עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

בולגריה רומניה אוגוסט 2010

28/08/2014 20:14
אלונה


בבולגרית זה נשמע יותר טוב

(ברומנית זה נשמע אחרת לגמרי)




למה בולגריה?


כשהודעתי לפני כמה שנים לצאר הרוסי שהחתונה תיערך בבולגריה הוא הרים גבה, גיחך ושאל למה (למה חתונה? למה בולגריה? למה איתי?). מישהי אחרת הייתה נעלבת. אני פשוט הסברתי שזה בגלל שכבר הזמנתי את החבילה. הגענו לשם בסתיו. הים השחור היה קר וחופי הזהב כמעט נטושים. אבל לא נסענו לבלות, נסענו להתחתן. אחרי שכל הפרוצדורה הושלמה התפנינו להכיר קצת את הסביבה ואת האנשים. גילינו שמנהרת הזמן לקחה אותנו לתקופה שבה לעגבניות היה עדיין טעם מתוק ולאנשים – חיוך מהלב. גילינו שמורת טבע של הטוב, של אנשים נהדרים, מלאי רצון לעזור, בקיצור כל מה שנקרא פעם"ישראל היפה" ומאז נעלמו עקבותיו נשתמר בבולגריה היפה.

מאז פעם בשנתיים אנחנו נוסעים לבולגריה, כל פעם למקום אחר. זאת הפעם החמישית כבר. בחורף הצלחתי לגנוב דייט קצר איתה, וחזרתי מאוהבת מתמיד. הנסיך הקטן, שזאת הנסיעה השמינית שלו לחו"ל, כל פעם במטוס חזרה שואל "מתי אנחנו שוב בבולגריה?". אילולא הדרישות של הסבתות לגוון, הייתי נוסעת לשם כל שנה, כל השנה. כי טוב לי שם, כי האנשים טובים אלי שם, כי המחירים שם טובים לכיס שלי ואני לא צריכה להביא אבקת כביסה מהבית כדי לחסוך כמה יורו. אבל בעיקר, כי זאת ארץ מדהימה ביופייה, אינסופית בחום האנושי שהיא מעניקה, זאת ארץ שפותחת את שעריה ואומרת ברוכים הבאים, שבו, תשתו משהו, תרגישו כמו בבית. 



יום שלא נגמר

 

נתב"ג שש וחצי בבוקר. כבר מזמן היה צריך לתלות שלט "אין מקום. תבואו מחר". אווירה של שבט קניבלים במוצאי יום כיפור. העיקר זה לא לעמוד בתור. העיקר זה לא לתת לאף אחד אחר להיכנס אליו לפניך. רצח בעיניים. אצל כולם. גם אצלי. עוד שעה ועוד חצי שעה. דיוטי, שער העלייה למטוס. רודוס בעיכוב של 7 שעות, אמסטרדם 4, וינה רק שעתיים, קייב פה מאתמול בערב. גם על השלט של בוקרשט מופיע פס אדום של "עיכוב". בסך הכול שעה. אבל העצבים כבר חשופים לגמרי. טיסה קצרה, שירות מהיר ויעיל. ואפילו ארוחה חמה. המלכה האם לא מרוצה: "אבל אמרת שלא יהיה אוכל, בשביל מה אכלנו בנתב"ג?"... 

נחיתה, מזוודות ואנחנו בחוץ נפגשים עם הבחור מחברת השכרת רכב

הזפירה שלנו הכי בעולם. יפה, גדולה, אוכלת דיזל. והכי חשוב - ספסל שלישי שעתיד לשמש לי עיר מקלט בכמה נסיעות קשות במיוחד. בחוץ קרוב ל-40 מעלות. אם אני אגיד "אבל דווקא יבש ולא לח" זה יעזור למישהו? GPS מתעורר די מהר, עולים על כביש הטבעת של בוקרשט כדי לצאת ממנו לכיוון הגבול עם בולגריה. הנה תכף הפניה לכביש המהיר, אני נשענת לאחור, עוצמת עיניים. 200 ק"מ בלבד ואנחנו בבית. באמת? עבודות בכביש... אין ירידה לכביש המהיר. וה-GPS לוקח אותנו אל תוך בוקרשט. שעה וחצי עד שאנחנו יוצאים ממנה. העיר השאירה עלינו רושם רע. אני מסייגת מייד ואומרת שלא יצאנו מהאוטו. אבל גם לא ראינו שום דבר שבשבילו נרצה לצאת.

השעה כבר מתקרבת לשלוש ואנחנו רק מתחילים את המסע. בדרך עוצרים באיזה מסעדה. חמש מנות עיקריות, המון שתייה, קינוח וקפה לכולם, החשבון מראה 36 יורו. באוסטריה גרמניה שילמנו בסביבות 60 על ארוחה כזאת. הסבתות מרוצות וזה מה שחשוב הרי.

מעבר הגבול, תשלום בצד הרומני של מס הגשר, "גשר הידידות" מעל דנובה, הצד הבולגרי, בדיקת דרכונים, קניית המדבקה ל"אוטוסטרדות" של בולגריה. סך הכול היה חלק ודי זריז. זהו, אנחנו בבולגריה. חם. אבל פה זה כבר לא משנה. פה אני בבית.


הפעם בחרנו להתמקם בהרי הבלקן ליד העיר Veliko Tarnovo בכפר Natzovzi כששאלתי במייל את קטיה בעלת הבית באיזה רחוב נמצא הבית היא כתבה"אין רחוב, את מגיעה לכפר מצד שמאל תראי כבר".נכנסים לכפר ואכן מצד שמאל בית ועליו כתוב Villa Kalin

 

קטיה יוצאת מהשער, אנחנו מכירות רק מהמיילים, היא תופסת אותי לחיבוק, אני שוקעת בתוך החזה האינסופי שלה, היא מנשקת לי את הראש ואומרת "אלונה, אלונה, אני מרגישה שאנחנו מכירות כבר שנים".

הבית שלנו לא גדול. שלושה חדרי שינה, אמבטיה ושירותים בקומה עליונה. למטה חדר עבודה, סלון קטן, מטבח גדול ומאובזר כולל מדיח, פינת אוכל, עוד שירותים ומקלחת. מכונת כביסה, מייבש, מיקרוגל. 3 טלוויזיות עם כבלים ומרפסת גדולה עם מיטות שיזוף. חצר ירוקה ונוף להרי הבלקן. המחיר? 35 יורו ללילה. כן. לכולנו. 



מגיע טודור הבעל וסביטי הבת. מתחבקים, מתנשקים. כי ככה זה אצלנו בבולגריה. הם נכנסים לרכב, אנחנו נוסעים אחריהם לסיבוב היכרות עם הכפר (רחוב אחד, שני פאבים, מנזר אחד. זהו). ממשיכים לכפר גדול יותר שבו כמה חנויות להצטייד לארוחת ערב ובוקר. הצאר שלי אומר "איזה חור!". וחיוך ענק של אושר מרוח על פניו...

ארוחת ערב. חם. השעה כבר תשע בערב וחם. קצת פורקים את המזוודות, הצאר עם הבירה כבר על המרפסת, אני מצטרפת מאוחר יותר. לאט לאט הבית נרדם. אנחנו יושבים בשקט הזה, בחושך, עם בירה בולגרית ראשונה, השמיים מלאי כוכבים,המים במזרקה הקטנטונת בחצר לוחשים לנו "ברוכים הבאים, המון זמן לא הייתם פה".



יום מלא אוכל ואי עשייה מבורכת


בתשע כבר מתחיל להתחמם. ארוחת בוקר וקדימה, 10 ק"מ ואנחנו ב-וליקו טרנובו. היינו בה בעבר, אנחנו רק קופצים ללשכת התיירות כדי לקבל מושג מה קורה בעיר בזמן הקרוב. רוכשים סים מקומי ב-4.5 יורו. הכניסה לאיחוד האירופאי מורגשת היטב. סופרים של רשתות אירופאיות, כל מיני חניות של רשתות גרמניות נוסח "הום סנטר", הכבישים הרבה יותר טובים, העיר נקייה יותר

חם. נורא חם כבר. זפירה מביאה אותנו לקניון חדש בקצה עיר. הרבה מציאות אין אבל יש מזגן, בנק להחליף כסף ובית קפה עם אספרסו כפול. משוטטים בקניון עוד שעה וכבר הזמן לאכול צהריים. מרקים, סלטים, סופגניות עם גבינה מטוגנת, מנות עיקריות ענקיות, בירה, קנקן של איירן שזה משקה יוגורט לאומי, קפה, עוגת גלידה, סתם עוגה, וופל בלגי עם פירות וגלידה, סתם גלידה, בקיצור אוכלים כמו חזירים. מגיע החשבון. 31 יורו. אני משאירה עוד 5 טיפ כי אמא אומרת "לא יפה, לרומנים אתמול שילמנו 36 על הרבה פחות". אנחנו בקושי זזים.



בדרך חזרה חולפים ליד שדה ענק של חמניות. אמא מבקשת לעצור וגונבת כמה חמניות שיהיה מלאי גרעינים לערב.



חוזרים הביתה ואחרי שעה של מנוחה (כי התעייפנו נורא) יוצאים לראות את המנזר שבקצה הרחוב שלנו שהוא הרחוב הראשי והיחיד של הכפר.


מנזר  Kalifarevoנהרס במאה ה-14 על ידי התורכים ושוחזר רק בסוף המאה ה-19. הכנסייה הוקמה כמרכז לדוקטרינה הקוראת לאחדות עם אלוהים בדרך של התבודדות (כמה וכמה פעמים בשבועיים האלה שקלתי לבדוק את תנאי הקבלה). 



המנזרים בבולגריה בנויים על אותו פרינציפ – מבנה דו קומתי של מגורי הנזירים, חצר מטופחת והכנסייה. הנסיך מציץ דרך הדלת בחומת המנזר ועושה עם היד "בואו כבר, כמה אפשר לצלם פרחים, איזה נודניקים".


מהגשר יורדים לשביל שמתפתל לצד נחל Belitza המים לא עמוקים, קרים.



חוזרים בחזרה למנזר, מעיפים מבט אחרון והביתה, כי מזמן לא אכלנו.


בדרך חזרה עוצרים ומגלים מפל קטן.

 


בערב קטיה וטודור קופצים להביא לנו בקבוק ראקיה. אני אורזת אותו במזוודה. הצאר לא מרוצה. לא בטוח שאצליח לשמור את הבקבוק עד הטיסה חזרה. נראה. לקראת שבע מתחיל להיות קריר. המלכה האם אומרת "תראו את הסנוניות,הן עפות נמוך סימן שיהיה גשם מחר". הלוואי.

אפשר לסכם את היום הנהדר הזה ולהגיד שלא עשינו כלום. אכלנו טוב, ראינו מפל, מנזר ונחל. עכשיו תשאלו אותי "בשביל זה את מתכננת שנה שלמה את הנסיעה? משלמת כל כך הרבה כסף בשביל לא לעשות כלום?". חד משמעית כן, בדיוק בשביל זה.



כפרים ומנזרים


משש בבוקר אני שוכבת על מיטת שיזוף במרפסת ומתפללת ליום קריר. בשמונה השמיים עדיין אפורים. המומחית לסנוניות מרוצה מאוד מעצמה. אנחנו יוצאים מהבית לקראת עשר למקום שנקרא המוזיאון הפתוח לחיי הכפר אטאר". 

מדובר במתחם לא גדול שבו בתי מלאכה, תערוכות,סדנאות של אומנים שמתמחים בעבודות יד - אופים, פרוונים, נפחי זכוכית, כובענים,צורפים, קדרים ועוד עשרות מקצועות שהולכים ונעלמים מהעולם. הנה הקישור להתרשמות ETAR

 


הכניסה בתשלום, 8 יורו לכולנו. עוד 1 יורו החניה (הבולגרים חונים מחוץ למתחם ובחינם). שירותים – 0.25 יורו לאחד (הבולגרים גם את זה עושים מחוץ למתחם ובחינם).


משהו ששמתי לב אליו כבר אתמול – מעין צמידים קלועים מחוטים בצבע אדום ולבן שנקשרים לענפים של עץ. אחר כך קטיה הסבירה לי מה זה. הצמיד נקרא Martenitsa  . ב-1 במרץ נהוג לתת למישהו אהוב במתנה צמיד כזה. אותו אהוב קושר את המרטניצה מסביב לפרק היד וכשהוא רואה את הסנונית הראשונה בשמיים, מוריד את הצמיד וקושר אותו לענף של העץ הקרוב. למזל ובריאות. מרטניצות על העצים מבשרות, כמו הסנונית הראשונה, את סוף החורף ובואו של האביב. 


אנחנו טועמים לחמניות קטנות (לא טעים), בייגלה (נפלא), משקה יוגורט (כרגיל נהדר), עוד משקה שנקרא בוזה. הצבע שלו מזכיר קיא, הריח והטעם תואמים את הצבע. הכוס עפה מייד לפח הקרוב. 



ממשיכים לרחוב האומנים.

 



כל מיני שטויות בגרושים (צמיד עור, טבעת מאבן, מגנטים למקרר, עוד כוס איירן, עוד בייגלה) אנחנו קונים בלי הפסקה. ואז מתחיל הגשם. המטריות? באוטו כמובן.



מתקן עתיק לייבוש שטיחים. את השטיחים מכבסים בנחל ואחר כך תולים לייבוש. אגב בכל כפר, לא רק זה שמיועד לתיירים ראינו מתקנים כאלה וסבתות שסוחבות את השטיחים הרטובים מהנחל.


כל המקום שקט, פסטורלי, נינוח, רגוע ומרגיע. תענוג של אטאר. 



מגיעים עד סוף הכפר עושים אחורה פנה חזרה לחניה. 4 ק"מ ואנחנו במנזרSokolsky  שזה מנזר לנשים בלבד. הנסיך מודאג שלא יתנו לו להיכנס. המנזר בנוי על אותו עיקרון של מגורים והחצר המטופחת.



והכנסייה שרק הכיפה שלה נראית מהחצר. הכנסייה נהרסה במאה ה-16 על ידי התורכים ושוחזרה רק מתישהו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. בכלל התורכים עשו הרבה נזק בבולגריה. בכל מקום כמעט שהיינו ראינו שלט שמציין באיזה שנה המקום נהרס על ידי התורכים. מה יש להם מבולגריה?


אל הכנסייה מובילות מדרגות וככל שיורדים בהם הכנסייה מתגלית במלוא היופי שלה. 


בכנסייה בדיוק נערך טקס הטבילה. משפחה עם ילדון כבן 4, כומר שמתפלל ושר.


וקול נשי צלול, קול של מלאך מלטף נשמע מהפינה של הכנסייה. אני מחפשת את הזמיר ומגלה נזירה עם פני ינשוף שמפיקה את הצלילים האלה. 



אנחנו עוקבים בעניין רב אחרי הטקס. שלט בפינה מספר שלצלם עולה 5 יורו. מתקמצנת לעשר שניות בערך. אחר כך כמובן משלמת.



הנסיך שואל מה הם עושים והצאר מנסה להסביר לו את רזי הנצרות, בסוף נשבר ואומר "זוכר שעשו לך ברית מילה? אז זה בערך אותו דבר". הנסיך משתתק לדקות ארוכות מנסה לעכל את המידע



אנחנו עולים חזרה אל חצר המנזר. יפה, כל כך יפה פה.


מחליטים לחזור לכיוון הבית אבל בדרך לעבור בעוד כפר שנקרא Bozentsy.

בדרך אנחנו כבר מתים מרעב. עוצרים בשום מקום בבית מלון שיש בו מסעדה "אותנטית" (זה די מוזר אבל ראינו המון בתי מלון מפוארים בחורים הכי נידחים. המחיר בדרך כלל 20-30 יורו ללילה לזוג). אנחנו מזמינים שוב ים של אוכל כי כבר שתיים ומהבוקר לא אכלנו כלום (בייגלה לא נחשב אוכל). החשבון? 36 יורו. כולל הטיפ

הנה האתר שלהם למקרה שתקלעו לאותו החור בשום מקום

בחוץ


בפנים


ממשיכים לכפר בוז'נצי. הכפר הרבה פחות מרשים מאטאר. אבל יש בו מיליון מסעדות, מלא חנויות שלמזכרות ובתים משוחזרים. הכול בחסות (ובמימון) האיחוד האירופי. 


חנות לכלי קרמיקה. סירים מצוירים. כרגיל עיכוב של 15 דקות והרהורים בקול רם של המלכה האם "לקנות או לא לקנות זאת השאלה". לבסוף ההיגיון הבריא מנצח ("אם את קונה את זה, תצטרכי לחפש לך כלה אחרת") ואנחנו מטיילים בכפר.


גשם קטן יורד מדי פעם, זרם מים עובר במרכז הכפר, הנסיך מחליק בבוץ ומתיישב בתוך שלולית. קם. המכנסיים קצת נרטבו אבל הרגליים והקרוקס מכוסים בוץ. כל המשפחה עושה את עצמה עסוקה נורא בדברים אחרים. כולל הנסיך. רק אני כרגיל פנויה. שוטפת לו את הרגליים, את הקרוקס, משביעה אותו לא להתקרב למאגרי מים החל מדנובה ועד השלולית בחצר עד לסוף הטיול (אמא, זה אומר שאני יכול גם לא להתקלח כל ערב?).


מגיעים הביתה, כביסה, ארוחת ערב ואז מתחיל המבול. ברקים רעמים ובעשר הפסקת חשמל. אבל ממילא כבר מזמן כולם ישנים.



מנזרים וכפרים


בבוקר הסנוניות יושבות על חוטי חשמל. מה זה אומר? לא יודעת אבל זה מצטלם טוב.


אנחנו יוצאים למנזר Preobrazensky או בקיצור "מנזר ההתחדשות", כמה קילומטרים מעיר הנמל שלנו וליקו טרנובו. המנזר רביעי בגודלו בבולגריה ואחד החשובים שבה. רקע? בטח, בבקשה – נבנה במאה ה-14, נהרס על ידי התורכים בסוף אותה מאה. במאה ה-18 נבנה מחדש אבל נהרס שוב,הפעם בגלל סחף (בטח גם באשמתם של התורכים). עכשיו נמצא בשיפוצים ושחזורים. השביל מזנק לשמיים ומנחית אותנו ברחבת המנזר. 


הנוף מכאן הוא לגמרי "בראשית ברא ה'...". 


מגורי הנזירים, הרבה פחות מפוארים מבדרך כלל.



וכנהוג בנפרד הכנסייה


בתוך הכנסייה שלושה אולמות קטנים. הכניסה בתשלום של 1 יורו. מותר לצלם בחינם.



המנזר הזה שנמצא קרוב קרוב לשמיים, נראה כנטוש כמעט, למרות השיפוצים והפיגומים שמכסים את היופי שלו, מספק שעה של שקט שמיימי. 


שעתיים מאז שיצאנו מהבית והנסיך מתחיל למות מרעב. יורדים אל וליקו טרנובו, חולפים על פני מצודת צארביץ' ומבטיחים שמתישהו, כשלא יהיה חם נטפס גם אליה. "אוכל!" מתחנן הילד ואנחנו ממהרים אל הכפרArbanasy  שליד העיר הגדולה. 


הכפר הוקם על ידי נוצרים מאלבניה במאה ה-15. במאה ה-16 הסולטאן סולימאן כלשהו העניק אותו במתנה לחתנו ופטר את הכפר מתשלום מסים. הנה, תגידו, התורכים לא הרסו הפעם. לאו דווקא. כנופיה תורכית החריבה את הכפר בסוף המאה ה-18. כיום המקום הוכרז כאתר לשימור, מתגוררים בו כמה מעשירי בולגריה ונותרו בו סך הכול שלוש כנסיות מתוך ה-90 שהיו. מה עושים כאן? משוטטים, מסתובבים, יושבים בבתי קפה, נהנים מהנוף והשקט. יש חוות סוסים ואפשר לצאת לכמה שעות רכיבה בסביבה.


אבל קודם כל מאכילים את הילד. סיבוב קפה לכולנו וצ'יפס עם קולה לנסיך. חשבון בסך 6 יורו ואנחנו ממשיכים לעוד דוכן מזכרות. המוכר החביב שומע אותנו מדברים רוסית ומספר שפעם גר בסיביר. שואל מאיפה, וכששומע "ישראל" מתלהב נורא. אנחנו קונים קצת שטויות, משלמים והמוכר מוציא תליון קטנטן מעץ עם ציור של הבתולה הקדושה, נותן לי ואומר "קחי למזכרת ממני". תראו לי עוד מדינה שבה המוכר נותן לכם סתם מתנה למזכרת ממנו. רק אצלנו בבולגריה. 


אנחנו ממשיכים לשוטט בין הבתים היפים עם גגות רעפים. 


הסבתות מגלות סימנים של אי שקט. זה אומר שהגיע הזמן לאכול צהריים. חוזרים לוליקו טרנובו, למסעדה "שלנו" בקניון. המלצרית, אניה, בת לאבא רוסי ואימא בולגריה, סטודנטית באוניברסיטה של וליקו טרנובו זוכרת אותנו מפעם שעברה וממליצה היום על כמה מנות מיוחדות. אנחנו מבלים שעה מלאת טעמים נפלאים.


בסביבות חמש בערב חוזרים הביתה. השמיים בהירים, קצת קריר, מזג אוויר פנטסטי. זה הזמן לעלות למרפסת ולפתוח בקבוק נוסף של בירה "זגורקה" ולסגור עוד יום נפלא בבולגריה.



סיפורגבורה, חלב ג'מוסים וקרמים בולגריים

עםשמן ורדים

מסתמן יום נפלא, משהו כמו 25 מעלות ואנחנו יוצאים אל Shipka במרחק של 70 ק"מ מהבית. רקע היסטורי קצר ביותר ובמילים שלי. אחרי מאות שנים שבהם התורכים עשו נזקים בבולגריה לבולגרים סוף סוף נמאס והם התמרדו. בין המנהיגים הבולטים של המרד היו וסיל לבסקי ובאצ'ו קירו. בכל עיר ובכל כפר יש רחוב על שמם ובית ספר על שמם. כמעט בכל מנזר שהיינו היה שלט שסיפר שבשנה כך וכך וסיל לבסקי התחבא כאן. אחרי המנזר השלישי הצאר הרוסי שלי התחיל לתהות למה לבסקי רק התחבא במנזרים בזמן שאחרים לחמו בתורכים.

רגע, הייתי באמצע סיפור שיפקה. ובכן הצבא הרוסי בא לעזור לבולגרים וב-1877 במעבר הרים שנקרא שיפקה התחולל קרב שבו הטובים ניצחו את הרעים. 7000 חיילים רוסים נהרגו בקרב מלא דם וגבורה. ובכך נסללה הדרך לשחרורה של בולגריה. לזכר הקרב ההוא הוקמה אנדרטת החירות בגובה 32 מטר.


עצירה לפני הכניסה למתחם האנדרטה. מגרש חנייה עם בתי קפה ודוכני מזכרות. בכל מקום באותיות ענק כתוב "חלב ג'מוסים". יוגורט סמיך חמצמץ, טעים בטירוף. 


אל האנדרטה מובילות מדרגות. המון. ים של מדרגות. רק מדרגות. אמא מזנקת מהאוטו מוכנה לטפס. המלכה האם מודיעה שאין סיכוי שהיא תעלה, אני יוצאת מהרכב חמושה במצלמה ומוכנה לאתגר החדש. הצאר  כמעט מתעלף כשהוא רואה שאני באמת מתכוונת לעלות את זה. הנסיך מרגיע אותו ואומר "אבא, זה רק בבולגריה היא כזאת". ואני עולה. כמו גדולה, במו רגליי עולה. הנסיך ספר 246 מדרגות. אני חיפשתי בלון חמצן.

מחכים לי למעלה


הנוף מלמעלה. מי צריך אלפים?



יורדים חזרה וממשיכים לאנדרטה רוסית שבפתח מעבר הרים שיפקה, שם התרחש הקרב. על האנדרטה הזאת הרבה מידע אין לי. לא מופיעה בשום מדריך. אבל גדולה ומרשימה כמו הנשמה הרוסית.


נכנסים למעבר, כביש צר, פניות חדות, שדה ראיה אפס, עצים גבוהים שמדי פעם פיסת נוף מציצה ביניהם. מגיעים לעיירה שיפקה. מרחוק כבר רואים את בצלי הזהב של הכנסייה הרוסית שבה קבורים שרידים של חיילים רוסים מאותו הקרב. אבל הילד זועק "אוכל" ואנחנו עוצרים במסעדה קטנטונת. שוב מזמינים כמעט את כל מה שיש בתפריט ולקינוח – חלב ג'מוסים עם דבש ואגוזים.


אנחנו ממשיכים אל הכנסייה. הכנסייה הוקמה ב-1902. העיצוב מזכיר את הכנסיות שלא מזמן ראיתם יחד איתי במוסקבה. בונבוניירה עם בצלי זהב.



בפנים אסור לצלם. מדרגות צרות מובילות למערת הקבורה. לוחות שיש על הרצפה. תצוגה קטנה על בניית הכנסייה.


פארק קטן שמקיף את הכנסייה דוכני מזכרות וקרמים תוצרת בולגריה עם שמן ורדים. אחרי שעזבנו את המקום המוכרות בטח סגרו את הבסטות כי לא נשאר להן מה למכור.


יוצאים לדרך שעוברת בעיירת  Kazanlak שהיא בירת עמק הוורדים ומתמחה בייצור קרמים בולגרים עם שמן ורדים. אין שום כוונה להתעכב בעיר גם לא בקבר התראקי המפורסם כי הרבה כוח לא נשאר לנו. אבל המלכה האם נזכרת שפעם סיפרתי לה שיש בעיר מוזיאון ורדים ובמוזיאון חנות שמוכרת קרמים בולגרים עם שמן ורדים. המוזיאון ממש בכניסה לעיר. המלכה האם נעלמת בפנים וכעבור עשרים דקות אינסופיות יוצאות משם עם השלמות מלאי.

מוזיאון הוורדים


זהו, 50 ק"מ ואנחנו בבית. רק לקפוץ למכולת לקנות גרעיני תירס לדיג שמתוכנן למחר. ליד המכולת אנחנו מגלות חנות קטנטנה ומלאי של קרמים בולגרים עם שמן ורדים. המחיר – 1.5יורו (שלא יהיו אי הבנות – אחד וחצי יורו) שזה חצי ממה ששילמנו על הסטוק עד כה. גבר לא יבין זאת אבל זה פיתוי שאף אישה שמכבדת את עצמה לא תעמוד בו. ואנחנו כמובן מכבדות ולא עומדות...

ממרומי שיפקה



יום שהתחילב-"אוף" קטן

והסתייםב-"איזה קריז" גדול


התוכנית הייתה למצוא מקום לדיג באגם הקרוב, לאכול צהריים בעיר  Elena  הסמוכה, לחזור הביתה, לנוח ובערב לברוח מהמשפוחה בזוג, להופעה של להקת רוק רוסית אהובה. כשהיינו בלשכת התיירות גילינו שהם מופיעים בעיר. בארץ הכרטיסים עלו כ-300 ש"ח. בבולגריה 7.5 יורו. לא לנצל הזדמנות לבלות ערב זוגי בקונצרט רוק?

שביל צר נטול אספלט מוביל מכפר לכפר. אין נפש חיה על הכביש. הצאר מתחיל להשתולל על ההגה ומגיע למהירות מטורפת של 40 קמ"ש. משום מקום מולנו מגיח רכב, המראות הצדדיות שלנו מתנשקות וסדקים מכוערים נוצרים על הזכוכית. הבולגרי עוצר, מסתכל עלינו, מסתכל על המראה שלו שהיא באותו מצב, עושה עם היד "הכול בסדר?". הצאר מהנהן (כי גם הוא הגזים עם המהירות). הבולגרי עוזב. הנסיך ואני פולטים "אוף" קטן. ברכב מתפתח ויכוח האם ביטוח ביטול השתתפות עצמית כולל מראה או לא. בלהט הוויכוח אנחנו מפספסים את הפניה לאגם. לא נורא, אומר הצאר, נמשיך לאלנה ובדרך חזרה נעבור כאן שוב.

האגם שהתפספס


מגיעים לעיר. מחוגי מנהרת הזמן מראים תחילת שנות ה-70. הבגדים, האנשים, התסרוקות, היצע בחנויות. אבל נעים כזה, רך, פרובינציאלי במובן הטוב, הנאיבי של המילה.



מתמקמים לקפוצ'ינו, אספרסו ומילקשייק בבית קפה בכיכר העיר. 


זהו, אפשר לחזור לאגם? ואז יצר הרפתקנות שכל כך לא אופייני למשפוחה תוקף אותנו והצאר מחליט לבדוק במפה מה עוד אפשר לראות בסביבה. לונלי פלנט שמונח קבוע בתיק ממליץ על העיר Sliven  שלא הייתה לי בתוכנית ואין לי שום מושג עליה. כתוב שהעיר יפה, כתוב שיש בה משהו מופלא שנקרא הסלעים הכחולים, שהרכבל עולה לשם והנוף כמובן עוצר נשימה.

עדיין באלנה


המזינים את ה-GPS וזפירה לוקחת אותנו דרך כפרים והרים אל סליבן. חולפים על פני כפרים חצי נטושים. בכלל הקטע הזה של כפרים נטושים מאוד בולט. הצעירים עוזבים, מפעלים ובתי חרושת נסגרים והשלדים שלהם הורסים את הנוף הנפלא.

בדרך לסליבן




כעבור 40 דקות אנחנו בסליבן. העיר הייתה יכולה להיות באמת נהדרת. אלמלא שני "אבל". האחד זה החום הנוראי, והשני זה שבכל המדרחוב שמלא בבתי קפה אין אחד עם מזגן. עושים סיבוב ארוך ומתיש למצוא מפלט מהחום. הסבתות חצי מעולפות זוחלות בכוחות אחרונים ומתחננות למזגן של זפירה וקצת אוכל.

סליבן בלי מזגן


חוזרים לרכב ומחליטים להתקדם לרכבל ולנסות למצוא משהו בדרך. מוצאים בית מלון 4 כוכבים. המסעדה ריקה, מלצר בודד עם גינוני הבטלר האנגלי, שירותים שמקבלים אצל הנסיך ציון 9 (לא 10 כי האסלה לא מסתובבת כמו באוסטריה), תפריט מצומצם ויקר לאללה. כיאה למסעדות גורמה האוכל מגיע לאט לאט. 


יאללה, לרכבל. הסלעים הכחולים מחכים לנו. העלייה מהחניה לקופות הרכבל ברגל. חם מוות. הרכבל - ספסלים זוגיים. כן, כאלה שהבירקנשטוקים תלויים מעל לתהום. הסבתות מוותרות מראש. אני מבקשת בקופה שלושה כרטיסים הלוך חזור, הקופאי מסתכל על השעון ואומר "רק הלוך". את החזור תעשו ברגל. כי הרכבל תכף נסגר ולא תספיקו לרדת איתו. כאן כבר הנסיך ואני לא מתאפקים וצורחים בקולי קולות "איזה קריז".

לשם לא הגענו


עם הקריז ובלי הסלעים הכחולים יורדים חזרה לאוטו. כשאנחנו מגיעים הביתה השעון מראה חמישה לשמונה. בשמונה בדיוק נסגרות הקופות באצטדיון שבו בעוד חצי שעה להקה אהובה תעלה על הבמה ולא תמצא אותנו בקהל.

די, באמת די,יש גבול לכמה אני יכולה לספוג ביום אחד. די, עזבו אותי. בירה במרפסת זה הדבר היחיד שיעזור עכשיו. זה והתקווה שמחר יהיה יותר טוב.




איזה יום נפלא


הלקח של הספונטניות מאתמול נלמד היטב והיום אני נצמדת לתוכנית. נוסעים למנזרDryanovo  כשלושים ק"מ מהבית. המנזר נבנה במאה ה-12 ובמהלך 500 שנה התורכים הרסו, הבולגרים שיפצו וחוזר חלילה. בזמן מלחמת העצמאות התחבאו כאן כמאה מורדים ובראשם באצ'ו קירו (חבר של לבסקי) ונלחמו במשך תשעה ימים בתורכים. התורכים בסוף פרצו למנזר ושרפו כמעט את כולו. את המורדים תלו בוליקו טרנובו. לזכר הקרב בשטח המנזר הוקם מוזילאום שמנציח את הגיבורים המקומיים. 


המנזר עצמו מוקף סלעים והוא כל כך יפה שאני שוב חוזרת להרהר באפשרות של פרישה מוקדמת.



מהמנזר מוביל שביל דרך יער, מצד אחד סלעים, מצד השני זורם נחל עם מפלים קטנים. השביל נוח ונינוח והכי חשוב – מישורי לגמרי.


קצת מפלים בדרך.


אנחנו מגיעים לגשר קטן שממנו מתחילות מדרגות, מדרגות, מדרגות (אבל קטן עלי אחרי שיפקה) המובילות אל מערת "באצ'ו קירו". מערה טבעית לגמרי שהייתה מאוכלסת בתקופה הממ... נגיד פליאוליתית לא ברור במי. 

הכניסה למערה בתשלום של 1.5 יורו. המערה ברובה חשוכה. קרררררר. ברור שיש לנו מלא בגדים חמים בדיוק בשביל זה, אבל כולם נשארו באוטו. מעט מאוד אפשר לצלם. במקומות המוארים, בתוך הסלעים אנשים משאירים מטבעות "למזל". מסדרונות, נטיפים, מדרגות, אולמות, קר, חשוך, כיף אינסופי.

מטבעות למזל




כעבור חצי שעה יוצאים החוצה להתחמם בשמש. יורדים לשביל הנינוח שלנו אוספים את המלכה האם שוויתרה על השביל והמערה ומתקדמים חזרה למנזר שם השארנו את זפירה. בדרך מחליטים לעצור לקפה במסעדה למטה, ליד הנחל. גשר עץ מחבר את המסעדה לכניסה אחורית של המנזר.


הנסיך אומר "אני רעב". בהתחלה חשבנו להאכיל את הילד ולהמשיך הלאה אבל מבט אחד בתפריט, ואנחנו מתחילים להזמין. אני אפילו לא אנסה לספר מה וכמה אכלנו. לפעמים אני מסתכלת על הצלחות הריקות שנשארות אחרינו וחושבת, אלוהים, בכמות הזאת אפשר היה להאכיל מדינה קטנה באפריקה. 

מסעדה נפלאה


ממשיכים 20 ק"מ לעיירה Tryavna שמתמחה בגילופי עץ, מתגאה בבתים יפיפים, ונכללת בפרויקט "בולגריה היפה" (בסיוע האיחוד האירופי כמובן). דרכי הגישה לעיר לא פשוטות. אחרי נסיעה בכביש לא כביש אנחנו נכנסים לתוך קסם טהור. החלק המודרני של העיירה משופץ ומטופח.


לשכת תיירות ממוזגת. בולגרייה מקסימה מספרת לי על ים של מוזיאונים שאפשר לראות בעיר, שואלת מאיפה אנחנו וכששומעת את התשובה אומרת "לפני שבוע היה כאן זוג ישראלי ואתמול הנשיא שלכם הגיע לסופיה". אני כמו מפגרת שואלת איזה נשיא? (זה מה שקורה לבן אדם שכמעט שבוע לא קורא עיתון, לא רואה טלוויזיה ונטול חיבור לרשת). המקסימה אומרת לי בתדהמה "מיסטר פרס!". היא פותחת מפה, מסבירה לי ארוכות ימינה-שמאלה, רואה עם מי יש לה עסק, יוצאת איתי החוצה ועם היד מראה לי מה נמצא באיזה כיוון.


אנחנו מתקדמים לעיר העתיקה. אם כי מתקדמים זה לא ממש המילה הנכונה. עוצרים כל שני מטר, גלידה, מזכרות, חנויות, גלידה, מזכרות...


ואז כעבור 40 דקות ומשהו כמו 300 מטר נכנסים אל תוך טריאבנה העתיקה. בתים לבנים, גשר אבן, רחובות מרוצפים. 


היא קצת מנומנמת, קצת מתפנקת בשמש כמו חתולה שבעה, שלווה ורגועה, כייפית, מותק של עיר. והנסיך אומר "האנשים פה אפילו יותר מקסימים מהבולגרים הרגילים".



מטריאבנה חוזרים הביתה ומסיימים את היום הנפלא הזה כרגיל במרפסת עם בירה. היום היה טוב. שיהיה גם מחר. 



יום הכביסה


בכל טיול מתוכנן אצלי לפחות יום אחד כזה. שם הקוד שלו "יום הכביסה". והכוונה ליום ללא תוכנית שמוקדש למנוחה בלבד. בעשר יוצאים מהבית לעיר הגדולה. המשימה היחידה להיום למצוא מקום עם אינטרנט כדי להתעדכן מה שלום הכלב שלנו שנמצא בפנסיון. בתיבת הדואר מחכה לי דיווח פרטני (מה אכל, איך ישן, מה ביקש למסור) ו-22 תמונות של הגולדן האהוב.

זהו. התוכנית להיום הושלמה. מכאן נשאר לנו לשתות קפה, לאכול הרבה ולחזור הביתה. 


חוץ מזה כלום. שום דבר. מנוחה, טורניר טאקי, הרפיית שרירים ומוח, בירה במרפסת, עוד אוכל, עוד בירה.


מתחיל להחשיך והרוח הקרירה מבשרת לנו שיום הכביסה עבר ונגמר. הנה עוד דוגמית מתוך ה-978 מנות שאכלנו היום.




יום שבו המצודה לא נכבשה


בבוקר אני מתעוררת עקוצה כולי. לא, לא ככה. בבוקר מתעוררות העקיצות ואי שם מתחתיהן קצת אני. ישבנו אתמול עד מאוחר בחוץ. הרגשתי שאני נעקצת, רק שהבוקר זה נראה רע. ובמקומות די מפתיעים. עד כדי כך שהצאר שלי תוהה בקול רם איפה הייתי בלילה ובעיקר מה עשיתי. מצחיק נורא. אבל אני לא יכולה לשבת, מתקשה לעמוד, להחזיק סיגריה או כוס קפה וכו'. מזעיקים את קטיה שמתייצבת כעבור רבע שעה מסתכלת ואומרת "אהה, זה זבוב כזה שעוקץ סוסים. אבל אין לנו סוסים בכפר". עכשיו יש...

טוב, עקיצות או לא, אבל הבטחנו להגיע למצודת צארביץ' בוליקו טרנובו. אנחנו חונים במרכז העיר לקפה ומתקדמים לאט, כי כל שני מטר אני עוצרת להתגרד. 


רחוב האומנים מלא בחנויות קטנות עם כל מיני מכל דבר והרבה. היינו פה לפני שנתיים. הסבתות בוחנות את ההיצע ומדי פעם מבשרות "כזה יש לי כבר". הצאר ואני בודקים את ההיצע במשרדי תיווך מקומיים. זה תחביב ישן שלנו בכל עיר לראות כמה יעלה לנו בית חלומותינו. אפשר לקנות חלומות די בזול פה... 


העיר יפה תוססת צבעונית אבל היא בנויה על גבעות ויש בה רק עליות. כנראה שהירידות זה בעיר הסמוכה, לא פה.


ממשיכים וממשיכים והטמפרטורות מטפסות ומטפסות ועם כל צעד זה נהיה קשה יותר ויותר. מגיעים לתצפית על המצודה. אי שם למטה אני רואה אנשים שעושים את העלייה אליה. המצודה ענקית ולא נגמרת לפי המבט למעלה. עוד מבט אחד על המשפחה ולשמחתי כולם ביחד אומרים "יאללה, המצודה הזאתי גם כן מי צריך אותה".

אמא לא מרוצה



 


אנחנו עושים רוורס ונכנסים למסעדה שביקרנו בה לפני שנתיים. אז האוכל היה מענג במיוחד אבל לא היה מזגן. עכשיו כבר יש מזגן ואנחנו מתמקמים בשולחן "שלנו" מלפני שנתיים. איך זכרנו? זה השולחן שליד השירותים כדי שלנסיך יהיה קרוב.

 

מה אני אגיד לכם, זאת הייתה סימפוניה של אוכל, אופרה של טעמים, בלט של ריחות, סרנדה של צבעים. 

סימפוניה


בלט


סרנדה


כעבור שעה ו-40 יורו חמישה אנשים מאושרים זוחלים משם חזרה לרחוב. אמרתי לכם שהחלומות בזול כאן. 

חוזרים הביתה וכשאני סוף סוף מתמקמת על המרפסת מתחיל הגשם שכל כך קיווינו לו. עד שהצלחתי להתיישב עכשיו לקום? שוכבת על מיטת השיזוף נרטבת לגמרי אבל טיפות הגשם מרגיעות את העור.

איזה יום זה היה? טוב? רע? לא כבשנו את המצודה, לא ראינו שום דבר ממה שכתוב במדריך. אבל היינו בעיר יפה, אכלנו טוב ובערב זכינו לגשם. אז כן, היה יום טוב. אלמלא זבוב הסוסים אפשר היה להגיד שזה היה אחלה יום שבעולם.



כל מנזר – בסלע

 

דרך ארוכה לפנינו. כמעט 100 ק"מ. במושגים של בולגריה זה אומר כמעט שעתיים נסיעה. אנחנו נוסעים למנזרי הסלעים של Ivanovo שנמצאים כ-20 ק"מ מהעיר Russe והגבול הרומני. שם גם מתחילה שמורת טבע Rusensky Lom יש בה אינספור עמקים והרים (נדיר מאוד באזור דנובה), שבילי הליכה, המוני ציפורים ויונקים אבל מה שמעניין אותנו זה הכנסיות החצובות בסלע. 40 כנסיות בחלק מ-300 מערות שבפארק והסביבה. המפורסמת ביותר היא כנסיית הסלע של הבתולה הקדושה. הכנסייה נכללת בין אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, היא נבנתה במאה ה-13. על התקרה והקירות נשתמרו ציורים עתיקים. הכנסייה נמצאת בגובה 30 וכמה מטר בתוך הסלע. עד כאן לונלי פלנט. מכאן הדיווח שלי. ככה זה נראה מלמטה.


שוב מדרגות מדרגות מדרגות. הרוטינה הרגילה, המלכה האם נשארת באוטו הממוזג, ארבעת האמיצים מתחילים לטפס. 30 מטר? זה אם יש לך הליקופטר פרטי. אני תוהה אם לבסקי התחבא גם כאן. הצאר שלי מגחך ואומר "הוא היה מורד, לא אידיוט". מגיעים למעלה, פתח צר בתוך הסלע ומעליו פתק מודפס עם מחירי הכרטיסים. 



היום חג הבתולה הקדושה וליד המערה מישהו שם איקונה ונרות דולקים.


נכנסים פנימה למעין חדרון די חשוך, דלפק לממכר גלויות ומזכרות בפינה. איש שמבקש על ארבעתנו 5 יורו. משלמים. מביטים למעלה על התקרה. יפה. שמאלה ימינה, גם יפה. יוצאים אל המרפסת מתוך כוונה להמשיך הלאה. וזהו. אין הלאה. נגמרה הכנסייה. הלאה זה התהום כבר. חוזרים פנימה די מבולבלים. שתבינו, גודל כל העסק הזה זה כמו מרפסת שירות שלי. זה לא ה-5 יורו. זה ה-5693 מדרגות שעליתי. מנסה לצלם לפחות. אסור. רוצה תמונה תקני גלויה.

יוצאים מהחדרון די מאוכזבים. חץ קטן מסמן "לתצפית". אם אנחנו כבר למעלה, לא נלך? התצפית הייתה שווה את העלייה הרבה יותר מהחדרון הזה מהמאה ה-13. 



יורדים בשביל למטה וממשיכים למנזר הבאBasarbovo  שנמצא כ-10 ק"מ מאיבנובו. שילוט אין. נוסעים לפי האינטואיציה שלי שמשום מה הפעם לא בוגדת בי. וואי, איזה יופי!



הצאר ואני עולים למעלה. שאריות המשפחה נותרות למטה לנוח. זה מנזר פעיל. בכל מקום שלטים "לא לעשן, תכבדו את המקום בלבוש צנוע,נוצרי טוב לא שוכח להדליק נר" וכו' וכו'. נזירים חמודים מקפצים בקלילות את המדרגות הצרות למעלה ולמטה. 


רגע לפני שבאנו הסתיים טקס טבילה וכשיצאנו הגיעה שיירה של רכבים עם חתן כלה. 



המשפחה חסרת סבלנות מסמנת לי לרדת אל הקרקע. אני מסרבת ומבלה עוד דקות ארוכות בין מערות, צלבים ונזירים. כשאני יורדת מולי עולה בולגרייה גדולה, המדרגות צרות, הבולגרייה מתנשפת קשות ומייד מעוררת אצלי המון הזדהות. כשהיא עוברת לידי היא מחייכת ואומרת "מסכנים הנזירים, אוי כמה שהם מסכנים" וממשיכה לטפס.


אנחנו עוזבים את המנזר שהיה בעיניי הכי יפה מכל אלה שראינו עד כה. נכנסים לעיר רוסה לאכול משהו. העיר עצמה מיותרת לגמרי. יש לה כיכר ענקית במרכז בסגנון הסובייטי, עם מזרקות ופסלים. 


אבל הכי חשוב יש ברוסה סניף של רשת HEPPY שמגישים אוכל מצוין ומהר. אנחנו כרגיל מגזימים בכמות האוכל ולא מוותרים על הקינוח - מלון עם דבש ואגוזים. אימצתי את המנה הזאת לפני שנים והיא יוצאת הכי טעימה שבעולם גם כשמכינים אותה בבית, הרחק מבולגריה האהובה. 



לכל הדגים שלום


יום דיג. יום דיג. בדרך כלל בבולגריה אנחנו שבועיים בדיג ויום יומיים בטיולים. הפעם התרוצצנו המון במושגים שלנו ורק היום התפנינו לדוג. המלכה האם נשארת בבית.


אנחנו נוסעים כמה קילומטרים בודדים לאגם פרטי. 5 יורו לדייג והדגים בחינם.


הבנים מתמקמים עם החכות (שאנחנו סוחבים מהבית בכל טיול)


הנסיך מוצא לו חבר חדש. 


גם הצאר מאמץ חיית מחמד זמנית.

 

שלוש שעות בצל עם ספר, רוח קרירה, שקט ותודה לאל בלי אף דג. כל הדגים חזרו הביתה בשלום. 


גם אנחנו חוזרים הביתה לאסוף את המלכה האם ונוסעים למסעדה הנהדרת שלנו בוליקו טרנובו, זה שהשולחן שלנו בה צמוד לשירותים, זוכרים?





אחרי שאנחנו שוב לא יכולים לזוז, מקפיצים את הסבתות הביתה ונוסעים עוד קילומטר וחצי למלון קטן בשום מקום אבל עם בריכה ואינטרנט חופשי. כניסה 2 יורו מבוגר, 1.5 ילד בלי הגבלת זמן. מי שלא נכנס למים לא משלם.


המקום כמעט ריק, למעט שלוש בולגריות שמשתזפות בלי חזייה (אם הן היו נראות טוב, הייתי מצלמת. אבל הן לא). הבנים קופצים למים.


אני מוציאה את כל הטכנולוגיות מהתיק - מחשב,GPS , מצלמה, דיסק און קי ומתכננת שעתיים נעימות עם חיבור לרשת, גיבוי תמונות וכו'. לא נדלק. המחשב לא נדלק. הסוללה מתה. אבל GPS נדלק, תופס אינטרנט, מכניס אותי לתיבת דואר, אני מספיקה לראות שיש X הודעות חדשות, המכשיר עושה ביייפ ארוך ומת. נשארה לי המצלמה. אני מצלמת קצת ואז סימן הסוללה מהבהב והמצלמה מתה גם.

בית קברות לטכנולוגיות במרחצאות של "באד-נצובצי". הבנים עדיין משתוללים בבריכה. מכאן שלוש אפשרויות עומדות לפני: להצטרף לבולגריות המכוערות, להטביע את כל הטכנולוגיות בבריכה או להזמין דחוף כוסית וודקה בבר של הבריכה. נחשו באיזה מהן בחרתי...



בשבחה של טבעת נישואין

 אני מבשרת למשפחה שהיום נוסעים לקניון Emen ולשתי שניות המשפחה מאושרת. חשבו שמצאתי להם איזה אאוטלט שווה במיוחד. לא, סליחה, זה קניון שהולכים בו לא קונים. החיוכים נעלמים. לא לשכוח נעלי ספורט כולם, אני חוזרת בערך 20 פעם ובודקת שכולם אכן שמו ברכב את הנעליים. נוסעים כ-30 ק"מ, שילוט אין. הקניון לא מופיע במפה. אזכור מעורפל שלו בלונלי פלנט ותמונות מזיכרון מגוגל-ארט' זה מה שיש לנו.

מגיעים לכפר אמן, שום שילוט. נוסעים, חוזרים, שוב נוסעים שוב חוזרים. נכנסים לאיזה בית מלון מפואר כרגיל בשום מקום, בקבלה אישה חביבה מציירת לנו מפה. מסתבר שבשולי הכביש על אחד העצים ישנו שלט שכתוב עליו "מפל - 1 ק"מ".

 

לבולגרים יש בעיה בהערכת מרחקים, זה כבר ידוע, ולכן אני אומרת שאין מצב, שזה לפחות 3 לכל כיוון. אבל את מי אני מנסה לשכנע? אלה מאמינים רק למילה הכתובה. משאירים את זפירה בצד הדרך, כולם מחליפים נעליים. רק אני את שלי שכחתי. בלית ברירה מסתפקת בקרוקס של הנסיך. נכנסים ליער. השביל סביר. איפה שהוא ישנו. לרוב הוא איננו.

פה השביל עוד סביר


עוד כמאה מטר WOW גדול. אתם יכולים רק לדמיין כמה זה גדול ומטורף. כלומר הקניון גדול אבל הטירוף הוא שלנו שנכנסנו אליו בכלל. ממשיכים.



השביל נעלם מדי פעם, קצת סלעים, עליות, ירידות, אנחנו עדיין הולכים את הקניון מלמעלה כי הנחמדה מבית המלון אמרה שלמטה יהיה קשה יותר. עוד יותר?


מצד התהום רואים כמה גשרונים מעץ שמחברים בין שני צידי הקניון. הסבתות נעצרות ומסרבות בתוקף ואנחנו מנסים ללכת על הגשרים. פחד מוות. תהום אינסופית מתחתינו. 


הגשרונים האלה נבנו עוד לפני שלבסקי נולד ומאז איש לא שיפץ אותם. מסמרים חלודים, מעקה שאיננו. פה ושם חסר קרש וסלעים משוננים מגחכים מלמטה. 


 אנחנו חוזרים ל"שביל הראשי" וממשיכים. הסבתות גיבורות אמיתיות. אמנם כמה פעמים הן ניסו לרמוז שאני תכננתי את כל זה בשביל הירושה אבל אני לא שומעת טוב כשאני בשוונג

השביל הראשי


מסתמנת התחלת הירידה אל המפל. איך אני יודעת? כי הקרוקס מחליק ואני נופלת ומתחילה לגלוש למטה. כן, לכיוון התהום. הרגליים כמעט באוויר כבר. בשבריר שנייה טבעת הנישואין נתפסת באיזה ענף, חותכת את האצבע עד העצם אבל אני מספיקה להיאחז במשהו. מלא שריטות, חבלות, חתכים, דם. הצאר מרים אותי ושואל עם המון תקווה "חוזרים?". לא שומעת כלום, כי אני כאמור בשוונג. רוצה לראות. רוצה להמשיך.

מסתמנת ירידה


המלכה האם נשברת. משאירים אותה על איזה סלע ומתחילים ירידה מסודרת. מסודרת זה אומר מעין מדרגות חצובות בתוך אדמה שבמאתיים מטר אחרונים יורדות בקו אנכי כמעט מהשמיים אל הקרקע. משהו כמו 300-400 מטר זה נמשך. לא צילמתי, שתי הידיים ניסו להיאחז בכל דבר כדי לא להשאיר את הנסיך יתום מאמא. עוד נפילה, עוד שריטה, עוד ועוד.

ואז... ואז אנחנו מגיעים למקום שאין לי מילים בשבילו. 


מעין חצי מערה עם מפל לא גדול, מעין "חוף" סלעי, למעלה גבוה גבוה רואים את הגשרון שהלכנו עליו לפני שעה. זה מראה שאי אפשר לתאר במילים.


זה לא גן עדן, זה משהו שהיה עוד לפני. משהו פראי, משהו שהטבע שמר רק לעצמו, לא סידר גישות נוחות ורכבלים מצוחצחים, החביא את זה רחוק ועמוק כמו סוד כמוס ואמר "תתאמצו בשבילי". אנחנו אורחים לרגע בממלכה הזאת, מותר לנו רק להציץ ביופי הזה, לצלם, לקחת את המראה הזה לתוך הלב ולחזור אל העולם הרגיל שלנו.


אני מתפשטת ונכנסת למים. הם קרירים ולא צלולים כמו אגמי אוסטריה. אמא מנסה לעצור אותי, מדברת בהיגיון על זה שאין לי בגדים להחלפה, הקרוקס יירטבו שלא לדבר על התחתונים, הדרך למעלה ארוכה וקשה. כן, צודקת. הכול נכון. לגמרי. ואני צוללת פנימה. כשאני יוצאת מהמים אני מרגישה צעירה בעשרים שנה לפחות. מעיין הנעורים זה כאן. 





קצת מתייבשת מתלבשת ואנחנו מתחילים את הדרך למעלה. זה היה אינסופי. זה היה כואב וקשה. אבל הנה, מבין העצים מבצבצת המלכה האם שעל הסלע. מעולם לא שמחתי כל כך לראות אותה. השביל לוקח אותנו את שני הקילומטרים האחרונים עד לזפירה. 


רק כשאנחנו כבר בתוכה עם המזגן אני מבינה כמה חסר אחריות זה היה. יצאנו לדרך בלי מים, בלי נעליים מתאימות, בלי מפה מסודרת, בלי טיפת הבנה מה מצפה לנו. כמה חסר אחריות וכמה נפלא. אנחנו עייפים, חבולים, שרוטים אבל תחושת הניצחון והסיפוק היא אדירה.


פרידה קצרה מארץ אהובה


דיג - אספרסו כפול - שופינג - אוכל - גלידה - שופינג - אריזות - בריכה - אוכל -בירה במרפסת - רוח קרירה - אוכל - בירה...

 




לילה טוב, בולגריה, לילה אחרון שלנו ביחד. אל תבכי, נפגש עוד מעט, אולי בחורף, אולי בעוד שנה, אולי שנתיים. אני כרגיל משאירה אצלך את הלב שלי למשמרת. רק אל תשתני בבקשה. תישארי כמו שאת, בולגריה היפה והטובה שלי...



נקמת הטבעת וביתו של סטיבן קינג


חמישה אנשים וארבע מזוודות נכנסים לזפירה אחת בתשע וחצי בבוקר בכפר נצובצי שבבולגריה. עליהם להגיע לעיר סינאיה שברומניה במרחק של 350 ק"מ. נשאלת השאלה מתי זה יקרה

עד הטבעת של בוקרשט הכול הולך חלק ולפי התוכנית. שעתיים עד מעבר הגבול. שעה על קפה, ביקורת דרכונים ופקק קטן בגבול ועוד שעה עד בוקרשט. 


ארבע שעות כבר עברו ו-150 ק"מ נותרו. אנחנו שוב על הטבעת הארורה של בוקרשט. היא זוכרת, זוכרת כמה לא אהבנו אותה ביום הראשון ונוקמת בנו ברשעות. קרוב לשלוש שעות פקקים ועבודות בכביש GPS יוצא מדעתו ומחזיר אותנו שוב ושוב לנקודת העבודות בכביש. שבילים צדדיים, דרכים לא דרכים. מסעדה עם ארוחה בלתי אכילה ומלאך גואל בדמות מלצר שמגמגם באנגלית ומראה לנו על המפה מאיפה לחתוך את הטבעת ולהמשיך לדרכינו. שעתיים נסיעה מבוקרשט לסיניאה.


הנוף משתנה במהירות. הרים, הרים, הרים, יפה, שונה כל כך, אפילו השמים אחרים כאן.


נכנסים לסינאיה. היא מלאה באנשים (רובם ישראלים), תוססת, צבעונית, בתים בסגנון מאוד מיוחד פזורים על ההרים שסביבה. זפירה מטפסת לרחוב צדדי ונעצרת ליד בית "קאזה אלה". כ-500 מטר מהרחוב הראשי. 


היה מעט מאוד מידע עליו באינטרנט. 4 חדרי שינה 4 שירותים מטבח ו-65 יורו ללילה. כמות האסלות והמחיר הכריעו את הכף. בעלת הבית, דנה, מדברת קצת אנגלית, נחמדה מאוד. מראה לי שני חדרי שינה גדולים וביניהם מטבח קטן.

אני שואלת איפה עוד שני חדרי שינה. היא אומרת מאחור ומובילה אותי דרך מדרגות (זה לא, זה יותר בלוקים סדוקים כאלה) למטה. לחלק התחתון של הבית. לפניו שולחן עם ספסל ועוד ירידה לשום מקום, שם זורם נחל. שומעים אותו, אבל מרוב גרוטאות שמפוזרות בשטח לא רואים אותו. בחלק השני עוד שני חדרי שינה. עם האסלות הנוספות.

 החצר האחורית


הבית ישן, זקן, בית שיש לו חיים משלו, בית שמשמיע קולות משונים בלילה. הכול אמנם צבוע מחדש,רצפה חדשה, כל הריהוט, המקלחות, הקרמיקה הכול חדיש. אבל נדמה כאילו סטיבן קינג קיבל כאן השראה לכמה וכמה מיצירות המופת שלו. התחושה היא שתכף יגיע הלילה והצבע החדש הזה יתקלף ומה שיתגלה מתחתיו יהיה מפחיד, מפחיד מאוד. בא לי לברוח ליער הקרוב. למרות שהבית נראה לא רע בתמונות, ואפילו נראה לא רע במציאות הוא משתק לי את התאים של הנשמה מרוב פחד.

יורדים לרחוב הראשי, קונים קצת אוכל. העיר מלאת חיים אבל אנחנו כבר לא. ארוחת ערב ולמיטות. לא נרדמתי כל הלילה. לא נעים לי פה בבית הזה, ברומניה הזאת. הצאר מפסיק לנחור לרגע ואומר, מחר תראי שתתאהבי. שיבוא כבר המחר הזה.

ד"ש מסטיבן קינג



דרקולה בחופשה

אור הבוקר צובע את הבית בצבעים קצת יותר טובים. עדיין לא מרגישה טובבתוכו. יוצאים לכיוון בראן. לטירה של דרקולה. למה? באמת צריך הסבר? 50 קילומטר. אבל פקק של שעה.הכביש עובר דרך עיירת אזוגה והמכוניות פשוט עומדות. כעבור שעה אחת ואזוגה אחת הכבישפנוי לגמרי והדרך יפה כל כך.



הכביש מצוין, המון בתי מלון בבנייה, המון בנויים כבר, מצוחצחים, זולים, ריקים לחלוטין. עוצרים באחד כזה לקפה. פקידת קבלה כמעט מתעלפת מרוב הפתעה כשאנחנו נכנסים. הנסיך בודק את השירותים ויוצא עם 10 עגול "כי אף אחד לא השתין פה לפני". יוצאים למרפסת לקפה ביליארד ונוף.



מגיעים לבראן, חונים ומתחילים לטפס לכיוון הטירה של דרקולה. מסביב שוק ענק של מזכרות שטויות וכל מיני. והכי חשוב קיורטוש אלוהי ופטל שנמכר בכוסות פלסטיק. 



עליה קטנה לטירה. כרטיס 5 יורו לאחד.


מדרגות, דלת הכניסה.


ומכאן אנחנו משוטטים כמעט שעתיים בין אולמות, מדרגות תלולות, מרפסות, חצר פנימית קטנה, חדרים עם תלבושות והמון לוחות הסבר. 



אבל אני רוצה לראות ארון. ארון אחד עם ערפד אחד. מה כבר ביקשתי? אין. דרקולה כנראה בחופשה. בטח נסע לבולגריה



מהטירה יורדים לשוק ועוד שעה אוכלים, קונים, אוכלים וקונים.


שלט קטן עם חץ ל"טירה מכושפת". מכיוון שחסר לנו קצת ערפדים הנסיך ואני מחליטים להיכנס. 


מסדרון חשוך, שלדים ומפלצות משעווה, עובדי המקום בחושך צובטים או מלטפים אותך, גוויה שמתעוררת לחיים, חיות מוזרות. אנחנו צורחים וצוחקים, מחזיקים ידיים, הנסיך מרוב פחד נזכר בכל הקללות בכל השפות ופולט אותן אחת אחת. כעבור משהו כמו עשר דקות זה נגמר. היה כיף. פרימיטיבי לגמרי אבל כיף. קצת פיצוי על זה שדרקולה בחופשה.


עולים על זפירה ונוסעים לכיוון בראשוב. בדרך עוצרים בעוד אחד מבתי מלון הריקים והחדישים. אנחנו לבד במסעדה. השירות לא ממהר לשום מקום, ממליגה עם שמנת, בשר טוב, סופגניות עם ריבה. קצת יותר יקר מבולגריה. קצת פחות טעים. אבל לא התקבלו תלונות מהמשפחה וזה העיקר.


כעבור רבע שעה מגיעים לבראשוב. מהאני אגיד לכם? בראשוב נפלאה. פשוט עיר קסם.


הכנסייה השחורה.


הכיכר והמדרחוב



הבתים האלה, גלידת מנטה שוקולד, עוד סיבוב בכיכר.



שלוש שעות נהדרותחוזרים הביתה כמעט חושך. איכשהו הבית טיפה יותר ידידותי. עדיין הוא מרגיש creepy לגמרי. מהר לישון...




יום אחרון לפני הביתה

יום כזה בדרך כלל אצלנו מתוח למדי, שבועיים וחצי אנחנו ביחד 24 שעות. קשה? לא. קשה כבר היה לפני שבוע בערך. עכשיו זה כבר הרבה מעבר לזה. אבל מזג אוויר מצוין, אנחנו נשארים בתוך סינאיה היום. נוסעים לארמון פלש.




והארמון הקטן פלשור (זה נחשב אצלם קטן?)


אחרי הארמונות קצת מסתובבים ברחוב הראשי ובפארק העירוני והנסיך אפילו זוכה לאומגה קטנה. 




מחפשים איפה לאכול. עברית שפה רשמית בסינאיה אגב. מתיישבים על המרפסת של מסעדה "אייריש האוס". משום מה בתפריט מודבק דף בעברית שמספר שבמקום גובים 10 ליי (כ-2.5 יורו) לאדם "מס כלים" (?). אני מניחה שזה כמו מס המפה באיטליה. אבל הקטע שרק בעברית ניתן ההסבר מרגיז אותנו. ברור לי שהיו ישראלים רבים לפניי שהרימו גבה (או קול) למראה תוספת מוזרה בחשבון. ובכל זאת באנגלית לא, בצרפתית לא ולא, בגרמנית מה פתאום ובעברית כן? לא אוהבים את זה והולכים ל"סטייק האוז" ממול. טעות. טעות מרה. עדיף היה לשלם 50 ליי נוספים באייריש. הסכין עם המזלג מגיעים כעבור 20 דקות, המרק כעבור 40, כעבור 75 דקות מגיע הבשר קר לגמרי. אני כבר לא מצליחה לשלוט בעצמי ומתפרצת. בעל הבית מזכה אותנו ב-10% הנחה שלא מזיזה לאף אחד כמובן.

אחלה נברשת חרא אוכל

מצב רוח שגם ככה לא משהו מהבוקר מדרדר לשפל חדש. מכאן אפשר רק להמריא וזה מה שאנחנו עושים בעזרת רכבל שמעלה אותנו לפסגת ההר. הרכבל (גונדולות יפות, שלנו כמובן הייתה מספר 13...). כ-20 יורו לכולנו. אמנם זה לא 100 יורו בקפרון משנה שעברה. אבל זה גם לא אוסטריה. 



יפה למעלה, הנוף נהדר. אבל בתי קפה עלובים, ריח חזק של ביוב, כלבים משוטטים ואף דב אחד לרפואה.



הרבה אנשים מטפסים ברגל לאנשהו למעלה. אבל זה אנשים, זה לא אנחנו אבל אמא בכל זאת  מנסה לטפס כמה צעדים מתיישבת מייד ומחכה שהצאר יחלץ אותה.



זהו, השעה חמש, גמרנו את התוכניות. אני יודעת שיש עוד הרבה מה לראות בסינאיה, אני יודעת שיש עוד המון מה לראות בסביבה. 



כמה ימים האלה ברומניה הם פספוס ענק מבחינתי. לא היה צריך לנסוע כל כך רחוק ולכל כך מעט זמן. לרומניה מגיעה תשומת לב הרבה, הרבה יותר ממה שהיא קיבלה מאיתנו. באתי לרומניה מוכנה לגמרי להתאהב ולנהל איתה מערכת יחסים רצינית לאורך שנים. הייתי מסתפקת גם במפגש קצר ומרגש. אבל זה לא קרה. אהבה לא הייתה כאן. גם ריגוש לא. היא יפה, היא טובה לתיירים, היא זולה יחסית לאירופה המערבית, יש בה טבע נפלא, היא משופצת, מסקרנת, היא מיוחדת מאוד ושונה מאוד מכל מה שראיתי עד היום. אבל את כל זה אני אומרת מהראש. לא מהלב. שם היא לא נגעה בי. 



יאללה הביתה

ב-11 יוצאים מבית הרוחות לכיוון בוקרשט. עושים פדיקור-מניקור, חפיפה ושטיפה לזפירה שלא התרחצה שבועיים וחצי.



מקדונלדס לדרישת הקטין. בשלוש בול מגיע גבי מחברת השכרות, מעיף מבט בזפירה החתיכית לוקח את המפתחות ונעלם. 

שדה תעופה של בוקרשט מצוין. קטן אבל מספיק מרווח, נוח להתמצאות, בקיצור הכול טוב. רק העיכוב בטיסה של 40 דקות קצת מעיק. 



בזמן ההמתנה אני מתחברת לחיילות אמריקאיות שאין לי מושג מה עשו שם. לפני שאנחנו מספיקות לפתוח את הלב, מודיעים שאפשר לעלות לטיסה. זהו. הביתה, כמה אפשר להסתובב בחוץ?



תובנות סובייקטיביות

1. הכניסה לאיחוד האירופי עשתה טוב לשתי המדינות. עדיין שתיהן רחוקות מאוד מאירופה הנקייה, המסודרת, "הפוליטקלי קורקטית" וכו'. ערימות אשפה בשולי הכביש לא נראות טוב יותר גם אם מעליהם מתנוסס דגל האיחוד.

2. בולגריה היא גן עדן למיעוט הנרדף של אירופה – המעשנים. רומניה כבר למדה להדביק את השלטים המאוסים עם סיגריה ואיקס גדול עליה.

3. רומניה קצת יותר יקרה מבולגריה.

4. האוכל הבולגרי הוא שילוב קטלני של טעים, משמין וזול. את הרומני אהבתי פחות.

5. הנשים הבולגריות לא יפות. גם הגברים לא משהו. כנ"ל לגבי רומנים.

6. הבולגרים אומרים Da ועושים עם הראש לא, אומרים Nyet ועושים עם הראש כן. צריך להתרגל לזה, כמו לנהיגה באנגליה. 

7. הכבישים הבולגריים יהיו ראויים להיקרא "כביש" בעוד עשור לפחות. הכבישים ברומניה (בחלק שבו ביקרנו) פשוט מצוינים.

8. הדבר הכי מרגיז בבולגריה זה הכפרים הנטושים ושלדי מפעלים עזובים. מכוער וצובט בלב. הדבר הכי נורא ברומניה זה הכלבים המשוטטים, בודדים או בלהקות. לא תוקפניים אבל הם בכל מקום, בחניונים, בתחנות דלק, ברחובות הערים, המון חיות הרוגות על הכביש. עצוב. כל כך עצוב.


9. הדבר הכי טוב ברומניה זה שאפשר לעבור ממנה בקלות לבולגריה. הדבר הכי טוב בבולגריה זאת בולגריה עצמה








כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: