים המשונים ביותר שיש, כל מיני צלופחים לבקנים וגיבנים, יצורים עם זימים ורגליים, תנינים, פירניות ושות'. הכול בחושך של מערה אמיתית, הכול "קריפי" כזה. התלהבות שלנו לא יודעת גבולות. 



הלאה, למערות הגדולות. הרבה לא אדע לספר לכם. Y כתבה "זה בספר של יונית". רק שאת החלק ההולנדי של הספר לא צילמתי ולא לקחתי איתי. דף הסבר באנגלית על מערות שהן תוצאה של חפירות של מאות שנים בלה-בלה-בלה, בקיצור תקראו את הספר. סיור ברכבת צעצוע, קר בפנים, חשוך וציורי קיר מדהימים.





יש גם מקלט אטומי כמעט מוכן, עם מקלחות, שירותים (עם דלת!!!) ומיטות. כי הולנד כידוע בסכנה מתמדת של הפגזה אטומית.



תענוג, כיף, יופי של דבר, לא לפספס, מקבל אוטומטית "ביג לייק".



יוצאים מהמערות מלאי אושר. מדרחוב של פלקנברג. ואני מרגישה שהדם חוזר לזרום לי בלב ובעיקר בנשמה



לא יכולה ולא רוצה גם להסביר, עובדה - שבועיים של קומה בלגית מתחלפים בהתפרצות של אנרגיה הולנדית טהורה. פלקנבורג זאת עיר שאתם פשוט חייבים לעצמכם, לנשמה, לגוף, לחיוך ולחיים טובים יותר.


בבית קפה שאנחנו חולפים על פניו מגישים קפה ולצידו כוסית קטנה עם קצפת ובתחתית טיפה של ליקר ביצים. כל מי שמזמין קפה מקבל כוסית כזאת. אנחנו שותים משהו כמו עשרים ליטר קופאין רק כדי לקבל עוד ועוד מהגן עדן הלבן צהוב הזה.


מכאן קפיצה קטנה למאאסטריכט. כמעט שש בערב וגם הולנד נסגרת תכף. כנראה בבוקר היה כאן משהו בכיכר כי היא מטונפת נורא. אז אנחנו חומקים לסמטאות הקטנות ואני מתעדכנת בחידושי אופנה לסתיו חורף הקרוב.



יפה מאאסטריכט. יפה ונעימה אבל פלקנבורג לוקחת אותה בהליכה. 




אפטלינג וכל מילה נוספת (כמעט) מיותרת


שעה וקצת נסיעה והנה אפטלינג. מי שלא היה אין מה להתחיל לספר אפילו. מי שהיה, שיתענג על התמונות והזיכרונות. 



אנחנו מעבירים שעתיים ראשונות באזור האגדות. הפארק פתוח היום עד חצות ככה שיש לנו ים של זמן.




וילה וולטה אהובה אף פעם לא מאכזבת וציפור רוק (הנסיך אומר, לא משהו בכלל, אפשר עוד פעם?)





משהו חדש מבחינתי – ההולנדי המעופף. תפאורה מדהימה לכל אורך התור. ואחר כך דקה של צרחות ונחיתה רכה במים.



והשטיח המעופףשגם בפעם השלישית באפטלינג לא הצלחתי להבין איך זה עובד באמת. בעצם גם לא צריך. קסם.


בסביבות 11 בערב אפילו הנסיך מתעייף. אנחנו לכיוון היציאה ואז הילד משתתק חושב ואומר "זה היה היום הכי טוב בחיים שלי, לפחות עד גיל 17". משפט ששווה כל גרוש מה-112 יורו לא כולל שתייה אוכל ומזכרות.



ביציאה מהחניון דוכן קטן וכל מי שיוצא מקבל דרך החלון אריזה של קילו גלידה ווניל, שקיות סוכריות ו-4 כפיות. בדרך חזרה אנחנו מחסלים את הקילו הנהדר הזה שהיווה אקורד סיום נפלא ליום המאושר בחיי הנסיך.




זהו זה. כמעט. עוד קצת וזהו


קמים מאוחר אחרי אפטלינג, נפרדים מבעל הצימר חסר הבושה, ונוסעים למשולש גבולות. ושם אנחנו מבלים את השעות שלפני הטיסה בהכי כיף שאפשר. כל האזור מלא קסם. 


בית קפה, מגדל תצפית (עם מעלית!!!!!!!!), הכיף הילדותי הזה של "הנה אני בגרמניה"


"הנה את בהולנד"

"הנה אבא מעשן בבלגיה".


מפגש אופנוענים ליד שלושת הגבולות. ואופנוען תורכי אחד מקסים מנסה כמעט בכוח להושיב אותי על האופנוע ולקחת אותי איתו לנדוד בכבישים. רק הגעתו של הצאר קוטעת את הסיכוי שלי להגיע אי פעם לתורכיה.


תערוכה מוזרה של בתים ביער. 



צעקה של הצאר מאחוריי "תיזהרי (מאוחר מדי - כבר שקעתי) יש שם בוץ". ואני עד הברכיים בתוכו. מחליפה נעליים, מכנסיים ואנחנו בדרך לאאכן לאכול משהו לפני הסנדוויץ' עם סלט טונה באייר-ברלין.


אאכן, הו, אאכן, עיר יפה, עיר מקסימה, עיר אדירה לשופינג (האחות הקטנה של קלן).


רק שיום ראשון ואין שופינג. אבל יש שיטוט נהדר בין הפסלים והמזרקות של אאכן.



זהו בעצם. השדה בקלן מסודר כמו כל שדה גרמני. החזרת רכב מהירה, צ'ק אין למזוודות שלוש דקות. דיוטי לא רע. כמובן ששום געגוע לארץ הקודש לא מתעורר. רק הרצון להתיישב בכיסא מחשב ולהתחיל לחפש יעד חדש, דוחף אותי לעבר המטוס בחזרה הביתה.



 

תובנות סובייקטיביות


1. הספר של יונית אבני "בלגיהולנד" מעולה. לא כי אני אוהבת את יונית, כי הוא באמת מעולה. מעבר להיותו מדריך טיולים יעיל, נוח ומדויק, זאת הייתה הפעם הראשונה שהנסיך באמת התעניין בארץ שבה הוא מטייל. כל בוקר היה נפתח במשפט קבוע "אמא, תקראי לי מה יונית מספרת".

 

2. אני עוד אעשה בנג'י. בגלגול הזה או הבא. לא באמת משנה.

 

3. בלגיה היא ארץ האטרקציות הבלתי נגמרות. על כך מטר מרובע יש לפחות עשרים אטרקציות שוות. היא מצוינת לטיול עם ילדים לא פחות מהולנד והיא נפלאה לטיול בר-בת מצווה. 

 

4. בלגיה היא הגוויה הכי מטופחת באירופה. היא לובשת חליפת שאנל, היא שיקית, היא מריחה טוב, היא מאופרת בקפדנות ותסרוקתה עשויה אצל מעצב על. אבל היא מתה לגמרי. ברמה של אין דופק. קו ישר במוניטור. מתה לפחות כבר 200 שנה. מבפנים.

 

5. היה לי עצוב לטייל בבלגיה למרות שפע האטרקציות שלה, למרות המקומות היפים שראיתי, למרות הבירה והוופל. נורא רציתי אם לא להתאהב אז לפחות להתלהב, אם לא להתלהב אז לפחות להתרגש. לא הצלחתי. יש הכול בבלגיה, פשוט הכול, כל מה שתרצו או תחלמו עליו - יש בה. רק אין בה חיים.


6. אז לנסוע לבלגיה? 

כן, בטח. כמובן. רצוי. כדאי. שווה. סעו מהר.


רק בלעדי.


 





כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: