עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
ינואר 2018

אוסטריה גרמניה קיץ 2009

19/08/2014 13:44
אלונה

מסעות משפוחה בארץ הפלאות


המשפוחה: אמא, המלכה האם, הנסיך הקטן, הצאר הרוסי. ואני מחוץ לפריים. 


הקדמה קצרה


מעולם לא כתבתי יומן מסע. לא חשבתי שאפשר להעלות על הכתב את הרגשות, הריחות, הטעמים,הפרטים הקטנטנים שמלווים את הטיול ובעצם בונים אותו, מעצבים אותו עד שהוא הופך לחוויה בלתי נשכחת שבקושי רב אפשר לבטא במילים. החשש הוא שהיומן מסע שלי לא יביא תועלת רבה לאלה שיסעו לארץ הפלאות אחריי. תקוותי כי אלה שהיו כבר ייהנו ביחד איתי מטיול בשבילי הזיכרון המשותף. ואם טרם עברתם לנושא מעניין יותר, בואו ונצא ביחד לדרך.



פרק 1. הדרך אל האושר עוברת בנתב"ג

 

הפקק בכניסה לנתב"ג בשלוש בבוקר לא מבשר טובות. באולם היוצאים נדחפו בערך כל מדינת ישראל ועוד קצת. נעמדים בקצה התור. ואז הנסיך הקטן מתחיל להתעטש. כאן המקום לפתוח סוגריים ולספר שסבא מישה שלי ז"ל כשהיה מתעטש הפסל של לנין בכיכר העיר היה רועד. הגן המופלא הזה היה רדום במשך שני דורות והתעורר דווקא בתוך הנסיך הקטן. בקיצור הילד מתחיל להתעטש והחמות מתחילה לצחוק, נחנקת ומתחילה להשתעל. אני כמובן עושה את עצמי לא מכירה אותם ורק רואה איך התור לפנינו ואחרינו נעלם. האנשים ממהרים להזיז את העגלות שלהם הרחק ממקור שפעת החזירים הפוטנציאלית ותוך דקה אנו עומדים מול "ארזת לבד". סיבוב קצר בדיוטי, טיסה נוראית עם תינוק צורח מאחור, ואנחנו בשדה של מינכן.

הליכה ארוכה, דלפקי SIXT ואז – איפה הסבתות? הרגע היו פה, הנסיך פה וסבתות לא. ילד, איפה הסבתות? ובתגובה "השומר סבתותיי אנוכי?".כעבור עשר דקות הן מופיעות מתנשפות ומאושרות. "יש בסופר פטל ואוכמניות" פולטת זאת שהנשימה חזרה אליה קודם. אני עוזבת הכול וטסה לשם. יוצאת עם שני קילו של הדבר הטעים הזה ובדרך לחניון אנחנו זוללים את הכול. רכב – פורד מונדיאו סטיישן – יותר טנק מרכב – וקדימה למלון  Stadhotel  בעיירת  Erding כעשר דקות נסיעה מהנמל.

בהיותי המיעוט הנרדף באירופה (בגלל שאני מעשנת, לא בגלל שאני יהודיה) קצת קשה למצוא מלון שארגיש בו טוב. זה אחד האחרונים שמוכן לקבל אותנו. המלון במרכז עיירה, עם מעלית, חדרים ענקיים, נקי, מקושט, מסעדה איטלקית מחורבנת אבל מה זה משנה? סיבוב בעיירה שמתגלה כפנינה קטנה, בתים צבעוניים,בית קפה "דוסטויבסקי", מדרחובים וגלידות שהמציאו בדיוק בשבילנו ו... האושר הוא אינסופי, מהרוח הקרירה, מחנות C&A בפינה, מקפה אספרסו מעולה, מהבתים הצבעוניים, הפרחים, קול פעמוני הכנסייה וההבנה שהנה, אכן, באמת, זה קורה.




פרק 2 על דמעות וזיקוקים

 

בבוקר יוצאים את ארדינג לכיוון Kossen שבטירול. קצת שופינג במרכז קניות ענק של ארדינג ולדרך. נוסעים באוטוסטרדה שרים בקולי קולות, צוחקים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות את המדבקה. הילד מבקש חצי יורו לפיפי. הסבתות מתמרמרות למה הפיפי שלו יקר כל כך. אבל הילד יוצא ואומר כדאי לכם לנסות. היות שהנסיך הקטן הוא מומחה לבתי שימוש ציבוריים וכבר התחלנו לחבר את "המדריך לפישר הקטן באירופה" שמענו בקולו ונכנסנו. חיפוש קצר איפה מורידים את המים, כפתורים מוזרים, ואז מושב האסלה מתחיל להסתובב.

מה אני אגיד לכם, התחושה הייתה של בת השבט מומבה-יומבה מפפואה-ניו-גיני שראתה לראשונה טלוויזיה. עומדת מוקסמת, לוחצת על הכפתור שוב ושוב, מנסה להבין איך הוא עושה את הסיבוב הזה. כשאני יוצאת אני פוגשת את הסבתות עם עיניים בורקות ומבינה שגם הן מאותו השבט... אנחנו ממשיכים בכבישים ואז בשלב כלשהו GPS אומרת תפנו ימינה ותרדו מהכביש. בבת אחת מתגלה לעינינו טירול. שום תיאור שקראתי קודם לכן כמו "טיול בתוך גלויה" וכו' לא הכין אותי לירוק, הפרחוני, הצבעוני, המדהים הזה.

הדמעות זולגות מעצמן. וכך מלאי התרגשות טובה אנחנו מחנים את הטנק שלנו ליד בית קטרינה  ליד הכפר Kossen לא רחוק מהאגם Walchzee  

בית קטרינה

 

הלאה. טסים לסופר בעיר כי יום שבת ומחר הסופר סגור. בדרך מגלים שהכפר שלנו הוא יצירת אמנות בפני עצמה. בתים מצוירים, כיכר העיר מקושטת, קונדיטוריות, בתי קפה ומסעדות ("כמו אצל בני אדם" אומרת המלכה האם) קונים מצרכים שיספיקו לגדוד גולנצ'יקים אחרי טירונות שנגמרים כעבור יומיים.

קוסן המקסימה 


ק
קוסן המתוקה

בערב מגלים שעשרים מטר מהבית מתחיל יער. ביער ישנו שביל מעגלי של 2 קילומטר מסודר ונקי, כל עשרים מטר יש שלט שמראה איזה תרגילי ספורט צריך לעשות. אמא מנסה פעם אחת, נשמע "אוי" קצר ובכך מסתיים שיעור התעמלות ביער. אבל בשולי השביל ים של שיחי פטל אדום ושחור.

אמא מתאמנת



הנוף מהמרפסת

בלילה, כשכבר הכול חשוך ושקט פתאום נשמעים קולות פיצוץ. זיקוקים. השמיים נצבעים בכל צבעי הקשת. הצאר אומר "בטח יש חתונה ערבית בכפר". הסבתות טוענות שזה בגלל שמתחיל סוף שבוע. ואני חושבת לי בשקט שזה בטח גם קצת לכבודנו.

בית קטרינה והנוף

 

פרק 3. גרוסגלוקנר



לא אלאה אתכם. כי מי שלא היה ממילא לא יבין את המראות האלה. אנחנו עוצרים בכל בית קפה, שותים עשרות קפוצ'ינו, קונים מזכרות ושוב קפוצ'ינו ועצירה ונוף מטורף. הערפל שמדי פעם יורד ומדי פעם מתפזר רק מעצים את התחושה שהמקום הזה שייך בכלל לכוכב לכת אחר.

חמות בערפל

הנסיך והסבתא

גרוס האדיר

גרוס המופלא

הנסיך יוצא מדעתו כשהוא רואה לראשונה בחייו שלג.


במסעדה שעל האגם ראינו גם את המרמוטות או מרמיטות – בקיצור את החולדות האלה. 

גרוסגלוקנר זאת חוויה נדירה של נגיעה בנצח, באינסופיות, במעשה הבריאה בכבודו ובעצמו. כל היום הזה הוא שכרון חושים, התעלות רוחנית אבל גם חוויה מאוד יצרית. נהדר. פשוט נהדר.

גרוס המושלם

חוזרים באותה הדרך המטריפה אל החנות של אמן העץ בעיירת ברוק. קונים מלא מזכרות, כדי שיישאר משהו מוחשי, משהו גשמי מהיום הזה, משהו שיהיה אחר כך תלוי או עומד בדירה בפינה כלשהי ומבט אחד יחזיר אותנו לחוויה האדירה הזאת של גרוס'.


פרק 4. זלצבורג - איזה אכזבה

 

הגענו לעיר שהצטיירה בדמיוננו כאחד השיאים של הטיול. טיילנו, ראינו, אכלנו, שתינו, קנינו. לא אהבנו. התחושה היא כמו בורונה, כשכל העיר מתפרנסת מרומיאו ויוליה. בזמנו קניתי חבילת קונדומים עם התמונה של המרפסת המפורסמת. כך גם זלצבורג כולה מתפרנסת ממוצרט. אמנם הפעם לא ראיתי קונדומים עם התמונה שלו אבל אם הייתי מתעקשת בטח הייתי מוצאת.

סתם זלצבורג 
 

לא יודעת למה, אבל העיר לא אהבה אותנו ולא נפתחה אלינו. הייתה בה איזה שהיא אפרוריות לא נעימה. זלצבורג נראתה כמו אישה לא ממש צעירה ולא ממש מטופחת אולי עם יופי טבעי שצריך להבין ולהתרגל אליו. אבל את זה יש לי כל בוקר במראה, מזלצבורג ציפיתי להרבה יותר.

פייר? אני מאוכזבת

התחיל לרדת מבול, ובלי הרבה צער נפרדנו מהעיר. את האכזבה הטבעתי בבירה עם אשכוליות (עוד המצאה גאונית) ואננס טרי. לחיי התענוגות הקטנים. ובלילה הייתה סערה.



פרק 5. פינת החי המיותרת ומרק שום אלוהי

 

בבוקר נסענו ל- פארק חיות בר  שליד קיצבוהל. הפארק נמצא על גבעות וכדי לראות חיות צריך לטפס מעלה מעלה. המלכה האם החכמה נשארת על הספסל למטה עם עיתון וכמה עזים שמייד מתמקמים לידה ואנחנו מטפסים ומקפצים בין הרים ובין סלעים. החיות הן מה שרואים בפינת חי בקיבוץ ממוצע, פלוס כמה איילים מבויתים, כמה קופים די מעצבנים וקנגורו שנראה לחלוטין לא שייך לאזור הזה.



אמא מתיידדת עם העזים האוסטריות

די מבואסים ועייפים נורא נסענו בלי הרבה ציפיות לקיצבוהל. וואי, איזו עיר! אהבה, התאהבות, מאוהבות וכל מה שקשור לשורש הזה –עוטף אותך מרגע הכניסה לעיר. הבתים, המדרחוב, השמיים מעל והפרחים מכל כיוון. כך נראה גן עדן.

קיצבוהל האהובה

מאוהבים בקיצבוהל

ובמסעדה אחת קטנה גילינו את טעמו. מרק שום עם קצפת. ניסיתי, באמת שניסיתי להוציא מהם את המתכון. באתי עם הפנקס הכחול שלי, סידרתי את המחשוף, חייכתי עם כל השיניים שעוד נשארו לי, ביקשתי באנגלית, רוסית, עברית – כלום! חייכו יפה, נתנו עוד מנה על חשבון הבית אבל אמרו "סוד מקצועי".

מאוהבות מאוהבים אוהבים נאהבים 


פרק 6. דינוזאורים בפארק ועוף בגריל


הבוקר הגיע יומו של הנסיך הקטן. נוסעים ל-טריאסיק פארק הרכבל לוקח אותנו בגונדולה אדומה ונוצצת למעלה. אימא מחשבת מכמה מטרים היא עוד יכולה לשרוד ומאיזה גובה כבר אין סיכוי. עם אופטימיות קוסמית שכזו מגיעים קרוב קרוב לאלוהים. הפארק עצמו מתגלה כמקום נעים מאוד, שקט מאוד, עם מתקנים ומוצגים מאוד נחמדים. הנסיך שכבר מזמן עבר את התקופה הדינוזאורית בחייו מתלהב. במיוחד מארגז החול שבו חופרים חופרים ומוצאים עצמות ושרידים של דינוזאור. אמיתי כמובן.

החופר הקטן



השיא היה בנקודת תצפית שכמו מרחפת מעל לעמק ענק והרצפה בה שקופה בחלק מהמקומות. יש גם מסלולי הליכה ארוכים מסביב לפארק אבל זה כבר מוגזם בשבילנו מה גם שהשעה התקרבה ל-13:00 ועוד לא אכלנו כלום מאז ארוחת הבוקר.

הנוף מפארק הדינוזאורים

ירדנו ברכבל האדום ונסענו ישר ללופר. אכן גלויה קטנה, מבריקה ומקושטת, פרחונית וטובה. העיר הייתה בהפסקת צהריים והכול היה סגור והסתובבנו שעה בסמטאות הריקות. ואז קנינו לנו עוף בגריל, ישבנו על הספסלים, זללנו וחייכנו. והחיים חייכו אלינו חזרה.

מותק של לופר


פרק 7. הארמון של לודוויג ומוזיאון הממותות


נסענו ל-PRIEN ושטנו באגם בכימזי לארמון של לודוויג.
האגם בדרך לארמון של לודוויג

עלינו על כרכרה עם סוסים ובדיעבד זה היה רעיון מבריק.



הארמון יפיפה, וגם מי שביקר בוורסאי ימצא בו הרבה עניין





בדרך חזרה אנחנו מתקמצנים על 13 יורו עבור הכרכרה ועושים את כל הדרך ברגל. היה חם וקשה למרות הירוק שליווה אותנו עד לספינה בחזרה. אבל על הכול מפצה מרק שרימפס בחלב קוקוס במסעדה שעל האגם.


בכוחות מחודשים בדרך חזרה הביתה נכנסים לעיירה חסרת כל חשיבות  כי יש בה מוזיאון ממותות (עיירת  Siegsdorf למי שמתעקש).

המוזיאון יקר לאללה יחסית לגודל שלו (רבע שעה גג) אבל המקום עשוי היטב והנסיך הקטן מרוצה. וזה מה שחשוב הרי.

הממותה לפני שבאנו

הממותה אחרי שעזבנו


פרק 8. גג הזהב ומערת הקסמים

 

הו, אינסברוק, אינסברוק. כן, היה כאן ניצוץ מיידי. העיר נהדרת, נעימה, עליזה, מלאת חן, אצילית וחיה, לא מנופחת מחשיבות עצמית, מלטפת את כל מי שבא, מזמינה אותו להצטרף לחגיגת החיים הזאת. הבנים טיפסו על המגדל, אנחנו אהבנו את הכנסייה, את גג הזהב, למרות שהייתי תמיד בטוחה שמדובר בגג אמיתי, אבל אתם יודעים איך זה, כשאוהבים לא נטפלים לזוטות.

 



מאינסברוק נוסעים למוזיאון סוורובסקי. המוזיאון שבמערה. ניסיתי באמת שניסיתי להתנהג בהתאם לגילי. אבל באולם מראות העגול כבר צווחתי קצת, והמדוזה הצליחה להחיות את הילדה שבי שכבר מזמן חשבתי שאיבדתילא יכולתי להתאפק וגם לא רציתי. היופי הטהור הזה, האומנות המופלאה הזאת, הצבעים, התפאורה, המלאכים מקריסטל צחקו ביחד איתי כשרקדתי את דרכי בתוך האולמות. ואחר כך בקופות החנות אמא דוחפת לי שטרות ליד ולשאלתו הלגיטימית של הצאר הרוסי "כמה?" אני עונה בכנות כמעט בלי למצמץ. רק מחסירה אפס אחד בסוף הסכום. תודה אלי הטוב, תודה על היום הזה. 







פרק 9. שבת בכפר

היום גם שבת וגם חג העלייה של מריה לשמיים 15 באוגוסט וגם יום השוק בעיר. בעשר אנחנו מתייצבים בין הדוכנים שמוכרים לחמים, גבינות, ריבות והמון דברים מיותרים. קונים הכול והרבה. מתלהבים מהמשפחות האוסטריות בבגדים מסורתיים.




בסביבות הצהריים מחליטים שאוכלים בבית עם קצת עזרה מבחוץ. לידינו מסעדונת די מוזנחת שכתוב עליה בגאווה "פיצה-קבב". אני נכנסת פנימה. בחור מגודל עם שפם, שבנסיבות אחרות לא הייתי רוצה שיעלה על האוטובוס שלי, מחייך אלי בגרמנית. אני בודקת בתפריט ואומרת "8 חתיכות קבב בלי תוספות". הבחור לא מבין. אני עושה עם האצבעות שמונה. לא מבין. מוציאה נייר ומציירת קבב. אומרת לו "קבב?" הוא אומר לי "יו,יו". מציירת ליד הציור את הספרה 1. הוא אומר "יו, יו". מציירת עוד 7כאלה, ממספרת את כולם מ-1 עד 8 ואומרת יו? "יו, יו" אומר הענק.

אני יוצאת מאושרת החוצה לעשן. כעבור שנייה הנסיך קורא לי לחזור. הענק המשופם מתחיל לחתוך שווארמה. אני שואלת אותו דאס איז קבב? יו, יו. אני אומרת לו דאס איז שווארמה."ניין, קבב, קבב". בקיצור הסתפקנו בשווארמה שהייתה סבירה בהחלט.

אחר הצהריים נסענו לדוג באגם מלאכותי בקרבת הבית. המחיר 14 יורו לכל דייג, וזה כולל 4 פורלים וקרפיון אחד או 3 פורלים ו-2 קרפיונים אבל אם הקרפיון הוא מעל 45 ס"מ (כי אני הולכת לדוג עם סרגל בכיס) אז צריך לשחרר אותו. וזה לא נגמר כאן, יש עוד וריאציות לדגים שכלולים ב- 14 יורו. באגם בית קפה קטנטן. על הספסלים בחוץ יושבים כשמונה אופנוענים גזעיים במעילי עור ומכנסי עור, בגילאי 75 פלוס. בעל הבית שיכור, גמור,מחוק, איננו. אני שואלת פישינג? והוא מצליח לחייך ולהגיד "יו, יו". אני מתחילה להוציא את הארנק והוא עושה לי עם היד תנועה שמתפרשת על ידי כ-"לכי, תדוגי רק תעזבי אותי בשקט, באימ'שלך". 



אנחנו דגים. המלכה האם והנסיך נשארו בבית, אמא פה, לידינו קוראת עיתון. שלוש שעות ופורל אחד. בחינם! בערב הסבתות מתחלקות בשלל בהנאה רבה.

הפורל הבודד


פרק 10. מגלשות ובריכות


יום ראשון. חם. בבוקר נוסעים  ל-מגלשות אלפיניותהאורחים של האזור שלנו שנקרא Wilderkiser  מקבלים כרטיס אורח שנותן כניסה חינם לכל הבריכות ופארקי המים של האזור (שכולל כמה כפרים אוסטרים וכפר אחד גרמני – עליו בהמשך) כמו כן יש הנחות לכל האטרקציות בסביבה ותחבורה ציבורית בחינם מתחילת יוני עד סוף ספטמבר בכל רחבי האזור האמור. כדי לעלות למגלשות שמעלה צריך לקחת קודם רכבל אבל לא כזה נורמלי סגור אלא מין ספסל די רעוע. אנחנו מצטופפים על הספסל הזה שמתחיל את דרכו למעלה. להגיד שפחדתי זה לא להגיד כלום. אני שונאת כשאין לי קרקע או רצפה מתחת לרגליים, עזבו אותי מהנוף,תנו לי משהו מוצק לדרוך עליו. מגיעים לפסגה, הבנים מתיישבים במגלשות.


הרכבל הלא נורמלי

הבנים מתארגנים

אמא ואני שוב מתיישבות על הספסל הזה הפעם למטה. באמצע כמובן שהוא נתקע ואנחנו תלויות בין שמיים וגיהינום לנצח, או כך לפחות נדמה לי. בסוף ירדתי בלי טיפת נשמה ונשבעתי שיותר אני לא מרחפת לא למעלה ולא למטה. למרגלות ההר פארק שעשועים נחמד מאוד עם כמהמתקנים שמלהיבים את הנסיך הקטן. תראו בתמונה - בעיגול העליון נמצא בני היחיד.


התקף לב לאמא


אחרי שעה נוסעים לפארק המים בעיירה שלנו. הבריכות נמצאות בתוך יער מוקף הרים. המים קרים,שקט, צל, כיף.



לקראת ערב שוב מחליטים לנסות את מזלנו בדיג. שוב הנסיך והמלכה האם בבית ואנחנו שם, באגם הקסום. הפעם בעל הבית לא שיכור ודורש את ה-14 יורו שלו. ודגים אין אבל יש שקט, רוח קרירה ונוף מכשף - האם זה שווה 14 יורו? ועוד איך שווה.



פרק 11. בין עיירות הקסם

 היום הוחלט לבלות בעיירות קטנות ללא אטרקציות מיוחדות. רק להכיר קצת, לגעת, להריח ולטעום. התחלנו את היום בגרמניה בעיירת Reit Im Winkl. זאת עיירה שכולה טובעת בפרחים ובתים מצועצעים. אפשר להסתובב בה כמהשעות בכיף רק להסתכל, לשתות קפה בכיכר העיר, להמשיך לנשום את היופי שלה.




משם המשכנו לעיירת St.Johann In Tirol המתוקה כל כך עם מדרחוב, רכבת קטנה שעוברת לאורכה ורוחבה של העיירה וכמובן אספרסו בכיכר העיר.

סט ג'והן



ומשם עלינו לאגם מקסים Hintersteinersee עלייה קצת תלולה, אגם עם מים בצבע טורקיז, מסעדה לא רעה. עד שהתחיל הגשם וברחנו משם.



המשכנו ל-Kufstein  כאן אני חייבת להתעכב ולספר לכם שבקופשטיין יש רחוב אחד שנקראRomer  קשה לקרוא לזה רחוב, זה בערך 4 בתים. אבל איזה בתים. לוקח שלוש דקות לעבור את כל הרחוב אבל אז בא לך לחזור ולעבור אותו שוב ושוב. הקסם הזה של העיירות הקטנות שעוטף אותך, היופי של כל בית, כלערוגה, כל מרפסת, קשה לתאר אותו במילים, זה משרה שלווה אינסופית, לאות מסוימת ורצון עז להיבלע בתוך הסמטאות האלה לנצח.

קופשטיין מכשפת




פרק 12. מים מים בששון


ארמון הלברון והמזרקות. רק הצאר הרוסי איכשהו מצליח לצאת יבש משם. כולנו רטובים עד לתחתונים. הנסיך מגדיל לעשות ומתנדב לשבת בשולחן המשפריץ. למרות ששמע ממני עשרות פעמים את הסיפור, ברגע שהוזמנו המתנדבים הוא קפץ. כמובן שלא היה חוט אחד יבש עליו אבל כמה אושר!


נסיך קטן ורטוב בראש השולחן

משם המשכנו לבאר רייכנהל. עיירה נחמדה ותו לא. בעצם נחמדה מאוד ותו לא. מדרחובים צבעוניים, בית עירייה מקושט, פרחים וכמובן אספרסו ועוגות טובות. עוד יום טיפוסי של משפחה טיפוסית בין אוסטריה לגרמניה.




פרק 13. שלג ב-100 יורו

 

התכנון המקורי היה סכר קפרון. אבל במודיעין של קפרון הצאר הרוסי רואה תמונה של שלג. לפני שאני מספיקה לעצור אותו הוא כבר מתעניין האם זה אמיתי ואיפה זה בכלל. מייד מכוונים אותו לשעשועי השלג של קפרון וכך אנחנו מוצאים את עצמנו (בניגוד מוחלט לרצון הנשים במשפחה) בעלייה אינסופית בשלושה רכבים כשהאחרון דחוס עד אפס מקום, בעמידה, ובלי טיפת אוויר.



כשמגיעים עד למעלה הקור שורף ונושך את העור, צובט את הפרצוף. כבר עשרות שנים שלא הרגשתי את הנשיכות האלה. הבנים יורדים בקרונית לשעשועי שלג ואנחנו הולכות להתחמם במסעדה. אין ספק שלנסיך הקטן, יליד תל אביב, השלג היה גולת הכותרת של כל הטיול. אבל אנחנו, שקפא לנו התחת במלוא מובן המילה, איך לומר זאת בעדינות, לא ממש התלהבנו. אחרי שעה וחצי מתישות במיוחד הם חזרו סמוקי לחיים ודרשו מרק חם. אחרי שסיימו הודיעו לי חגיגית שאתחיל לתכנן סקי לחורף הקרוב.
הנסיך בשלג בקפרון



פרק 14. האגם המלכותי Konigsee

מה אפשר להגיד על המקום הזה? אלוהי? מלכותי? גלויה? ציור? חוויה? המילים ריקות מתוכן אם לא רואים את צבע המים. הקפטן והחצוצרה, המון בדיחות בגרמנית והכנסייה הלבנה עם כיפות בצל האדומות.




כאן המקום לספר לכם שתמיד לקראת סוף הטיול הסבתות (שתמיד מאוד "לארג'יות" ואוהבות שופינג טוב כמעט כמו ארוחה טובה) פותחות את הארנק, רואות כמה נשאר שם מתבאסות ובעיקר מבאסות. כך גם עכשיו הרוטינה הזאת ממשיכה. מאז אתמול כשהשלג עלה 100 יורו הן לא מרוצות. זה מתחיל בקטנה: למה לך לקנות שישייה של בירות הרי לא תגמרי הכול, למהלך אננס טרי הרי אכלת כבר שניים בטיול הזה, למה לאכול פורל מעושן במסעדה אם אפשר להסתפק בקרטון על הברכיים ועליו הפורל? (למה? כי אצלי תוך שנייה הפורל יהיה על המכנסיים במקרה הטוב ועל הרצפה במקרה הגרוע יותר).

בקיצור הן מצליחות להוציא ממני את שאריות השפיות. אבל החום והאגם עושים את שלהם, אני נכנסת עם הבגדים (כי מי חשב שצריך להביא בגד ים לאגם, באמת מי?) ועם הילד למים. מקררת קצת את זעמי. בדרך חזרה אני רטובה ורגועה לחלוטין.

רגע לפני הטבילה



פרק 15. הספירה לאחור מתחילה

לא נוסעים היום לשום מקום. מהבוקר חם נורא והבנים הולכים לבריכה. הנשים אורזות, מסדרות, המלכה האם מוציאה שואב אבק (לא נעים להשאיר בית לא מצוחצח) אני מייד מחזירה אותו לארון. אחרי שעה אמא ואני עוזבות הכול ויוצאות ליער לטיול. איך אפשר ללכת לאיבוד ביער שיש בו שביל אחד רחב ומסומן עם שלטי הכוונה? בקלות.

כשסוטים מהשביל אל שיחי הפטל פתאום מוצאים את עצמנו בלב היער. עכשיו תארו לעצמכם תמונה - יער, יער אמיתי, אין אנשים, שקט כמו בקבר, שביל לא נראה. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה ומתחילות להתגלגל מצחוק. כמה מפגרות אפשר להיות כדי ללכת לאיבוד ביער אוסטרי מסודר? ואז בין העצים אני רואה אחד משלטי הספורט עם תיאור התרגילים. ניצלנו.

השלט הגואל

בינתיים הבנים חזרו מהבריכה והנסיך דורש מרק שום. נוסעים למרכז הכפר ומחפשים בתפריטים מרק שום. מוצאים אבל עם תוספת שלא ממש ברורה. בנוסף לכך מסתבר שבשעה 14:00 המסעדה יוצאת לארוחת צהריים. כאילו מה, היא יוצאת לארוחת צהריים ואיפה אנחנו אמורים לאכול? המלצר החביב אומר תעשו את ההזמנה מהר ולצערי אאלץ להביא לכם הכול ביחד לשולחן בניגוד לכללי הטקס. מגיע מרק שום ומסתבר שהוא עם חלזונות. את החלזונות אני דגה מהצלחת ואת המרק אוכלת המלכה האם (הנסיך סירב בתוקף). אחרי ארוחה מצוינת חזרנו לעיירת Reit im Winkl שזה גרמניה ו-5 ק"מ מאיתנו.

טיילנו בעיר ואז נפתחו ארובות השמיים וגשם התחיל לרדת. מאז יום ראשון לא היה גשם ונראה היה שהטבע כולו המתין לו, הכול הפך יותר ירוק פתאום, פורח, חי. הסבתות עם הנסיך נמלטות לאוטו. הצאר הרוסי ואני עומדים באמצע הרחוב, סופגים את המים האלה, ואני כמובן חושבת שאלה הדמעות שהעיר מזילה על כך שמחר אנחנו נפרדים.




פרק 16. גשום במיוחד

 מהבוקר טירול בוכה על הפרידה וגם גרמניה פוגשת אותנו באותו מבול של דמעות. מגיעים לעיירת Freising בקרבת השדה של מינכן. טיסת בוקר מוקדמת מחר. המלון ISAR עוד אחד מאותם בתי מלון אחרונים ברחבי אירופה שמוכן לסבול ריח של עישון. חדרים ענקיים, אינטרנט תמורת תשלום, כורסת עיסוי מפנקת, מטבחון מצויד. איכשהו בגלל הגשם וגם זמינות האינטרנט נשארים קצת במלון לנוח. זוחלים החוצה למסעדה בווארית מעולה, ממשיכים למרכז העיר. הכול מתרוקן כבר כי שבת וחמש בערב. רק הדובים של פרייזינג עומדים זקופים ברחבי העיר.

 

וזהו. כמעט.

בבוקר קמים מוקדם, מחזירים את הרכב וצועדים ברגל כמעט עד תל אביב או כך לפחות זה נראה בדרך לטרמינל F  מחכים עם כל עם ישראל באולם. די שקט ונינוח. רק הנסיך הקטן לא מרוצה – השירותים מה זה מטונפים! אבל, מותק, אתה כבר כמעט בארץ, תתחיל להתרגל...

 

תובנות סובייקטיביות

 1. אוסטריה וגרמניה הן ללא ספק ארץ הפלאות.

2. בשתיהן יש הרבה יותר פרות וכלבים מבני אדם. ואין בכלל חתולי רחוב.

3. הכלבים כנראה מוטסים מדי יום לגוש דן לעשות את צרכיהם אחרת אי אפשר להסביר איך במשך שבועיים אף פעם לא דרכנו על "מוקש" של כלב.

4. מרפסת עם פרחים נראית יותר טוב ממרפסת עם סוכה.

5. מדינה שמכבדת את אזרחיה בונה להם שירותים ציבוריים לאורך כבישים מהירים. מדינה שמצפצפת על אזרחיה נותנת להם להתאפק לאורך כל כביש הערבה או שולחת אותם אל בין השיחים בשולי הכביש.

6. למיין זבל לתשעה (!) פחים שונים זה מייגע, מצד שני למשך שבועיים בשנה יש לך תחושה שגם את תורמת להצלת כדור הארץ.

7. כפפות חד פעמיות בתחנה לתדלוק עצמי זה לא המצאת הגלגל אבל זה בהחלט אחד מאותם הדברים שעושים את החיים נעימים יותר.

8. בארץ הפלאות נראה שהכול מכוון למטרה אחת – להפוך את החיים לנוחים יותר. מסתבר שנוחות ואיכות חיים יכולים להיות נורמה ולא מותרות.

9. בגלגול הבא אני רוצה להיות פרה בטירול


כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: