עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

מוסקבה אביב 2010

24/08/2014 14:27
אלונה

מוסקבה אינה מאמינה בדמעות




הרומן שלי עם מוסקבה


בפעם הראשונה ראיתי אותה ב-89. היא הייתה רעבה ללחם וצמאה למידע. היא הייתה מלוכלכת, קודרת ואפורה. אבל היא הייתה מאושרת. מאושרת כמו שרק עבד שעמד על ברכיו 70 שנה וסוף סוף הזדקף יכול להיות מאושר. היא טעמה את טעם החירות ורצתה עוד ועוד. עשרות עיתונים יצאו לאור, הפגנות ספונטניות נערכו בכיכרות העיר, במטרו קראו אז את סולז'ניצין ואת בולגקוב. בחנויות תורים ארוכים המתינו בסבלנות לחלב טרי או לתקליטים של ג'נסיס.

מאז נפגשנו לפחות פעם בשנה, לפעמים במסגרת העבודה, לפעמים במסגרת האהבה. לפעמים נסעתי לבד, לפעמים עם אמא שלי. תמיד לקראת האביב אמא הייתה זורקת "מה עם מוסקבה?" ואני, כמו שלושת האחיות של צ'כוב הייתי עונה "למוסקבה, למוסקבה". היא הלכה והתפתחה לנגד עיניי. כנסיות ושכונות היסטוריות שוחזרו ושופצו, מגדלים נבנו, חנויות נפתחו. נערים שבשנות 90 רדפו אחרי כל תייר בצעקות "תביא מסטיק תמורת לנין" (הכוונה לסיכה עם דמותו של לנין), למדו להבחין בין דולצ'ה לגבאנה, את בולגקוב וסולז'ניצין החליפו שמות כמו "קומנדו מלחמה-3" ו-"כוכב הנימפומניות" והתורים היחידים היו ליד שגרירויות ארה"ב וגרמניה. היה מספיק אוכל לכולם, היה מספיק ורסאצ'ה לכולם, היה גם מספיק וודקה. רק שעם השנים אהובתי הפכה מסטודנטית צעירה ונלהבת למאדאם מטופחת בבית זונות מפואר. רוח המרד והחירות כוסתה בשכבת איפור כבדה, באדישות, בשובע ונהנתנות במובן הרע, המחליא שלה מילה. הכול כבר היה בה, קזינו ומועדוני לילה לכל סטייה אפשרית, פקקים אינסופיים בשדרת טברסקיה של מרצדסים, פרארי ולמבורג'יני, נשים שנראות כמו בר רפאלי אך עולות הרבה הרבה יותר, גברים שמעולם לא פתחו ספר אבל קנו לעצמם סופר פרטי שיכתוב את הביוגרפיה שלהם.

ב-2004 נפגשנו בפעם האחרונה. בכוח ניסיתי למצוא את זאת שהתאהבתי בה ולא הצלחתי. הרגשתי נבגדת, הרגשתי זרה בתוך העיר שלי. זה היה הסוף לרומן סוער שנמשך 15 שנים.. מאז כל פעם שעלתה השאלה "ומה עם מוסקבה?" עניתי בלאו מוחלט. אבל עברו שנים והתגעגעתי לריח שלה, למראה שלה בבוקר ולנשימות שלה בלילה, לדופק הפועם וליופי המסחרר שלה. ובעיקר התגעגעתי לעצמי בתוכה. לפני חודש בארוחה משפחתית אמא כרגיל זרקה את השאלה. הפעם נכנעתי לגעגוע ואמרתי את המשפט שכבר לא חשבתי שאי פעם אגיד: למוסקבה, למוסקבה...


מנתב"ג לדומודדובו

 

נהג מונית שבא לאסוף אותנו עצבני במיוחד. אחרי 45 דקות הוא מואיל בטובו לפרוק אותנו ליד הכניסה לנתב"ג. גן העדן כמעט ריק, רבע שעה ואנחנו בדיוטי, סיבוב ארוך, אספרסו קצר, שער העלייה למטוס. טיסת אלעל 619 למוסקבה. שלושת רבעי מהמטוס - תושבי מוסקבה שחוזרים מביקור בארץ. בהתחלה הם שותים את מה שקנו בדיוטי, אחר כך רבים עם הדיילות אחר כך מתחיל השלב הידידותי של "סליחה, רוצה ויסקי?". אמא לוחשת שאנחנו לא מכירות אותם, אני מציגה לה את תאריך הלידה שלי בדרכון (למקרה שהיא שכחה) ומסבירה לה שבגילי מותר כבר לשתות וויסקי עם גברים זרים.

אגב, שמתם לב שתמיד, אבל תמיד ברגע שאת סוף סוף נכנסת לשירותים המטוס נכנס למערבולת ואת עומדת נשענת על הקיר ומתפללת שכשהכול יתרסק לא ימצאו אותך בתוך התא הזה ואם ימצאו אז שלא יפרסמו את התמונה לפחות?

ארבע שעות ו-"הרגע נחתנו בנמל תעופה של מוסקבה, דומודדובו, השעה כעת 20:00 הטמפרטורה 26+". הנמל חדש ונוח, כעבור חצי שעה אנחנו בחוץ. עולות לרכב שמחכה לנו. הדרך לוקחת כשעה ורבע. אור יום, חם. פתאום מתחיל גשם מטורף שנמשך שתי דקות בדיוק..

אנחנו מגיעות לבית החברה שלנו שעם השנים הפך ל"דירה שלנו במוסקבה".שיחות אל תוך הלילה במטבח. המטבח המוסקבאי הוא מרכז החיים בבית. את האורחים מקבלים בסלון, את החברים הקרובים במטבח.

עוד לא ראיתי את מוסקבה, עוד לא פגשתי אותה באמת. עוד כמה שעות שינה וניפגש.

וזה מה שרואים מקומה 12 בשעה 11 בערב, בשעת שקיעה.

שעת שקיעה



הערת המחברת


זה לא יהיה סיפור טיול במובן הרגיל של המילה. לא ארוחה של חמש מנות עם התחלה אמצע וסוף. יותר ארוחת טעימות, לפי בחירותיו של השף (או במקרה הזה - של המחברת), ובסופה תרגישו שחסר פה משהו. רק משהו אחד. כרטיס טיסה למוסקבה. כי מוסקבה זאת עיר שכל אחד חייב לראות לפחות פעם אחת בחייו. 



פוך לבן


מוסקבה מכוסה בפוך לבן בעונה זו. עצי טופול פורחים (בלטינית Pópulus  בעברית - אין לי מושג). הפוך הזה מכסה את המדרכות ואת הגינות, משב רוח אחד והאוויר מתמלא בו, הוא נכנס לאף ולפה, בתמונות רואים לפעמים כתמים לבנים כמו פתיתי שלג באמצע הקיץ. זה נראה די רומנטי הפתיתים האלה אבל זה מרגיש נורא כשזה נמצא בתוך האף שלך או בתוך העין של אימא שלך

גינה שמכוסה פוך לבן


הכנסייה הלבנה


בדרך מהדירה אל השדרה המרכזית עמדה מאז ומתמיד כנסייה קטנה וחצי הרוסה. בבוקר הדבר הראשון שאנחנו פוגשות זה את הכנסייה ההיא רק שהיום היא משופצת, לבנה, ומצועצעת כמו כל הכנסיות בעיר. מסביבה צמחו בנייני משרדים עצומי ממדים. כאשר רק התחילו לבנות אותם,הכמרים של הכנסייה הקטנה התחננו שלא יבנו מעל לגובה הצלב. כשהתחינות לא עזרו הם עמדו על הברכיים ברחוב והתפללו. גם זה לא עזר. 

במחשבה שנייה ואחרי כמה ימים שאנחנו עוברות לידה אנחנו מגיעות למסקנה שלכמרים לא הייתה ממש סיבה לעמוד על הברכיים. השילוב הזה של הישן והחדש יש בו משהו שתופס את העין ומפעיל את הראש.



הלב הפקוק של מוסקבה


שדרת Tverskaya  עם שמונה תחנות מטרו לאורכה. היא מתחילה בתחנת רכבת בילורוסקי ומסתיימת בכיכר האדומה. כמה צעדים מהבית ואנחנו ברחוב הראשי (והפקוק לגמרי) של מוסקבה. בואו נתקדם לאט. שבע שעות לקח לנו לעשות את הדרך הלוך חזור. כולל קפה בסטארבקס וארוחת צהריים קלה. לפני שנים היו פה חנויות מזון, אחר כך חנויות סקס וקזינו. כעת שולטים על השדרה בנקים ומכוני יופי.



תחנת מטרו על שם מאייקובסקי. הנה הפסל של המשורר ומאחוריו אחד מהבניינים המפלצתיים האלה מתקופתו של סטאלין. בבניין זה שנים כבר שוכן מלון ומסעדה סינית בשם פקין. פעם היה נורא זול שם אבל בלתי אכיל. היום המצב בדיוק הפוך.

 



העיר נקייה, מבריקה פשוט. למעט הפוך הלבן, אין נייר אחד או בדל סיגריה על הרצפה. מאות אלפי עובדים זרים (מרפובליקות בריה"מ לשעבר) תוך ניצול מחפיר ובתנאי עבדות כמעט (מזכיר משהו?) מנקים את מוסקבה מהבוקר עד הערב. בכל מקום שוטרים, שומרים על הסדר.


הנה המרפסת ממנה נאם לנין לבטח נאום נורא חשוב. כמו כל הנאומים שלו. 


מוכרות הפרחים של מוסקבה


גנים וגינות בכל פינה, פריחה נהדרת, ספסלים להרגעת רגליים עייפות. 



הקבצנים


הקבצנים של מוסקבה נחלקים לשתי קבוצות. הראשונים זה כאלה שצלם אנוש כבר מזמן נשטף מהגוף ביחד עם הוודקה. הם מעטים מאוד במרכז העיר (המוני השוטרים דואגים להעלים אותם תוך שניות). לא צילמתי כאלה, פשוט כי פחדתי. הקבוצה השנייה זה הקבצנים "התרבותיים". הם לבושים נקי, חלקם שרים בקול סדוק שירי מלחמה, לחלקם שלטים קטנים ביד נוסח "בני עמי, זקוקה לכסף לניתוח", חלקם עומדים בשקט עם עיניים עצומות. 

היא


הוא


מכוניות


המכונית היא סמל הסטטוס במוסקבה. יש פה יותר פרארי מסובארו (שאין פה בכלל). באף עיר אירופאית לא ראיתי כמות כזאת של מכוניות יוקרה. כל פישר שעשה את המיליון הראשון שלו קונה ישר האמר. חניה אין במוסקבה, כל אחד חונה איפה שבא לו ואיך שבא לו. במרכז העיר לא רושמים קנסות. כי לך תדע למי שייך הרכב הזה, עדיף לא להסתבך




האנשים


האנשים נחלקים גם במוסקבה לנשים וגברים. נשים של מוסקבה יפות. כל כך יפות. הגברים לא. ובינינו,הגברים גם לא ממש מטופחים או, איך לומר זאת בעדינות, חובבי מקלחת. ההסבר היחיד שמצאנו לתופעה זה שכל הגברים השווים נוסעים בלמבורג'יני ומרצדסים שממלאים את השדרה. 

הנשים של מוסקבה


זה גברים זה?


הנשים היפות של מוסקבה


אוכל


יש כמה רשתות מזון מהיר המתמחות במאכלים רוסיים "אותנטיים". אחת מהן Teremok מרק בורשט, בליני – שזה קרפים ענקיים עם מה שבא לכם אבל הכי טוב זה שמנת חמוצה או קוויאר אדום. המחירים מ- 2 דולר לקרפ עם שמנת עד 8 דולר לזה עם קוויאר. צלחת מרק בסביבות 3 דולר. כוס משקה קוואס שמסחרר את הראש בלי טיפת אלכוהול כ-2 דולר. טעים ומשביע. רשת אחרת היא Mu-Mu בשירות עצמי. ארוחה מלאה לזוג כ-20 דולר. הטעם? כמו במטבח של סבתא. משהו, משהו. בנוסף לאלה יש כמובן את כל המקדונלדס, סבארו, סטארבקס וכו' - המחירים שם מעט יותר זולים מהארץ. המון בתי קפה, מסעדות, מלא סושיות וסיניות.



הסופרמרקט הכי יפה בעולם


המקום נקרא Eliseevsky חנות מזון שהייתה שייכת לסוחר מוסקבאי אמיד בשם זה. כמובן אחרי מהפכה החנות כבר לא הייתה שלו אבל השם נשאר. היו שנים שהמקום היה חצי הרוס והריחות שעלו מהאוכל עוררו רק את בלוטות ההקאה. אבל שמעתי שכדאי לחזור ולבקר בו. הנה מה שראינו כשנכנסנו ל"מכולת השכונתית" שבשדרה טברסקיה.

ואם זה מזכיר לכם את הארמונות של לודוויג או לואי, אתם לא רחוקים מהאמת. השומר החביב מרשה לי לצלם את התקרה והקירות אבל מבקש לא לצלם את האוכל כי זה "סוד מסחרי". המבחר והאיכות כמו במעדנייה מובחרת של פריז, המחירים סבירים מאוד ומטה.




מוזיאון פתוח


ברחובות הראשיים של העיר, על קירות הבתים תלויות תמונות ממוסגרות כמו במוזיאון. זהו פרויקט מדהים של חברה פרטית ארט-טור ומוזיאון הרוסי של מוסקבה שנקרא "אוצרות האמנות הרוסית". הרפרודוקציות הוכנו במיוחד מחומרים עמידים לגשם ולשמש, עם מסגרות זהות לאלה שנמצאות במוזיאון. ליד כל תמונה יש שלט עם הסבר קצר ומספר טלפון. מחייגים מהנייד הפרטי שיחת חינם ושומעים הסבר על התמונה. ממש כמו המדריכים המוקלטים במוזיאון עצמו. אני לא מכירה פרויקטים דומים בעולם שהופכים את כל העיר (או לפחות את הרחובות הראשיים שלה) למעין "מוזיאון פתוח". הנה כמה תמונות שתבינו על מה אני מדברת.




הערת המחברת


כל זה היה סיכום של יום אחד שבסופו קנינו 2 קילו דובדבנים וזחלנו הביתה לעכל את החוויות שלהיום הראשון. בזמן שחיסלתי את שקית הדובדבנים הבנתי שהעיר הזאת כבר לא שלי ואני כבר לא שלה. יש עצב מסוים בהבנה הזאת כשאהבה נגמרת. וגם הקלה משחררת. הבנתי שאני יכולה ליהנות ממוסקבה, לספוג את היופי שלה, בלי לכאוב את כיעורה.



הנשמה של מוסקבה – רחוב ארבט

 

רחוב Arbat הוא אחד האזורים הנפלאים של מוסקבה שבו אפשר לחוש את הנשמה של העיר הזאת. לא זאת הסובייטית המגלומנית של פסלים מכוערים ומכוניות פאר, של הכיכר האדומה והכנסיות המצועצעות. זאת האצילית, הרומנטית, זאת של פושקין וצ'כוב, זאת שטרובדורים מודרניים הקדישו לה את מיטב שיריהם, זאת שאוהבת כאילו אין מחר וחיה כאילו לא היה לה אתמול. בקיצור הנשמה הרוסית. 


אזור ארבאט שלפני המהפכה היה מאוכלס כולו באצולת העיר. לאחר מהפכת אוקטובר האספסוף ובראשו לנין והחבר'ה הגלו או הוציאו להורג את האצולה המוסקבאית, הבתים הולאמו או נהרסו, ורק אחרי פרסטרויקה נזכרו להתחיל לשחזר.


כיום רחוב ארבאט הישן הוא מדרחוב ארוך וממוסחר לחלוטין. בנקים, חנויות מזכרות, בתי קפה ועוד בנקים ועוד בתי קפה. אבל מספיק להציץ בסמטאות הקטנות היוצאות ממנו כדי לראות את נטשה ואת אולגה, את אנה ואת הרוזן מישקין, את הגברים שיצאו לדו קרב על כבוד האישה ואת הנשים שקפצו ראש לתוך נהר האהבה בלי גלגלי הצלה.

 


באחד הביקורים הקודמים בעיר טיילנו כאן עם הנסיך והחמות. החמות, ילידת מוסקבה דור 18, ניסתה נואשות להשכיל את הנסיך, סיפרה לו על פושקין, על גורלו המר ועל אשתו נטליה גונצ'רובה. הנסיך פיהק בנימוס דקות ארוכות. כשהגענו לפסל הזה שלהם הילד שכל כך רצה לעשות טוב ללב האוהב של סבתא צעק "הנה, הנה, פושקין שלך ביחד עם פושקינובה שלו".

 פושקין ופושקינובה



במקביל לרחוב ארבאט הישן חי לו בשקט רחוב ארבאט החדש. זוהי שדרה אפורה וענקית עם בתי מגורים גבוהים ואפורים ולתייר אין שום סיבה אמיתית להסתובב פה.


האטרקציה המרכזית של הרחוב (אם לא סופרים את הקזינו המתחייב) היא חנות ספרים הכי מפורסמת וגדולה בעיר. בילינו בה למעלה משעתיים וכשיצאנו גילינו ששוב גשם קצר שטף את העיר, גרם לפוך הלבן לשקוע, שלוליות קטנטנות כיסו את המדרכות ואנחנו קיפצנו ביניהן עד לתחנת מטרו הקרובה.



המטרו של מוסקבה


המטרו של מוסקבה זה דרקון עם מאות ראשים, זה תמנון עם אלפי זרועות, זו מפלצת שבולעת מיליונים מדי יום ודורשת עוד ועוד. המטרו נוח מבחינת ההתמצאות אבל אינסופי. אגדה אורבנית מספרת שבמפלסים התחתונים עדיין מסתתרים הפרטיזנים שלא יודעים שהמלחמה נגמרה, אגדה אחרת מדברת על חולדות מוטנטים בגודל של סוס ועל קהילות שלמות של קבצנים שמתגוררות שם, בתעלות של המטרו המוסקבאי.



המטרו יעיל מאוד, אבל לא מיועד לתיירים שלא דוברים רוסית. בשנים האחרונות נוספו עמדות מודיעין– אתה לוחץ על הכפתור ובצד השני קול נעים שואל איך אפשר לעזור לך. לפעמים גם באנגלית. כל שמות התחנות כתובות ברוסית. מוסקבה לא ידידותית לתייר, גם בגלל שבכל יום נתון מבקרים בה למעלה מארבעה מיליון אנשים ועם מספרים כאלה היא לא חייבת להיות נחמדה לאף אחד. 






הערת המחברת


מוסקבה היא שילוב כמעט בלתי אפשרי בין כנסיות להיי-טק, בין בניינים מפלצתיים מתקופת הראליזם הסובייטי לבתי האצולה המוסקבאית שלפני המהפכה, בין העושר האינסופי לבין הקבצנים בפינת הרחוב. זאת הפעם הראשונה שאני תיירת מטיילת כאן, רואה את הכול בעיניים לא מצועפות ואני מוכרחה להגיד שזאת אחת הערים המדהימות והמרתקות ביותר שראיתי אי פעם. וראיתי.




תיאטרון בולשוי והכיכר האדומה


כל אזור תיאטרון בולשוי נמצא בשיפוצים. את הסוסים שעל הגג הורידו ושמו במקומם ציור. אבל הפארק הקטן שבכניסה נקי שקט ופורח. הפארק הזה חביב על הקהילה הגאה של העיר וללא קשר לנטיות ליבי גם אני הייתי יכולה לשבת על הספסלים האלה יום ולילה.



ליד התיאטרון חנות TZUM הענקית. אימא רוצה להיכנס למרות שאני מסבירה לה שגם אם היא תמכור אותי לפי משקל לא יספיק לנו הכסף לקנות שם מטפחת לאף. היא מתעקשת ואני לא מתווכחת. 4 קומות של מחירים שמתחילים מ-150 דולר לזוג שרוכים לנעלי התעמלות ומסתיימים איפה שהוא באזור של ארבעה אפסים. האזור כולו נושם ומריח כסף. פה ושם כמה בניינים מעניינים. זה למשל: 

בניין לוביינקה, מטה הק.ג.ב.



מכאן אנחנו מגיעות אל הכיכר האדומה. 


הייתי פה פעם, לפני מיליון שנה. מאז לא טרחתי. וחבל. זאת אחת הכיכרות היפות ולבטח המרשימה ביותר שראיתי. שונה כל כך, עוצמתית כל כך. הכיכר בצורת מלבן. שתי צלעות ארוכות, שתיים קצרות. 

צלע אחת, הארוכה זה בניין החנותGUM . פעם מכרו פה זבל תוצרת סין בלבד. היום המותגים שולטים. ושוב לא קנינו כלום. 


הצלע שמול החנות זאת חומת קרמלין והביתן האדום שבו נשמרת הגויה של האיש שהתחיל את כל הבלגן ב-1917. מאחורי הביתן האדום שדרה שבה קבורים רבים ולא ממש טובים. לא נכנסו לראות את האיש המת וגם לא הלכנו לחלוק כבוד לשוכבי השדרה.


שתי הצלעות הקטנות של המלבן: הרחוקה יותר - כנסיית וסילי הקדוש. זאת בונבוניירה אמיתית, כמו עשויה כולה מסוכריות.


והצלע הרביעית של הכיכר - מוזיאון להיסטוריה והכנסייה הקטנה שהיא כבר יצירתו של ראש העיר של מוסקבה. קוראים לכנסיות הקטנות האלה "כנסיה לשעה" אין בה את האבזרים לתפילה ממושכת, הרעיון שהאדם נכנס לשם לשעה קלה, מתפלל צ'יק-צ'ק וממשיך לעיסוקיו.


באמצע הכיכר אנחנו פוגשות חתונה עליזה. יהיו עוד הרבה כאלה ותכף אספר לכם מה הן עושות באזור הזה בשמלות הלבנות.

 

ברחבה שלפני הכניסה לכיכר יריד של מלאכת יד. כמובן הבבושקות, כל מיני גילופים מעץ, חולצות עם כיתוב "אני רוסי גאה", "אני סוכן ק.ג.ב." וכן הלאה. וגם למי שמכיר ועוד זוכר תרנגול על מקל – סוכרייה לא אכילה אבל כל כך יפה. 

נוסטלגיה בלתי אכילה


בצד שמאל של הרחבה שער כניסה לפארק אלכסנדרובסקי. 


כאן בתוך הפארק דולקת אש נצחית לזכר החייל האלמוני.


מסורת מתקופה הסובייטית היא שכל כלה ביום חתונתה מגיעה לפה ומניחה זר פרחים. זאת הסיבה לכל כך הרבה כלות בכל האזור של הכיכר האדומה. בעשר הדקות שעמדנו שם השוטר החביב פתח את המחסום ונתן לארבע זוגות, כל אחד בתורו, להיכנס ולהניח זר. 




פארק אלכסנדרובסקי מוביל למתחם הקרמלין. דרך אחרת להגיע לקרמלין מכיכר האדומה היא פשוט ללכת במקביל לפרק דרך כיכר  Manezוהשדרה שיוצאת ממנה. מתחת לכיכר מנז' קניון תת קרקעי מלא מותגים ומזללות. 

כיכר מנז'


אם בוחרים בדרך שדרת מנז' כדי להגיע למתחם של קרמלין חולפים על פני מזרקות מכוערות של האדריכל החביב של ראש העיר, צריטלי. הוא זה שאחראי על הפסלים עצומים ומכוערים להפליא שפזורים ברחבי העיר.


את קרמלין השארנו ליום אחר. כעקרון אפשר לטייל ביום אחד גם בשדרת טברסקיה, לרדת לכיכר האדומה, לחצות את פארק אלכסנדרובסקי ולהמשיך לקרמלין. אבל רק בתנאי שהבאתם אתכם במזוודה זוג רגליים נוסף. רצוי שני זוגות.



שירות ושירותים


לעניין שירותים ציבוריים. מלבד מקדונלדס ומסעדות יוקרה (שם זה בחינם) כל השאר זה שירותים כימיים בעלות של חצי יורו בערך, שזה חצי מהעלות של אותו שירות באוסטריה למשל. אבל גם הניקיון בהתאם.

וכמה מילים לעניין השירות. זוכרים את לובה הקופאית? פעם המוכרות ברוסיה היו מאוד רחוקות ממנה. אבל מהקצה השני. כלומר לובה הייתה מלאך לעומתן. הן ישבו עם החזה האינסופי שלהן מונח בשלווה על הדלפק ומדי פעם נבחו על הקונים. היום הכול השתנה. מוכרות צעירות ויפות משרתות אותך עם חיוך. השירות - מהמעולים שנתקלתי באירופה עם "נגיעות של נשמה רוסית". אם כי, מוכרחים להודות, גם החזה הענק נעלם לעד כנראה. 

מוכרת מקסימה בחנות ספרים


מנזר הנערות וקברי צדיקים


מנזר Novodevichy (המנזר החדש לנערות) נמצא במרחק של כמה תחנות מטרו מהמרכז. נבנה ב-1524 ושימש כמנזר לבנות אצולה. בזכות הקשרים הטובים המנזר זכה לתרומות רבות והיה לאחד העשירים שבמוסקבה. במשך 14 שנים הייתה כלואה כאן הנסיכה סופיה אחותו של פטר הגדול אחרי ניסיון לא מוצלח להעיף את אחיה מכס הצארים. כיום רוב הכנסיות הפכו למוזיאונים עם תערוכות של איקונות, כלי בית וכו'. דגמנו רק את כנסיית סמולנסקי, שאר הזמן העדפנו להסתובב בשטח המנזר. אבל קודם ניכנס אליו דרך השערים שבחומה.


ומהשער אנחנו ממשיכות ישירות לכנסיית סמולנסקי הידועה בקיר האיקונות שלה. 


קיר האיקונות היה בשיפוצים לצערי אבל אפשר להתרשם מהעושר והפאר כמובן. שורות של איקונות. בשורה העליונה "האבות המייסדים" - יצחק, אברהם, משה, אדם וכו'.שורה שנייה הנביאים יחזקאל, דניאל, יואל ושות', שורה שלישית אלה האירועים החשובים כמו הכניסה לירושלים, צליבתו של ישו או חזרתו אל עולם החיים. בשורה תחתונה הקדושים המקומיים.


המנזר הוא אחד המקומות הבודדים אגב, שיש שלטים והסברים באנגלית. בואו נטייל קצת ברוגע הזה ואז אולי תבינו למה אני כל כך אוהבת מנזרים ומחפשת אותם בכל מקום, בתקווה שאחד מהם יקבל אותי ואולי גם יפנה לי מיטה לישון בה.




מהמנזר יצאנו אל בית קברות בעל שם זהה שחולק עם המנזר קיר משותף. למה אדם נורמלי הולך לבית קברות בחופשה? (נראה לכם אני לא יודעת שזאת שאלה מתבקשת?) ובכן, זה כמו עם קברי צדיקים. רק שאלה ששוכבים פה יותר מרתקים (בעיניי לפחות). בכניסה קונים מפה ומסמנים את מי רוצים לבקר. אין צורך להגיד שהמפה ברוסית. המקום מלא בתיירים שמבקשים לכוון אותם לדיירים המפורסמים של המקום.

נתחיל בשני פוליטיקאים. על פי המסורת ראש הממשלה שמת תוך כדי כהונתו נקבר מאחורי המוזיליאום של לנין בכיכר האדומה. היו שניים שלא התמזל מזלם למות בתפקיד ולכן הם קבורים כאן. ילצין שעל קברו מונח מעין דגם של הדגל הרוסי(שהוא הנהיג).


וכרושצ'וב שהמצבה שלו עשויה משני חלקים לבן ושחור, המתחברים ביניהם ומסמלים את המעשים הטובים ואת הפחות מוצלחים שעשה.


אנחנו עדיין בענייני פוליטיקה. שתי נשים, האחת ראיסה אשתו של גורבצ'וב. דמותה של נערה יפה, דקה וצעירה – כך גורבי זכר אותה וכך רצה שנזכור אותה אנחנו.

 

וגם אשתו של סטאלין, נדז'דה אלילוייבה שנסיבות מותה לא ברורות, היא ירתה בעצמה אבל הגרסאות חלוקות אם היה זה בטעות או בכוונה. המצבה שלה נופצה פעמיים ומאז הראש שלה מוגן מאחורי הזכוכית.


זמרת רוסיה שיותר מכל מזוהה עם השיר "תכול המטפחת"
(אגב, זה לא שיר עם ישראלי במקור) 


אנחנו מגיעים למצבה של ליצן ושחקן נפלא יורי ניקולין. מיליונים של ילדים (כולל הנסיך הקטן) גדלו על הסרטים שלו. הוא אהב כלבים ואחד מהם נח לידו לנצח. כאן אני מסתבכת בסקנדל קצר. אני מצלמת ואיזה בהמה אחד נדחף לי לפריים. הוא מתקרב לפסל ומתחיל לבחור תנוחה לצילום תוך שהוא מתייעץ עם בהמה אחרת שעומדת לידי"אולי אני אחבק אותו? אולי אני אשים פה רגל? או אולי, מה את אומרת, אולי עדיף שאני אשב ליד?" כאן אני לא מתאפקת ואומרת לו "הכי טוב אם תשכב במקומו". מתחיל סקנדל קטן. לא הכי תרבותי. אנשים מתאספים, אמא כרגיל עושה את עצמה לא מכירה אותי. שוטר חביב מוציא את שתי הבהמות (הם צעקו יותר חזק ממני) משטח בית הקברות. ואנחנו ממשיכות לחפש את הצדיקים שלנו.


מתקרבות לאזור של גדולי האומה באמת. צ'כוב יחד עם אשתו.


ומולם גוגול


מצבה של סטניסלבסקי – אבי אסכולת סטניסלבסקי בתיאטרון ומי שייסד את התיאטרון האמנותי של מוסקבה על שם צ'כוב. שם נולדה "הבימה" שלנו. שימו לב - בחלק התחתון של המצבה קפלים של מסך הבמה ועליו סמל התיאטרון - "השחף", הצגה שאיתה נפתח התיאטרון האמנותי.



מול סטניסלבסקי גר בולגקוב. האבן שעל הקבר שלו נועדה במקור לגוגול. אבל היא נפסלה מטעמים אלה ואחרים והייתה זרוקה אי שם במחסנים של מוסקבה. כאשר בולגקוב נפטר (88 שנים אחרי גוגול) אשתו זכרה שהייתה אבן מיוחדת שנועדה במקור לגוגול וביקשה אותה עבור בולגקוב.



זהו, תכף עוזבים את עולם המתים. רק עוד שניים לסיום. אלמוניים לקהל הישראלי, אבל תראו את המצבות. האחת של עיתונאי אמיץ בשם ארטיום בורוביק שחשף את כל תחלואי הצבא האדום והשלטון שאחרי פרסטרויקה. מטוסו התפוצץ בנסיבות מסתוריות



והמצבה השנייה של במאי קולנוע פטושקו שהתמחה בסרטים על פי אגדות עם רוסיות.



ישו המושיע ובריכה ציבורית


במרחק קצר מקרמלין נמצאת כנסיית ישו המושיע. סיפור: אחרי המלחמה בנפוליון הצאר אלכסנדר ה-1 פרסם צו על בניית כנסייה שתנציח את גבורת העם הרוסי. הכסף לכנסייה נאסף מכל תושבי רוסיה. אבן הפינה הונחה ב- 1839 והבניה נמשכה 44 שנים. תושבי מוסקבה במו ידיהם הניחו את האבנים, על קירות הכנסייה נכתבו שמות כל גיבורי המלחמה. האגדה מספרת שתושבי העיר "הטילו כישוף" על הכנסייה - שום מבנה אחר מלבד כנסייה לא יעמוד במקום הזה.

עברו שנים. סטאלין לא אהב כנסייה באמצע העיר וב-1931 צווה להרוס אותה. התחילו עבודות פירוק שהיו קשות ומורכבות. ואז הוחלט לפוצץ את הכנסייה פשוט. נשלח צוות לבצע את המשימה. ניתנה הפקודה לפוצץ והכנסייה לא זזה. הצוות כולו מייד הוצא להורג על הפרת הפקודה של סטאלין. זה נמשך כל היום, צוותים הגיעו, ניסו לפוצץ, והכנסייה לא רעדה אפילו. עוד ועוד אנשים הוצאו להורג. כעבור יממה הכנסייה נכנעה.

שרידי הכנסייה נשארו במקום עד 1958. עד שהוחלט לבנות שם בריכה ציבורית. הראשונה, הגדולה והמפוארת ביותר שראתה מוסקבה. הבריכה נבנתה. כעבור כמה שנים היא התחילה להתכסות בירוקת, ענני אדים שריחפו מעליה הגיעו למוזיאונים הסמוכים ופגעו קשה ביצירות האמנות. אבל הנורא מכל היה הסירחון שהיא הפיצה, הוא היה בלתי נסבל ובלתי מוסבר

כל זה נמשך עד תחילת שנות ה-90, כשהוחלט לבנות את הכנסייה מחדש. למעלה ממיליון תושבי העיר תרמו כסף לבניית הכנסייה.



מהכנסייה יוצא גשר הפטריארך מעל נהר מוסקבה. וזה הנוף שנשקף מהגשר אל הנהר מוסקבה. מצד אחד הקרמלין. 



ומצד שני רואים פסל ענק ומכוער של פטר הראשון על הספינה. שוב של האדריכל צריטלי.




הערת המחברת

 

מוסקבה תמיד הייתה האחות החורגת של סנט פטרבורג. הצארים התגוררו בפטרבורג (למעט איבאן האיום שהעדיף לגור בקרמלין), וגם המהפכה הארורה התחילה בה. אבל מוסקבה תמיד הייתה עיר הכנסיות. רק כנסיות פרבוסלאביות (להבדיל מפטרבורג). המושג "ארבעים פעם ארבעים" (שברוסית נשמע הרבה יותר טוב) מתייחס ל-1600 הכנסיות שהיו בעיר עד למהפכה. אחר כך היו 70 שנות עבדות. כיום מספר הכנסיות מתקרב לזה המקורי בצעדי ענק. ראש העיר בונה אותן בקצב מסחרר. רובן במרכז העיר. גם לזה יש סיבות אבל הן כבר מתחום הפוליטיקה ולא התיירות.




מה עושים במוסקבה בגשם?


מהבוקר יורד גשם. הטמפרטורות צנחו לפלוס 16 קר, אפור, לא כיף. רצינו לנסוע לקרמלין. לבפנים שלה קרמלין כי כיכר האדומה זה רק הבחוץ שלו. אבל גשם, אי אפשר לצלם וגם שום חשק לצאת מהמיטה אין. במוסקבה מחשיך אחרי 11 בלילה והזריחה בסביבות 5 בבוקר כבר. ככה ששינה ארוכה אין לנו. בודקות תערוכות שונות, מתווכחות בעצלנות אם בא לנו או לא בא לנו (לא בא לנו), יוצאות לסופר הקרוב לקניות (הנה, שרפנו 43 דקות), אחר כך תוכנית טלוויזיה שאמא חייבת לראות. ועוד שעתיים צריך לאכול אז למה לצאת עכשיו. בסביבות שלוש בצהריים מחליטות לצאת. מחליפות קצת כסף ומתחיל לטפטף. מבלי לחשוב פעמיים עושות אחורה פנהואת המשך היום אנחנו מבלות בהליכה איטית מהמיטה למקרר ובחזרה. אז מה עושים במוסקבה בגשם? הולכים למוזיאונים. בטח. חייבים. או שנשארים במיטה עם ספר טוב. 


המטבח המוסקבאי שלנו



קרמלין


שמש יפה מעירה אותנו כבר בשש אבל עד שמונה אין על מה לדבר שנצא מהמיטה בכלל. ארוחת בוקר זה קדוש. גם מנוחה אחרי ארוחת בוקר. אם כי קצרה, אחרת אנחנו שוב רעבות. בעשר יוצאות מהבית ישירות לקרמלין.

מגדל הכניסה למתחם הקרלמין



קרמלין זה חתיכת שטח עם ים של מבנים אדמיניסטרטיביים, עם כיכר הכנסיות ואולם קונצרטים מכוער שתקוע כמו לא משנה מה לא משנה איפה.

אולם הקונצרטים המכוער


אנחנו הולכות באמצע הכביש מבלי לחשוב בכלל שבתוך קרמלין נוסעות גם מכוניות. שוטר חביב צועק לנו "נערות, יש מעבר חציה שם, תחצו רק בו". האושר מה"נערות" ממלא אותנו ואנחנו נכנסות לחצר נחמדה של בניין יפה. כאן פוגשים אותנו כבר שלושה שוטרים ושוב "נערות, אין כניסה לפה". ואנחנו כבר לגמרי מרחפות באוויר.


בצעדים קלים אנחנו מגיעות אל תותח הצארים או "מלך התותחים" – שזה תרגום מדויק יותר. נבנה ב-1586.



לידו "מלך הפעמונים" (פעמון הצארים) נבנה ב-1733. שוקל כ-200 טון. בזמן עבודות יציקה הוא הונח על משטח מברזל ועליו משטח מעץ, בעקבות שריפה שפרצה ב-1737 משטח העץ התחיל לבעור. האנשים שהגיעו ניסו לכבות את השריפה עם דליי מים, כתוצאה מכך נוצר סדק בפעמון וחלק קטן ממנו (כולה 11.5 טון) נשבר.



מכאן נפתחת כיכר הכנסיות. ים של כנסיות יש כאן. יפות... ומבנה אחד ששימש כבית מגורים, חדר אוכל וכו' לכמרים, לנערי מקהלה, נזירות וכל הצוות של הכנסיות האלה. בפנים אסור לצלם.



כל הכנסיות בפנים דומות לכנסיה היפה שבמנזר הנערות - קירות מצוירים וקיר של איקונות נוצצות. השמות ממילא לא יגידו לכם הרבה. אז סתם תיהנו מהנוף.



שימו לב לצלבים שעל הכנסייה הזאת. קודם הצלב, ומתחת במהופך חצי סהר, לסמל את עליונות וניצחון הדת פרבוסלאבית על כל השאר.






יצאנו מקרמלין לכיוון כיכר האדומה, עברנו שוב ליד פארק אלכסנדרובסקי ושדרת מנז'. 



ומשם המשכנו לסמטת Kamergerdsky שבה נמצא התיאטרון האמנותי של מוסקבה על שם צ'כוב. את אחד המייסדים שלו, סטניסלבסקי, פגשנו בבית קברות. ליד התיאטרון נמצא בית ספר למשחק. היום מבחני כניסה וצעירים שמגיעים מכל קצוות רוסיה ממלאים את הרחבה שליד בית הספר.


אני מוכרחה כאן וידוי קצר, בשבילי התיאטרון הזה הוא כמעט בית המקדש. הסמטה הזאת הייתה אחת היפות בעיר. כיום היא מלאה בבתי קפה ומסעדות. מה שמעניין שכמעט כולם איכשהו משתמשים במילים "צ'כוב" ו-"השחף" בשם שלהם: "השחף המעופף", "ליד השחף", "מתחת לשחף", "אצל צ'כוב בחצר", "שחף וצ'כוב לנצח", "מתחת לצ'כוב בלי השחף". טוב, המצאתי כמה אבל לא רחוק מהאמת. כרגיל הנטייה הזאת להגזמה לא מיטיבה עם היופי של העיר.

התיאטרון האמנותי ע"ש צ'כוב



פארק אקווריום, ביתו של בולגקוב ואגמי האבות


לקראת ערב החלטנו לצאת לסיבוב קצר. התחלנו בפארק אקווריום. פארק שבתוכו שוכן תיאטרון "מוס-סובייט". כמה מזרקות נעימות, מלא ירוק, ילדים וקהל שמתחיל להתאסף לקראת הצגת ערב.


ראינו מעט מאוד ילדים במוסקבה. רובם בפארקים ולא ברחוב. אולי בגלל שיוני זה כבר חופש הגדול וכנראה רובם נסעו לחופשה המסורתית ב"דאצ'ה" (בית הקיט) ואולי בגלל שפשוט יש מעט. כמעט ולא ראינו נשים בהריון, נשים עם עגלות ראינו שתיים בלבד. יתכן וההורים הטריים מעדיפים להתגורר בפרוורי העיר. גם בגלל שמחירי השכירות במרכז מתחילים מכמה אלפי דולרים לדירת חדר. 


אבל המטרה העיקרית של היציאה מהבית הייתה לבקר את בולגקוב, או יותר נכון את הדירה מספר 50 בבית שבשדרת סדובאיה הגדולה 312 ב'. על פי הספר "האמן ומרגריטה" (או בגרסה הישנה "השטן במוסקבה") השטן שקפץ לביקור קצר בעיר התאכסן בדיוק בכתובת הזאת. יש במקום עכשיו מוזיאון שנקרא "ביתו של בולגקוב" שלא נכנסנו אליו. 


בזמן שצילמתי נפתחה הדלת וממנה יצא חתול שהתיישב ליד המדרגות. כעבור דקה הדלת של המוזיאון נפתחה שוב והפעם יצאה ממנו האישה שבתמונה. מי שקרא את "האמן ומרגריטה" יסכים איתי שאלה דמויות לגמרי ברוח הספר. עוד רגע היה נדמה לי שאשמע את הצחוק המתגלגל של השטן. מי שלא קרא את הספר (מומלץ) יכול סתם ליהנות מהסיטואציה.


עולים לקומה השלישית של הבניין. בניין מגורים רגיל לגמרי. דלת צדדית ועליה כתוב מס' 50. בפועל באותה "דירה ארורה" התגוררו כל השנים אנשים רגילים שלא היה להם שום קשר לספר או לשטן. במשך שנים חדר המדרגות כוסה בגרפיטי אינסופי. דיירי הבניין שכמובן סבלו מהרעש, הלכלוך וכל מה שהשאירו אחריהם מעריצי הספר צבעו פעם אחרי פעם את הקירות. למחרת היום הכול כוסה מחדש בגרפיטי.

 


בתחילת שנות 2000 "הדירה הארורה" נמכרה למוזיאון. אנשי המוזיאון שחזרו בדייקנות על פי הצילומים את הגרפיטי ההיסטורי. לילה אחת ב-2006 כל הקירות כוסו בצלבי קרס. הנזק היה כל כך גדול שלא הייתה ברירה אלא לצבוע הכול מחדש. רק חלקים קטנים מהקירות "ההם" נשמרו. גרפיטי חדש מכסה היום את הקירות. לרוב סתם מילים חסרות עניין, פה ושם ציטוטים מהספר.


הנה כך נראו קירות הבניין כשביקרנו פה בשנים הקודמות. רק לצורך התרשמות והשוואה.


מאוכזבות למדי יצאנו משם אל אגמי האבות. שם, על פי הספר השטן הופיע לראשונה במוסקבה. אני מתעכבת על הספר כי אם תיאטרון האמנותי הוא בית המקדש הרי שהאמן ומרגריטה זה התנ"ך שלי. זה הרבה יותר מסתם ספר. זה חבר שמלווה אותי כבר שנים ארוכות. אחד כזה שתמיד יש לו את התשובות הכי טובות לשאלות הכי גרועות.

אגמי האבות נמצאים במרחק הליכה מהדירה הארורה וקרובים מאוד לשדרה הראשית טברסקיה. 



הפארק שבו היו האגמים (כיום נשאר רק אחד) מלא ספסלים, מתקנים לילדים וכלבים שמוציאים את בעליהם לטיול. פסל ענק של קרילוב ובהמשך כמה קטנים של דמויות מהמשלים שלו, שוב "היצירות" של אדריכל החצר צריטלי...


על שפת האגם מתאספים צעירים. בני 12-14 ומעלה. כולם שותים, כולם מעשנים. אבל מאוד שקט שם. אולי כי הערב רק התחיל. 


עוד שתי נערות מהאגם. לשתיהן אגב היה בקבוק שתייה קטן. אחת הסתירה אותו בתיק (ראיתי, ראיתי).


השנייה לא טרחה להסתיר.


סיבוב נוסף באגם והביתה. השעה התקרבה לעשר. ברחובות שלטו הצעירים שכבר היו די מתודלקים. המוני השוטרים שממלאים את מרכז העיר העלימו מייד את אלה שהיו מתודלקים במיוחד.

בדרך הביתה נכנסנו למאפיה לקנות קצת מתוקים לערב. כי כבר לילה ועוד לא אכלנו. על קיר המאפייה תעודת כשרות מהרבנות הראשית של מוסקבה (למי שזה חשוב לו).

מוכרת כשרה 



תעודת כשרות


אוויר ומים


האוויר במוסקבה לא נקי. לא מזוהם בצורה קיצונית אבל לא צלול כמו בטירול למשל. אוויר של  עיר ענקית (11 מיליון תושבים + 4 מיליון מבקרים מדי יום). לעומת זאת מי ברז לא ראויים לשתייה. אסורים לשתייה בעצם. אל תנסו לבקש במסעדה "כוס מים". אל תמלאו בקבוק ריק של מים מינרליים במי ברז. אל תתקמצנו. מים מינרליים עולים דולר וחצי, כדורים נגד שלשול - 3 דולר.




סיפור הפרוורים

 

פרוורי מוסקבה היו תמיד האזור החביב על אצולת העיר (כשלעיר עוד הייתה אצולה). שם הם בנו את האחוזות המפוארות שלהם, שם אירחו, נחו, השתזפו ולבטח גם שתו. הרוזנים, הדוכסים והנסיכים הושמדו בשיטתיות אחרי המהפכה. אבל האחוזות נשארו עד היום. ניתן בקלות לבלות שבוע ויותר רק באחוזות האלה. אנחנו מסתפקות באחוזה של הרוזן שרמנטייב שהיה מקורב לצאר, אהב לחיות טוב, ביקר הרבה בפריז והיה מאוהב בוורסאי. את האחוזה שלו Kuskovo הוא בנה בהשראת הארמון הצרפתי.

אנחנו מגיעות לקוסקובו בקו מטרו ישיר, כחצי שעה ממרכז העיר. כשאנחנו יוצאות מהמטרו התחושה היא של קפיצה אחורה בזמן. מראות שאפיינו את מרכז מוסקבה בתחילת שנות ה-90 חוזרים על עצמם כיום בפרוורי העיר. דוכנים אינסופיים שמוכרים תוצרת סין ותורכיה (לא קונה פרינציפ), קיוסקים עם נקניק ודאודורנטים, אנשים שלא מזכירים בכלום את תושבי מרכז העיר - עייפים, שיכורים, קשיי יום, גברים עם גרביים בסנדלים, נשים עם גרביוני רשת ונעלי עקב מוזהבות. אנחנו עולות על אוטובוס וכעבור עשר דקות יורדות בפארק הלאומי קוסקובו.



בחוברות של הטיולים המאורגנים מכנים את קוסקובו "וורסאי של מוסקבה". 


האחוזה כוללת שני ארמונות מרכזיים שביניהם מחברת שדרה מקסימה עם פרחים ופסלים. באחד הארמונות שוכן המוזיאון לקרמיקה. בשטח האחוזה פזורים מבנים שהרוזן הביא במיוחד מכל רחבי אירופה כדי להוסיף למקום שיק אירופאי, תרבותי יותר – בית הולנדי, בית שווייצרי ועוד. אבל בינינו, הכי מרשים זה הירוק האינסופי של המקום.


אנחנו מגיעות אל ביתן ה-Groto (מערה). ביתנים כאלה קישטו אחוזות ופארקים של אירופה במאה ה-16. זה התחיל באיטליה והפך לפופולרי מאוד בכל רחבי אירופה. בהתחלה ביתנים כאלה שימשו כחדרי רחצה. אחר כך התחילו להשתמש בהם לאירוח ולמנוחה בימים חמים. ייחודו של הגרוטו שכל הבפנים שלו עשוי מצדפות. הקירות מכוסות בשברי זכוכית, אבנים מהים וצדפות. הגרוטו של אחוזת קוסקובו נבנה ב-1760 על פי הפרויקט של אדריכל שהיה ואסאל של הרוזן שרמנטייב. בביתן כמובן אסור לצלם. מילים מתקשות לתאר את הקסם הזה. הנה הגרוטו מבחוץ.


והנה מצאתי בגוגל תמונה מבפנים להתרשמות.


הסתובבנו באחוזה שלוש שעות. טיילנו בשבילים, ישבנו ליד האגם, נחנו על הספסלים. מזג אוויר היה של חורף ישראלי ואביב מוסקבאי 18+ ומעונן. היו מעט מאוד אנשים וכמה חתונות (תמונות החתונה באחוזה קוסקובו זה משהו שמקביל לתמונות בשקיעה ביפו, כנראה). הנה כלה אחת שהספקתי לתפוס מאחור כי היא מיהרה לרכב הצנוע שהמתין לה.

 

הכלה הממהרת



הרכב הצנוע


שבע מפלצות של סטאלין


בשנות ה-30 סטאלין הגה פרויקט גרנדיוזי. להקים ליד קרמלין פסל של לנין בגובה 300 מטר. כדי "לתמוך" מבחינה עיצובית בפסל הזה הוחלט לבנות ברחבי העיר 13 בניינים ענקיים, שביחד עם 300 מטר של לנין ייצרו איזו שהיא הרמוניה עירונית (אם אפשר לקרוא לזה בכלל הרמוניה). בזמן שבנו את הבניינים הבינו גם שאם אכן לנין יהיה בגובה 300 מטר, הראש שלו יהיה מכוסה בעננים באופן קבוע. לכן הוחלט להתקין תותחים מיוחדים סביב הפסל לפיזור העננים.

אחרי שנבנו 7 מפלצות, פרצה מלחמת העולם השנייה הפרויקט נגנז. 7 מפלצות גרות במוסקבה. רואים אותן מכל מקום. אי אפשר להבין את הגודל הזה אם לא עומדים ליד. תתרשמו, תנסו לדמיין כמה מכוער ומרתק זה נראה במציאות.




אוכל יפני, חברתי היפה ומוסקבה הישנה


בבוקר אמא ואני מתפצלות, כל אחת יוצאת לפגוש את החברים שלה. אני פוגשת את חברתי האהובה לנה, מעצבת במה ותלבושות מהמפורסמות ברוסיה כיום. לפני שבוע זכתה באוסקר הרוסי לתיאטרון על עיצוב במה ותלבושות לאופרה. לא התראינו כמה שנים והצרחות שלנו מרעידות את קירות המטרו. אנחנו מתיישבות במסעדה יפנית ושוקעות בשיחה ובאוכל. כעבור ארבע שעות וכמה ליטרים של בירה ירוקה אנחנו יוצאות לטיול נינוח ברחבי העיר.

לנה היפה ובירה ירוקה


אנחנו חולפות ליד גורקי פארק (שיש בו לונה-פארק ענק), וליד פארק אמנותי שבו פסלים שונים. לנה מעקמת את האף ואומרת שפשוט לא נמצא להם מקום במחסנים. אני מבינה קטנה מאוד באמנות. אבל אני מאמינה גדולה מאוד בלנה. 



אנחנו חוצות את הגשר שעל נהר מוסקבה וממשיכות לאחד האזורים העתיקים של העיר, שכונת ובה Ostozenka בתים מכל הסגנונות, יפים, נקיים. לנה מכירה כל בית, יודעת באיזה סגנון נבנה, באיזה שנה ומי בנה אותו. אני כמובן לא זוכרת כלום ורק נהנית להקשיב לה.

הבתים שלנה אוהבת




אנחנו ממשיכות לשדרת גוגול השקטה ושם נתקלות בפסל שמעורר בנו צחוק היסטרי למראה הכיעור המגוחך שלו. פסל ענק של סופר שולוחוב שיושב באיזה סירה מוזרה, אבל הוא לא העיקר ואני אפילו לא מצלמת אותו. מאחוריו קומפוזיציה שמסמלת נהר (מים זורמים מלמעלה) וראשים של סוסים, שכנראה טובעים (או מתחרים בשחייה בסגנון חופשי). אנחנו מתפוצצות מצחוק, האנשים מסתכלים עלינו, לא מבינים מה מצחיק בפסל כל כך "טראגי".

הסוסים שלנה לא אוהבת


זאת בעיה נוראית, אומרת לנה, הפסלים המכוערים האלה שפזורים בכל רחבי העיר הם אלה שמעצבים את הטעם של האנשים, את המושגים שלהם באמנות. או בציטוט מדויק של לנה: "דופקים להם את המוח ואת חוש האסתטיקה והופכים אותם לדבילים סובייטים ממוצעים"...


אנחנו נפרדות בנשיקות וחיבוקים. זה היום האחרון שלי במוסקבה, לנה טסה מחר לקצה אחר של רוסיה לעבוד על הצגה חדשה. אני חוזרת הביתה לארוז, לאכול כמובן, ובעיקר לנסות להבין איך הספקתי לראות כל כך מעט.



מדומודדובו לנתב"ג


הדרך לנמל לוקחת שעתיים. בגלל יום שישי מרכז העיר פקוק ואנחנו עוקפים אותו בכביש הטבעת של מוסקבה. הכול עובר פחות או יותר חלק. המחירים בדיוטי מטורפים, מחירי הקפה עוד יותר. מה שלא אומר שוויתרנו על אספרסו. לא וויתרנו אבל לא הפסקנו לקטר. במטוס לפני ההמראה תחושת ההחמצה ממלאת אותי. כל כך הרבה חברים שלא הספקתי לחבק, כל כך הרבה הצגות שלא ראיתי, כל כך הרבה תערוכות שלא ביקרתי, שמונה ימים מה עשיתי, מה? הדמעות כבר כאן אבל אני נזכרת שמוסקבה לא מאמינה בהן. עוצרת את הנזילה ומבטיחה שבפעם הבאה הפגישה שלנו תהיה הרבה, הרבה יותר מעמיקה.



תובנות סובייקטיביות


1. מוסקבה מדהימה.

2. מוסקבה לא דומה לשום עיר אחרת בעולם. 

3. מוסקבה יפה, מכוערת, מרתקת, מרגשת, מעצבנת,מטרידה, מהנה, מסקרנת, מפחידה, אבל כל זה עושה אותה לאחת והיחידה במינה.

4. הזמן שכדאי להקדיש לעיר הוא לפחות, לפחות 6-7 ימים בפעם הראשונה. בפעם השנייה אפשר להישאר בה בין עשרה ימים לשבועיים. להיכרות מעמיקה יותר.

5. זאת לא עיר של סופ"ש חפוז. זאת עיר שדורשת הכנת שיעורי בית, השקעת זמן בתכנון המסלול, רצוי היכרות כלשהי עם ההיסטוריה הרוסית, עוד יותר רצוי ולו במעט להכיר את האותיות הקיריליות.

6. לדעתי זאת טעות לשלב את מוסקבה עם סנט פטרבורג. אחרי כשבוטלו האשרות לרוסיה השילוב הזה כבר לא מתבקש. זה כמו לשלב את לונדון ופריז בשבוע רק בגלל שהן די קרובות אחת לשנייה.

7. המרחקים עצומים. מה שנראה במפה כקרוב או סמוך, נגיד מרחק של תחנת מטרו אחת, יכול לקחת לפעמים גם 40 דקות הליכה זריזה. לכן רצוי לתכנן את הימים בהתאם ליכולות הפיזיות ולא לנסות לבלוע הכול בבת אחת ובביקור אחד.

8. כל יום יש אירועי תרבות כלשהו איפה שהוא בעיר - תערוכות, הופעות, קונצרטים, קרקס, בלט, אופרה, הפגנה. לא חייבים לדעת את השפה כדי לצאת בערב. חייבים רק זוג רגליים רזרביות.


9. מוסקבה מדהימה, כבר אמרתי?






כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: