עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

בולגריה חורף 2010

22/08/2014 14:10
אלונה

סוסים בשלג




איך הכול התחיל


זה התחיל בשלהי הקיץ. ישבנו שלוש חברות J, V ואני בחצר, הילדים שיחקו, הכלבים השתוללו, המרטיני היה קר והלחות בלתי נסבלת. השיחה זרמה בעצלתיים. מבין אדי החום והמרטיני שמעתי מילים "סוסים, שלג, בולגריה, פברואר". לא ייחסתי לזה שום חשיבות. ואז שמעתי את J שואלת את "  V תגידי A (אני, אני), תבוא?" V צחקה ואמרה "זאתי? בחיים לא!".

לקראת הערב הגיע הצאר הרוסי שלי לאסוף אותי. ושוב נשמעו המילים "סוסים, שלג, פברואר". הצאר חייך חיוך גדול ואמר "היא? (אני, אני) אין מצב".

כשכבר עמדנו בשער התקשרה אמא שלי עם משהו נורא דחוף כרגיל. כדי קצת לדלל את השיחה אמרתי לה "את יודעת סוסים, שלג, בולגריה, פברואר, V  נוסעת, J נוסעת, מה את אומרת?".אמא, מבלי לקחת נשימה נוספת פלטה "פרה טירולית על סוס בולגרי, נראה לך".

ואז בא הכעס. כי כולם ידעו בוודאות ש-"זאתי? בחיים לא!". למה זאתי לא? כי זאתי לא רכבה מעולם על סוס? כי זאתי לא עשתה סקי כבר 35 שנים? כי זאתי לא עושה שום דבר בלתי צפוי כבר 835 שנים? כי זאתי כבר נגמר לה הסוס וכולם יודעים יותר טוב מה זאתי יכולה ומה זאתי לא יכולה? באמת?????!!!!!!!!

לקחתי נשימה עמוקה והודעתי "אני באה". יצאתי משם מלווה במבטים מופתעים של כולם, בראש מורם ותפילה קטנה בלב שחודש פברואר לא יגיע לעולם

 

המראות נחיתות העברות

 

אבל הוא הגיע, הפברואר הזה. בשעות הצהריים יחד עם הנסיך הקטן, חברתי V והנסיכה הקסומה (חברתו של הנסיך מגיל שנה), נכנסנו בשערי גן עדן המכונה נתב"ג. ביד אחת מזוודה ובשנייה מנסה לסדר נואשות תחתוני פלנל שהובאו רק שנתיים קודם לכן מבולגריה וכעת מרוב התרגשות התחילו לגרד נורא. תוך עשר דקות סיימתי את "ארזת לבד" ויצאתי מתגרדת קלות אל מרחבי הדיוטי.

שער העלייה למטוס, פוגשים את החבר'ה שנוסעים איתנו. סך הכול שמונה מבוגרים ושני הילדים. הטיסה קצרה, לידינו קבוצה גדולה של רופאים שנוסעים לבולגריה לסקי ודיג חורפי, זה שמתחת לקרח. במקרה בתיק של אחד מהם מתגלה בקבוק קוניאק, אחרי כמה סיבובים של "לחיים" כבר מכריזים על נחיתה.

 אוספים את המזוודות ויוצאים החוצה. שמונה גרונות בבת אחת פולטים צעקה "וואו". האוויר הזה, הקר, הצלול, הנקי לא משאיר ריאה אחת אדישה. הנסיך רואה ערימה של שלג די מטונף ובצרחות "אמא, זה בדיוק כמו בקיץ בגרוסגלוקנר" נופל לתוכה. הנסיכה מצטרפת אליו. אהה, ואין הסעה. כלומר אין אוטובוס שיאסוף אותנו. הוא בדרך. 40 דקות אנחנו עומדים בחוץ ונושמים. עושים היכרות מהירה, הרוב כבר היו במסעות כאלה, בקיץ ובסתיו, עשו גם סוסים וגם סקי, לכולם זה המסע הראשון שמשלב את שתי החוויות.

 

נסיך ונסיכה במרחבי הדיוטי


נסיך ונסיכה והשלג הראשון

כעבור 40 דקות מגיע אוטובוס ורוסין יוצא ממנו. רוסין הוא בולגרי ענק, שביחד עם חברתי J אחראי לכל הטירוף הזה. 

אנחנו לא סתם קפואים, אנחנו כבר מזמן עשרה גושי קרח. הילדים נרדמים מייד בספסל האחורי. במעבר עומדת צידנית ובתוכה צנצנת ענקית של מלפפונים חמוצים ובקבוק של 2 ליטר ראקיה ביתית שזה סוג של וודקה רק בחוזק כפול בערך. וזה הרגע שבו אני מבינה סופית שאני כאן, בבולגריה אהובתי.

ראקיה ראשונה


נוסעים בחושך לבורובץ ומתלהבים מכל ערימת שלג בדרך. נסיעה של כחצי שעה ומגיעים לאתר. זהו מעין כפר נופש שנקרא YAGODA כשני ק"מ מהאתר העיקרי. בקתות עץ מפוזרות בשטח ובקתה גדולה אחת של המסעדה.

קר מוות בחוץ. בפנים עוד יותר. החימום פועל, רק שכנראה הפעילו אותו לא מזמן. אנחנו מוציאים את הביגוד התרמי, הפליזים, כובעים וגרבי צמר. במקרר מחכה לנו ארוחת ערב קלה, תה חם עם דבש ואנחנו נופלים לשינה מתוקה.






עגלה רתומה ומלכודת זאבים


במשך הלילה הבית התחמם אבל בבוקר עדיין קר. השמיים די קודרים. הולכים לארוחת בוקר. ילדי ישראל שלא מורגלים ללבן הזה, קודם כל נשכבים בתוכו, אחר כך קוברים שם אחד את השני. כעבור שניות הכפפות רטובות, הנעליים רטובות, הגרביים קפואות והילדים מתחילים להכחיל. הרצאה קצרה שכוללת בעיקר צעקות שלי והסבר מושכל של V איך להתנהג בשלג, חזרה לבקתה להחלפת הבגדים וקדימה ארוחת בוקר.

ילדי השמש הישראלים בשלג הבולגרי


הארוחה מצוינת ובסופה אספרסו ארוך. חם בפנים, בחוץ שלג וקר, למה צריך לצאת? מי צריך סוסים? מה אני עושה פה בכלל ולמה לא נותנים לי להתכרבל בשקט פה, על הספסל הנוח הזה?

מגיע איש גדול עם כובע עשוי מפרוות זאב במעיל אדום. הבנות של החבורה מתנפלות עליו בנשיקות וצעקות שמחה. זהו אוגי, מדריך רכיבה שעשה איתם כבר כמה וכמה מסעות.

מוכנים? אני מנסה להסביר שממש לא, לא מוכנה. אבל מי שומע אותי בכלל? נכנסים לרכבים, נוסעים לאורווה של אוגי. ושוב הנשיקות והצרחות חוזרות על עצמן. הפעם הן מכוונות ל-ואסקה, הבן של אוגי, ולסוסים כי מסתבר שגם את הסוסים כולם מכירים. חוץ ממני כמובן.

אוגי והסוסים


אני מתרכזת בשני הכלבים של אוגי, הנסיך ב-"כרכרה" שלנו, עם שני סוסים - ארסנאל ורמבו. אני ניגשת מתוך נימוס ללטף את ארסנאל. כעבור כמה רגעים מרגישה חום מוזר בחזה. ארסנאל מרוב התלהבות לועס את המעיל שלי ביחד עם מה שיש מתחתיו. בקושי רב מוציאה את חלקי הגוף הלעוסים מתוך פיו של הסוס.


יאללה, עולים על סוסים. הנסיך ואני נכנסים לעגלה. אוגי מוריד את השמיכות האדומות שחיממו את הסוסים וזורק אלינו. מיותר לציין שהריח עוצר נשימה ממש. אנחנו יוצאים לדרך, עוברים באתר הסקי בורובץ. האתר די ריק באמצע השבוע. האנשים מחייכים, מברכים, מצלמים אותנו (נו בטח, איפה עוד הם יפגשו כל כך הרבה חולי נפש במקום אחד?). אנחנו ממשיכים אל ההרים.


העגלה שלנו 




אנחנו מתחילים לקפוא. לא סתם, האצבעות של הרגליים כואבות מרוב קור, הידיים לא זזות, הנסיך מתחיל להירדם ואני מסבירה לו איך להזיז את האצבעות, איך להישאר ער כי ידוע שמי שנרדם בשלג, קופא למוות. אבל הנה אנחנו מגיעים. המקום נקרא הסלע השחור. למה? אהה, כי הוא שחור בדרך כלל. רק שעכשיו הוא כמובן כולו לבן. ברגע שאנחנו נעצרים אוגי תולש מאיתנו את השמיכות, למרות התנגדותי העזה וניסיונות כושלים להחזיק בהן עוד קצת, הוא לוקח אותן ומכסה בהן את הסוסים.

 


יורדים מהעגלה ומתיישבים ליד שולחן עץ. ואז נשמעת זעקה נוראית של אוגי "ואסקה, שכחת את בקבוק הראקיה!". ואסקה, בן 24, כולו פוזה שמיועדת לכבוש את ליבן של תיירות מארצות החמות, מסמיק, מגמגם, מוציא מכיס המעיל (שגם הוא תפור מפרוות זאבים כמובן) פלאפון מחייג צועק משהו ואומר, טוב, בינתיים נלך לתצפית.

וסקה הכובש

הולכים בשלג שמגיע עד הברכיים. ואסקה מפלס לנו שביל ומוביל אותנו אל נקודת התצפית. המקום עצמו שני מטר על שני מטר, מכוסה קרח, מעקה קטן ורעוע, ומתחתינו תהום אינסופית. יש לי ביד כוס יין ואני נותנת לנסיך ללגום. תוך שניות הילד נהיה שקט ומאושר וגם חם לו. ואל תגידו לי שזה לא חינוכי. לא חינוכי זה להשאיר ילד לקפוא למוות על הסלע השחור. 

נסיך קפוא

הנה, הסלע הזה נקרא מלכודת זאבים, מספר אוגי. למה? כי הלהקה בוחרת את שני הזאבים הגדולים ביותר, הם מוצאים צבי, רודפים אחריו ומכוונים אותו אל הצוק הזה. הצבי מרוב בהלה קופץ למטה. שם ממתינה לו להקת זאבים לארוחת צהריים. השנה, מוסיף ואסקה, יש לנו המון זאבים וגם דובים. יופי, באמת מחמם לי את הלב.

מלכודת זאבים

לאט לאט חוזרים אל המדורה. אהה, פיפי. הבנים פותרים את הסוגיה די מהר. אנחנו, שש בנות, מתקשות קצת בהתחלה. לא כי אין איפה. הנה, כל הסלע השחור לרשותנו, וגם מלכודת זאבים לא רחוקה במיוחד. הבעיה היא אחרת, יש עלינו בין 3 ל-6 שכבות של ביגוד. לבסוף גם את החוויה הזאת אני עוברת בגבורה. מי שלא השתינה בחורף מתחת לעץ אשוח מכוסה שלג, כשסביבה עוד ארבע בנות באותה הפוזה, וזאת ש"לא צריכה" מצלמת את כולן, מי שלא חוותה את זה על בשרה, לא יודעת מה הוא אושר. יהיו עוד הרבה חוויות במסע הזה, אבל הפיפי הראשון בשלג נחרט בזיכרוני לעד. לא, התמונות לא מצורפות. 

התצפית 

אנחנו חוזרים ל"מחנה" שלנו. אוגי כבר שם קומקום עם שלג על המדורה ומאוחר יותר יהיה לנו תה חם עם דבש. אבל מי זה בא? מי זה? כן! זה סורין שדוהר אלינו על הסוס הלבן ובכיסו בקבוק ראקיה הנשכח!

מנוחת הלוחמים




ארוחת צהריים של מלכים – נקניקיות וטוסטים על המדורה, ראקיה, יין ותה עם דבש. ותראו לי מלכה אחת שאכלה ארוחות טובות מאלה. אנחנו יושבים ונהנים מכל שנייה, השקט האינסופי, הלבן המסנוור, החברה הנעימה. 

אוגי מתחיל לשיר. J מצטרפת אליו, גם ואסקה וסורין. שיר במקדונית על נערה מקדונית שהייתה כמובן אומללה עד שפגשה את הנער המקדוני. בקיצור אין לי מושג על מה השיר. אבל הם שרים כל כך יפה.

שיר הנערה המקדונית


הגיע הזמן לחזור. הנסיכה מתבכיינת כי קר לה ומבקשת לשבת איתי בעגלה. הנסיך מוותר לה ועולה על הסוס במקומה. הגאווה שלי לא יודעת גבולות. 

גאווה של אמא


אנחנו שוב מתכסים בשמיכות האדומות. יוצאים לדרך. ושוב הם שרים. ברוסית, בבולגרית, במקדונית. הם שרים ואני מסתכלת סביב, סופגת כל שנייה, כל רגע, כל פתית של שלג לתוכי, ממלמלת "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם".

שלא יגמר לעולם



אנחנו חוזרים לאורווה, נפרדים מסוסים, עולים על רכבים ושבים לכפר שלנו לארוחת ערב בולגרית שנמשכת עמוק אל תוך הלילה (עד תשע בערב בערך). העיניים נעצמות, האוויר הזה משכר. כן, גם ראקיה כמובן, אבל בעיקר התחושה הזאת של אושר לא מציאותי פשוט. 



אני על הסוס (עד שנפלתי ממנו)


מתעוררים בבוקר, הבקתה שלנו לוהטת כבר. בבגדים קצרים לאט מתחילים לשים את השכבות, עוד אחת ועוד אחת, ועוד זוג גרביים ועוד אחד. גרבי סקי הם אגב הפתרון הטוב ביותר לקור. גם שמיכת פוך, רצוי שתיים. אבל על זה אני יכולה רק לחלום.

בוקר טוב בורובץ


ארוחת בוקר, הסעה לאורווה. ואין עגלה. איננה. אוגי, סליחה, העגלה שלי? אוגי שעסוק בהכנת הסוסים אומר שהיום המסלול לא מאפשר עגלה. תעלי על סוס. בינתיים לכי תעשי היכרות איתו. סליחה? להכיר את הסוס?

אני ניגשת אל החיה הענקית הזאת ומתוך נימוס מגרדת לה ליד הזנב, כמו שאני עושה לכלב שלי. ואסקה צועק לי לא לעמוד ליד הרגליים האחוריות כי ארסנאל אוהב לבעוט. אני מתקרבת אל הראש שלו ואומרת לו בשקט "סוס, תהיה בן אדם, אם לא – תהיה מהר מאוד נקניק". הסוס מבין אותי ומבטיח להיות רגוע.

מתיידדת



בתנופה קלה ואסקה מרים אותי באוויר ו...אני על הסוס! אני על הסוס, יושבת, אני, יושבת על הסוס. וואי, איזה קטנים נראים כולם שם למטה. כי אצלנו, אצל אלה שיושבים על הסוס, כאן מלמעלה רואים הכול הרבה יותר טוב. 


עשר דקות ראשונות אני לומדת המון על מיקומם של האיברים הפנימיים שלי. הנה הכבד שלי כרגע החליף מקום עם הכליות, וזה המעי הדק שעלה לגרון. לאט לאט הכול נרגע. אני לומדת תוך כדי תנועה להתרומם בזמן שהסוס עובר מהליכה לריצה קלה, לומדת איך להאט אותו, איך לשים גז ואיפה לוחצים על הברקס. ובעיקר מתחילה ליהנות מעצמי ומארסנאל. הנסיך רוכב לצידי על רמבו.

הנסיך על רמבו


אנחנו מתקדמים אל תוך היער, שבילים לא שבילים, מטפסים, יורדים, עולים ומגיעים לשדה שלג אינסופי. ואסקה רוכב בראש התור ומפלס לנו שביל בתוך השטיח הזה. נעצרים למנוחה קלה.



אף אחד לא טורח לעזור לי לרדת ואני סתם נופלת מארסנאל. הנפילה הראשונה הרצינית אבל לא האחרונה כמובן. אנחנו מתמקמים על איזה גבעה קטנה. מדורה, נקניקיות, טוסטים, יין וראקיה. חם. השמש מחממת. ואסקה מתפשט ראשון ועושה לנו כמה תרגילים להדגמת היכולות המופלאות שלו לכבוש כל אישה בכל גיל ומכל מדינה. ותנסו להגיד שזה לא כך.





אנחנו לא עומדות במראות האלה, אנחנו גם רוצות. כן, ניחשתם נכון, אנחנו מתפשטות כמעט כמו ואסקה. כמעט – כי בכל זאת הנסיך והנסיכה איתנו, צופים בהתלהבות מה אמא של כל אחד מהם תעז או לא תעז לעשות.


והן מעזות, האימהות, ועוד איך. V ואני משחקות בליידי גודייבה. לבסוף לסוס נמאס. הוא מפיל אותנו ואנחנו עושות מקלחת שלג נהדרת. הילדים משפשפים אותנו עם השלג, השמש מחממת, קצת יין חם, קצת שרים ביחד, קצת שותקים, מצטלמים, מדברים ובעיקר נהנים מכל שנייה. 



שוב עולים על הסוסים. בדרך חזרה כל הגוף שמתחת לקו חזייה הרטובה מתחיל לכאוב. לא מהקור, מהשרירים שפתאום התעוררו לחיים. חוזרים אל האורווה. הפעם אני יורדת בקלות ובאלגנטיות. רק מה, הרגליים נשארות בצורת U הפוכה. ואסקה אומר, יש לך מזל שאת לא גבר כי בפעם הראשונה הביצים מה זה כואבות. כן, בדיוק שם כואב גם לי... 

בערב סאונה אצלנו בכפר הנופש, הנסיך מתגלגל קצת בשלג, ארוחת ערב בולגרית ושוב, השעון מראה כבר תשע, אנחנו נופלים מהרגליים וסוגרים את היום.



שעשועי שלג ונפילות קלות


בבוקר יורד שלג. לא כבד במיוחד, אבל יורד ויורד. השגרה חוזרת על עצמה, ארוחת בוקר מעולה, צילומי הכפר בשלג ונוסעים אל אתר הסקי המרכזי. לקראת סוף שבוע הוא מתמלא תיירים מכל העולם. קבוצות גדולות של ילדים. שקט שם. נינוח. אווירה של חג נעים. כולם מחייכים. מלא מסעדות ובתי קפה מסביב. אבל אנחנו הולכים למגרש ענק שבו אופנועי שלג.

J שואלת אותי אם יש לי רישיון נהיגה. ברור שלא. אהה, היא אומרת, לא חשוב, תכף יראו לך. מה יראו לי לא ברור. אנחנו חותמים על טופס כלשהו בבולגרית (לדעתי הצוואה) מקבלים קסדות ומשקפיים שמייד מתכסים אדים ונזרקים לתוך תרמיל גב. 




כן, אני יושבת בתוך אופנוע שלג. הנסיך מאחורי. המדריך אומר זה כפתור ברקס, זה כפתור גז. יאללה נוסעים. מה, לאן, איך, הלו?? אבל אני פה לא בשביל לשאול שאלות, אני פה בגלל שכולם אמרו "זאת? בחיים לא!". נזכרת בזה, מתמלאת אנרגיות חדשות ולוחצת על הגז.

כן כן זה באמת אנחנו

 

הדבר הענק הזה קופץ קדימה כמו ארסנאל אתמול. לוקח לי כמה שניות להבין שאסור ללחוץ בו זמנית על ברקס ועל גז. אנחנו שוב לכיוון ההרים. נוסעים בתור מסודר. הנסיך צורח מאחורה "אמא, את גדולה!" בשלב כלשהו אני מתחילה לעשות סיבובים נהדרים על השביל, הנסיך מתלהב, גם אני. העצמה הזאת שיש למכונה ולי בתור הנהגת היא פשוט אדירה. מרוב התלהבות אני מאבדת ריכוז, מאבדת שליטה ועפה מהדבר הזה.

חבטה חזקה בקסדה, כאב חד בכתף... ו-"אמא, אמא, את בסדר? תפתחי את העיניים בבקשה". הנסיך עומד מעלי, כעבור כמה שניות מגיעים המדריכים. מרימים אותי, כי מרוב צחוק אני לא מסוגלת לקום. מתיישבת שוב בתוך הכלי הזה ואנחנו ממשיכים. דוהרים קדימה אל הבלתי נודע בצבע לבן. מגיעים לגבעה מאוד מסודרת. על הגבעה בולגרי זקן עם שיניי מתכת. מדורה, מעליה נקניקים. פחיות קולה דבוקות לשולחן. אנחנו מתיישבים מסביב לשולחן ומהר מאוד מגיע יין חם עם תפוח עץ בכוס פלסטיק. כדי שהכוס לא תישפך מניחים אותה בתוך הפחיות האלה. הילדים זוכים לשוקו חם.





ושוב סוגיית הפיפי. הזקן עם השיניים, בגאווה אינסופית מצביע על שלט  WC שירותים! מסודרים! לא מתחת לעץ! הנה ככה זה נראה מבחוץ. בפנים עסקתי בדברים אחרים ולא צילמתי.



ושוב הפקודה לעלות על האופנועים. אבל קצת נמאס לי. אני יודעת שאני יכולה אז מה הטעם להמשיך? מושיבה את הנסיך מאחורי אחד משלנו, בעצמי עולה על טרקטורון מאחורי המדריך.

המדריך המנוסה שוכח להסביר לי שעל טרקטורון אין איפה להחזיק חוץ מאשר בבטן הענקית שלו. כמובן ברגע שהוא מתניע אני עפה גם מהטרקטורון. הפעם ללא נזקים מיוחדים. דוהרים במהירות מטורפת בשלג וחוזרים אל אתר הסקי.


גם מזה נפלתי, גם מההוא נפלתי



עכשיו הולכים לקבל ציוד סקי. כי לא היה לנו מספיק חוויות ליום אחד. נעלי סקי שוקלות בערך 90 קילו. הן ננעלות בקליק כזה בתוך המגלשיים ומרגע זה ההליכה היא כמעט בלתי אפשרית. אנחנו עולים למעלה. רוסין שהוא גם מדריך סקי מדופלם מלמד אותנו איך לעמוד, איך לעצור. ערפל כבד מתחיל לרדת על האתר. הכול מתכסה במסך חלבי. המראה מכשף.



אבל אני לא נהנית. פשוט כך. יורדת כמה פעמים אחר כך שוב עולה, מתחיל לשעמם אותי כל הקטע הזה, אני משאירה את הנסיך לרוסין ומחליטה להחזיר ציוד. ביני לבין המטרה (חדרון חם שבו השארנו את הנעליים הנורמליות שלנו) מפרידים בערך 100 מטר. הרי אין טעם ללכת אותם עם נעלי הסקי הכבדות ועדיף לגלוש. גולשת, כ-20 מטר מהמטרה נופלת. הפעם הנפילה מעצבנת במיוחד. אני שוכבת כמו צב על הגב. מכיוון שכבר ראיתי את החדר החם מול העיניים לפני שהחלטתי "לגלוש" הורדתי את הכובע ואת הכפפות. הידיים מאבדות תחושה מייד. אני ממשיכה לשכב על הגב. אין שום סיכוי לקום, הנעליים הכבדות, המגלשיים האלה תקועים הפוך, מקל אחד עף לי. אז אני שוכבת. מתנחמת בעובדה שיש לי ביטוח לחיפוש, איתור וחילוץ. לפתע קול אנגלי נעים שואל אותי אם אני צריכה יד. יד? הליקופטר אני צריכה. אבל גם יד זה משהו. הוא עוזר לי לקום. ואני מורידה את המגלשיים השנואים ובדילוגים קלים נכנסת לחדר החזרת הציוד, זורקת להם בפרצוף את הנעליים ביחד עם העלבון הקשה שלי. כמה אפשר ליפול ביום אחד.

עדיין עומדת


אני מתנחמת בשופינג קצר של כובע סקי. יש איזה עניין בין הגולשים שככל שהכובע מגוחך יותר כך הוא נחשב יותר. גם אני רוצה אחד נחשב. קונה 3. שיהיה. 


ומקנחת באספרסו כפול במסעדה שנקראת כמובן הדרקון השחור. בכלל כל הפאבים או המסעדות באתר נקראים דרקון שחור או נמר צהוב או פיראט אדום או דב לבן או סוס כחול.

בפנים הכול עשוי מעץ. מוסיקה של שנות ה-80, מסכי פלזמה ענקיים, המוני גולשים (וגם כאלה שלא) יושבים עם הציוד, שותים, נחים, מדברים. מדי פעם נפתחת הדלת ומכת קור נכנסת פנימה.

כעבור שעה נעימה הולכת לפגוש את החבר'ה שכבר ירדו מההר ושותים להנאתם ראקיה חמה הפעם. מצטרפת. בטח מצטרפת. החזרה לכפר על עגלה גדולה. בכלל באתר אין מוניות וכל הנסיעות נעשות בתוך העגלות. בערב שוב סאונה, פורלים לארוחת הערב ובעשר כיבוי אורות.






פינוקי הגוף והנפש

 

בבוקר יורד שלג כבד. הכתף שלי לא ממש זזה, רגל שמאל נגררת מאחור, ברך שמאל השחירה קלות. אני מבינה שזה הזמן לפנק את עצמי. היום לא עושה שום דבר מאומץ.

שלג על הכפר



נוסעים לאתר, הנסיך נמסר לרוסין ואני הולכת להזמין לי עיסוי שוקולד. ההזמנה לשעה שלוש. בינתיים נכנסת לפאב קרוב. חם בפנים, נעים, ריק. אספרסו, סופגניות קטנות עם ריבה ביתית, בעלי הבית מתיישבים איתי, שואלים מאיפה, מספרים על עצמם, על האתר. בשיחה נעימה אנחנו מעבירים שעה קלה. אחר כך אני מבצעת פשיטת בזק על בית מרקחת מקומי ומרוקנת אתה מדפים מקרמים תוצרת מקומית. המחירים בין 1 ל- 5 יורו לקרם. אספרסו כפול 1 יורו. בירה חצי ליטר 2 יורו. 

כנסייה קטנה


בצהריים פוגשת את החבר'ה בדרקון השחור. כולם משבחים את הנסיך על ההישגים שלו והוא יושב כולו סמוק לחיים, עם בגדי גולש אמיתיים, עם הנעליים הענקיות האלה, מחבק אותי ולוחש לי באוזן "אמא, תודה".

אחרי שבע נסיעות ברחבי אירופה, ביקור בכל פארק שעשועים אפשרי, אחרי שראה את הכיכר האדומה ואת טריאסיק פארק, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנו "תודה" אמיתית, הכי מהבטן ומהלב. ברור לכם שגם הרגע הזה מצטרף לרשימת האושר שלי. אחרי שגומרים לאכול כולם חוזרים לסקי ואני הולכת לעיסוי שוקולד.

אלוף שלי


המלון נקרא "יאנוקייב". יש בו ספא קטן וסגור. המעסה שלי פוגש אותי בלובי ואומר  שימי בגד ים וכפכפים ותעלי למעלה לחדר עיסוי. בגד ים? כי מי חשב להביא בגד ים כשהולכים לספא? בשביל מה? בקיצור אין בגד ים כמובן, גם לא כפכפים. חדרי הלבשה למטה, מורידה את כל השכבות, מתעטפת במגבת גדולה (תודה לאל) ובגאווה, בקטע של "ככה אני רגילה כל יום" חוצה את הלובי ועולה למעלה.

העיסוי נמשך שעה בדיוק. לא אוכל לפרט כאן את כל השלבים והתחושות מסיבות מובנות. אבל ברשימת הדברים "אתה חייב את זה לעצמך" העונג הזה נמצא מאוד מאוד גבוה.

כעבור שעה הבחור אומר לי תנוחי ותתקלחי. יש מקלחות למטה ויש לך פה ליד. לרדת למטה ושוב לחצות את כל הלובי כשאני מרוחה בשוקולד לא ממש קורץ לי. אני רואה מין פינה די חשוכה ובה שני מקלחונים עשויים אבן, בלי דלת. רק מין חצי עיגול כזה. כמובן שאין לי לא סבון ולא שמפו. אמנם יש הכול למטה בלובי אבל להתחיל לרדת לשם? אהה, אסתדר. אני מורידה מעצמי את שאריות הלא בגד ים שעלי ונכנסת למקלחון הרחוק יותר, זה שממש בתוך הפינה. מתקלחת בכיף במים רותחים וכשאני מסתובבת, במרחק חצי מטר ממני, איפה שהיה נדמה לי קודם שנמצא קיר אטום, אני רואה שלט "סאונה פרטית" ומתחתיו דלת זכוכית שקופה. מאחורי הדלת, פרצוף של איש חביב שבסקרנות גלויה עוקב אחרי כל תנועה שלי. אני עושה לו שלום עם היד, שלא ירגיש לא בנוח... מה'כפת לי, אני רכבתי על סוסים, נהגתי באופנוע שלג, אז מציצן חביב ישבור אותי? באמת שלא.

הציוד כבר מוכן. גם אני


בדרך חזרה  שוב נכנסת לפאב החביב שלי. מבקשת הפעם כוסית וודקה ואספרסו. בעלת הבית הלבבית שואלת איך היה העיסוי, ואומרת כוסית וודקה זה מעט מדי. אני אביא לך מנה רצינית יותר. אל תדאגי היא אומרת, לא אגבה ממך יותר כסף. חצי כוס וודקה תמורת 2 יורו משלימה את תחושת הריחוף. אני עפה לי לנקודת המפגש, פוגשת את כולם. אנחנו עולים על עגלה, שרים בדרך בקולי קולות וחוזרים אל הכפר שלנו.

ארוחת ערב חגיגית ואחריה הנסיכים מקבלים אישור להתגלגל בשלג עד אבדן חושים כי זה היום האחרון והם מנצלים את האישור הזה עד הסוף. אורזים ומאוחר בלילה, בסביבות עשר, נרדמים.




השיבה הביתה


בלילה הייתה סופה ובבוקר השביל שמוביל מהבקתה מכוסה בחצי מטר שלג. נעלי שלג שלנו ארוזות כבר, וחברתי האמיצה V מתנדבת לפלס לנו שביל. אנחנו ממהרים לארוחת הבוקר, כי תכף יוצאים לכיוון סופיה. רק שהרכב תקוע. לגמרי. 


מנסים לחלץ אותו, מתייאשים ומזמינים מיניבוס שמגיע די מהר. הסופה מתחזקת, הרכב נוסע ממש לאט, הדקות חולפות ושעת ההמראה מתקרבת. חולפים על פני אגם איסקאר שכמעט ולא קפא והמראות מדהימים. מבקשים לעצור לצילומים, אבל אני מזרזת את כולם, אין זמן

כשאנחנו נכנסים לתוך נמל התעופה נערי אל-על מקפלים כבר את הבסטה, על הלוח מופיעה הטיסה שלנו שדווקא החליטה להמריא חצי שעה קודם לכן מה שאומר שיש לנו משהו כמו עשרים דקות לעבור את כל הבדיקות. השמות שלנו מוכרזים בכל השפות ברחבי הטרמינל בקטע של "שימו לב, זוהי קריאה אחרונה לנוסעי טיסת אל-על לתל אביב". מעבירים אותנו במהירות שיא את כל הביקורות. רק דורשים ממני להוריד את הנעליים. אין ממש זמן להתחיל לשרוך אותם שוב וככה עם גרבי הצמר אני עושה את דרכי אל שרוול המטוס. הנוסעים בפנים מסתכלים עלינו בשנאה גלויה. וברגע שאחרון הקבוצה שלנו נכנס פנימה באה הפקודה "לנעול את הדלתות".

מה, זהו?


תובנות סובייקטיביות


1. בולגריה יפה בכל מזג אוויר. בחורף היא פשוט יפה עוד יותר.

2. חופשת חורף להבדיל מזאת של הקיץ לא דורשת הכנת רשימות מפורטות.  אין צורך לחפש אטרקציות מיוחדות, כי החורף עצמו מספק אותן בשפע. זאת חופשה הכי חופשתית שיכולה להיות. גם לילדים וגם למבוגרים. בקיץ אתה לומד את הארץ החדשה, חוקר אותה, מגלה את מנהגיה ואת תושביה. בחורף אתה אולי לא מגלה הרבה על המדינה שבה אתה נמצא, אבל התרומה לנפש ולגוף היא עצומה.

3. עשיית צרכים מתחת לעץ אשוח בשלג הבולגרי היא חוויה לא פחות עוצמתית מהמפגש הראשון עם מונה ליזה בלובר.

4. כשהטמפרטורות הרבה מתחת לאפס, ביגוד תרמי זה חשוב. הרבה יותר חשוב זה כוסית ראקיה או יין חם.

5. גם אם נדמה לכם שלעולם לא תעלו על סוס, לא תצליחו לנהוג באופנוע שלג, לא תעזו לרוץ חצי ערומים ביער המושלג ולא תוכלו ליהנות משתיית אלכוהול בחברת אנשים חצי זרים, אני אומרת לכם בביטחון מלא: YES YOU CAN!

6. בנסיבות מסוימות ואם מאתגרים אותה מספיק חזק, גם פרה טירולית יכולה להפוך לסוסה בולגרית. 



כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: