עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

אמסטרדם סתיו 2010

01/09/2014 13:47
אלונה

 Amsterdam



הקדמה קצרה

בלי הקדמות, בלי הסברים. אמסטרדם. אין מה להסביר למה.


המולים הטובים בעולם

נראיתי נפלא בבוקר יום רביעי כשפסענו אל תוך שערי גן העדן הממוזג, משאירים בחוץ 40 מעלות גיהינום. והכול בזכות גרביוני צמר שמתחת לג'ינס שבתוך המגפיים. למה? כי בבריסל אמור לרדת גשם עם שלג ולהתחיל להחליף בגדים בתא השירותים של המטוס היה נראה לי מעייף מדי. אחרי שבזבזנו חלק ניכר מהירושה של הנסיך בדיוטי גילינו שהלפטופ לא קולט לנו אינטרנט. מה שאומר שאין לי תקשורת עם המשפחה, אבל הכי נורא זה שאין לי שום תוכנית. את הכול התכוונתי לאלתר תוך כדי תמונה ובסיוע של כמה אתרים אמסטרדמיים. נשארנו עם מפת כבישים משנת 1998 ו-GPS עם מפות מעודכנות קצת יותר.

אבל אפילו זה לא הצליח להוציא אותי מהשלווה. הייתי רגועה כמו נחש חנק שבלע כבשה. גם לא 90 ₪ על שני סנדוויצ'ים וקולה, גם לא עיכוב של שעתיים בהמראה. גם לא חמש שעות טיסה מייגעת לבריסל. רק כשנחתנו ראיתי שהשעה מתקרבת לשמונה בערב. המטבח במסעדת CHEZ LEON  נסגר ב-11 ואת ארוחת יומולדת לא הייתי מוכנה להפסיד בשום מצב. מהר למשרדי סיקסט. הפעם הזמנתי רכב קטן. במקום משהו כמו גולף אנחנו מקבלים פג'ו 5008 שזה בעברית נגמ"ש. דוהרים ברחובות בריסל הריקים אל המלון. למלון כמה יתרונות שמחפים על החסרונות – הוא קרוב מאוד לחניון גדול (15 יורו לחניית לילה), הוא נמצא חמש דקות הליכה מגראן פלאס, יש לו קומה שלמה למעשנים,והחלונות של חדר האמבטיה תופסים כמעט את כל הקיר. מה שאומר נוף נפלא מהאסלה. המחיר– 119 יורו כולל ארוחת בוקר ואינטרנט חופשי. למי שיש לפטופ שעובד... 


ובכן, אנחנו זורקים את המזוודות בחדר, לובשים 3 שכבות בגדים כיקר מוות (אבל גשם אין) ובריצה קלה יוצאים לכיוון הכיכר הגדולה. העיר ריקה. למעטקבוצות קטנות של בני דודנו ותיירים איטלקיים. בכלל ערבית ואיטלקית הן השפותהרשמיות שלבריסל אחרי רדת הלילה. מצלמת בקדחתנות את הסמטאות.

 


הכיכר הגדולה ריקה ומוארת חלקית. עדיין אחת היפות באירופה.

ואנחנו ממשיכים לרחוב הקצבים. מספר הבית אין לי כמובן. יש לי רק את שם המסעדה. ברחוב, שבקיץ מלא אנשים ולובסטרים, אין כמעט נפש חיה. המלצרים המשועממים תופסים אותנו בידיים ומזמינים להיכנס לטעום את מה שיש להם להציע. הצאר הרוסי שלי מתחיל להישבר ומנסה לשכנע אותי לשבת פה. הנה מה רע לך פה? מהלא טוב כאן? תראי את המולים, איזה יופי.


לא, לא, לא. אני רוצה ארוחת יומולדת בשה-לאון. והנה פתאום כמו איזה ג'יני מהבקבוק צצה הדלת המיוחלת.

שה לאון


אנחנו נכנסים פנימה והמלצר מודיע לנו שבעוד רבע שעה המטבח נסגר. מזל שלמדתי את התפריט כמעט בעל פה. בעיניים מצועפות אני מזמינה את מה שבחרתי כבר לפני כמה ימים.

 

תכף סוגרים

לא אלאה אתכם. זה היה אלוהי. המולים ביין לבן, הסטייק עם משהו ירוק, הבירה הצלולה, ומעל לכל ההבנה שהנה, זה באמת קורה. באמת הצלחנו לברוח מהנסיך והסבתות, אנחנו באמת בטיול זוגי לאמסטרדם ואני באמת באמת חוגגת יומולדת בשה-לאון. 


בדרך חזרה אנחנו הולכים לאיבוד בסמטאות. בהכרה חלקית בלבד מפעילים GPS )אנחנו בלי רכב, להזכירכם) ובאמצע בריסל החשוכה נשמעות הוראות ברוסית צלולה "תתקדם 50 מטר וקח ימינה". אחרי כמה פניות שגויות ("בצע פרסה היכן שמתאפשר") אנחנו מצליחים לאתר את המלון.



שמיים כחולים דשא ירוק

 מהחלון של האמבטיה אני רואה את השמיים הכחולים של בריסל. ענן אחד לא חולף שם. ארוחת בוקר מצוינת, חמש דקות לחניון ואנחנו יוצאים להולנד. חשבנו לטייל בדרך, בסוף החלטנו לנסוע ישירות. 213 קילומטר של צבעים.

כחול


ירוק


הכבישים פנויים, הקפה בתחנות הדלק חזק וחם, וכעבור שלוש שעות אנחנו בצימר שלנו. כמה מילים על המקום. הצימר נמצא בעיירהBroek in Waterland    שהיא חלק מהאזור של "כפרי דייגים" כמו וולנדאם, מרקן, מונוקדם וכו'. 



המרחק לאמסטרדם 12 ק"מ. יש אוטובוסים כל עשר דקות לתחנה המרכזית. בכפר מסעדה שמתמחה בפנקייק,עליה יסופר בהמשך. הצימר נקי, שקט, מאובזר בג'קוזי שמיש מאוד, נוף לתעלות ושדות,דק עץ שאפשר לשתות עליו קפה וסתם לקרוא ספר. מקום נפלא במרחק נגיעה מאמסטרדם.

הצימר היפה שלנו




בעלי הבית מציגים את עצמם בהולנדית (עד היום אין לי מושג איך קוראים להם) ומוסרים המון אינפורמציה באנגלית מצוינת. בבית יש מפות של הכפרים הסמוכים, כשצריך הכוונה באמסטרדם הם מדפיסים את כל מה שמבקשים מהמחשב שלהם.


הכפר עצמו –בתים מהמאה ה-15-16-17-18 (מי סופר), חצרות מטופחות, תעלות קטנטנות לאורך ולרוחב, גשרי עץ, צבעי שלכת ושמים כחולים. 


מי צריך יותר מזה? אני. ואנחנו יוצאים למרקן הסמוכה.


הכפר קטנטן וריק כמעט, רוח מקפיאה באה מהים, השמיים כחולים אבל לא מחממים בכלל. אנחנו משוטטים. 



ההכנות לקראתHalloween  בעיצומן ובכל חצר ערימות של דלעת. 


לפני 12 שנה היינו כאן. ביקשתי אז מהצאר להיקבר פה. כעת אני מנסה להיזכר איפה בדיוק. הצאר אומר "ייקח לי שנה שלמה לפזר אותך בכל המקומות שביקשת להיקבר בהם". אני מוותרת לו ואנחנו משוטטים. "משוטטים" זה המוטו שילווה אותנו גם בימים הקרובים.





בורחים מהקור והרוח למסעדה שעל הטיילת. אוכל בסיסי משביע וטוב. מרק פירות ים, דגים מעושנים, המבורגר, שטרודל תפוחים עם קצפת. כאמור בסיסי ביותר... 

מותק של מרקן

סיבוב קצר בין הבתים ברחובות הצרים. זה לא נראה אמיתי. זה נראה כמו בתים של לגו שסודרו ביד אוהבת, מאוד אוהבת.



השעה ארבע. אנחנו שבעים, מלאי מרץ ועם רכב צמוד. הגיע הזמן להיפגש עם מלכת העולם, אהבת נעורים, העיר שהמציאה את המילה אהבה – אמסטרדם. 



אנחנו נכנסים לתוך אמסטרדם לצלילי "רוקדים בחשכה" של הבוס. האדרנלין זורם והעיר מקבלת אותנו בזרועות פתוחות. 



היינו באמסטרדם ביחד לפני 12 שנה ואהבנו כל שנייה, הייתי בה לבד לפני מיליון שנה והיא תמיד הייתה לי עיר מקלט. חששתי מהמפגש איתה, כמו שחוששים לפעמים להיפגש עם אהבה ישנה – ומה אם הפעם זה לא יהיה זה? ומה אם הכול השתנה, גם האהבה, וגם אני? ומה אם לא נכיר אחת את השנייה, לא נתחבר, לא נזכור למה התאהבנו מלכתחילה? אבל מסתבר שאהבת אמת זה לנצח.



אנחנו חונים בקרבת ליידספליין ונכנסים לכיכר. מה אני אגיד לכם, אין לי בעיה עם קבוצות גדולות של בני נוער, אין לי בעיה עם אנשים שצורכים עשבים המותרים לצריכה, אין לי בעיה גם עם השפה הערבית. יש לי בעיה כשכל זה משולב ביחד ובכמויות גדולות מאוד. זה מה שקורה בליידספליין. לא כיף. ואנחנו מתקדמים לכיוון כיכר דאם.



מרגע זה המחשבה היחידה שעוברת בראש זה "אמסטרדם, אמסטרדם, אנחנו באמסטרדם". מעבר לזה המוח משותק לגמרי, הרגליים הולכות מעצמן, פונות ימינה, שמאלה, מאבדות את הכיוון, חוזרות, מתקדמות. אנחנו בריחוף של החיים. הדופק של אמסטרדם מהיר ועליז ובו זמנית מרגיע ומשחרר. גורם לך להרפות, לשכוח מהכול, לא לחשוב, לא לדאוג, רק לספוג,לשתות את החיים ישר מהבקבוק, להתמסר לפעימות הלב של העיר הזאת, להיות חלק ממנה ולאהוב כל טיפת אוויר שנכנסת לריאות. למי שתוהה - זה לא העשב, זה לא הייניקן, זה גם לא היין החם שאני שותה בכמויות מסחריות בכל בית קפה שני. זה לא אנחנו, זאת היא, זאת אמסטרדם.



ככל שמתקדמים לכיוון כיכר דאם המוסיקה נעשית רועשת יותר, תאורת לילה מעירה על החנויות והסמטאות ומכל פינה מחייכות אלי מגפיים. אבל אני מתעלמת. ואז אני רואה אותם. את המגפיים החדשות שלי. בחלון ראווה של טימברלנד. כעבור עשר דקות אני משחררת אותם מהגלות, מחבקת את הקופסה הגדולה ומבטיחה לדאוג להם ולטפל בהם עוד שנים ארוכות.



עם הקופסה אנחנו נכנסים לתוך כיכר דאם. מסביב לגלגל הענק לונה פארק עם, עם הכול בעצם. עם מוסיקה, עם דוכנים שמוכרים אוכל-שתייה-לא יודעת מה, עם קרוסלות, עם טירה מכושפת,עם המוני אנשים מכל הצבעים והמינים. 



ריח מתוק של גראס מתערבב בריח הסופגניות, הצרחות של אלה שיושבים בתוך מתקן עינויים מסתובב מתערבבות עם השמיים השחורים ואורות הקרנבל הזה. זה מטורף בדיוק כמו שזה נשמע, וזה נפלא הרבה יותר ממה שאני יכולה לתאר במילים.



את היום הארוך הזה אנחנו חייבים לסיים במשהו מתוק. נזכרים במסעדת פנקייק היחידה שבכפר. מזמינים עם קצפת, אננס ודובדבנים. משהו קטן לפני שינה. יין לבן משלים את התענוג. 



עוד יום נפלא

בוקר נטול גשם ממתין שנתעורר כבר. מחלון הצימר אנחנו משקיפים על סוג של גן חיות הולנדי. בעלי הצימר מגדלים הכול, והכול הזה יוצא לטיול בוקר מעבר לתעלה.





היום אנחנו באמסטרדם מוקדם. 11 זה לגמרי בוקר בשביל העיר הזאת. מחנים ליד התחנה המרכזית בחניון המרכזי(ים של כסף, אוקיינוס של נוחות) ומתחילים לשוטט כמובן.



כמה חנויות מסקרנות במיוחד





כיכר דאם עם הלונה פארק מלאת חיים גם באור יום. 





בצהריים בא לנו לחזור למסעדת פנקייק שבכפר. 


ארוחת צהריים בסיסית כרגיל (מרק דגים, עגל ברוטב רוזמרין, יין אדום, פנקייק אחד (יש גבול לחזירות). סיבוב קטן בכפר הרגוע שלנו. לא יודעת מה אהבתי יותר, את הטירוף של אמסטרדם או את הרוגע של הכפר. מה שבטוח, השילוב היה מנצח. 


השמש מתחילה לשקוע ואנחנו בדרך לרובע הפנסים האדומים.


תקשיבו רגע לפני שאנחנו נכנסים. הסקס למכירה פה, וכל מה שנמכר פה קשור לסקס. אם אתם באים איתי, תשאירו בחוץ את צקצוקי הלשון, כיווצי שפתיים, את העקרונות, המוסר, וכל מה שלימדו אותנו שאסור, לא יפה, לא מקובל וסתם פויה. אם קשה לכם, נלך לאט, אם אתם עדיין תתקשו, עדיף שלא תכנסו איתי לשם. ובכן, מוכנים? הנה השלט של צ'יקיטיטה. כבר יותר מעשרים שנה שהוא פה. מכאן, לאט לאט אנחנו נכנסים לרובע.


מתחיל להחשיך וברחבי הרובע נדלקים הפנסים האדומים


חנויות שמוכרות סקס, נשים בחלונות שמוכרות אשליות של אהבה, פנסים אדומים כתפאורה ראשית בהצגה הזאת, אביזרים צבעוניים שמעוררים סקרנות בריאה ולא כל כך, השאלה הלגיטימית "הממ... סליחה, מה עושים עם זה בדיוק?" שמתעוררת מול קונסטרוקציות מוזרות במיוחד.



חנויות בעיצוב היי-טקי לויברטורים לצד שלטים פורנוגראפיים, קופי שופס חשוכים שהסמים שם חופשי, אבל העישון אסור (כי ניקוטין הורג וגראס מחזק כידוע), מועדונים לכל טעם-ריח-תחביב-הרגל-חלום, תעלות, סמטאות, חידושי אופנה אחרונים בתחום ה-S&M ועוד ועוד ועוד. 



חלונות תפוסים וחלונות להשכרה בקומה השנייה. המדרגות בטח נורא לא נוחות. מצד שני דמי שכירות כנראה נמוכים יותר.



תעלות הרובע המטורף הזה. ברבורים לבנים, אורות אדומים. יש יותר אמסטרדם מזה?




ים של גשם ב-9 רחובות


אתמול בערב התקשרתי הביתה המלכה האם שואלת איך מזג האוויר. אני לא יכולה לשקר לה ואומרת "נפלא". כמובן שבבוקר יורד גשם.

 

היום אנחנו משוטטים באזור שנקרא 9 רחובות. חלק משכונת יורדן הנהדרת. האזור מתחיל קצת מאחורי מאגנה פלזה היפה והיקרה. שוב מחנים במרכז העיר בחניון שמול  C&A בדאמרק (התרגלנו אליו כבר) ובדילוגים קלים מגיעים למאגנה פלזה. מטריות? בטח ששמתי במזוודה. אבל היא בצימר ואני באמסטרדם. נכנסים למרכז קניות היפה הזה. יקר,כלומר יקר אבל לא נורא. כלומר אם מסתכלים טוב ממש לא נורא. כלומר, אחלה שופינג בעצם.


פותחת סוגריים – מי שיסע לאמסטרדם שישמור טוב טוב על מטבעות של חצי יורו בשביל השירותים הציבוריים. שטרות של 100 זה טוב, אבל לפעמים מטבע אחד יכול לעשות קסמים. סוגרת סוגריים.


בצער רב נפרדים מהחלל היפה של המאגנה ויוצאים אל תוך הגשם שבא והולך בלי אזהרה מראש. אזור 9 רחובות יושב בעצם על שתי תעלות ושלושה רחובות חוצים אותן. אז למה 9? כי כל רחוב אחרי חמישה בניינים בערך משנה את שמו וככה שלוש פעמים.

 


אני נטרפת לגמרי מצבעי הסתיו ולא מפסיקה לצלם. הצהוב הזהב הכתום האדום הזה זה משהו שלא ראיתי מאז ילדות במולדת הישנה. וזה כל כך יפה.


משוטטים בין החנויות הקטנטנות שמוכרות לא ברור מה ובשביל מה אבל המחירים מתחילים מ-150 יורו ל"לא ברור מה" הזה. בתי קפה קטנטנים עם שניים שלושה שולחנות, מעט מאוד אנשים, שקט ברחובות. שקט וצלול .



לא יכולה להסביר את ההרגשה. מי שיודע מה זה סתיו אמיתי יודע על מה אני מדברת. זה עושה צביטה בלב, זה עושה לך להיות סנטימנטלי, לזמזם איזה שיר אהבה מטופש במיוחד ולחייך קצת בעצב. אם ממש מתעקשים להיכנס לאווירה אפשר להזיל דמעה. לא חייבים.


אבל הגשם מתחיל לעצבן, המצלמה נרטבת והמשקפיים גם, אני מתחילה לראות מטושטש והצאר אומר "שניסע?". בטח. לאן? לא יודעת. אין לי מושג. חוזרים לאוטו, מוציאים את המפה (זאת מ- 1998) מקפלים ככה שייצא ריבוע סביר ברדיוס של 50 ק"מ מאמסטרדם אני עוצמת עיניים ותוקעת אצבע "לפה". יוצא Alkmaar וכדברי הנסיך מה שיוצא אני מרוצה. קדימה, לאלקמאאר. 


העיר רטובה לא פחות מאמסטרדם אבל הרבה יותר ריקה. כיכר העיר, תעלות, גשם קל, אנשים שממהרים לבתיהם עם שקיות חשודות ביד. חשודות כי כתוב עליהן ZARA, H&M וכו' ואני עוד לא רואה את השלטים


הצאר דורש קפה, אחר כך אני רוצה יין חם, אחר כך הוא רוצה שירותים. אחר כך אני לא מוצאת חצי יורו. ושלא תחשבו לשנייה שאנחנו לא נהנים במהלך כל ה"אחר כך" הזה. ממשיכים לשוטט.



העיר מתגלה כבעלת פוטנציאל נפלא לשיטוט-שופינג אבל כרגע, שבת אחר הצהריים היא חסרת חיים לחלוטין. מה שמהווה ניגוד מושלם לדופק המהיר של אמסטרדם. אין לי הרבה מה לספר על אלקמאאר. בטוח יש בה המון אטרקציות שלא ראינו. אבל אהבנו אותה מאוד ורשמנו שנחזור.



בדרך חזרה השמיים קודרים, רטוב וקר בחוץ. 


אנחנו מחליטים להסתפק בארוחת ערב צנועה בצימר. בחנות היחידה שנשארה עוד פתוחה בכפר שלנו אנחנו קונים אננס צנוע, קצת גבינות צנועות, אוכמניות אדומות צנועות ובירה בלגית עם פטל הכי צנועה שיש. מחר אנחנו טסים הביתה. אבל יום שלם לפנינו ומלא ערים בדרך. תישארו איתי עוד קצת.




שמש גשם שמש גשם והביתה


היום האחרון שלנו כאן. הטיסה בעשר בלילה מבריסל. יש לנו 200 ק"מ ויום שלם לפנינו. כל הלילה ירד גשם. וגם בבוקר הוא ממשיך במלוא המרץ.


אחרי ארוחת הבוקר הכול משתנה. השמש זורחת, הקשת בענן מחייכת


נפרדים מבעלי הבית בחיבוקים למרות שאני עדיין לא יודעת איך קוראים להם, עוזבים את הכפר שלנו ויוצאים לדרך.


היעד הראשון –אוטריכט. העיר ריקה לגמרי (יום ראשון). שקט ושלווה אלוהית.



אני אוספת זר של עלי זהב (שעדיין מקשט לי את הבית), אספרסו קצר.


מבט אחרון על אוטריכט ורק עוד מילה אחת עליה אם עדיין לא הבנתם - מקסימה!


ואנחנו בדרך ל-Breda. למה? כי היא בדרך אז אנחנו בדרך אליה. אנחנו מגיעים לברדה קצת לפני הגשם. אבל הוא בעקבותינו כל היום וברגע שאנחנו מקווים לשיטוט נעים, הוא תופס אותנו ומשבש לנו את התוכניות.


מסתתרים במסעדה מלאה רטובים כמונו. מסתבר שאת האוכל השווה מגישים פה רק בערב. עכשיו יש תפריט צהריים. כעבור 40 דקות של המתנה מסתבר שמה שהם מגישים בצהריים לא ראוי להיקרא אוכל. אנחנו לא שבעים ולא מרוצים עוזבים את העיר. עם ברדה הסליחה. בהזדמנות, כשתשפרו את הבישולים שלכם נשמח לחזור.


היעד הבא אנטוורפן. לא היינו בה ויש לי ציפיות גבוהות ממנה. אבל קודם צריך לרחוץ את הרכב. טוב,שטיפה חיצונית אולי הגזמתי, כי גשם כל הזמן. אבל בפנים צריך. והדרך היעילה לעשות את זה, זה בתחנת דלק שיש בה שואב אבק שפועל על מטבעות.

בדרך מברדה לאנטוורפן אנחנו נכנסים לכל תחנת דלק אפשרית. אין. אני מתחילה להילחץ. השעה מתקרבת לשלוש והרכב לא נקי. נכנסים לאנטוורפן. בתחנת דלק סגורה ונעולה עומד לו שואב אבק. צריך מטבע של חצי יורו (אמרתי לשמור עליהם, נכון?). אין לי. מחכה שמישהו יגיע למלא דלק. מגיע. פורט לי בשמחה. מכניסה את המטבע. שואב אבק לא מגיב. לא מזיז לו החצי יורו שהרגע אכל ממני. אני נעלבת עד עמקי נשמתי. זה בלגיה או פתח תקווה? ככה? לא רוצה. לא רוצה אנטוורפן.

אחורה פנה ואנחנו בדרך לבריסל. גשם יורד מדי פעם ואנחנו חוזרים אל הכיכר הגדולה.


אי אפשר להגיד שהכיכר מלאת אנשים אבל סממני חיים ניכרים בה היטב. להבדיל מהריקנות שלה בערב הראשון, הפעם יש בה תנועה וכפי שניתן להבין בבוקר היא הייתה הרבה יותר ערה. רוב הדוכנים כבר ריקים ואין לי מושג מה הפסדתי.


משהו מרתק ומסעיר מבריסל? לא ממש. ישו (מן הסתם, למרות שזה רק ניחוש שלי) שוכב וקבוצה גדולה של יפנים נוגעים ומנשקים אותו. כנראה שצריך, אז גם אני מנשקת.


כלב מקבץ נדבות שקורע לי את הלב ומרוקן לי את הארנק.


אנחנו נכנסים לסמטאות, הצאר אומר שסביבה נמצא הילד המשתין. בדרך אליו - חלונות הראווה יפים כל כך. 



אנחנו מגיעים לילד המשתין. הוא לא גדל ב- 12 שנים מאז שראינו אותו פעם אחרונה ונשאר מאכזב כרגיל. כרגיל מוקף בתיירים שנדהמים לגלות שזה כל הסיפור, מצלמים, זורקים בדיחות גסות לאוויר, בקיצור שום דבר לא משתנה בבלגיה. 


גשם טורדני וחזק יורד עלינו. אבל ליד הפישר הקטן מוכרים וופל בלגי והוא האטרקציה המרכזית בפינה הזאת של בריסל. ברור שאנחנו קונים מייד. את הגדול ביותר, זה עם התותים וקצפת ושוקולד, עומדים עם התיק, מטרייה, מצלמה ופיסת קרטון עם הוופל הזה ביד, זוללים, נרטבים בגשם, נפרדים מהעיר.


חצי שעה מהכיכר לשדה. מחזירים את הרכב. צ'ק אין באלעל מייגע כרגיל. כרגיל מציקים לי בגלל שם משפחה כפול. אנחנו בתור לביקורת גבולות אחרונה. התכוונתי להיפרד מכם כאן. אבל אז אל התור הארוך בצעדי מפקד בצבא האדום בתקופת סטאלין, נכנסת היא.

היא – הכלה. עם השמלה הלבנה. עם כתפיים של שחיינית נבחרת אולימפית של גרמניה על הורמונים, עם מבט של "תראו אותי ותמותו מקנאה". היא הייתה אלוהית ומגוחכת עד כדי הערצה. החתן – צל חיוור שהתחבא אי שם מאחורי הגב הרחב שלה. וזה היה אקורד סיום נפלא לימים הקסומים האלה.



תובנות סובייקטיביות


בעצם אין לי שום תובנות הפעם. זה עלה הון, זה היה הכי לא מתוכנן, לא תיירותי, ללא סימון חובות, ללא מסקנות "מה עושים עם ילדים בהולנד בגשם". זה היה הגשמת חלום בלבד. ואם אתם מתעקשים הנה התובנה היחידה:

תתחילו להגשים. אל תפחדו שהחלומות יגמרו. הם לא.



rinat
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: