עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

קייב. אביב 2011

03/09/2014 11:33
אלונה


אין בעולם עיר יפה יותר מקייב

 

(מיכאיל בולגקוב)





איך הכול התחיל


בפברואר. מחר אני אמורה לכרטס את הטיסה לבולגריה, שוב סוסים בשלג. טלפון. אמא מדווחת שהיום בוטלו האשרות לאוקראינה (להבדיל ממני היא כן קוראת עיתונים). נו אז? ואז היא אומרת "דווקא יכול להיות מעניין לראות את המולדת הישנה". משהו בקול שלה גורם לי לראות איך הסוסים שלי דוהרים בשלג הבולגרי בלעדיי. המשהו הזה בקול של אמא... והתשובה יוצאת מעצמה "בואי, ניסע לקייב". כעבור כמה דקות עולה הרעיון לצרף אלינו את הנסיך הקטן. אני מתחילה לבדוק טיסות והזיכרון, כמו איזה מכונה ישנה שפתאום חזרה לפעול, מתחיל לפלוט תמונות שחשבתי שנעלמו נקברו לנצח. תמונות של עיר ירוקה, של שיחי לילך פורחים, של עצי ערמונים, שלרחובות, בניינים, פרצופים, ריחות וטעמים של החיים הקודמים שלי, של הילדות שלי. חודש מאי נבחר כמועד הכי מתאים בגלל פריחת הלילך. היו לי שלושה חודשים ארוכים לנסות לבנות מסלול, להיזכר, ללמוד, לגלות מחדש ובעיקר להתפלל ששום דבר לא ישבש את התוכנית.

 



אז מה אנחנו (לא) יודעים על קייב


* קייב היא בירתה של אוקראינה, בעבר רפובליקה בבריה"מ, מאז 1991 מדינה עצמאית. וזה בערך הדבר היחיד מכל העובדות ההיסטוריות שיובאו להלן שהוא  מידע בדוק. אני אספר לכם בעיקר על רגשות ותחושות, עובדות היסטוריות תצטרכו לחפש במקום אחר.

* האגדה מספרת על שלושה אחים ואחות שהגיעו לכאן מ-? וייסדו אתה עיר. לאח הבכור קראו קיי מכאן בא שם העיר. כל זה קרה בערך במאה ה-5.

* קייב הייתה העיר הגדולה של ממלכה בשם רוס. ממנה התחילה להתפתח בעצם רוסיה.

* קייב היא המולדת של בולגקוב, של גולדה מאיר ושלי. בולגקוב עזב למוסקבה, גולדה לארה"ב ואני לפה.

* אם מוסקבה היא האחות החורגת של סנט פטרבורג הרי שבעיני שתי אלה קייב תמיד הייתה הבת דודה הרחוקה. פרובינציאלית מדי, חייכנית מדי, לא מספיק אצילית, לא ממש מאופקת. שתי הסנוביות האלה תמיד התייחסו לקייב קצת בזלזול ובהתנשאות. לדעתי, הכול מקנאה.

* תושבי קייב מוסיפים סיומת לכל שמות עצם והמשפטים שלהם נשמעים לעתים כך: "את רוצה כפית'וש שמנת'ושקה במרק'צ'יק שלך?" זה מוסיף המון חן, זה נעים כזה, זה מלטף את האוזן.

* בקייב כ-4 מיליון תושבים פלוס מינוס. כולם נחמדים.

* השוטרים של קייב הם הידידים הטובים ביותר של בני אדם. הם לבביים, יעילים, עונים בשמחה על כל שאלה החל ממה השעה ועד איפה המקדונלדס הקרוב.

* קייב בנויה על 7 גבעות. לכן כשתושבי קייב מסבירים לך את הדרך הם תמיד יציעו לעשות אותה בירידה גם אם תהיה ארוכה יותר. זה לא תמיד אפשרי. במקרים שבכל זאת נאלצים לעלות, מתחילים להתגעגע להולנד השטוחה.

* קייב טובעת בפארקים וגינות. לפעמים נדמה שבתוך הפארק יש עיר ולא להפך.

* קייב מלאה בפסלים. לצד מונומנטים מפלצתיים וסובייטיים קייב מנציחה בפסלים מקסימים סופרים, שחקני תיאטרון וקולנוע, דמויות מסדרות טלוויזיה ומסרטי אנימציה ישנים,גיבורי ספרים אהובים ואגדות אורבניות.

* לבניינים הישנים של קייב יש שמות. שמות פיוטיים מאוד. גם לתוצרים של אדריכלות סובייטית עצומי ממדים יש כינוים. בבסיס הכינוי בדרך כלל תהיה מילה גסה

* קייב מלאה באגדות אורבניות, באמונות טפלות, היא מאמינה במכשפות, בניסים, בהתגשמות משאלות ועם זאת יש לה מספיק חוש הומור כדי לא לקחת את עצמה ברצינות.


את כל שאר הדברים שלא ידענו על קייב נלמד תוך כדי תנועה כי הגיע הזמן לצאת לדרך.



תעלומת בירקנשטוקים הירוקים


יום חמישי, נתב"ג אהובי, שבעה חודשים של פרידה ממך כמעט ושברו אותי. מחתימה כרטיס בשוורובסקי, הילד - במקדונלדס. באמת הגיע הזמן לעשות מנוי לשניהם. וודקה ואן-גוך במבצע. המטוס מלא בנשים שטסות לאומן. חוקי התעופה לא חלים עליהן, הן מסרבות לשבת בזמן המראה, מסרבות לשבת בכלל והכי נורא מסרבות לשתוק ולו לשנייה. להפתעתי הנעימה מסתבר שהטיסה היא פחות משלוש שעות. נחיתה. ביקורת דרכונים. "באיזה כתובת תשהו". מדקלמת את הכתובת. השוטרת מסתכלת עלי בחשדנות ואומרת "אין באומן רחוב כזה". באומן? למה אומן? בקייב. אני טסתי לקייב. השוטרת מופתעת "כל מי שמגיע לקייב מישראל ממשיך אחר כך לאומן". לא, תודה.

 

המזוודה של אמא מתעכבת ומורטת לה את העצבים, והיא בתורה מורטת את שלי. יש! הגיעה. יוצאים החוצה. שלט עם השם שלי. נהג מונית שהזמנתי מראש בשם אלכסנדר. חתיך... חושך כבר,מזג אוויר אלוהי. חצי שעה של נסיעה, הנסיך ואמא במושב האחורי מה שמאפשר לי לפתח שיחה ערה עם אלכסנדר החתיך. מגיעים לדירה. בעל הבית אלכסנדר (שני) נותן הסבר מקבל את הכסף ועוזב. אחלה דירה יש לנו. סלון מטבח מרפסת עישון, 2 חדרי שינה, 2 אסלות, מעלית, אינטרנט חופשי ובמרחק יריקה מהרחוב הראשי.

 

פריקת מזוודות. יושבים לכוס תה לפני שינה ואז... איפה בירקנשטוקים הירוקים שלי? ארזתי אותם יחד עם הכתומים. נעלתי את המזוודה בגוש דן. פתחתי את המנעול בקייב. הכתומים פה הירוקים לא. מייל דחוף לצאר שלי האם השארתי אותם בארץ? תוך כמה דקות תשובה – לא. מייל נוסף – תבדוק מתחת למיטה. תשובה – בדקתי. אין. מייל נוסף – ובמגירה? תשובה - לא. אחרי חמישה מיילים אני מקבלת תשובה "לכי תקני לך כבר בירקנשטוק חדש". רק לספר לכם שהאבדה לא נמצאה עד עצם היום הזה. אני משוכנעת שאי שם ביקום המקביל מישהי מתהדרת עכשיו בבירקנשטוקים לא לה.




מפלצות הים, גשר השטן, דגים וצפרדעים שמגשימים משאלות

 

פשיטה מהירה על בית קפה בשם "מאפה וינאי" לארוחת בוקר ואנחנו בדרך לשדרה המרכזיתHreshchatik . בדרך זה כשלושים מטר. לוקח לנו משהו כמו חצי שעה. כי אני מתחילה לצלם. הערמונים פורחים וגם הלילך.



מחליפים כסף ומחייכים למראה הפסל שבגינה. דמותו של נוכל קטן בשם פאניקובסקי מהספר "עגל הזהב". המנהג הוא להניח מתחת לנעל שלו מטבע כערובה להתעשרות מהירה. אבל מכיוון שמדובר בכל זאת בנוכל על סוליית הנעל מצויר אפייג (הסבר למי שסבתא שלו לא דיברה יידיש - סימן המקביל לאצבע משולשת שלנו). נאלצתי לשכב כמעט כדי לצלם את זה.



יש לי סנטימנטים לפסל הזה, מעבר לזיכרון מחויך מהספר והסרט. את השחקן, זה ששיחק אותו בסרט, הכרנו אישית. קראו לו זינובי גרט. הוא היה איש נפלא צנוע ומצחיק כמו שרק יהודי זקן שחי את כל חייו במשטר טוטליטרי יכול להיות מצחיק. וכשחגגנו לפני שנים יומולדת עגול לאמא הוא הפתיע את כולנו במסעדה תל אביבית עם הופעה שהוקדשה רק לה. האיש חי במוסקבה ונפטר במוסקבה. אין תושב בריה"מ לשעבר שלא מכיר את שמו. הנה עכשיו גם אתם מכירים. 



סוף סוף אנחנו צולחים את השלושים מטר ומגיעים לשדרה הראשית. 



כיכר מאיידן (כיכר העצמאות, המהפכה הכתומה התרחשה כאן) משני צידי השדרה. הערמונים פורחים, לבנים, אדומים. מזרקות, אנשים מחויכים.



הנה פסל שנקרא "עמודי תאורה מאוהבים".



והנה פסל שנקרא "כיסאות על העץ". יהיו לנו עוד כיסאות בהמשך הדרך.



עוברים לצד השני של הכיכר. 


פסל שהוצב פה בוולנטיין דיי ונקרא, איך לא, וולנטיין. כמובן כבר מלא בגרפיטי וסרטים לבנים שקושרים לאהבה נצחית. גם אני קושרת.



מזרקה שמזכירה פרח לא-יודעת-איך-קוראים-לו–בעברית אבל יש אותם גם בארץ. וקייב מלאה בהם.

 
אנחנו מתקדמים לתוך שכונת ליפקי, אחת הוותיקות והיפות של העיר.

פסל של שחקן תיאטרון אהוב והכלב שלו בפארק קטן ליד התיאטרון שבו הוא שיחק.



כבר מרחוק רואים את הבית. הבית עם מפלצות ים. משהו בנבכי תת מודע שלי מתעורר. אבל כל כך קטן ומעורפל שאני לא ממש מבינה שזה זיכרונות הילדות שמתחילים לקום לתחייה. אני עדיין מרגישה תיירת בעיר יפה. לא יותר מזה. נחזור לבית עם המפלצות. האדריכל גורודצקי תכנן אותו לזכר הבת שלו שטבעה בים.





כיום מול הבית גר נשיא אוקראינה ורק ערוגה של טוליפים מפרידה בין הכיעור לגאונות.



טריק ידוע של מדריכי טיולים בקייב כשהם מגיעים לבית המפלצות עם קבוצה, כדי להרוויח כמה דקות מנוחה הם מציעים לתיירים לחפש בין כל המפלצות תנין. מי שימצא, המשאלה שלו תתגשם. התיירים מתחילים לחפש את התנין מבין מאות המפלצות שעל גג וקירות הבניין אבל יש רק תנין אחד והוא מתחבא ממש על הרצפה, מתחת לאף.



אני מנסה את התרגיל על הנסיך הקטן שכבר שתה, אכל גלידה, השתין ונמצא כרגע בהפוגה קצרה בין "אמא אני רוצה..." לבין "אמא בואי נחזור הביתה". עשר דקות הילד מרוכז בעצמו. בוחר משאלה. אחר כך מתחיל לחפש את התנין. אני בינתיים מצלמת. 



הילד מאבד סבלנות ומתחיל להתבאס. אני מצביעה על הפינה שבה מתחבא התנין. הנסיך שואל אם המשאלה תתגשם למרות שגיליתי לו. ברור שתתגשם.



אנחנו ממשיכים לבית האלמנה הבוכייה. כשיורד גשם הטיפות זולגות לה מהעיניים. איך? תעלומה. וכאין גשם כמו היום רואים רק את הסימנים שהדמעות השאירו על פני האבן שלה.



ביתו של הסוחר גילדנברנד. איש עשיר בנה לו בית אי שם לפני המהפכה. אחר כך הוא כבר לא היה עשיר והבית כבר לא היה שלו, אבל השם נשאר.



ולידו "בית משוקולד" (מוזיאון לציורי ילדים). אין בו חנות לשוקולדים, הוא פשוט נראה כמו קוביית שוקולד.



הפסקה לקפה ואנחנו ממשיכים. ליד המשרד לביטחון פנים פסל של שני בלשים מסדרת טלוויזיה שריתקה בזמנו את כל ברית המועצות "את מקום המפגש אי אפשר לשנות". זאת הייתה סדרת פולחן, עד היום אנשים מצטטים ממנה, בתפקיד אחד הבלשים שיחק ולדימיר ויסוצקי, הזמר המלחין המיוסר. 



וליד הפסל צומחים הפרחים האלה, הלבנים האלה, שהשד יודע איך קוראים להם.


ואנחנו נכנסים לפארק ענק, עצום, הפארק של הפארקים. לילך, ערמונים, ירוק, ושקט. במרכז הפארק ארמון מריינסקי. למזלו של הנסיך אין כניסה כי הארמון בשיפוצים.





אנחנו מגיעים לבימת תיאטרון הקיץ, שזה במה פתוחה שכרגע נערכת בה הופעה של "כישרונות צעירים".



המשתתפות הצעירות ביותר 



והסבתות הגאות בקהל.


ממשיכים הלאה לאצטדיון של דינאמו קייב. יש פה פסל לזכר כדורגלני "משחק המוות" אבל בלתי אפשרי לצלם אותו, שיחי לילך מסתירים אותו מכל הכיוונים.

מה זה "משחק המוות"? ב-42' כשקייב כבר נכבשה על ידי הנאצים הם החליטו לערוך כמה משחקי כדורגל נגד קבוצת כדורגלנים של קייב,חלקם היו כדורגלנים של דינאמו קייב, חלקם מקבוצות אחרות. נערכו כמה משחקים ובכולם הקבוצה הגרמנית הפסידה. ב- 9 באוגוסט 1942 הוכרז על משחק אחרון. היה ברור שהקבוצה הגרמנית שהורכבה מקצינים וחיילים נאצים חייבת לנצח. המשחק הסתיים בתוצאה 5:3 לטובת הקבוצה הרוסית. כעבור כמה ימים כדורגלני דינאמו הוצאו להורג. מאז המשחק ההוא מכונה "משחק המוות".

זאת אחת הגרסאות. שנים אחרי זה, כשהיה מאוד אפנתי לנפץ מיתוסים מהתקופה הסובייטית ניסו ללכלך גם את הסיפור הזה.

יש לו המון גרסאות ומי שזה יעניין אותו, הנה קישור מויקיפדיה


אנחנו ממשיכים לגשר השטן, כך הוא נקרא במקור. אחר כך כונה גשר המתאבדים. למה? מה למה, כי קפצו ממנו זה למה. אחר כך הוא נקרא גשר האוהבים. למה? כי אהבה מנצחת תמיד. בשנים אחרונות אפנת המנעולים הגיעה גם לפה. אומרים שצריך ללחוש את שם האהוב בזמן שסוגרים את המנעול כדי שהאהבה תהיה לנצח. מי שאין לו מנעול קושר סרט לבן. גם אני קושרת ולוחשת כמובן.





אנחנו עדיין באותו הפארק אליו נכנסנו לפני כשעתיים והוא עוד לא נגמר. מגיעים למגדל מים עתיק שבו שוכן מוזיאון המים. השעה קרובה לשלוש ואנחנו מורעבים אבל הנסיך רוצה להיכנס. הסיור רק עם מדריך, יש גם סיורים באנגלית.



נכנסים לתוך המגדל, קבוצה של כעשרה אנשים ומדריכה מקסימה שמדברת על המים של כל העולם כאילו היו הילדים הפרטיים שלה. בהמון ידע ואינסוף אהבה לנושא היא מספרת איך נוצרים המים, איפה, מאיפה, לאן, איך התפתחה הצנרת בקייב ובלה-בלה-בלה. בהתחלה זה סתם משעמם, אחר כך זה ממש משעמם. להפתעתי (שלא לומר לתדהמתי, שלא לומר להתעלפותי המוחלטת) הנסיך מרותק לגמרי ונהנה מכל רגע. אנחנו נכנסים למעין תעלה שמדמה את הצנרת מבפנים. בנוסף לכל "הכיף" יש כמה פוחלצים של חולדות. המדריכה אומרת שהחולדות האלה מסוכנות רק כשהן בלהקות גדולות...טוב, די נו, רוצה ללכת מפה. 

איכסה


אחת (לא אני) שמתלהבת מהמוצגים


אנחנו מגיעים לחדר משחקים ושם המדריכה "עוטפת" כל מי שרוצה בבועת סבון ענקית. נחמד. הנסיך מתלהב בטירוף.



מגיעים לאקווריום ובו דגים שונים. המדריכה מכירה את כולם (!) בשמות ואומרת תבקשו משאלה,תחזיקו את האצבעות מעל המים, אם הדג יוצא מהמים ומנשק לכם את האצבעות המשאלה תתגשם. הנסיך כבר מיומן בלבקש משאלות מייד דוחף את הידיים עד המרפק לתוך האקווריום. המדריכה כמעט מתה על המקום, אני מתנצלת אומרת הילד לא מקומי, לא מבין. הדגים לא בררניים במיוחד, מציצים מהמים ומנשקים את האצבעות שלנו.

 

והמדריכה שלנו זוכה ליחס אישי ומיוחד.


יוצאים מהמוזיאון עוברים ליד צפרדע ענקית שאם מלטפים לה את הלשון... נכון, המשאלה תתגשם. לא מוותרים על אף סיכוי להגשים משאלות.



מלטפים את הצפרדע וטסים לאכול במסעדה הראשונה, אוכל אוקראיני בשירות עצמי (30 ש"ח לזוג). הנסיך ממתין בסבלנות עד שנסיים ואז מענה אותנו עוד חצי שעה בתור למקדונלדס. אנחנו חוזרים לשדרה המרכזית שמלאה באנשים עכשיו. מופעי רחוב, ריקודים, נגנים.



נכנסים לפסאג' קטן שבו שולטים גוצ'י ואיב-סאן-לורן וגם פסל של גורודצקי (האדריכל של בית המפלצות) שהיה חובב קפה ידוע.



מי שזוכר בבוקר ראינו כיסאות על העץ, כאן יש את המשך הסדרה. "כיסא רוכב על אופניים".
 


"כיסאות נחים על הספסל". אל תשאלו אותי מה הרעיון מאחורי זה. סתם ליופי. זה הרעיון.



אגב הדעה הרווחת שהאוקראיניות כולן גבוהות, יפות וקלות דעת התגלתה כנכונה בחלקה הראשון, מופרכת בחלקה השני, ובחלקה השלישי לא נבדקה לעומק.


מצטיידים בקצת אוכל בסופר, בערב יוצאים לעוד סיבוב קצר. כל הנשים, כנהוג, מחזיקות ביד זר פרחים מהלבנים האלה. אין גבר שלא מביא אותם לבחורה בדייט הראשון, וגם בשני ובשלישי. העונה שלהם קצרה והם מסמלים יותר מכל את האביב ואת האהבה שבאה איתו בדרך כלל. 



מכיוון שאף גבר לא צפוי להביא לי זר כזה בשבוע הקרוב לפחות, אני קונה אחד לעצמי.


ובחנות ללחם מוכרים את הלחמניות המתוקות האלה  Vatrushkaעם גבינה מתוקה, צימוקים וריח של ילדות. איך אפשר לא לקנות? 



העיר הזאת יפה, יפה ונוחה, יפה ונינוחה. יש לה קצב משלה, מרגיע, טוב כזה. זאת לא מוסקבה עם הדופק המהיר שלה עם נהר אנושי ברחובות שבולע אותך ולפעמים רומס אותך אם אתה לא עומד בקצב. קייב מחויכת, קייב איטית יותר, היא הרבה פחות מנופחת מחשיבות עצמית, היא לוקחת את החיים בקלות, היא אולי לא אצילית כמו מוסקבה, אבל היא מלאת קסם, שמחת חיים וטוב לב.




 * זהירות, הרהורים בקול רם *


אל תחשבו שאני לא אובייקטיבית. התיאורים לא נגועים בשום סנטימנטים או נוסטלגיה. קייב היא לא ממש מולדת עבורי. למהגרים הרי אין מולדת. את "הביולוגית" עזבנו, עקרנו את השורשים שלנו ממנה ובמולדת החורגת, המאמצת אין לנו שורשים עמוקים. גם אם למדנו פה בבית ספר, גם אם ילדינו נולדו כאן, גם אם לעתים קל לנו יותר להתבטא בעברית, עדיין הרצף הזה של הזיכרונות שבור. חלק פה חלק שם. אין לנו את הלוקסוס הזה של לחלוף בדרך לצפון על פני איזה קיבוץ או עיר ולהגיד כאן נולדתי, פה גדלתי. אין לנו חברי ילדות שזוכרים אותנו מכיתה א' ושאפשר להרים אליהם טלפון ולהזמין למנגל בחג. אין לנו פגישות מחזור של בית הספר היסודי או של התיכון ולפעמים גם לא של האוניברסיטה. אנחנו מחלקים את חיינו לשני חלקים, של לפני ושל אחרי. אנחנו מנסים להקריא לילדינו ספרים שקראנו בילדות והם מעדיפים את "מיץ פטל". ועולם הזיכרונות שלנו, הזיכרון הקולקטיבי שלנו לא מועבר הלאה לדור הבא ואולי טוב שכך, כי הילדים שלנו ישראלים. דור ראשון בארץ. ואנחנו? אנחנו תמיד נישאר חצויים.




החוטם נעלם, החתול נגנב והעיר רוקדת


הודות למיקום הנפלא של הדירה רוב הזמן אנחנו לא נזקקים לתחבורה ציבורית. מתחילים את היום ברחבה שליד מוזיאון היסטוריה. לא, לא נכנסים פנימה. 



אבן ענקית עם כיתוב "מכאן התחילה האדמה הרוסית". זוכרים, סיפרתי שקייב הייתה בירתה של רוס שהפכה אחר כך לרוסיה? אז הנה ההוכחה, הנה אבן הפינה שממנה הכול התחיל.



וגם נוף להר הקירח. אם תסתכלו טוב תראו שטח על גבעות שהעצים לא צומחים עליו. למה? כי פעם בשנה כשהירח מלא, על ההר הקירח המכשפות נפגשות לאסיפה השנתית שלהן והעצים עלולים להפריע להן לנחות.



בדרך אנחנו עוצרים ליד בית הספר של אמא. היא קצת מתרגשת אבל לא ברמה שתפריע לנו להמשיך בתוכנית.

אמא תלמידה מצטיינת


אנחנו באחד האזורים התיירותיים ביותר של העיר שנקרא מדרון אנדרייבסקי. בסופי שבוע יש כאן שוק ענק של עבודות יד, מזכרות, תמונות וכל מה שתמיד קונים ואחר כך לא יודעים מה לעשות איתו. כמה מבנים נהדרים מקשטים את הרחוב התלול הזה. כמובן שבאנו מלמעלה ואנחנו בירידה. הרחוב מרוצף באבנים ככה שגם הירידה לא הכי קלה. הנה ביתו של ריצ'רד לב הארי. למה? ככה. אמרתי לכם שלבתים של קייב יש שמות פיוטיים.

 


והנה כנסייה יפהפייה ששומרת על האזור כולו.



אני יודעת שעל קיר הבית מס' 31 אמור להיות חוטם. כן, זה שברח לגוגול, זוכרים? לא? לכו לקרוא קצת קלאסיקה אם לא. בקיצור אני מחפשת. איננו. שואלת את מוכרת המזכרות איפה האף? אהה, היא אומרת, גנבו לפני חודש. לא מתייאשת. על קיר הבית מספר 11 יש חתול שחור. למה? כי בבית מס' 13 נולד בולגקוב. תשאלו מה הקשר. "השטן במוסקבה", החתול השחור מפמלייתו של השטן. זוכרים? לא? לכו לקרוא קצת קלאסיקה. ליד הבית מס' 11 אין חתול. שואלת את מוכר המזכרות איפה החתול? אהה, הוא אומר, גנבו לפני שבועיים. הנסיך אומר ,"בטח גם את בולגקוב שלך גנבו". לא, הבית פה. כאן הוא נולד. האזור הזה וקייב כולה שימשו השראה ורקע לרומן הראשון שלו "גווארדיה לבנה". אני אפילו לא שואלת אם אתם זוכרים או לא.

ביתו של אלוהים שלי


אנחנו ממשיכים לרדת במדרון אנדרייבסקי
 


חתול אחר, לא של בולגקוב


מגיעים לכיכר גדולה. בסופ"ש כל כיכרות העיר והרחוב הראשי נסגרים והופכים למדרחוב חופשי מתנועת מכוניות.



ארוחת צהריים ואנחנו ממשיכים למוזיאון צ'רנוביל. אימא לא נכנסת. היא לא אוהבת דברים כאלה.



המוזיאון כולו נועד לזעזע והוא תערובת מוזרה של קיטש, עובדות וזוועות. לפחות חצי מהמידע היבש הנו שקר גס, אבל המייצגים נועדו בעיקר למי ששמע על אסון הכור בצ'רנוביל ובכך מסתכם כל הידע שלו.



כמו הנסיך למשל. תוך כדי סיור אני מספרת לו מה שאני יודעת, מתרגמת לו מה שכתוב על המייצגים. קבוצה גדולה שלאמריקאים בליווי מדריכה מקומית ממלאת את המוזיאון. תצוגה "בהשראת הירושימה".



תצוגה של שמות העיירות והכפרים שנמחקו אחרי אסון הכור. כשעולים במדרגות השמות כתובים על שלט לבן.



כשיורדים במדרגות רואים את הצד השני של השלט - שחור, עם פס שמוחק את שם העיירה.



אולם ענק שמוקדש לילדים, קרבנות הקרינה. שוב, זה נראה קצת קיטשי אם אפשר להשתמש במילה הזאת בהקשר הזה אבל על הנסיך זה עובד.





ילד ישראלי ממוצע מזועזע ממה שהוא רואה ושעות ארוכות אחרי עוד דורש ממני להמשיך ולספר לו. בשלב כלשהו אני מציעה לו לחפש מידע באינטרנט או, חלילה, לקרוא ספר. הנסיך אומר בשביל מה אני מגדל אימא אם היא לא מספרת לי כלום.



בדרך הביתה אנחנו שוב עוברים בכיכר העצמאות שמפוצצת באנשים כי סופ"ש. 



רוחצים במזרקה, רוקדים, מנצלים את הרחוב הראשי שהפך למדרחוב לנסיעה על סגוואי. אווירה עליזה של חג.



היום הזה רק נשמע לכם קצר. זה היה יום קל, ארוך אבל קל. אמא קנתה ים של מזכרות ויושבת עכשיו בסלון מנסה להחליט מה היא נותנת במתנה ומה נשאר אצלה. לבסוף מחליטה להשאיר הכול אצלה ומחר לקנות משהו למתנות.



מחר מצפה לנו יום אחד מרוכז של "ביקור מולדת" אמיתי. אנחנו מתכוונים ללכת לרחוב שלנו, לבית שבו נולדתי, שבו אמא חיה עד גיל 35, אזור שהוא לב ליבו של כל המסע הזה. פחדתי להתחיל את הטיול ממנו וגם לא רציתי לסיים בו. תכננתי אותו באמצע כדי שיהיה לנו מספיק זמן הכנה ומספיק זמן לעכל את החוויות. אין לי מושג מה יקרה מחר, האם בכלל אזכור משהו, האם זה בכלל יזיז לי משהו או שהכול יסתכם במה שאמר הצאר שאיתי "מה זה השטויות האלה מסע שורשים?" נראה מחר.




בית ספר מס' 57, חשמלית מס' 16, בית מס' 24


אזהרת מסע: לפני שנצא מהבית אני חייבת להזהיר אתכם, היום יהיו פה לרוב זיכרונות ודמעות ולא אתרים תיירותיים. את הקטעים הממש אישיים תחמתי בכוכבים, תרגישו חופשי לדלג עליהם ועל היום הזה בכלל. אני לא אקח את זה אישית.



הדירה שלנו בבניין מס' 7 ובאותו רחוב כמה בניינים במעלה הרחוב נמצא בית הספר הישן שלי. יומיים הייתי בעיר עד שהבשלתי להגיע אליו. היום יום ראשון ובדרך אני חושבת שבטח נעול ורק אצלם מבחוץ ונמשיך. נכנסים לחצר. שלט יפה כזה בית ספר מס' 57. זה היה בית ספר אליטיסטי, רוב המקצועות נלמדו באנגלית. חצי מהתלמידים ורוב צוות המורים היו כמובן יהודים. למה? כי היינו חייבים להיות מהמצטיינים.



אמא והנסיך נשארים בחוץ ואני נכנסת פנימה. שומר מנומנם. אני מספרת לו שבאתי מרחוק, שלמדתי פה עד כיתה ד', שאני רוצה לצלם. לא מרגש אותו. המנהל אמר אסור לצלם, חס וחלילה התמונות יגיעו לזה, נו, איך קוראים לו, לאינטרנט. אבל את יכולה להסתובב חופשי. ואני מסתובבת, שמאלה מהמדרגות מסדרון ירוק ובו כיתות א' עד ד'. אני נכנסת למסדרון ואז זה בא, כמו ברז שנפתח. זה מתפרץ הבכי הזה, הגעגוע הזה, הכעס הזה שאני לא יכולה לבוא לפה מתי שבא לי. אני עומדת עם משקפי שמש מפחדת להוריד אותם כדי לא להבהיל את השומר.


***

כיתה ד', עוד חודש אנחנו עוזבים לישראל. שעת ערב מאוחרת. אני כבר במיטה. המורה שלי, מאיה, יהודיה טהורה וקומוניסטית נלהבת ננעלה עם אמא שלי בחדר השני לשיחה. אמא מספרת לה שאני לא אסיים כאן כיתה ד'. אני שומעת טונים עולים, צעקות, לבסוף מאיה יוצאת מהחדר נסערת ובדרך החוצה זורקת לי "את תמותי מההפגזה הראשונה על תל אביב, למען האידאלים של אמא שלך". היא עוזבת ואני צורחת על אימא למה היא לוקחת אותי למדינה שיש בה הפגזות, שאני לא רוצה למות, לא רוצה לנסוע לשום ישראל. אימא שותקת. מחכה שהגל יעבור. ואז אומרת רק שתי מילים "אנחנו נוסעות".


***


אני יוצאת מבית הספר לאמא והנסיך. אנחנו עולים למעלה ברחוב (קשות העליות האלה) ומגיעים לכיכר של שער הזהב. שער הזהב זה שרידי חומה כלשהי שהגנה על העיר, בחיאת, עזבו אותי מהיסטוריה, מי שרוצה שיפתח ויקיפדיה ויקרא. 



נערים ונערות בבגדים לאומיים. כמו בגרמניה או אוסטריה, גם תושבי אוקראינה לובשים בגדים לאומיים בסופ"שים. פסל ענק של יארוסלב החכם. היה שליט קייב מתישהו. לא משנה מתי. ביד יש לו את הדגם של העיר אבל זה יותר מכל מזכיר עוגת קצפת. כבר מזמן יארוסלב החכם מכונה כאן "הטיפש עם העוגה". 



אבל מה שמעניין זה הגב של הפסל. הפועלים שהכינו את הפסל החליטו להנציח גם את עצמם והטביעו את כפות ידיהם על הצד האחורי של הפסל. הפדיחה התגלתה רק אחרי שהפסל כבר הוצב בכיכר.



מצידו השני של הכיכר פסל הרבה יותר נחמד של החתול פנטיושה. הייתה שם מסעדה, במסעדה גר חתול. המסעדה נשרפה, החתול נעלם. לזכרו בעלי המסעדה הציבו את הפסל הזה. אין צורך להגיד שעל פי המסורת אם מלטפים את פנטיושה תתגשם המשאלה. תראו איך הראש והזנב שלו מבריקים מרוב ליטופים.



משני צידיו של פנטיושה החתול מסתתרים עוד שני חתולים על העץ. האחד עשוי ממזלגות חד פעמיים.



השני חתול פשוט מעץ. כדי שלפנטיושה לא יהיה משעמם.


מכאן אנחנו ממשיכים לעוד אחד מאותם המקומות שנקראים "מחוץ למסלול השחוק". שער ברזל בבית מגורים רגיל. מאחורי השער חצר די מוזנחת. בחצר עומדים שני כלובים גדולים. בכלובים גרים עורבים. אחד הדיירים מצא פעם עורב קטן ופצוע, טיפל בו, בנהלו כלוב. מישהו מהשכנים מצא עוד אחד, בקיצור היום גרים בכלוב שלושה עורבים. השכנים מטפלים בהם, מאכילים אותם. הם שמנים, מאולפים, מנסים כמו תוכי לחקות את קולות האנשים.



חמור מעץ. למה? סתם כי הוא חמוד. העיר הזאת מנציחה לא רק קדושים ושליטים.



כיכר בוגדן חמלניצקי. מצד אחד כנסיית סופיה הקדושה. 



מצידה השני של הכיכר נפתחת שדרה ובסופה כנסיית מיכאל הקדוש. 



ככה הם עומדים כבר מיליון שנה אחד מול השני, סופיה ומיכאל, מסתכלים אחד על השני ורק בוגדן חמלניצקי מפריד ביניהם. הנסיך שואל מי זה בוגדן חמלניצקי. אחרי שאני מספרת לו הוא מסרב בתוקף להצטלם ליד הפסל. בוגדן היה איש אכזר ורשע אבל בשבילי הוא הפסל שלידו עצרה חשמלית מס' 16 ובה כל יום נסעתי מהבית לבית הספר. 



מאחורי הפסל של בוגדן ניצב בניין גדול. פעם היה שם מטה המשטרה. שם אמא נחקרה כשסבא נעצר.

***

כיתה א'. אני חוזרת הביתה מבית ספר. אמא פוגשת אותי במסדרון ולוחשת "חיפוש". בחדר שוטרים, הבית הפוך. סבתא רחל (שכולם קראו לה אוקה) מחזיקה את סבא מישה שיושב עם אזיקים על הידיים. מישה מנסה להשתחרר מהאחיזה שלה, לקום ולתקוף את השוטרים. מסבא מישה היה מרים משקולות מקצועי, אחר כך שופט בתחרויות של מרימי משקולות. הוא לא סיים חמש שנות לימוד אבל יודע הכול. היה לו חוש הומור מבריק ולשון חדה והוא ידע לשתות וליהנות מהחיים. השוטרים עומדים לסיים עם חדר אחד. אמא דוחפת אותי לחדר השני, מושיבה אותי על הכיסא ולוחשת שבי ואל תזוזי. מה שלא יהיה אל תזוזי. אני יושבת. רואה איך החדרים המסודרים שלנו הופכים לערימת חפצים מבולגנת. יושבת, מתה להשתין אבל יושבת. כעבור שלוש שעות ואולי פחות ואולי יותר (הזיכרון הוא חבר בוגדני) הם עוזבים ולוקחים את סבא איתם. אמא מרשה לי לקום. מסתבר שישבתי על ערימה של ספרים אסורים מכוסה במגבת. אם היו מוצאים את הספרים ספק רב אם סבא היה משתחרר כעבור שנה בלבד. סבא נעצר באשמת ספסרות, מישהו הלשין עליו שיש לו כסף. הוא ישב שנה ושוחרר בזיכוי מלא. אבל זה לא הספיק לו. הוא דרש התנצלות. במשך שנה, יום יום היה הולך לפרקליטות ודורש שיתנצלו. בסוף נמאס להם מהיהודי העקשן הזה והם אכן התנצלו. בכתב.

סבא מישה עם החברים לנבחרת, הכי נמוך הכי יפה



***


אנחנו יוצאים לרחוב שלנו. וכעבור שני בניינים אנחנו עומדים מול בית מס' 24. על הקיר שלט "בניין לשימור". הבית נטוש ונעול. זה הבית שלי. דירה 6. קומה שנייה. הזיכרון פולט את מספר הטלפון 29-34-40. 



הדירות בבית הזה היו ענקיות. מסדרון ארוך ומשני צידיו דלתות, מאחורי כל דלת שני חדרים מחוברים. מטבח ענק. שירותים. מקלחת. פעם דירה כזאת הייתה שייכת לאיזה סוחר אמיד. בתקופה הסובייטית בכל שני חדרים כאלה גרה משפחה. 4-5 נפשות, בכל דירה כזאת היו גרות לפחות 3-4 משפחות. עם מטבח אחד ואסלה אחת. הדירות האלה נקראו דירות קומונאליות - משותפות. מעטים מאוד היו מצליחים לקנות לעצמם דירה פרטית, בלי שותפים במטבח.


המטבחים האלה היו מרכז החיים המשותפים בדירה. הם חולקו לחלקים שווים, בכל חלק כזה היה תנור בישול של משפחה אחרת. המטבחים האלה היו מלאי רכילויות, תככים, מזימות, אהבות ואכזבות. כל בוקר ליד הדלת של השירותים היה נעמד תור. כל ערב אותו התור המתין למקלחת. כשהייתי קטנה הבית כבר היה ישן. מלא ג'וקים. מדי חודש סבתא אוקה והשכנות היו שמות מסיכה של מנתחים על הפנים ומרססות במשהו נורא מסריח את כל הדירה הענקית הזאת.


***

סבא מישה יושב וקורא עיתון. מהמטבח נשמעת חבטה. בכיור גוססת חולדה שנפלה מהחור שבתקרה מעליו. קראנו לחולדות האלה "המתאבדות". אני קופצת אוטומטית על השולחן, סבא גם לא אוהב אותן והוא צורח "אוקה, המתאבדת הגיעה". סבתא לוקחת חתיכת עיתון והולכת לפנות את המתאבדת מהכיור. חוזרת. צפירת הרגעה. אני יורדת מהשולחן. סבא מישה ממשיך לקרוא עיתון.

***

רק אל תחשבו לרגע שלא הייתה לי ילדות מאושרת. הג'וקים, הדירות המשותפות, זה היה חלק מהחיים, הדבר הכי טבעי עבורנו. כולם חיו ככה. לא לכולם הייתה סבתא אוקה לפנות את החולדות. רק אני זכיתי

סבתא אוקה, הלוחמת בחולדות


אנחנו נכנסים לחצר ואני רואה את המרפסת שלי. זה נשמע אולי כלום, זה נשמע אולי פתטי או סנטימנטלי מדי, כולה מרפסת.



ואז אמא מתחילה לדבר. בלי הפסקה, זה נשפך ממנה, זה פורץ ממנה, כמו הדמעות ממני המילים נשפכות ממנה. היא נזכרת, נזכרת איך יצאה מהבית הזה לדייט הראשון, נזכרת איך כל פעם סבא מישה היה מחכה לה על המרפסת לוודא שהבחור לא מנסה משהו חס וחלילה. ואם היה מנסה, סבא מישה היה מעניש אותה, לוקח לה את השעון שנתן לה במתנה ליום הולדת 18. אחר כך מחזיר, אחר כך שוב לוקח. אמא נזכרת איך סבתא אוקה הייתה צועקת לה, כשהיא עצמה הייתה ילדה קטנה "אל תשחקי במרפסת, היא עלולה להתמוטט"...

מישה ואוקה במרפסת. הרבה הרבה לפני שנולדתי


מאחורי הבית יש טיילת ונוף ועכשיו בנו כאן גני משחקים, אבל פעם היו רק גבעות ירוקות. קראו לאזור הזה גונצ'רקה וגרו כאן המון כלבים עזובים.


***

השכנה שלנו לדירה, רווקה זקנה בשם זינאידה לוקחת אותי כל יום אחרי בית הספר להאכיל את הכלבים של גונצ'רקה. אנחנו אוספות שאריות אוכל מכל השכנים ויורדות למטה. אנחנו מכירות את כל הכלבים, נותנות להם שמות ואחר כך גם שמות חיבה. מדי פעם מגיע כלב חדש ללהקה, מדי פעם זינאידה מצליחה למצוא בית לאחד מהם. יום אחד הופיעה כלבה ענקית, רזה, מפחידה מלוכלכת עם שאריות של חבל על הצוואר. קראנו לה ג'ינקה. היא חשפה שיניים ולא נתנה להתקרב אליה. אפילו אוכל לא עניין אותה. לאט לאט עם המון סבלנות אחרי שבועות ארוכים ג'ינקה מסכימה לאכול מהיד שלי. יום לפני שעזבנו הלכתי בפעם האחרונה עם זינאידה להיפרד מהכלבים "שלי". זינאידה הבטיחה לדאוג לכולם. ובמיוחד לג'ינקה

***

ככה נראית הגבעה הירוקה שלי היום.



אנחנו ממשיכים להתקדם ברחוב שלנו. אני מחפשת את גורגוליה - לא יודעת איך קוראים לה בעברית, מפלצת שיושבת על אחד הבתים ושומרת על הרחוב.



העומס הרגשי גדול מדי. הנסיך שקט. הוא לא כל כך מבין כי אמא ואני לא מצליחות לסיים משפט. כל משפט מתחיל ב-"את זוכרת" ואחר כך חצאי מילים ואני מבינה אותה והיא מבינה אותי אבל הילד, הילד המסכן שלי מרגיש את הסערה שלנו ולא מבין וקשה לו. הוא לא באמת יודע האם לשמוח איתנו או להיות עצוב איתנו, הוא לא יודע מה להרגיש והוא מחזיק ליאת היד, והוא מחבק ומנשק אותי ושואל אימא, הכול בסדר? אני יכול לעזור במשהו? ואני אומרת לו כן, תקשיב לסבתא. תקשיב לסיפורים שלה, רק תקשיב לה.

אמא, אחותה ובת דודה, שוב אותה מרפסת. שוב הרבה לפניי


ואמא ממשיכה וממשיכה ואנחנו ממשיכים ללכת והיא ממשיכה להיזכר ואני ממשיכה להיזכר והילד מחזיק לנו את הידיים. אנחנו נכנסים לבית קפה ואני שואלת את אימא איך זה שבשנים הראשונות שעלינו לארץ שאלתי אותך וביקשתי שתספרי לי על הילדות שלך, על החיים שלנו בקייב ותמיד היית אומרת "שכחתי, לא זוכרת". איך זה שאז שכחת והיום את זוכרת. ואמא אומרת "אז, אם לא הייתי שוכחת לא הייתי שורדת".


ואני מבינה שכדי לשרוד בארץ חדשה, כדי לחיות בה, לא להפוך לתושבת מרירה אכולת נוסטלגיה היא נאלצה להדחיק, לשכוח את הדברים הטובים, את החוויות החיוביות של החיים הקודמים שלה. הרבה יותר קל להבין הדחקה של חוויות שליליות. כמעט בלתי נתפס הקטע הזה של להדחיק חצי מהחיים, את כל הטוב שהתלווה לזה כדי לשרוד בארץ חדשה.


בואו נסיים את היום הזה כאן. המשכנו להסתובב בשכונה שלנו, נזכרנו איפה הייתה המכולת ואיפה המספרה של אמא, נזכרנו בסבא מישה וסבתא אוקה. ובעיקר נזכרנו בעצמנו, אימא צעירה וילדה קטנה שפעם גרו בעיר המקסימה הזאת.


דנייפר הנהר ואמא המולדת


סערת רגשות שפקדה אותנו אתמול נותנת אותותיה בבוקר. אנחנו עייפים. אבל התוכנית "התיירותית" שלי עוד מלאה. מתייצבים בכנסיית סנט מיכאל, זה שניצב מול סופיה. המתחם גדול גדוש כנסיות עם ראשי בצל מזהב. 


מכאן אנחנו מגיעים לקרונית. הקרונית הזאת נמצאת על אחת הגבעות הגבוהות של קייב ומורידה אותך בקלות אל נהר דנייפר. מה שיותר חשוב זה שהיא גם מעלה אותך אחר כך בחזרה.


הפסקת קפה ליד דנייפר.


עולים חזרה למעלה (20 סנט לסיבוב) וברכבת התחתית נוסעים לפארק התהילה. כמה מילים על הרכבת התחתית של קייב כמובן שהשילוט באוקראינית בלבד אבל להבדיל מהמטרו של מוסקבה, כאן יש הרבה פחות קווים, הרבה פחות מעברים, הרבה פחות אנשים. אפשר להסתדר עם מאמץ מינימאלי וקצת חיוכים.

ובכן פארק התהילה הוקם לזכר החיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה. במרכז הפארק אנדרטה לחייל האלמוני. 

בכל הפארק גוזמים את העצים בצורה כזאת שהם נראים כאילו הם מרכינים ראש לזכר הנופלים, לכבוד הגיבורים.


פסל של שחקן קולנוע ליאוניד ביקוב. הסרט שבו שיחק טייס קרב במלחמה "רק הוותיקים יוצאים לקרב" מוכר לכל מי שרוסית היא שפת האם שלו.


אחת הדמויות בסרט הייתה של חייל צעיר שכונה "החרגול". הפסל הוא לזכר טייסי הקרב שנהרגו במלחמה. ועל הפסל יש גם חרגול קטן ליד הגיבור הגדול. 


בהמשך פארק התהילה ישנו קומפלקס לזכר תקופת הרעב הנוראית שהייתה באוקראינה "באדיבות" המהפכה הבולשביקית וגבתה מיליוני קרבנות. כיום התקופה ההיא (1932-1933) נקראת בהיסטוריה האוקראינית "הולודומור" - "הרעבה". הנה הקישור למי שיתעניין

Holodomor


לכל עם אסונות משלו. כל עם מנציח אותם בדרך משלו. אני לא יכולה לשפוט או להביע דעה כלשהי על האתר הזה. יש שם מוזיאון מתחת לאדמה. הפסלים הקטנים של קייב הרבה יותר קרובים לליבי אבל כאמור מי אני שאשפוט.


מפארק התהילה הדרך לוקחת אותנו לאזור שהוא מאסט תיירותי. מופיע בראש רשימת האתרים של קייב - Lavra מקבץ כנסיות גדולות וקטנות, מנזרים, מוזיאונים שונים.


מערות קבורה תת קרקעיות עם שרידי נזירים שמרצונם החופשי היו פורשים אל מתחת לקרקע, חופרים לעצמם כוך וחיים שם אולי לא בכיף אבל לפחות בשקט. לכל כוך כזה הייתה דלת שדרכה פעם בכמה ימים היו מכניסים אוכל. כשאב המנזר היה רואה שלא נגעו באוכל כמה ימים, היה מבין שהנזיר כבר בעולם הרבה יותר טוב ואז פשוט היו אוטמים את הכניסה לכוך עם אבנים.

נזיר חי. עדיין. 

כיום ניתן לסייר גם במערות האלה, להתרשם מהכוכים ופה ושם מעצמות מבצבצות. הפנים של השלדים נשארים מכוסים כי אסור לחשוף את פניו של הקדוש (את זה שמעתי מאיזה מדריכה של קבוצה שבדיוק חלפה לידינו). הנסיך מסרב להיכנס למערות הקבורה. אומר "הספיק לי צ'רנוביל". אנחנו מסתובבים בשטח הלאברה.




מרחוק רואים את הפסל המפלצתי שנקרא "אמא מולדת". כמובן שתושבי קייב כבר מזמן מכנים אותה "ס'אימא מולדת". השכונה שבנויה מאחורי הגב שלה מכונה "בתחת של אמא" ואל תכריחו אותי לספר לכם איך מכונה השכונה שבנויה לפניה...


בתוך לאברה שוכן "מוזיאון מיקרו-מיניאטורות" של ניקולאי סיאדריסטוב. האיש פיתח טכניקה ייחודית לייצר מיניאטורות שאפשר לראות אותן רק דרך מיקרוסקופ. האיש כותב סימפוניה שלמה על גרגר חול, בונה שיירת גמלים על גרגר סוכר, מכין פרסות לפרעוש, מצייר פרחים על שערה ועוד הרבה דברים שאם לא הייתי רואה אותם במו עיניי לא הייתי מאמינה בחיים. במוזיאון פזורים כעשרים מוצגים כשכל אחד מהם מתחת לזכוכית עם עינית של מיקרוסקופ. זה לא יאמן הדבר הזה. 

מכיוון שאסור וגם בלתי אפשרי לצלם דרך מיקרוסקופ, הנה קישור למוזיאון

מוזיאון מיניאטורות

נופים מהלאברה

והנה שלושת המונומנטים - אנדרטת החייל האלמוני, הרעבה ולאברה. המדרגות ביניהם יוצרות צורה של צלב. הכול במרחק הליכה. ארוכה וקשה, אבל הליכה.


אנחנו חוזרים למרכז העיר לאכול ברשת מסעדות לשירות עצמי. אוכל אוקראיני. בול כמו במטבח של סבתא אוקה. בורשצ', צ'יקן קייב, לחם שום ושמנת חמוצה. תענוג.


הרחוב הראשי כרגיל חוגג. 


מה הם חוגגים? לא יודעת, את החיים כנראה. 


אוניברסיטה אדומה, גולדהמאיר, שלום עליכם ולנין


אנחנו מתחילים להתעייף. גם כי טיולי עיר הרבה יותר קשים מטיולי נוף טבע ורכב. אנחנו צועדים כל יום מיליוני קילומטרים או לפחות ככה זה מרגיש לקראת הערב. בבוקר יוצאים מהדירה ומטיילים בקטנה מה שנקרא.

בית האופרה 

האוניברסיטה האדומה. שלוש שנים אימא ניסתה להתקבל לפה. בגלל השם היהודי המובהק שלה לא רצו לקבל אותה. שלוש שנים עד שהם נשברו. היא הייתה יהודיה יחידה בכל הפקולטה. כאן היא למדה וסיימה עם מדליה. ושוב הזיכרונות עולים ומציפים. 


***

בחופשת הקיץ כל הסטודנטים היו מחויבים במה שכונה עבודה מעשית. לטובת החברה והעם הסובייטי כמובן. הם היו נשלחים לקולחוזים הנידחים ביותר ברחבי אוקראינה לעזור לחקלאיים. הם חיו שם בתנאים לא תנאים, בתוך מחסני ענק או דיר חזירים, ללא מים זורמים, עם מכרסמים שונים (את השנאה אליהם אמא נושאת עד היום ולדעתי גם העבירה לי אותה בגנים). הם עבדו שם מהבוקר עד הלילה. 

אמא ממיינת תפוחי אדמה

אבל הם היו צעירים ויפים. והם שרו וניגנו בגיטרה, הם אהבו וצחקו ובעיקר נהנו מכל רגע. ומשם צמחו החברויות החזקות ביותר והאהבות הגדולות ביותר. חלקן נשתמרו עשרות שנים אחרי שסיימו למיין תפוחי אדמה. 

חברות כבר 50 שנה
***

פארק, עוד פארק, עוד פארק ענק, הם אינסופיים הפארקים של קייב. 


הנסיך מהרהר בקול רם "למה מדינת ישראל מתקמצנת עלי ולא בונה לי גם פארקים כאלה?" אני מתחילה להסביר לו את עובדות משק המים וסדרי עדיפויות במזרח התיכון. הוא מקשיב. אחר כך אומר "באסה, הייתי בכיף יוצא כל ערב לטייל בפארק כזה". גם אני.


באזור הזה של העיר יש גם קצת נקודות יהודיות - פסל של שלום עליכם.


הבית שבו גרה גולדה מאיר.


בית הכנסת הכי גדול של קייב (יש שלושה). מכונה בית הכנסת של ברודסקי - סוחר סוכר עשיר בשם ברודסקי תרם את הכסף לבנייתו בסוף המאה ה-19. ב-1926 הולאם על ידי הסובייטים לטובת תיאטרון בובות. גם אני ראיתי פה מלא הצגות מצחיקות. רק ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית של קייב.


מכאן אנחנו ממשיכים לשוק "בסרבסקי". שוק מקורה שפעם ניתן היה להשיג בו בשר סביר ואולי גם פירות וירקות טריים. כיום המצב שונה לגמרי. 


כיום השוק הזה מתחרה בקלות בשווקים המקורים של אירופה. אם כי המחירים יותר גבוהים כאן. על כל פרי כתוב מאיפה הוא מיובא. שלא תחשבו חלילה שהוא צמח אי שם בערבות צ'רנוביל...


חמוצים תוצרת בית.

והמאכל הלאומי - קוויאר אדום 9 יורו 100 גרם, קוויאר שחור 150 יורו 100 גרם. לארוז לכם?


מכאן אנחנו ממשיכים לפסל של לנין.

לנין

***

אמא, אחותה, בת דודה אהובה שלי ואני עושות סיבוב בעיר. ליד הפסל של לנין הבת דודה ואני רבותו מתחילות מכות. זאת לא הקטטה הראשונה שלנו כמובן. תמיד הלכנו מכות, תמיד בגלל סיבות הכי חשובות בעולם. האמהות שלנו מייד תופסות מרחק שאף אחד לא יחשוד שהן מכירות אותנו. אנשים מתאספים, מביעים בגלוי את זעמם "של מי הילדות האלה? איזה חוצפה ללכת מכות ליד לנין! תפרידו ביניהן, זה חילול קודש". בדיוק כשהרוחות מגיעות לנקודת הרתיחה, אנחנו מתפייסות.


 

***

אני מספרת לנסיך מי זה לנין ולמה הוא עומד פה וכמובן את סיפור המכות. הנסיך מתעניין מעט מאוד בהיסטוריה, הרבה יותר במכות. אחרי שהוא מעכל את המידע הוא אומר: מה, כאילו אם היית מתעצבנת עליה היית אומרת לה "הרגזת אותי, מחר בשלוש ניפגש מתחת ללנין"...
לא לנין

כמו שאמרתי אנחנו עייפים, היום מסתיים כרגיל ברחוב הראשי שקרוב כל כך לדירה וללב שלנו. 



קצת פארק קצת קניות ועודקצת זיכרונות


 זה היום האחרון שלנו בקייב. בערב אלכסנדר החתיך יבוא לקחת אותנו לשדה תעופה. אנחנו יוצאים לשוטט קצת בגן הבוטני. יש שניים כאלה בקייב (זה בנוסף לכל הפארקים), הרחוק עם הנוף והקרוב בלי הנוף. מכיוון שאנחנו עוד לא ארוזים, בוחרים את הקרוב ומשוטטים שעתיים נעימות בצל הירוק הפורח הזה.


שיחי לילך כבר כמעט וסיימו לפרוח והגיע הזמן לחזור הביתה. לא לפני שאמא מרוקנת חנות ספרים ואני חנות של קרמים (קייב התגלתה כמתחרה רצינית לבולגריה בקטע הזה). 


חוזרים הביתה, אורזים, בשבע בול מגיע אלכסנדר החתיך. שעה נסיעה. נמל תעופה "בוריספול". אנחנו נכנסים ואני (באלגנטיות האופיינית) נתקלת במאפרה ענקית ומפילה אותה. רעש נוראי. שנייה של שקט ומחיאות כפיים סוערות מכל רחבי הנמל. אני קדה קידה לכל הכיוונים (שוב באותה אלגנטיות אופיינית) ואנחנו ממהרים לדלפקי אל-על.


כאן פוגשים את כל החבר'ה שחזרו מאומן, כאן הטיסה מתעכבת בגלל שהחבר'ה מתפללים, כאן אני מהרהרת ברצינות באפשרות של לחיות אי שם ולחזור פעם ב-35 שנה לביקור שורשים בישראל. כאן הנסיך אומר לי: אימא, פעם כשתהיה כמו סבתא, אני אקח אותך שוב לביקור מולדת. כאן גם אפשר היה לשים נקודה. אבל תישארו איתי עוד דקה.


***

נמל תעופה של קייב "בוריספול". סוף חודש מאי. בדיוק לפני 35 שנה. שעות בוקר המאוחרות. אנחנו עומדים ליד הכניסה. אמא ואני, שתי מזוודות, סבתא אוקה וסבא מישה, אחות של אמא ושתי בנות דודה, זוג חברים של אמא. אנחנו נפרדים. אתמול עד השעות הקטנות של הלילה הייתה מסיבת פרידה. למסיבות האלה קראו אז "הלוויות". מי שנסע לארץ (או לארה"ב או אוסטרליה) ידע רק דבר אחד בוודאות - שהוא לעולם יותר לא יראה את הקרובים ואת החברים שלו. מסך הברזל היה אז כל כך כבד שאיש לא חשב שאי פעם יתרומם.

אתמול בלילה החברים של אמא שתו ובכו בפעם האחרונה. שתו ובכו וניגנו בגיטרה ושרו ביחד בפעם האחרונה. שתו ובכו ואמרו מילות פרידה בפעם האחרונה. שתו ובכו ונישקו אותי בפעם האחרונה. הלכתי לישון בפעם האחרונה אצל סבא וסבתא. סביב ארבע בבוקר מישהו דפק בדלת "אוקה גרה כאן? אז מישה ביקש שתצאי תעזרי לו להיכנס הביתה". זה היה רק לפני כמה שעות וסבא מישה בקושי עומד על הרגליים עכשיו. הרבה מילים אין, רק ככה בשקט מדי פעם "תכתבו", "תנסו להתקשר", "אולי נתראה מתישהו", "תחזיקו מעמד". אמא שותקת. השעון לוחץ להיכנס פנימה. מסביבנו עוד ועוד קבוצות קטנות כאלה של "העוזבים והמלווים". עוד חיבוק לסבא וסבתא, עוד נשיקה לבנות דודה, עוד אחת ועוד אחת בפעם האחרונה. אימא ואני, שתי מזוודות נכנסות פנימה.

בידוק ארוך, הופכים את המזוודות המסכנות שלנו, כל גרב, כל נייר עובר בדיקה קפדנית. ואמא שותקת. השוטר מבחין בזוג עגילים, אתמול מישהו הביא למזכרת ואמא זרקה אותם למזוודה. השוטר סופר במהירות, זוג אחד על אמא, זוג אחד עלי וזה השלישי - אסור. מותר להוציא מרוסיה רק שני זוגות עגילים. מבלי להזהיר הוא מתחיל להוריד לי את העגילים מהאוזניים. אני צווחת, אמא שותקת. בליווי השוטר היא יוצאת מאולם הבידוק בחזרה לסבתא, מוסרת לה את העגילים וחוזרת פנימה.

חדר נוסף, הפעם בידוק אישי, פולשני, משפיל. ואמא שותקת. יש לה ביד שני כרטיסי טיסה לכיוון אחד ואשרת כניסה לארץ שנקראת ישראל. אמא, שאף פעם לא מפחדת להגיד מה היא חושבת ובשפה מאוד ברורה, מפחדת. מפחדת שמילה אחת לא במקום ומשהו ישתבש.

שוב בידוק, ועוד ועוד. אולם המתנה ענק, שוטרים עם כלבים שומרים עלינו. שעות ארוכות אנחנו עומדים באולם הזה. ואמא שותקת. סוף כל סוף עולות למטוס. ואז כשמטוס מתחיל לנוע אימא תופסת את הראש שלי מצמידה אותו אל החלון ואומרת "תסתכלי טוב טוב על האדמה הארורה הזאת. בחיים יותר לא תראי אותה". ואז באות הדמעות ואז המטוס ממריא. ואז מתחיל כבר סיפור אחר לגמרי.


על המרפסת ההיא במולדת ההיא




כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: