עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני אלונה. מי שמתעקש אפשר גם אלונוש. לפני כחמש שנים התחלתי לכתוב סיפורי טיולים. עם השנים הסיפורים הלכו והתארכו, הנסיבות השתנו, אנשים נכנסו ויצאו מחיי ורק דבר אחד נותר ללא שינוי - ההתמכרות לשערי הכניסה לנתב"ג. אני ג'אנקית של שדות תעופה למרות שיש לי פחד טיסות, אני מאוהבת בפקידי ביקורת גבולות והם מחזירים לי אהבה לרוב, אני מוכנה למכור את נשמתי למי שיסכים לקנות אותה תמורת כרטיס טיסה. לרוב סיפור הטיול נולד הרבה לפני שאני ממריאה ולפעמים הוא זה שמעצב ואולי אף מכתיב את הטיול כולו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קיץ 2009
חורף 2010
אביב 2010
קיץ 2010
סתיו 2010
אביב 2011
אביב 2011
•  קייב
קיץ 2011
•  בלגיה
סתיו 2011
סתיו 2011
אביב 2012
קיץ 2012
קיץ 2013
חורף 2013
אביב 2014
קיץ 2014
•  ברלין
סתיו 2014
חורף 2014
אביב 2015
•  מדריד
קיץ 2015
סתיו 2015
חורף 2015
חורף 2016
אביב 2016
קיץ 2016
חורף 2016
חורף 2017
אביב 2017
דבלין. אירלנד אביב 2017
06/06/2017 16:44
אלונה

קיסה וגיסה כובשות את אירלנד

הקדמה 1 - מה פתאום אירלנד

שנים חלמתי על אירלנד. מה לי ולה? השורשים שלי מעולם לא ננעצו באדמתה, איש מקרובי משפחתי מעולם לא ביקר שם. ומעולם גם לא נתקלתי באירי חי, למרות שיש לי בבית מדריכי טיולים לאירלנד עוד מהמאה הקודמת. אירלנד זה מעין אלדוראדו, ארץ עוץ וארץ-לעולם-לא, אי המטמון ואסקליבר שלי. אבל מה לי ולה? כנראה היו אלה הספרים ובעצם הסופרים האיריים שהותירו בי צלקות אינטלקטואליות ועוררו את הכמיהה הזאת. ואחר כך הגיעו הסרטים והסדרות והציתו את הדמיון. היה משהו רומנטי בדמות הגיבור האירי - מיוסר, קשוח, פרא אדם, לרוב מורד, חופשי, שיכור ובעל לב זהב. יותר מאוחר הגיעו המחזאים והמשוררים האירים - ברנרד שואו העוקצני, בקט הדיכאוני, וכמובן ייטס שגורם לי להתאהב מבלי להבין כלום. 

שנים ידעתי להסביר למה אני לא נוסעת לאירלנד: רחוק, יקר, אין עם מי, לא נוהגת הפוך, אין טעם לטוס רק לדבלין בלי לטייל באירלנד ואיך אפשר לטייל באירלנד אם אני לא נוהגת הפוך.

שנים ידעתי להגיד למה לא. ורק לפני כשמונה חודשים הבנתי למה כן. כי חלומות צריך להגשים. אחרת עם השנים הם הופכים למחשבות טורדניות שרודפות אותך ללא רחמים. 

הקדמה 2 – אז איך הכול התחיל

כאמור החלטתי להגשים חלום. ועם ההחלטה הזאת נסעתי לשתות תה אצל חברתי-אחותי M. 

כי בעדה שלנו כל החלטה גדולה מלווה תמיד בכוס תה. M מזגה, אני לגמתי ועם ברק בעיניים אמרתי "אנחנו נוסעות לאירלנד". M שתקה, לגמה גם היא מהתה הרותח ולבסוף פלטה "אולי ניסע למקום אחר?". 

לזה לא ציפיתי. ניסיתי לפתות אותה עם התמונות של צוקי מוהר מגוגל אבל M אמרה "בא לי משהו אחר". ובכך למעשה עמד להיסתם הגולל על החלום שלי. ברגע זה קיסה שעד כה נמנמה בכורסה, פקחה עין שמאל ואמרה אירלנד? מגניב. 

למי שלא מכיר את קיסה, אספר רק שהיא הבת של M, שהיא הייתה פרטנרית מושלמת בטיול למילאנווהכי חשוב - קיסה לא מבזבזת מילים. לכן כשקיסה אומרת מגניב זה אומר למעשה "אני באה איתך, תני לי רק יום יומיים לבדוק את נושא החופשה בעבודה". כעבור יומיים היו לנו כרטיסים ושמונה חודשים לחכות. שזה משהו כמו נצח + 30. אבל הנה בוקר בהיר אחד אספתי את קיסה מהבית בדרך לשדה התעופה.

חיות על הקצה

בשדה המולה רבתי למרות שהשעה חמש. משטרה, מגפונים, אנשים עצבניים. שביתת נהגי מוניות. עוד בטרם הנהג שלנו לוחץ על הברקס מישהו רץ אלינו, מכניס את הראש לחלון ומסנן "שלא תיקח מפה נוסעים, חבר". החבר לא מתרגש וברגע שאנחנו יוצאות הוא מתחיל להעמיס משפחה מרובת ילדים ומזוודות. מישהו צועק "בואו, בואו" וחבורה של נהגי מוניות לא ידידותיים מתחילה לנוע לעברו. כל זה מעניק לנו כחמש דקות של בידור בריא עם הסיגריה הראשונה של הבוקר.

בעצלנות ובנחת אנחנו נכנסות בשערי גן עדן ונעצרות כעבור שנייה כי חשוך לנו בעיניים. התור לבידוק של הטורקים אינסופי. לא, אינסופי זה התורים באוגוסט. התור הזה נראה כאילו כל מי שסובל מנדודי שינה החליט לבוא להירגע דווקא בנתב"ג. אחר כך ביקורת דרכונים ומתוך 197 עמדות רק על אחת מהבהב אור ירוק. בקיצור אנחנו מגיעות לדיוטי 45 דקות לפני הבורדינג ועוד לא אכלנו סנדוויץ' סלמון. מסתבר שגם לא נאכל כי בשעות כאלה אין סלמון בדיוטי. רק זה כשלעצמו היה אמור להדליק אצלי נורה אדומה. בלית ברירה אוכלות משהו אחר ומהר. אני כרגיל מכניסה יד לתיק להוציא את הארנק עם התרופות הקבועות שלי (מזה כשנה וחצי יש לי רשימה מסודרת של מה ומתי לקחת ואני משתדלת לא לאכזב את הרופאים שטרחו כל כך להשאיר אותי בריאה וכמעט שלמה). כמובן שהתרופות הקבועות עלי, כלומר בתוך ארנק קטן בתיק עליה למטוס, למקרה שהמזוודה לא תגיע. כי אין לי בעיה להישאר בלי תחתונים, העיקר בריאה.

ובכן, מכניסה את היד לתיק. אין. אין תיק תרופות. איננו. גם לא בכיס הקטן. גם לא בכיס עם רוכסן. גם לא בכיס המכנסיים. אין. עשר דקות לבורדינג. שולחת את קיסה לסיבוב ברחבי הדיוטי כולל שירותים לבדוק אולי זה נפל שם וניגשת לעמדת מודיעין. רק בינינו – ברגעים אלה אני המחשה ויזואלית לביטוי "אישה על סף התמוטטות עצבים". הבנות במודיעין מקסימות, מתחילות להרים טלפונים לכל המחלקות לברר אולי מצאו ארנק עם "תרופות מצילות חיים". המילים האלה "תרופות מצילות חיים" מהדהדות שוב ושוב. קיסה חוזרת לאחר סיבוב בכל תאי השירותים של הדיוטי. אין. 

מרימות טלפון ל-M שהיא המבוגר האחראי עלינו וגם הרופאה המשפחתית שלנו. M שותקת. חושבת. אומרת טוב, את זה ואת זה תוכלי לקנות בלי מרשם בבית מרקחת בדבלין, אני אשלח לך את השמות של התחליפים. אבל את התרופה הזאת... המ... אין לי מושג מה יהיה אם לא תיקחי אותה שבוע. כנראה ש... אני מאמינה ש... את יודעת מה, לא יקרה כלום!

ובאוזן השנייה אני שוב שומעת את "תרופות מצילות חיים". קיסה מסתכלת עלי. אני מסתכלת על קיסה. וברגע של חוסר אחריות או אולי טיפשות מוחלטת (ימים יגידו) אני אומרת – הדבר היחיד שמציל חיים פה זה הטיסה. יאללה, יהיה מה שיהיה. בואי לגייט. 

הטיסה של טורקיש יוצאת בזמן. לא מבינה למה לא טסתי איתם עד היום. גם מטוסים מעולים, גם חצי מחיר מטיסה ישירה, גם אחלה ארוחות, גם משקה איירן בכמויות מסחריות וגם הסיגריות בדיוטי באיסטנבול רבע מחיר מהדיוטי בארץ.

בטיסה אני מבררת עם קיסה אם לקחה מטרייה. לא. גם אני לא. קיסה מהרהרת: בלי תרופות ובלי מטריות. אנחנו חיות על הקצה.

 

קונקשן של שעה וחצי באיסטנבול ונחיתה בדבלין סביב שלוש בצהריים. שמש, חם. עד כדי כך שאנחנו לרגע חושדות בטורקים שהביאו אותנו לדובאי במקום דבלין. בדיעבד הסתבר שזה היה היום הכי חם השנה באירלנד. ועוד אחד בדיעבד – לאחר שבוע קיסה ואני סבורות שיש מקום להפוך אותנו לאלילות מזג אוויר האירי. במהלך שבעה ימים רק יום אחד ירד גשם ממש. עוד 4 ימים היו יבשים לחלוטין ועוד יומיים של טיפות נעימות בלבד. כמובן בזכותנו.

אנחנו ממתינות למונית ונתקלות בחבורה עליזה של מסיבת רווקות.

בכלל כל העיר מלאה בחבורות כאלה. זה בטח בגלל שבועות מבריקה קיסה. נהג מונית הוא האירי הראשון בחיי. אנחנו מנהלים שיחה נעימה וכעבור 20 דקות ו-28 יורו אנחנו בפתח המלון. בואו נתעכב רגע – מלון Castle  ממוקם בפרנל סקוור. 



כ-10 דקות הליכה איטית (מאוד) עד לטריניטי קולג'. חולש על שני בניינים ג'ורג'יאניים, מול כנסייה, ליד מוזיאון הסופרים (שמרוב שהיה ממש קרוב לא הספקתי להציץ בו) וגן הזיכרון. במלון שתי מסעדות ובאחת מהן כל ערב יש זמר או להקה להנאת הקהל. למה דווקא המלון הזה? זה המלון היחיד בדבלין שמבטיח (ומקיים) חדר למעשנים וגם המחיר שלו שפוי להבדיל משאר בתי מלון בסביבה.


 

המלון מלא "אווירה".  


אבל מציע גם מעלית לקומה הרביעית, האחרונה. מי שלא יודע, בקומות האחרונות בבניינים ג'ורג'יאנים האירים התקמצנו על חלונות גדולים כי מס על הזכוכית היה גבוה.

אנחנו עולות לקומה רביעית, נכנסות לחדר מקסים שאין בו טיפת חמצן, מנסות להתקלח בזריזות ומגלות שכנראה יש מס גם על זרם המים אחרת אי אפשר להסביר את השפריץ הדקיק הזה שיוצא מראש הטוש. אבל הי, מה זה משנה?

יורדות למסעדה של המלון.


פיש אנד צ'יפס ראשון ואחרון. פלטת בשרים. גינס ראשונה ולא אחרונה.

 


 


 

יורדות ברחוב הבית שלנו או'קונול עד לפניה שמאלה לפסל של ג'יימס ג'ויס, שבדיוק משפחה מוסלמית החליטה לנוח לידו (אגב, להבדיל מלונדון, בדבלין אין כמעט מהגרים).

ואחר כך ימינה, ואחר כך עוד קצת שמאלה ואולי ימינה?



והנה נהר ליפי במלוא הדרו.

 


אנחנו מטיילות לאורך הנהר.

חולפות על פני בית המכס

פסל הרעב

 


גשרים, שחפים, בניינים, דגם של Jeanie Johnston ספינה ראשונה שהובילה מהגרים בתקופת הרעב הגדול. יש פה גם מוזיאון. אנחנו רק מצלמות. 

בניין שבנוי בזווית התואמת את זווית הכוס בעת שמוזגים בה גינס. ואולי קודם בנו את הבניין ואחר כך דבלינאים המציאו לו סיפור יפה.


עבודת אמנות רחוב ענקית של סנאי שעשוי מזבל, אופניים, כיורים, גדרות, נעליים ישנות והשד יודע מה עוד. רבע שעה אנחנו עומדות ומגלות עוד ועוד חלקי חילוף על הקיר. עוד על עבודות של האיש תוכלו לקרוא כאן הגרפיטי המדהים 


ואחר כך עוד בית ועוד רחוב ועוד דבלינאים 

 



בדרך חזרה רחוב או'קונול מלא בדוכנים של צבא הישועה. הם מחלקים מזון וברושורים על חטא עונש וגאולה. קיסה גם לוקחת. שיהיה. יש הרבה הומלסים בדבלין. חלקם מאוד ידידותיים. ושלא יהיה לכם ספק, אנחנו עוד נפגוש אותם.

 


חוזרות לחדר הלוהט. מכינות תה כי בעדה שלנו כל הדברים הטובים מתחילים ונגמרים בכוס תה, ופורשות לישון בתוך סאונה אירית.

קיסה וגיסה תוהות: איפה הגשם?


גשם גשם בא

בבוקר אנחנו מבקשות בקבלה לעשות משהו עם היעדר אוויר בחדר (למעשנים!). מייד מביאים לנו שני מאווררים. למרות גודלם המיניאטורי הם עושים אחלה רוח. גם הגשם בחוץ עוזר לקרר את החדר. ארוחת בוקר ובה מוצע לנו מבחר מטעמים על טהרת האיכס. שעועית מבושלת, עגבניות ופטריות מטוגנות, פודינג שחור ופודינג לבן, תפוח אדמה מטוגן אבל גם מגוון ביצים וגבינות ולחם שרק מלהסתכל עליו רמת הסוכר שלי מגיעה לשיאים חדשים.

 

ויש גם גינה רטובה לאספרסו וסיגריה ראשונה של הבוקר.



אנחנו יוצאות אל רחוב או'קונול 

והולכות לחקור את גן הזיכרון. 


אל תשאלו אותי מה זה. תחפשו בויקיפדיה. אני פה לא בשביל להשכיל אתכם, אני פה כדי שתתאהבו. 


אחרי עוד 20 מטר קיסה מצביעה על שלט ענק. תערוכת גוף האדם. כן, הגוויות האלה שהתרשמתי מהם בברלין בקיץ. לא בוער לי. לקיסה כן. 


קיסה בהיותה בת לשני רופאים, שחבר ילדות שלה היה עובר בצנצנת פורמלין שעמדה על מדף הספרים בבית, מקבלת את הכול בסקרנות והתלהבות גדולה.

בחדר שנקרא מערכת רבייה קיסה מתעכבת ארוכות. כל כך ארוכות שאני מתחילה לחשוש שיש שם משהו שחדש לה. קיסה מסתכלת ובודקת מכל זווית וכיוון אפשרי. שותקת. נאנחת. פולטת: ולחשוב שבגלל הדבר המעוך והקטן הזה אנשים יצאו למלחמות לאורך כל ההיסטוריה. בתכל'ס, צודקת.

בשלב כלשהו אנחנו כמובן הולכות לאיבוד ומבקשות מהשומר להראות לנו את הדרך אל האור. האיש החביב קודם שואל מאיפה אנחנו, אחר כך מתלהב ואחר כך מספר לנו על תולדות המקום. Ambassador פעם היה תיאטרון מפורסם בדבלין ואחר כך בית קולנוע ואחר כך הפך לחלל תערוכות. התקרה הגבוהה, השלטים "יציע" ו-"אולם" עדיין מסגירים את עברו המפואר. תערוכת הגופות


כשלושים שניות לאחר שאנחנו יוצאות החוצה, נעלי התעמלות שלי נרטבות. קיסה תוהה שנחזור? לא. אנחנו לא חוזרות, אנחנו קונות. וכך בחנות טימברלנד הקרובה אני מוצאת את הזוג המושלם. בחנות הבאה אנחנו מצטיידות גם במטריות.

 


זהו, עכשיו אין כוח שיעצור אותנו בדרך לטמפל בר. אלא אם קוראים לו דונטס ממולא בקרם פטל. והוא זה שמעכב אותנו לעוד כחצי שעה.


גשר הפני'ס ולידו הפסל של נשים עם סלים. 

חוצות את הגשר בגשם מטורף. 



משוטטות בסמטאות של טמפל בר.




זה שמפלי ניאגרה יורדים עלינו לא פוגם כהוא זה באושר שלנו.



בשלב כלשהו כשהמטריות מתחילות להיכנע לגשם אנחנו מסתתרות בפאב לארוחת צהריים. הפאב כמעט מלא. אנשים מחייכים. שותים. שוב שותים ואחר כך שותים עוד קצת.



אני מזמינה אייריש קופי, שזה קפה עם וויסקי. אוכל של פאבים, טעים, כבד ולא זול. אבל בבוקר בשיחה עם M היא אמרה לנו "אל תתקמצנו על עצמכם". אז אנחנו לא מתקמצנות. קיסה מסתכלת בעצב רב על חצי ההמבורגר שנשאר לה בצלחת. נאנחת. אומרת אני לא יכולה יותר ואחר כך מוסיפה לא הייתי שורדת בשואה.



עם תובנה אופטימית זו אנחנו נפלטות מהפאב.

מלאות מרץ וגשם ממשיכות לאטרקציה הבאה. בדרך תופסות חתונה בבניין העירייה. חצי עירומות בגשם. פסיכים אירים האלה... 

אנחנו נתקלות בפסל של ילדים מכוערים להפליא. ילדי המילניום קוראים להם. 

וממשיכות לדובליניה שזה מוזיאון אינטראקטיבי בנושא ויקינגים. 


באולם הראשון תלוי שלט עם המילים "פראיה, טור, אודן" (מי שממש לא מכיר את האלים של הוויקינגים מוזמן לצפות בסדרה נהדרת בשם... "ויקינגים"). ובכן קיסה ואני רואות את השלטים וקוראות את השמות בשני קולות רמים עם חיוך די דבילי. תיירת ספרדייה לידינו מחייכת את אותו החיוך ומצטרפת להקראת השמות. אחוות המעריצות והמון צחוק מתגלגל.


 


אנחנו מסתובבות בדובליניה שעה קלה ונעימה כל כך.


לקראת הסוף מעל שלט "יציאה" יש שלט "למגדל". ומספר מוזר מתחת – 96. השומר המקסים (שמתם לב שהם כולם מקסימים?) מסביר שזה מספר המדרגות שעליהן צריך לדרוך כדי להגיע לראש המגדל. ומה מקבלים בסוף, אני שואלת. הו, עונה השומר, גביע ענק והתקף לב. קיסה אומרת אני אעלה ואספר לך. באמת? אני בדבלין כבר 18 שעות, כבר פחות 18 שנה ומספר כפול של קילוגרמים. כמו שני שחפים קלי כנף אנחנו ממריאות אל ראש המגדל. קצת הגזמתי כי זה נשמע יותר טוב מאיך שזה נראה שם בפועל. אבל עליתי 96 מדרגות במו רגליי וריאותיי. ובשביל 18 שעות ראשונות באירלנד זה הישג מרשים למדי. דובליניה כאן

 




מכאן בגשם שמטפטף ומלטף בו זמנית אנחנו חוצות בחזרה את ליפי 


ממשיכות למוזיאון הלפרקונים שנמצא סמוך לרחוב מארי.



כיכר מתוקה עליה עומד קרון ישן של חשמלית שהפך לפאב.


ובכיכר שוכב לו עגל הזהב וסביבו עדר של שחפים ויונים.

 


קפה ותה וקצת מתוק ואנחנו מתמוגגות על הנוף הרטוב.

המטרייה שלי מסרבת לתפקד ובדרך חזרה אנחנו נחליף אותה בחנות המזכרות שליד הבית.

מוזיאון לפרקונים. מזל של מתחילות. אנחנו מגיעות שתי דקות לפני שנסגר הסיור וכל שאר הסיורים להערב כבר נמכרו. 


אז במה מדובר? אישה לא צעירה מסבירה שבשעה הקרובה אנחנו נטייל בעולם האגדות האיריות. בואו אחריי, היא אומרת, אני אספר לכם הכול. והיא מספרת. הו, אלוהים, איך שהיא מספרת. ככה היו מספרים פעם, ליד המדורה, כשהילדים היו מחזיקים ידיים מתחת לשמיכה מרוב פחד, כשהמבוגרים היו עוזבים את כל עיסוקיהם וגם מתיישבים להקשיב. היא מספרת איך מוצאים לפרקונים ואיך גונבים את הזהב שלהם, איך מרמים את הפיות וממה צריך להיזהר אם נולד לך בן זכר. 


אנחנו עוברות מחדר לחדר, בכל אחד מהם מוצגים מעולמם של השדים הירוקים עם הזקן הג'ינג'י. יש פה קבוצה של מסיבת רווקות והכלה לעתיד עושה מאמצים עליונים לטובת סלפי.

 


כשאנחנו יוצאות אני מרגישה צעירה בעוד 10 שנים לפחות. לפרקונים פה


השעה שש בערב ואור יום מלא. אנחנו מתחילות להתקדם לכיוון הבית דרך רחוב מור.



כשמולנו צץ, כמו לפרקון ביער, סניף ענק של מרקס אנד ספנסר. קיסה אומרת: יש לי מסורת למשש תחתונים של מרקס אנד ספנסר בחו"ל. רק ממששת ואנחנו יוצאות. 

ברבע לשמונה אנחנו מודדות את הג'ינס אחרון. אני מתלבטת כי הג'ינס קצת "צעיר" מדי. שואלת את המוכרת מה דעתה. היא אומרת "ממש יפה לך, ראיתי נשים גם מעל גיל 40 שקונות את זה. ככה שבגילך אין לך מה לדאוג". אני מתנפלת עליה בחיבוקים ונשיקות. קיסה לוחשת תפסיקי להטריד מינית כל אירי שאת פוגשת.

אנחנו מספיקות להיכנס לסופר של מרקס אנד ספנסר לקנות פטל ומלא אוכל. מגיעות למלון די מותשות. קיסה מכינה לנו שולחן פיקניק על השטיח. סנדוויץ' שרימפס במיונז מעלה אצלי חיוך כל כך גדול שקיסה שואלת: להשאיר אתכם לבד?

קריר בחדר. במקלחת, בדיוק מעל האסלה ממוקם חלון לגג. ועל הגג המוני שחפים שמדי פעם מציצים פנימה. הצווחות של השחפים זאת תערובת בלתי נשכחת של חתול מיוחם ותינוק שנשחט לצרכיי פולחן. גשם בחוץ. היום הכי גשום של השנה יגידו אחר כך הדבלינאים. 

קיסה וגיסה תוהות: אם פודינג שחור עשוי מדם, ממה בדיוק עשוי הפודינג הלבן?


500 יורו, בייבי

אנחנו כבר מתחילות להתרגל לריחות בארוחת הבוקר ואפילו נהנות להציץ לאחרים בצלחת. מה שלא מפריע לי להחליק וליפול במדרגה היחידה שיש בכל חדר האוכל. יום ראשון היום השמיים בהירים ואנחנו בדרכינו לטריניטי קולג'.


נכנסות לסניף של לשכת תיירות כדי לקנות טיול למחר. קיסה מושיטה שטר ה-500 יורו שלה. ומייד מושיטים לה אותו בחזרה. אי אפשר לשלם בשטרות כאלה. גם לא בשטר של 200. מה לעשות? לפרוט בבנק. יום ראשון, אין בנק. אז מחר. אבל מחר אנחנו בטיול. אז מחרתיים. אבל גם מחרתיים אנחנו בטיול. אז מה עושים עם השטר של 500? כלום. ואם אני רוצה לקנות טבעת יהלום ב-5000 יורו לא יקבלו ממני את השטר של 500? לא. ראו הוזהרתם. שטרות גדולים לא עושים רושם על האירים. 

בכניסה לטריניטי קולג' אנחנו מגלות שהסיור עם הסטודנטים יצא לפני 30 שניות והסיור הבא בעוד חצי שעה. אבל אם נרוץ נתפוס את הסטודנט שלנו. משלמות ורצות אל הסטודנט שרק התחיל את הסיור. הסטודנט, בחור אנמי לגמרי, מעביר אותנו חצי שעה בין הבניינים המרשימים של הקולג'.



הוא מספק בעיקר את סקרנותם של כמה אוסטרלים לעניין שכר לימוד ותנאי קבלה. הוא לא משעשע וגם לא מצחיק. לזכותו יאמר שהוא גם לא מנסה להיות כזה. כעבור חצי שעה די נעימה, בעיקר בזכות הקולג' ומזג האוויר, הסטודנט זורק אותנו בתור לספרייה, החדר הארוך וספר קלז. (אני לא מתעכבת וגם לא אתעכב לשנייה על תולדות המקומות התיירותיים שמופיעים בכל מדריך). תור אינסופי, למרות שהסטודנט מחייך ואומר "יש לכם מזל אין תור". 


האין תור נמשך חצי שעה. קיסה עומדת בגבורה, אני פורשת לספסל הסמוך.

אנחנו נכנסות לחדר הארוך והלב נעצר. במובן הכי מילולי של המילה.


אחרי כמה דקות של התאוששות וצילומים אנחנו מביטות לצדדים לראות איפה מסתתר הארי פוטר. החדר הארוך של הספרייה – לא לפספס בשום אופן. ספר קלז אגב לא כזה שוס גדול.


יוצאות מטריניטי קולג' בדרכינו ללטף את הפסל של מולי מלון. הו מולי, את לא יפה בכלל, גם הסחורה שאת מוכרת לא מפתה במיוחד. אבל הי, זאת מולי מלון בכבודה ובעצמה! ריספקט ואהבה אינסופית.



הרעב מתחיל להציק. אנחנו כזכור לא מתקמצנות על עצמנו ונכנסות לפאב שמול מולי.

מוקדם קצת לגינס. אבל מתאים בדיוק לכוס סיידר אלכוהולי או בלשון המקומיים BULMERS.


ממשיכות ברחוב גרפטון. החנויות כבר נפתחו אבל אנחנו לא בראש של שופינג.



אנחנו עוצרות להקשיב לזמרים ונגנים שפזורים לאורך הרחוב.


אפרו-אירי מנגן ושר killing me softly , ואני תופסת את קיסה לריקוד קטן.

 

אחר כך סטייה קלה מהדרך לגלידריה של מרפי'ס. גלידה בטעם מלח ים. מוזר כמו שזה נשמע, טעים הרבה יותר ממה שזה נשמע.

גלידת מרפי'ס. תעזו ותיהנו.

אנחנו מנסות את מזלנו בסיור ויקינגים ברכב האמפיבי. אין מקום. אין אז אין. 



ואנחנו נזרקות על המדשאות המזמינות של הפארק סנט סטפן גרין. איזה עונג לשכב על הדשא, להקשיב לשחפים החצופים, לבהות בעוברי אורח. 


כעבור שעה ארוכה ונעימה ניגשת אלינו הומלסית. שתי שיניים בפה, עיניים אדומות מסגירות בדיוק איזה חומר היא לקחה הרגע. מאוד מנומסת. מציגה את עצמה. מזכירה את עובדת היותה הומלסית. מרגיעה אותנו שאין בכוונתה לבקש כסף, רק סיגריה. אנחנו שולפות את החפיסות. היא לוקחת אחת מכל אחת. מודה מכל הלב ומתחילה להתרחק. באותה השנייה מישהו מחבק אותי מאחורה ואני שומעת צעקות You are an angel!! Angel... Angel…. בן זוגה של ההומלסית מקבל בהרבה תודה את הסיגריה. אנחנו אומרות בשני קולות "זה בסדר, בסדר, אלוהים יברך אתכם". ההומלס ממשיך לחבק אותי ולנסות לנשק. יש גבול למלאכית שבי. בעדינות אני מרחיקה אותו מעצמי בזמן שקיסה לא מורידה עיניים מהתיקים שלנו. קצת מביכה הסיטואציה. לא אוהבת להרגיש את עצמי "הנדיב הידוע" על חשבון הומלסים.


אנחנו מסכמות לחזור לפארק עם אוכל לשחפים (ואם לשפוט לפי הגודל שלהם, נדרש פה מינימום סטייק אנטריקוט 550 גרם). 

מציצות בחצרות הפאבים בדרך. כל כך כיף שם.


דוגמות קצת מתוקים בית קפה או'פיצ'ס. זאת רשת מעולה. עם אוכל גם לצמחוניים וגם לבני אדם, בשירות עצמי.


עם רמת סוכר מטרידה ומלאות שמחת חיים אנחנו ממשיכות למריון סקוור הלא הוא פארק מריון. 


אופני בירה חולפות לידינו. שוב מסיבת רווקות. הפעם Bride to be מחליטה לפנק את העוברים והשבים, מדי פעם מרימה את החולצה ומציגה לראווה את מה שהטבע או הרפואה העניקו לה ביד נדיבה.


בדרך הדלתות הצבעוניות של דבלין. עוד ימיים נקבל גם הסבר למה הן כאלה.

ככל שאנחנו מתקרבות לפארק, צלילי המוסיקה הופכים ליותר ויותר רמים. על גדר הפארק שלט "ימים של מדינות בלטיות בדבלין". על הדשא במה, דוכנים עם מזכרות מריגה וטאלין. אנשים רוקדים. יש משהו פה, בדבלין הזאת שגורם לך לרקוד, לחייך והכי מוזר - גורם לך לאהוב את האנשים באופן כללי.




אחרי שמיצינו את המדינות הבלטיות אנחנו מצטלמות על כיסא הג'וקר. הכיסא הוא לכבוד ולזכר קומיקאי אירי דרמוט מורגן שהרבה לבקר את השלטון. והרי הג'וקר הוא היחיד שמותר לו לצחוק על המלך. עכשיו גם לנו מותר. 


ואחרי הכיסא אנחנו מגיעות אל הסלע עליו רובץ בנחת אוסקר ווילד. לפניו שני פסלים – של אשתו העירומה וטורסו של גבר, ללא ראש ורגליים. מבטו של אוסקר מופנה כמובן אליו ולא אל האישה. 


ציטוטים של ווילד על העמודים עליהם עומדים שני הפסלים.

אנחנו מתיישבות על הספסל. אנחנו אוהבות של אוסקר. מאוד מאוד אוהבות. טוב ונעים לנו פה בחברתו. עד שקבוצה ענקית של יפנים משתלטת על האזור לצורך סלפי.


אנחנו עוזבות את הפארק (עוד פארק מושלם) ומתחילות לחזור. מזג אוויר בהזמנה. 


החנויות ברחוב גרפטון כבר נסגרות, גם הלהקות מתחילות לפרוש. 


כשאנחנו כבר על רחוב או'קונול אנחנו מרגישות רעב. 10 מטרים הבאים לא מביאים שום ישועה, למעט הדוכנים של צבא הישועה עם מרק חם וסנדוויצ'ים. נכנסות לסופר, קונות קצת אוכל, הרגליים כבר לא נושאות לא אותנו ולא את התיקים שלנו. כעבור עוד 10 מטרים אנחנו מגלות פיצרייה קטנה. מה, פיצה בדבלין?? לא פאב עם אוכל נורמלי? להגנתנו יאמר שאנחנו פשוט גמורות מעייפות. החדר שלנו קריר ונעים. אנחנו שמות את השעון על שש בבוקר ונרדמות לצלילי שירת השחפים.

קיסה וגיסה תוהות: מה ליפנים ולאוסקר ווילד?


כשאלוהים צוחק (טייק-1)

מוקדם מוקדם בבוקר אנחנו עולות על אוטובוס של חברת פדי-וואגון לטיול מאורגן לצוקי מוהר. למה דווקא החברה הזאת? כי תחנת איסוף ממש קרובה למלון, כי הם היחידים שיוצאים בשעה שכבר יש אור בחוץ (7:50), כי הטיול כולל אמנם כמה וכמה עצירות אבל הוא לא מתפזר ולא מנסה לסמן V על חצי אירלנד בדרך. וגם יש WIFI באוטובוס.

הנהג שלנו פרנק. קוקו, שפם, משקפי שמש, מבטא אירי מלטף. מברר אצל כל אחד מאיפה הוא, מספר קצת על דבלין וקצת על אירלנד ודי מהר מוביל אותנו לעצירה הראשונה. כפר דייגים KINVARA. אנחנו יוצאות לעשן ופרנק מצטרף אלינו לשיחה. הוא מחזיק סיגריה אלקטרונית ומתחיל להלל ולשבח אותה, עד שהוא כבר לא יכול לשקר לעצמו ומבקש מאיתנו סיגריה. עד סוף הטיול חצי חפיסה נרשמת על שמו של פרנק אגב.


נמל קטן וקצת מוזנח


 


עוד סיבוב קצר בין הבתים הצבעוניים.


העצירה הבאה היא בצוקים הקטנים. בייבי מוהר מה שנקרא.

 



עוד נסיעה ועוד עצירה בפאב כלשהו לארוחת צהריים זריזה (יותר מדי זריזה לטעמינו).

 


הדרך ממשיכה והיא נקראת הדרך האטלנטית ואי אפשר לצלם אבל אפשר למות מרוב היופי. כשאנחנו עוצרים כבר בצוקי מוהר השמיים לא סתם כחולים, הם מבהיקים מרוב כחול.

 

הטיול כולל כניסה למרכז מבקרים. יש שם כמה שטויות אינטראקטיביות. יוצאות החוצה ומתלבטות ימינה או שמאלה. שמאלה זה לטפס על הצוקים ולהסתכל מהם.

ימינה זה עדיין לטפס אבל עם נוף אל הצוקים. השיפוע מימין נראה פחות נוראי ואנחנו מתחילות לטפס. ואז אנחנו רואות אותם. את צוקי מוהר.

את אחת מפסגות היצירה האלוהית.

סביבנו כמיליון ורבע תיירים אבל שקט מאוד. כי אין מילים. כי לא צריך לדבר. צריך להסתכל בלי למצמץ כדי לא להחמיץ ולו גם שבריר שנייה מהמראות האלה.

אלוהים, למה לא סיפרת לי שיש כזה יופי בעולם? ואני שומעת אותו צוחק צחוק מתגלגל או שהיו אלה הגלים שהתנפצו על הצוקים, ואולי זה החלום שהגשמתי מחא כפיים?

שעתיים חולפות תוך שניות בודדות. אנחנו שוב באוטובוס של פרנק. אנחנו לא רוצות יותר כלום. רוצות לעצום עיניים. לנשום עמוק. לחזור אל המראות הלא אמיתיים האלה.

אבל לפרנקי תוכניות משלו והוא ממשיך לנסוע.



שוב עוצר בלא יודעת איפה. אבל יש טירה ויש פאב. אנחנו קצת אוכלות, קצת שותקות והרבה מאושרות.

 

השיבה לדבלין בשמונה בערב. מלא אור. כמה דקות בחדר וקדימה, לאכול במסעדה של המלון. בתשע הבטיחו הופעה. המסעדה יפיפייה. השירות נוראי.

 


עד שמגיע האוכל קיסה נרדמת פעמיים ועושה כמה פעמים מיאו מיואש. האוכל מגיע יחד עם הזמר. אולי כדי שלא נפריע לו לשיר. אירי מקסים (כמו כל האירים) שואל מי בקהל, מחייך למשמע "יזרעאל" מהפה הלועס שלנו ומתחיל לנגן ולשיר.

 

אם רק היינו קצת פחות עייפות, אם רק היינו קצת פחות גדושות בחוויות של היום, היינו מצטרפות אליו בשירה. מה שהכי מוזר זה שאני מרגישה כאילו מאז הילדות שמעתי שירי עם איריים ואני מכירה את המילים בעל פה. 

הזמר פוצח בגרסת קאבר שלו להללויה שנשמעת כמו תפילה בערב גשום, במסעדה שבמרתף, בבית מלון קאסל בדבלין שבאירלנד – הארץ המובטחת.

קיסה וגיסה תוהות: אחרי ארבעים שנה במדבר, לא יכולת להוביל אותנו לכאן?


כשאלוהים צוחק (טייק-2)

אנחנו מאוד עצובות מהבוקר. הטיול אתמול היה מושלם. הוא היה כל כך מושלם שאנחנו לא מבינות מה חשבנו לעצמנו כשהחלטנו לצאת לעוד טיול אחריו. מה יש לנו לחפש במחוז ויקלו אחרי צוקי מוהר? בקיצור, מצב רוח לא משהו ואיתו אנחנו עולות לאוטובוס של חברה Gray Line. המדריך שלנו ריצ'י. ריצ'י מזכיר את דוקטור האוס ומיסטר בין בו זמנית וזה קצת משפר את ההרגשה. ריצ'י מברר מאיפה כל אחד מאיתנו, ובסיבוב הקצר שהוא עושה בניסיון לצאת מהעיר החפורה, הוא משתדל לחמם לכל אחד מאיתנו את הלב. הנה שגרירות ישראל הוא אומר לנו. יופי, לא התגעגענו. אבל תודה על הניסיון, ריצ'י.

בדרך ריצ'י מסביר למה הדלתות בדבלין בצבעים שונים. ואני חייבת להעביר לכם את המידע החשוב הזה (למרות שיש כמובן עוד גרסאות). אז ככה, כשהמלכה ויקטוריה מתה יצאה דרישה של הכובש הבריטי לצבוע את הדלתות בצבע שחור אחיד לאות הזדהות ואבל בממלכה. מכיוון שדבלינאים לא ידועים כנתינים צייתניים, הם צבעו את הדלתות בכל צבע אפשרי למעט שחור. קיסה ואני שכבר מאוהבות בעיר הזאת, בעם הזה, בתרבות ובהיסטוריה שלו, מרגישות שהנה נוספו עוד כמה טיפות של אהבה לכוס הגדושה ממילא.

בדרך ריצ'י גם מספר על החפירות האינסופיות בעיר. חופרים רכבת קלה שנקראת לואיס. לפני כך וכך שנים ראש העיר החליט שאין סיבה שיהיו בעיר הרבה קווים של לואיס, מספיק רק הירוק והאדום. הפסים פורקו, הרחובות שופצו. עברו כמה שנים והתקבלה החלטה חדשה. צריך דחוף רכבת קלה בדבלין (משום מה זה מזכיר לנו את המולדת). אז חופרים מחדש. אגב, דבלינאים קוראים לרכבת העתידית דניאל די. למה? תחשבו לבד.

העצירה הראשונה שלנו ב-GLENCREEיש פה בית קברות גרמני. הגרמנים שנפלו מהמטוסים מעל אירלנד או שטבעו בים מול חופי אירלנד קבורים כאן. לכאן גם הובאו אחרי המלחמה כ-500 יתומים גרמנים במבצע שנקרא SHEMROK. אתם מוזמנים להתעדכן בויקיפדיה.


אנחנו שותות קפה זריז. עושות סיבוב קצר.

אני שואלת את ריצ'י האם מדובר בבית קברות של חיילים נאצים. הוא לרגע לא מבין את הכוונה, הרי באירלנד שלא השתתפה במלחמה יש מושגים שהם לא על פני השטח של התודעה. האירים קוראים למלחמהThe Emergency . חתיכת Emergency באמת. בכל מקרה, ריצ'י מהנהן, אומר כן, נכון, חיילים נאצים. אנחנו מוותרות.

האוטובוס ממשיך ואנחנו נוחתות על כוכב לכת זר. 


מוזר. מפעים. מדהים. מהמם. מטריף. מחניק. האזור נקרא Saly gap. לא יודעת להסביר מה זה. לא יודעת לתאר מה זה. יודעת רק שזה לא על כדור הארץ שלנו.

 

רק חצי מילה על הכביש. זה לא באמת כביש, ובכל פעם ששני רכבים שנוסעים ביומיום סתם הפוך, נפגשים על "הכביש" הזה מתרחש נס שבסיומו כל אחד ממשיך לדרכו ללא אבדות ברכוש או בנפש.

עצירה קטנה על גשר אבן. ראיתם את הסרט "נ.ב. אני אוהב אותך"? זוכרים את הגשר? לא זוכרים? לכו תראו מחדש. כולם רצים בהיסטריה לעשות סלפי עם ועל הגשר. קיסה ואני עדיין מנסות להבין באיזה גלקסיה אנחנו.



אנחנו ממשיכים וריצ'י אומר, תכף נעצור באגם גינס. רק שתדעו שסדרת ויקינגים מצולמת כולה שם. העיר Kattegat זה שם על גדות האגם. ההפלגה לאנגליה יצאה משם. לגרטה ורגנר אהבו שם בדיוק.


 

האוטובוס נעצר. אני תופסת את קיסה ביד. אנחנו רצות אל קצה הצוק. נעמדות וצועקות Long live queen Lagarta. טיפשי, דבילי, ילדותי, שתי פסיכיות באמצע שום מקום עומדות מאושרות וצורחות שמות של אנשים דמיוניים מסדרת טלוויזיה? כן כן ועוד פעם כן. כל זה ואושר. אושר זאת מילת המפתח בטיול הזה. משהו קטן כזה שמתחיל עמוק בלב וכמו הר געש מתפרץ ושורף את הבפנים. וברגעים האלה יש רק אותך והאושר שלך. האושר הזה נדיר, חמקמק, מתבודד ומתנזר מחברת בני אדם (ובשנים אחרונות מחברתי בפרט). וכשהוא סוף סוף בא אני לא מבזבזת אף טיפה ממנו. שותה אותו, טובלת בו את שתי ידיי, רוחצת את הפנים ואת הנשמה, מקווה שמשהו ממנו יישאר גם כשהוא יעזוב.

 

די, אני אומרת לקיסה, אני לא יכולה יותר. העוצמה הזאת של האושר מפחידה אותי. שזה מסוג המשפטים שהפולניה הפנימית אוהבת כל כך. אבל אי אפשר, זה לא חוקי להיות פולניה באירלנד. באירלנד אפשר להיות הכול חוץ מפולניה. ובעיקר - באירלנד אפשר למצוא את האושר.

הביקור באגם גינס משאיר אותנו ללא אוויר ומילים. העצירה הבאה שלנו בגלנדלוך. ריצ'י אומר מי שרוצה שיטייל לאגם התחתון ומי שרוצה שימשיך לאגם העליון. יש פה מפה של האזור. אני הולך לשתות תה חם. 

קיסה ואני מסכמות שאגם אחד, התחתון, מספיק לנו. הדרך לוקחת אותנו קודם לשרידי כנסייה ובית קברות. ברגע זה ממש מתחיל לטפטף.


תוך שניות הגשם כבר לא ממושמע לגמרי ומתפרע מעל גלנדלוך.

 

אנחנו חוזרות לשביל לאגם (עדיין נחושות להסתפק בתחתון בלבד). רואות את ריצ'י עומד ליד איזה סלע עם כמה נשים מהאוטובוס. מסתבר שאם יושבים על הסלע, שמים יד שמאל בתוך 5 החריצים שבו – אצבע בכל חריץ, ואת יד ימין מכניסים לתוך בור קטן שהתמלא במי גשם, בדיוק ברגע הזה צריך לבקש משאלה. הנשים מקשיבות לריצ'י ומנסות את מזלן. אחר כך תורי. התמרון די מסובך עם מצלמה, תיק, סווטשרט ומעיל. אבל מי יעצור אותי בדרך להגשמת משאלה? ברגע שיד ימין שלי סוף סוף נוגעת במים אני נזכרת שלא ניסחתי טוב את המשאלה ומבקשת את הדבר הטריוויאלי ביותר.

 הגישה אל האגם התחתון לא נוחה ומלאת בוץ. קיסה יורדת אל תוך הערפל ועולה ממנו כמו ונוס מתוך הקונכייה.


יש לנו עוד 45 דקות ומבלי לבזבז כוחות על מילים אנחנו ממשיכות אל האגם העליון. הגשם ממשיך יחד איתנו. אני קצת מקללת את עצמי על הרעיון הזה. מה כבר יש באגם הזה העליון שמצדיק הליכה בבוץ בגשם במקום התכרבלות בבית קפה שלמטה?


 

אנחנו מגיעות אל האגם. הפעם אלוהים לא סתם צוחק. הוא נחנק, הוא משתולל מרוב צחוק. הוא מראה לי אצבע משולשת ואומר "בני אדם, באמת חשבתם שאתם יכולים משהו? באמת חלמתם שאתם שווים משהו?"

אנחנו מתיישבות ככה, איך שעמדנו, על הקרקע. וזהו. וכבר אין גשם ואין אנשים ואין כלום מסביב. יש אנחנו והאגם. אנחנו ואלוהים. אנחנו והנצח. אנחנו והאושר.

אין לי מילים. אין לי גם דרך להעביר לכם את המראות. שום תמונה לא תצליח לרגש כמו הערפל הזה שיורד במהירות ובולע את ההרים שמסביב והופך את האגם לשחור כמעט.

אנחנו שותקות. אני נלחמת בדחף כמעט בלתי נשלט להיכנס לאגם ולהישאר שם, יחד עם בנות הים ושאר היצורים המיסטיים שגרים בו ללא ספק. רק היעדר גרביים יבשות מונע ממני להיכנע לפיתוי.

כל החוויה הזאת רוחנית ומטהרת. אני מרגישה עירומה ללא הציניות המולדת, קלה כמו נוצה של שחף, צלולה כמו מי האגם גינס וטהורה כמו תמצית מזוקקת של אושר. שום סם לעולם לא ייתן תחושה שכזאת. באחריות.

הדרך חזרה תחת גשם בלתי פוסק. למי שתוהה, כמובן שהמטריות נשארו באוטובוס. 



אבל הגשם מרגיש כמו מים קדושים, הוא מנקה אותנו מהיומיום, הוא מלטף ומחבק אותנו ואומר "הכול טוב. מעכשיו והלאה הכול יהיה רק טוב". אירלנד, אני שבויה שלך לנצח.

 

קיסה וגיסה תוהות: זה היה אמיתי, זה באמת קרה, כל היום הזה? 


דבלין, הו דבלין

בבוקר כמעט עם השחר (9:30) אנחנו מתייצבות בבנק שבו מתרחש אחד האירועים המרגשים של הטיול שלנו. קיסה סוף סוף נפרדת משטר של 500 יורו. מה שאומר שיש לנו ים של כסף. אנחנו משננות את ההוראה של M "אל תתקמצנו על עצמכם" ויוצאות לחקור את העיר.




הפעם ללא עצירות על דונטס אנחנו מקפצות לטמפל בר. הפעם גם

ללא גשם.


 





בטמפל בר אפשר לבלות שעות עם מצלמה. 



יש פה גם קיר התהילה ומוזיאון הרוק האינטראקטיבי. אנחנו מתלבטות ומחליטות להשאיר אותו לביקור הבא.


מכאן לטירה של דבלין. סתם ככה טירה באמצע העיר. כן, יש לה סיפור ואפשר למצוא אותו בקלות בגוגל. הטירה מרשימה מאוד.


אבל הסיור הקרוב רק בעוד שעה וחצי. קיסה מסתכלת עלי. אני מסתכלת על קיסה. ברור שלא נחכה. יוצאות לסיבוב קצר ועצמאי בחצר הטירה.

 


מתעכבות ארוכות בחנות המזכרות שלה.

יוצאות וממשיכות לשוטט. 


אנחנו מגיעות לכנסיית קרייס-צ'רץ'. היא צמודה לדובליניה, אבל כשהיינו בדובליניה הכנסייה הייתה סגורה. יש אגב כרטיס משולב לשתי האטרקציות. שווה לבדוק. 


הכנסייה מלאת גוטיקה קודרת (אנחנו אוהבות). ובקריפטה שלה יש מיצג שרציתי לראות. מומיות של חתול וחולדה שנלכדו בארובות האורגן ונשארו צעירים ויפים לנצח. 


בחצר הכנסייה יש אנדרטה לזכר השואה הארמנית. איפה השואה שלנו? תוהה קיסה ולא מקבלת תשובה.

 

אנחנו מתקדמות לכיוון כנסיית סט. פטריק.


לידה יש פארק קטן עם מזרקה וספסלים. רבע שעה של מנוחה בטבע.

ובכן כנסיית פטריק הקדוש, פטרונם ומגנם של האירים, שלמעשה לא היה אירי, לא היה קדוש וגם לא קראו לו פטריק. אבל זה פרט שולי. הכנסייה עצמה מדליקה.

פה, מתחת לרצפה קבור ג'ונתן סוויפט עם אהובתו סטלה. 


פה גם מוצגת מסכת המוות שלו (שהייתה בבעלות אביו של אוסקר ווילד – עוד פרט טריוויה שולי). אגב ספרנו לפחות ארבע מסכות ככה שלא ברור כמה זמן לקח לסוויפט למות סופית.

בקצה אחד של הכנסייה חנות מזכרות. בקצה האחר פינת הפעלה. כנסייה אינטראקטיבית. יש פה כמה שעשועים לילדים (לבנות כנסייה קטנה מקוביות לגו), אפשר להעתיק ציורים עתיקים, והכי מקסים – יש עץ שמעביר מסרים למתים. לידו מונחים פתקים בצורת עלה, כותבים את שם הנפטר וכמה מילים בשבילו ומניחים מתחת לעץ. העץ כבר דואג להעביר את המכתב הלאה.


ושוב שוטטות לכיוון הפארק סטפן גרין כי יש לנו בתיק קרואסון ואנחנו מתכוונות להאכיל את השחפים. 


בדרך ללא כל התרעה הרעב תוקף אותנו ואנחנו מייד נכנסות לפאב הראשון בדרך.

 


המקום קסם. כמו כל הפאבים בדבלין. אוכל טעים בטירוף, סיידר אלכוהולי, חצר למעשנים, מלצר עם חוש הומור אירי טהור (עוקצני ושחור).


מכאן לפארק. השחפים מברכים אותנו כמו פולניות זקנות "באמת טוב שבאתן, כבר התייאשנו לחכות", מתקבצים סביבנו, צורחים ודורשים אוכל.

 

יש שחפים עם עיניים שחורות ויש כאלה עם עיניים צהובות. אלה עם הצהובות יותר מפחידים, יותר אגרסיביים, יותר שתלטניים. כנראה נקבות.

 


והשעה כמעט ארבע ויש לנו כרטיסים לסיור ויקינגים ברכב אמפיבי. מה זה? זה סיור ויקינגים ברכב אמפיבי. קיסה שואלת (בפעם החמישים ושמונה בערך) אנחנו באמת נכנס עם הרכב למים? ואני (בפעם המאה חמישים ושמונה) עונה לה "תכף נראה".


לרכב שלנו קוראים לוקי ולמי שלא יודע, זה אחד האלים הכי כייפים של הויקינגים. הנהג המדריך וראש השבט שלנו הוא בארי. 

בארי הוא ויקינג אמיתי והוא מסביר לנו את המשימה להיום: אחד – להניף אגרוף. שתיים – לעשות פרצוף מפחיד. שלוש – לצרוח הכי חזק על הכופרים הגאליים. בואו ננסה, מציע בארי. אתם רואים, פה בפינה יש סטארבקס. גאלים מסטארבקס הם הכי מרושעים שיש. הם רק עושים את עצמם שקועים בקפה שלהם. קדימה, אחד, שתיים ושלוווושששששש. יושבי הסטארבקס קופצים בבהלה מהצרחות שלנו. 

בארי עושה לנו סיור בעיר. למרות שהוא מנסה להישמע כמו כובש אכזר, ניכר בו שהוא מאוהב בדבלין. אנחנו חולפים על פני קרייס-צ'רץ' שביקרנו בה הבוקר. אתם יודעים, אומר בארי, למצרים יש מומיה של תות ענח' אמון, ולנו – של טום וג'רי...

צחוק בלתי פוסק, צרחות, הנפת אגרוף באוויר, פרצופים מפחידים – אני שוב מרגישה את שובל השנים שנושרות ממני ונשארות אי שם, זרוקות על האספלט של דבלין. ואין לי שום כוונה לחזור ולהרים אותם.

 

הרכב נכנס לנמל קטן מחברים אליו משהו, אנחנו מקבלות חגורות הצלה.

קיסה שואלת בפעם החמישים ותשע – אנחנו באמת נכנס למים? ואני עונה לה (בפעם המאה חמישים ותשע) תכף נראה. ואכן אנחנו נכנסים למים.

 

בארי ממשיך לשעשע אותנו בעיקר על חשבון בונו, שכבר מזמן הפך לנושא הבדיחות הכי מוצלחות פה.

 


כיף טהור כל הסיור הזה ולמרות שהחוויה תיירותית לחלוטין, היא כל כך נהדרת שחבל לפספס אותה. מומלץ להזמין כרטיסים מראש באתר שלהם.


בתום הסיור אנחנו, כיאה לויקינגים, פושטות שוב על סניף או'פיצ'ס הסמוך. מעולה גם בפעם השנייה. יש לנו שעה לשרוף עד אוטובוס הרוחות. שיטוט נעים בגרפטון סטריט. 


הנה ההומלסית המעשנת "שלנו" כותבת את סיפור חייה על האספלט בגירים צבעוניים, מסבירה שזה מצב זמני ושעוד יבואו ימים טובים

אני ניגשת נותנת לה קצת כסף. היא מחייכת אלי עם שתי השיניים הבודדות שלה ומבקשת סיגריה. למה דווקא היא נגעה בי? לא יודעת. היא צעירה, פעם הייתה גם יפה, פעם היו לה עיניים כחולות לפני שערפל אדום כיסה אותן. היא נשמעת רהוטה, היא כותבת ללא שגיאות כתיב. היא לעולם תישאר הומלסית וגם בעוד כמה שנים כשאחזור לדבלין אני בטוחה שאמצא אותה בפוזה הזאת, יושבת על האספלט של רחוב גרפטון, כותבת בגירים צבעוניים את סיפור חייה והתיירים השבעים יתרמו לה יורו או שניים וסיגריה.

ביקור קצר בקניון סטפן גרין. קיסה כפי שגיליתי עוד במילאנו היא גמל - לא שותה ולא משתינה. אני לעומת זאת מאוד אנושית. לכן הביקור בקניון בלתי נמנע. הקניון כל כך יפה שאני לרגע שוכחת למה באנו לפה.

אבל הזמן דוחק ובשעה 19:30 אנחנו מתייצבות לאוטובוס הרוחות.

 

הייתי עם הילד באחד כזה בלונדון. אהבנו בטירוף. אוטובוס הרוחות של דבלין קצת אחר, ההצגה מתרחשת גם בפנים וגם בחוץ. אנחנו נתונים לחסדיהם של רוח רפאים ומכשפה מהמאה ה-17. שני שחקנים בחסד. 


שלוש עצירות בדרך. שלוש הצגות עם הפעלת הקהל. צחוק מטורף. הנאה מושלמת.




התחנה האחרונה ליד בית קברות, בפאב של חופרי הקברים.

 

הרוח מביא מגש מלא כוסיות עם נוזל ירקרק: משקה זה חיסל את המגפה השחורה באירופה. לבריאות!

אחרי שהוא מוודא שכולנו שתינו הוא מוסיף: ואולי זה מה שהתחיל את המגפה.

הפוגה קצרה, אנשים נכנסים לפאב להפסקת גינס. למשך רבע שעה הרוח והמכשפה הופכים לבני אדם, אנחנו עומדים בחוץ, מעשנים ומקשקשים.

המכשפה שואלת מאיפה אנחנו, אומרת שלפני כמה שנים ביקרה עם אמא שלה בחברון וירושלים. מוסיפה "ארץ נפלאה יש לכם". אנחנו מהנהנות ואומרות "נכון, רק חסר לה קצת שלום". המכשפה אומרת אל תאבדו תקווה. לפני 20 שנה איש לא האמין שיהיה לנו שלום. נכון? היא מתחילה לשאול אחד אחד את האנשים שהתקבצו סביבנו, נכון שלא האמנו שיהיה שלום? תגידו אתם, נכון שלפני 20 שנה איש לא האמין שהמלחמה תיגמר? הנה, היא אומרת, אתן רואות? אסור לאבד תקווה. גם לישראל השלום יגיע. מכשפה אירית ג'ינג'ית, מהמאה ה-17 שהועלתה על מוקד כנראה לא פעם ולא פעמיים, ליד שער נעול של בית קברות, בפתח הפאב שנקרא חופרי הקברים, מרימה כוס גינס לשלום בישראל. ושמישהו יעז להגיד לי שזה לא מרגש בדיוק כמו שזה נשמע.

לפני הנסיעה כמה פעמים נדלקו לי נורות אדומות כשקראתי שהאירים, איך לומר זאת בעדינות, לא ממש מחבבים את ישראל. כאן, בדבלין, הנורות האדומות האלה כבו והתנפצו לרסיסים.

מה עוד לספר לכם על היום הגדוש הנפלא הזה? שבלילה דבלין נראית עוד יותר יפה. שהפאבים מלאים, שטיפות הגשם רק תורמות לחוויה, שדוכני צבא הישועה פתוחים עד מאוחר? מעולם לא פגשתי עיר כמו דבלין. יש בה משהו מכשף. החספוס, החוצפה, רוח נעורים, ההומור החד, שמחת חיים מטורפת ולא רק מהבירה. כל הזמן הייתה לי תחושה שתכף מישהו יציץ ויצעק "קאט". והסרט ייגמר. דבלין היא כל מה שטוב ואהוב בממלכה הבריטית ללא המקל בתחת. הנוף האורבני שלה מרתק, הבניינים החדישים (מעטים למדי תודה לאל) לא מצליחים לכער את היופי העתיק שלה. בניה נמוכה, בניינים טוריים, דלתות צבעוניות. 

 


הסמטאות הלא תיירותיות שלה מרגשות לא פחות מהרחובות הראשיים. חפירות ברחבי העיר לא פוגמות בהנאת השיטוט. זאת עיר פצועה ואני אוהבת ערים פצועות. נכון שכל עיר בכל מדינה באירופה כמעט יכולה להתגאות בהיסטוריה מדממת. אבל איכשהו ערים פצועות ממש כמו ברלין, כמו דבלין יותר קרובות לליבי. דבלין מחבקת אבל לא דביקה. קשוחה אבל לא מרשעת. חצופה אבל לא גסת רוח. משעשעת אבל לא וולגארית. צריך לבקר בה לפחות כמה פעמים. בפעם הראשונה בתור תייר ובפעמים הבאות בתור אורח.

 

קיסה וגיסה תוהות: איך לעזאזל פועלת שיטת הרמזורים בעיר, כשהאדום הוא אדום לכולם והירוק ירוק לכולם. 


השופינג הגדול והמוזיאון הקטן

כל השבוע התחזית הבטיחה גשם להיום ומהבוקר ברור שהתחזית לא מאכזבת. גשם. יש לנו 500 יורו פרוטים וחשק עז להתאחד עם מרקס אנד ספנסר. במיוחד עם קומת הלנז'רי שלו. היתרון העצום בלטייל עם קיסה, שזה מרגיש לגמרי כמו לטייל לבד. כלומר, בלי לחצים, בלי פשרות כואבות, בלי ויכוחים. קיסה היא מעין שלוחה שלי, יותר צעירה, יותר יפה, יותר מבריקה, אבל היא חלק ממני ולכן אני גם לא צריכה לשאול אם בא לה, מספיק שאנחנו נסתכל אחת על השנייה כדי להבין שכן. לכן גם כל טיול איתה מושלם.


אנחנו כובשות את רחוב מור ואת מרקס אנד ספנסר באלגנטיות השמורה לנשות ויקינגים במהלך פשיטה על חופי אירלנד. קרי, חוטפות הכול ומהר. טוב, לא כל כך מהר. אבל בהצלחה מסחררת. מציצות אחר כך בסניף פאני שזה הגרסה התרבותית יותר של פרימרק. אנחנו לא בררניות. עוד חנות ועוד אחת, קולקציית קיץ לילד, סניף בוטס עם המבצע הנצחי של 2+1 תורם מאוד להרגשת הסיפוק האדירה שלנו מהעיר.


מלאות שקיות שנרטבות מהר מדי בגשם, נכנסות לקניון ברחוב מור לארוחת צהריים. בית קפה מקסים בשירות עצמי. הבחור שמעמיס את האוכל שואל מאיפה אנחנו. יזרעאל? אתם הלקוחות הראשונים שלי מיזרעאל. אני אתן לכן קצת אקסטרה עוף.


 

חוזרות למלון תחת מבול, פורקות את הקניות, קצת נחות והופ השעה איכשהו כבר ארבע ובחמש הסיור האחרון במוזיאון הקטן של דבלין. החוצה מהר. עוברות בחנות המזכרות לקבל החזר מס. באירלנד זה עובד הכי פשוט בעולם. כל קניה מעל 50 יורו – מבקשים קבלה, ממלאים את הפרטים, מוסרים בחנות מזכרות, מקבלים מזומן ללא עמלה ומחתימים את הקבלות. בשדה מכניסים את המעטפה לתיבה. זהו.


עכשיו יש לנו אמנם כמה יורו נוספים אבל השעה כבר 4:30 והמרחק למוזיאון הקטן של דבלין די גדול. אז אנחנו רצות. בגשם. מגשר או'קונול, דרך טריניטי קולג', דרך רחוב גרפטון, מגיעות מתנשפות למוזיאון חמש דקות לפני הזמן ומגלות שהסיור מלא. לא, איך אפשר? רצנו, התאמצנו! אבל האיש החביב בכניסה אומר יש לכן מזל (וזה ידוע) יש היום עוד סיור ממומן על ידי הספונסר שלנו גינס והוא חינמי לגמרי ומתחיל עוד שעה. חה!

אנחנו פורשות לשעה קלה לסטארבקס הסמוך, שרק אתמול הפחדנו בצרחות הויקינגים שלנו את היושבים בו. הגשם מתחזק. תה קפה ועוגיות והנה עברה שעה ואנחנו בפתח המוזיאון הקטן.

בכניסה דלי למטריות ועוד אחד ומעליו השלט "קיץ זה היום החביב עלינו בשנה". ובתוך הדלי שכמיות גשם ירוקות חינמיות לכל דורש. אנחנו דורשות ולוקחות כמה למזכרת. שיהיה במה להתעטף ביום החביב עלינו בבית – החורף.

הסיור מתחיל, ג'ורג' הוא המדריך שלנו והוא מספר בהתלהבות והמון חוש הומור על העיר, ההיסטוריה שלה, אירועי מפתח, אנשים מפורסמים (לא רק בונו) והסופרים שיצרו כאן. 



נרשמת פאדיחה קלה כשג'ורג' שואל מי יודע מה זה הספר הזה? נו, הספר הכי מפורסם על דבלין. אני פולטת "יוליסס". נכון, מתלהב ג'ורג' וכולם לבטח קראו אותו. לא, אני עונה לו, אף אחד לא קרא את הספר מעולם. ואם תשאל יגידו לך "התחלתי אבל לא הצלחתי לסיים". פאוזה. ג'ורג' נבוך. אחר כך מחייך ואומר "גנבת לי את הפנץ' ליין. מכיוון שכולם מודים שהם קראו רק את העמוד הראשון של יוליסס, אצלנו במוזיאון הקטן מציגים את הספר פתוח בעמוד האחרון, כדי שכולם יידעו סוף סוף מה קרה שם".


 


אני לא אכביר במילים. המוזיאון הוא חוויה ענקית. מתוקה. כייפית. טובה כל כך, כמו העיר הזאת.


 

יוצאות החוצה. השעה שבע בערב. אור יום מוסתר על ידי ענני הגשם שלא מפסיק לרדת. אנחנו רעבות כרגיל. 

מבט ימינה שמאלה בחיפוש אחר מקום ראוי לאוכל, קיסה מסתכלת עלי, אני מסתכלת על קיסה ואנחנו נכנסות לסופר של מרקס אנד ספנסר. מצטיידות היטב. יותר מדי היטב. בריצה קלה (כי כבר התרגלנו לרוץ בגשם) מגיעות למלון. עושות פיקניק על השטיח.

אורזות את המזוודות. שותות תה. מתלבטות לרגע אם לרדת למסעדה למטה להקשיב למוסיקה. מחליטות מייד שלא. שותות עוד תה. מקשיבות לשחפים בגשם. תה אחרון. מבט אחרון מהחלון. נגמר.


קיסה וגיסה תוהות: באמת צריך לעזוב מחר?


השיבה הביתה

אתמול קנינו כל כך הרבה אוכל שנשאר לנו לארוחת בוקר טובה בחדר, מבלי לרדת לפודינג שחור ושעועית אפויה. ברבע לשמונה נהג מונית כבר מחכה לנו. נסיעה קצרה לשדה. 22 יורו הפעם. סיגריה אחרונה בגשם. 30 שניות למסירת מזוודות. עוד שלוש דקות לשיקוף תיק היד. דיוטי פרי שבו יש כל מה שיש בעיר כולל ויסקי שנקרא דמעות של סופרים.

רק בגייט לטיסה אנחנו מבינות שאף אחד לא החתים לנו את הדרכונים בדרך חזרה. הודעה קצרה לצוות הקרקע. מקבלת תשובה "זה בסדר, גם לנו לא החתימו".

 

גינה על הגג, פאב פתוח 24/7 לבירה וסיגריה. 


טיסה נעימה של ארבע שעות ואנחנו בדיוטי של איסטנבול. עוד סיגריה במרפסת, עוד קפה. האווירה בשדה מוזרה. מצד אחד תחושה אירופאית לגמרי מצד שני מדי פעם חולפים על פנינו נציגים של דאע"ש עם נשותיהן בלבוש מסורתי (2 חריצים לעיניים והשאר סדין שחור). 

עוד שעה עוברת בקלות ואנחנו על טיסה הביתה. אין לי תחושה שמשהו נגמר. אני יודעת שהרומן שלי עם אירלנד רק מתחיל.

קיסה וגיסה תוהות בפעם האחרונה: אם לא החתימו לנו את הדרכון באירלנד וגם לא בטורקיה, זה אומר שרשמית אנחנו עדיין באירלנד? 


תודות אובייקטיביות

אני לא ממספרת את התודות כי מבחינתי כולם ראשונים. ובכן, תודה ל:

חברתי היקרה Y אירית בנשמתה שבגלגולה הקודם לבטח הייתה דבלינאית גאה ואישה הכי מפורסמת בעיר. יתכן גם שהשתתפה במרד פסחא ב-1916. היא זאת שדחפה אותי, לחצה עלי, צעקה עלי, איימה עלי בגט והתעקשה שאסע לדבלין. בדרך כלל כשאומרים לי "את חייבת" אני יודעת שאני חייבת לעשות בדיוק את ההפך. אבל נכנעתי לה ואני לא אפסיק להלל אותה ולהודות לה על ההתעקשות.

 

הנסיך הקטן שנשאר לבד, שהיה אחראי על הבית והכלב, שהצליח לעבור את הבגרות באזרחות בלעדיי, שחיבק אותי ארוכות כשחזרתי ואפילו נמנע מלשאול "מה אני, קוקסינל?" כשמדד את הבגדים שקניתי לו. 

 

חברתי אחותי התאומה A שביקרה בדבלין שבוע לפניי ושלחה לי משם מסר חד משמעי: "את תתאהבי". סיס, צדקת!

צוות הקרקע שליווה אותי יום ולילה כמעט, שביקר בדבלין לפניי וידע להפנות אותי למקומות הנכונים ברגעים הנכונים.

 

תודה אינסופית לקיסה. כל המילים כבר נאמרו בינינו. את הפרטנרית המושלמת. גם אם הייתי מאוד רוצה, לא הייתי מצליחה למצוא מישהי שתדע לחוות את העונג הזה איתי וכמוני. ואני לא רוצה. כל מה שאני רוצה זה להמשיך ולגלות את העולם ביחד איתך.

ותודה לאלוהים שזכיתי. היית נכח לצידינו לאורך כל הטיול הזה. למרות שאי אפשר לחשוד בי שאני נמנית אל עדת המעריצים שלך, אני מודה לך על שאפשרת לי להגשים חלום, על שההגשמה הזאת הייתה יותר מוצלחת אפילו מהחלום עצמו.

 

תובנות סובייקטיביות

* עד שלא ביקרתי בדבלין לא יכולתי לדמיין אפילו עד כמה היא נפלאה.

* אחרי שביקרתי בדבלין אני לא יכולה לדמיין אפילו עד כמה נפלאה היא תהיה בביקור הבא.

* גם מהמעט שהצלחנו לראות ברור שאירלנד היא אי המטמון.

* יש בדבלין מיליון אטרקציות. רובן גם לילדים.

* האטרקציה הכי גדולה בדבלין זה הדבלינאים. הפעם האנשים תרמו תרומה מכרעת לחוויה שלנו. אנשי דבלין לבביים, מקסימים, מצחיקים, שמחים ואמיתיים. הם היו חלק בלתי נפרד מהטיול הזה ומהאהבה הזאת שלנו לעיר. כדאי לצפות בהם בסביבתם הטבעית, בשעות אחר הצהריים בחצרות של הפאבים, מצטופפים עם כוס גינס סביב להקה שמנגנת. מחייכים, שרים ומרימים לחיים - Sláinte. . 

* תרשו לעצמכם לעשות שטויות של תיירים. 

* פיות ולפרקונים הם חלק בלתי נפרד מהעיר. תסתכלו טוב טוב לצדדים – פה ושם תוכלו לראות אותם מציצים, מגחכים ומנסים לכשף אתכם. ואם לא תראו, תעלו את מפלס הגינס בגוף. 

* רוחם של הויקינגים מסתובבת גם היא בסמטאות דבלין. לוקי, פראיה, אודן, תור – שומרים על דבלין כעל שלל יקר ערך, עוטפים אותה במיסטיקה, רומנטיקה והרבה צחוק. 

* אל תוותרו על הגשמת חלומות. אל תשמרו אותם בצנצנת פורמלין. תשפכו אותם החוצה, תגשימו, תחזרו ותתחילו לחלום מחדש.

* כשאלוהים יפרוש לפנסיה הוא יבנה לעצמו בית 

באגם העליון של גלנדלוך


9 תגובות
מילים. חורף 2017
19/01/2017 18:36
אלונה

השטיח הפרסי של סבתא אוקה




"אוקה, תראי מה הבאתי לך", צועק מישה בדלת כשהוא מחבק חבילה גדולה. בקושי רב הוא מפלס את דרכו בין ארונות, רהיטים וציוד של השכנים לדירה שיוצרים מסלול מכשולים בתוך המסדרון הארוך. זאת דירה ענקית. פעם התגוררה כאן משפחה אחת, לבטח עשירה ואולי גם מאושרת. אחרי שהמלחמה נגמרה, המשפחה נעלמה והפליטים, שהתחילו לחזור לקייב מכל קצוות המדינה, שוכנו בדירה הזאת. משפחה בכל שני חדרים. גם למישה ואוקה היו שני חדרים. לעומת הדלות ועליבות שהיו מנת חלקם של המטבח המשותף והמקלחת היחידה ל-12 נפשות, החדרים של מישה ואוקה דמו יותר מכל לארמון הצארים שכבר מזמן לא שלטו כאן. יצירות אמנות, כדים ופסלים, כוסות בדולח, מפות תחרה, ספרים עתיקים. מישה בנה את עולמה של אוקה בהרבה אהבה והמון כסף. היה לו חוש מדהים לכסף. מישה תמיד אמר "הכסף זרוק בכל מקום, רק צריך להתכופף ולהרים אותו". הוא לא ידע לחסוך או לשמור, הוא קנה, בזבז, נתן ועזר. גם אהבה, כמו כסף, מישה חילק בנדיבות וביד רחבה. כל קייב ידעה על מעללי מישה הקטן. חוץ מאוקה שעד יום מותה בגיל 102 בבית אבות בפתח תקווה התכחשה לעובדה שלדודה גניה מהרחוב הסמוך היה בדיוק אותו מעיל פרווה כמו שלה.

מישה בתמונה אופיינית


"אוקה, תראי מה הבאתי לך", ממשיך לצעוק מישה. הוא פותח את החבילה ואוקה רק נאנחת כשבמקום אוכל מתגלה לעיניה שטיח.

"שטיח פרסי אמיתי. זה שטיח לכל החיים", מתלהב מישה.

"מישינקה", אומרת אוקה, "השטיח הזה יחיה הרבה הרבה אחרינו".

הקול של אוקה נמוך, סמיך ומתוק כמו דבש, קול שיוצא ממעמקי הנשמה. נשמה של אמא-סבתא יהודיה, שכבר ראתה הכול. כשאוקה הייתה שרה ביידיש השכנים הגויים מעבר לקיר היו בוכים.

משפחת ברגמן: אבא יצחק, אמא שרה, האחים אלקנה, הרש, מרקוס והאחות רחל (אוקה). 


חדר אחד בדירה שימש כחדר אורחים, היה בו שולחן עץ ענק וכיסאות עם משענת גבוהה. סביב השולחן הזה מישה היה מארח את חבריו לנבחרת מרימי משקולות. בתחרות בריה"מ בהרמת משקולות שנערכה במוסקבה בשנת 1926 מישה זכה במדליית ארד. אחרי המלחמה הפך לשופט בתחרויות. 

נבחרת אוקראינה באליפות בריה"מ, 1926. מישה עומד ראשון משמאל 


בין חבריו הקרובים היו דוד גרישה (גריגורי-הרשל נובאק, אלוף העולם הסובייטי הראשון, 43 שיאי עולם), היה גם דוד יאשה (יעקב קוצנקו, פעמיים אלוף אירופה, 3 שיאי עולם). היה דוד פימה (יפים חוטימסקי, אלוף בריה"מ) והיו עוד רבים וטובים ששמותיהם מפארים את דפי ההיסטוריה של הספורט. 

נבחרת בריה"מ. הגדול מכולם - גרישה נובאק


כשהחברים היו מתאספים, גביע מבדולח כחול היה מתמלא בוודקה ועובר מאחד לשני בליווי שירה ונאומים. אחרי משתה בן יומיים שלושה, האלופים במשקל כבד היו נרדמים מתחת לשולחן העתיק על השטיח הפרסי של אוקה. פעם בכמה שנים אוקה הייתה מזכירה למישה שגרישה (נובאק) חייב לו 30 רובל. ושמהכסף שהוא מקבל על כל ניצחון אפשר היה כבר להחזיר את החוב.

מישה (עומד על שרפרף, מעל כולם) והחברים


בחדר השני עמדה מיטה ענקית, לבנה, עם שידות לבנות וארון בגדים לבן עם מראה גדולה. מישה קנה את הכול מאיזה אריסטוקרט רעב שמכר את כל רכושו תמורת גרושים, בהם הוא קיווה להתחיל חיים חדשים אי שם בפריז או ניו יורק. בחדר הזה מישה היה מקבל אורחים אחרים. הם היו נכנסים בשקט, אפורים, מפוחדים, עם עיניים דומעות. בשנות השלטון של סטאלין היו מגיעים לכאן אנשים שקרוביהם נעצרו. מישה היה נסגר איתם בחדר ומלמד, מדריך, מייעץ כיצד להתנהג, מה להגיד בחקירה, מה להעביר לכלא, על מה עדיף לשתוק. מאיפה הוא ידע את זה? היו לו חושים טובים ושנאה תהומית לשלטון הסובייטי. מישה תמיד אמר שצריך להכיר את האויב. ואת האויב הזה שלו הוא הכיר היטב.

ב-1946 מישה החליט לברוח לפלסטינה ביחד עם האחים שלו. אוקה לקחה את השטיח, פרשה ליד דלת הדירה וישנה עליו במשך שבועיים, כדי שמישה לא יברח ללא ידיעתה. כעבור שבועיים מישה הבטיח לה שיגיע לפלסטינה רק ביחד איתה ורק בדרך חוקית. והוא אכן מימש את ההבטחה כעבור 31 שנים בלבד.

האחים לבית אהרון - וולף, לזר, מישה, דוד (והיה גם אח איליה ואחות לנה)


בחדר אורחים גרו שתי הבנות, ריטה הגדולה ושרה הקטנה שנולדה בנובמבר 1941, כשאוקה ומישה כבר ברחו מקייב. שרה הייתה ילדה חלשה וחולנית. התזונה באוליינובסק, עיר שבה שרדו את המלחמה, לא הייתה עשירה במיוחד. התחביב הגדול של ריטה היה להציק לאחותה הקטנה. "שר'קה, בואי יש לי משהו בשבילך. תפתחי את הפה, תסגרי את העיניים". התעלול היה מסתיים בכפית של חרדל חריף שהייתה מוכנסת בזריזות לתוך הפה הפעור של האחות הקטנה.

 

ריטה הגדולה ושרה הקטנה


כשסטאלין נפטר ריטה שהייתה כבר סטודנטית נסעה שלושה ימים ברכבות קפואות להלווייתו. כשהיא חזרה, מישה לא סלח לה. במשך שנים כינה אותה "בת טיפוחיו של סטאלין" (וברוסית זה נשמע הרבה יותר טוב). אבל באותו היום הוא הוציא בקבוק וודקה ועם המילים "התפגר הנבל" שתה אותו בשלוק אחד. באותו היום הגיעו החברים. הגיעו לשתות ולקבור את שנות האימה. אוקה גלגלה את השטיח, הצמידה אותו למרווח שבין הדלת לרצפה כדי שהקולות, הקללות והבכי לא יגלשו החוצה לשכנים. אוקה תמיד פחדה שמישהו ילשין. מישהו באמת הלשין אבל זה קרה כבר בשנות ה-70 ושייך לסיפור אחר לגמרי. 


עברו שנים, הבנות גדלו, הספיקו להתחתן, ללדת, להתגרש. בשני החדרים הצמודים בדירה נשארנו מישה, אוקה, שרה ואני, והשטיח הפרסי. הכלבה הראשונה שלי, מיקה, עשתה עליו את צרכיה גם כשכבר הייתה גדולה. משהו בשטיח הזה עורר אותה. יום אחד מיקה נעלמה ושרה אמרה שהיא נגנבה. הסתובבתי ברחבי העיר, תליתי על עמודים מכתבים לגנב עם בקשה להחזיר לי את מיקה. רק כעבור כמה עשורים היה לשרה את האומץ לספר לי שמישה טייל עם מיקה והיא הטיפשה ברחה ממנו ונדרסה. ישבתי על השטיח הפרסי של סבתא אוקה, בדירה השכורה שלי בתל אביב ובכיתי כמו ילדה. השטיח הזה ידע הרבה דמעות.

כשהייתי בת 5 או 6 שיחקתי עם כורסת העץ שלי, הכנסתי את הראש במרווח שבין הידית למושב ולא הצלחתי להוציא. כך עמדתי באמצע החדר, עם כורסא על הראש וצרחתי. שרה באה ראשונה, הבינה מייד מה קרה והפסיקה לצחוק רק כעבור חצי שעה. מישה צעק "אוקה!!!". אוקה נאנחה, מלמלה "גוטניו" (שזה "אלוהים" בשפת הסבתות), לקחה מסור וניסרה את הידית. מישה עמד ליד וחילק הוראות "תעשי את זה על השטיח, אם ייפול משהו לפחות לא יישבר". 

חורף 1976 היה קשה במיוחד. היינו בהכנות אחרונות לקראת העלייה לארץ. אחד הדברים הכי קשים היה לארוז את כל החיים שלנו בתוך קונטיינר אחד – "הארגז" אז קראו לזה. בארגז היה צריך להיכנס פסנתר. כל יהודי בברית המועצות ידע אז שאם תביא פסנתר לארץ ותמכור אותו, מובטחים לך חיים ארוכים ועשירים. גם אנחנו רצינו ארוכים ועשירים ולכן הפסנתר נכנס ראשון לארגז. אחריו הספרים. אינסוף ספרים שהיום עומדים על המדפים ובכל פעם שאני מנגבת מהם אבק אני פוגשת חברים וותיקים. הי סר קונאן דויל, שלום לך ז'ול וורן, כיף לראות אותך אלכסנדר דיומא. במקום שנשאר בארגז נכנסו שני סירים, שתי צלחות, שתי כוסות ושני כיסאות.

איש המכס, זה שהיה אמון על הוצאת דברים מהארגזים בגלל כללים או סתם בגלל שהם מצאו חן בעיניו, עבר על כל ספר. אחד הספרים "באבי יאר" המספר את סיפור הרצח של יהודי קייב, משך את תשומת ליבו. "אסור! זאת תעמולה אנטי סובייטית" אמר, הוציא את הספר מהערימה ודחף לכיס המעיל שלו. כשהגיע התור של השטיח הפרסי של אוקה, שרה בלי למצמץ אמרה "זה רק סמרטוט ישן לעטוף את הפסנתר שלא ייפגע בדרך". השטיח כמו גם הפסנתר הגיעו בשלום לנמל אשדוד בסוף אותה השנה. את הפסנתר מכרנו מייד. השטיח נפרש בקרוון שלנו, באולפן בפרדס חנה. אחד הכיסאות הגיע שבור ואת הארוחות המשותפות אכלנו על השטיח. שרה הייתה אומרת "בואי נעשה לנו פיקניק של מלכות" מתיישבת על השטיח ופותחת קופסת תירס.

שרה 1977


מישה ואוקה הגיעו כעבור שנה. מישה היה כבר אחרי אירוע מוחי. קצת גמגם, קצת סחב את היד והרגל. המוח המבריק שלו הלך והתפורר. אבל כמעט כל ערב היה מצליח למלמל "אוקה'לה, תשירי לי". ואוקה הייתה שרה לו ביידיש. גרנו כולנו ביחד בדירת שני חדרים. כמו פעם, כמו בקייב, רק שבדירה הזאת ברמת גן לא היו כוסות בדולח ולא יצירות אמנות. רק הספרים והשטיח הפרסי של אוקה נשארו לנו מהחיים ההם.


כעבור עוד שנתיים הגיעה לארץ גם ריטה עם שתי הבנות שלה והכלב קישה, פודל צווחתי שאהב להשתין על השטיח. ריטה הייתה צוחקת, אוקה הייתה נאנחת ומישה שכבר רוב היום שכב במיטה, מתוך איזה אינסטינקט בסיסי היה מניף את הרגל ובועט בקישה הבנזונה ששוב הסריח את החדר.

 ריטה וקישה עם אוקה ברקע. עדיין בקייב


אחרי שמישה נפטר אוקה שלחה את השטיח לניקוי וכשהוא חזר שוב פרשה אותו בסלון הדירה שלהם. היו לנו כבר דירות נפרדות. בבית אחד שרה ואני ומעבר לכביש אוקה ומישה ואחר כך רק אוקה. ובמשך שנים כל בוקר אוקה הייתה מתייצבת אצלנו, מכינה לנו ארוחת בוקר וקולעת לי שתי צמות. ואנחנו היינו באות אליה לשאוב את השטיח הפרסי שלה. אחרי שנפלה והתחילה להיעזר במקל הליכה העברנו את השטיח לדירה שלנו כדי שאוקה חלילה לא תמעד עליו.


דנדי, כלב מטומטם מסוג האש פפיס, היה סוחב את הקערה שלו מהמטבח, הופך אותה על השטיח ורק אז אוכל. דנדי גם הקפיד להתפלש בכל שלולית או ערימת זבל ולאחר מכן להתנקות על השטח. כשהתגייסתי שרה לא יכלה להמשיך ולטפל באסון טבע הזה ומסרנו את דנדי למושב כלשהו. הרבה צער לא היה בי. הייתי בפתח חיים חדשים וחוץ מ-אני עצמי ואנוכי שום דבר לא עניין אותי.


הרבה שנים חייו של השטיח התנהלו על מי מנוחות. עד שאחרי מלחמת המפרץ הראשונה הגיע קים. חתול שחור, ענק, עם עיניים ירוקות שהיה ככל הנראה גלגולו של שפינוזה או לפחות מלך צרפת. מהורהר, אצילי, תנועותיו רכות, אטיות, מעולם לא שרט, לא רץ ולא קפץ. שום דבר לא הפחיד לא עצבן ולא הכעיס אותו. חוץ מדבר אחד – השטיח הפרסי של סבתא אוקה. ברגע שכפות רגליו היו דורכות על השטיח, מחתול פילוסוף היה הופך לחתול מגיהינום. משחיז את ציפורניו על השטיח, מנסה לאכול לנשוך להילחם בו בכל כוחו.

כעבור 17 שנים, כשהזעקתי את הווטרינר לבואו לקחת את קים לדרכו האחרונה (שרה עלתה לשכנים כדי לא להיפרד ממנו) ישבתי עם קים על השטיח הפרסי של אוקה, מלטפת מנשקת מבקשת סליחה בפעם האחרונה. כשהווטרינר עזב עם החתול ושרה חזרה היא רק אמרה "קחי את השטיח. אני לא יכולה לראות אותו".


גלשה, הבת של קים הפילוסוף, אהבה את השטיח אהבת נפש. כל ערב הייתה משחיזה עליו את ציפורניה, נושכת אותו ונאבקת בו. לפעמים הייתי יכולה להישבע ששמעתי אותה נובחת עליו.

זה היה בספטמבר, קצת לפני ראש השנה, כשלקחתי את גלשה בת ה-16 לווטרינר. חזרתי הביתה בלעדיה, גלגלתי את השטיח של אוקה ושמתי בפינה.

 


כעבור שלושה ימים הבאנו הביתה את גושה, גולדן בן חודשיים. הילד אמר, בואי תפרשי את השטיח שיהיה לו נעים יותר. גושה התאהב בשטיח מהרגע הראשון. בהתחלה רק השתין עליו, אחר כך סחב אליו את כל הצעצועים שלו. באופן קבוע ערימה של עצמות, צמות, נשכנים, בובות ודינוזאורים שהילד וויתר עליהם לטובת האח החדש, הייתה פזורה על השטיח הפרסי של אוקה. עם השנים גושה הפסיק (תודה לאל) להשתין על השטיח אבל האהבה נשארה.

כבר 9 שנים שגושה יוצא כל לילה מהמיטה שלי או של הילד כדי לחפור בתוך השטיח. מה הוא מחפש שם? נפט? אוצר נשכח? ואולי אלה הרוחות של כל קודמיו קוראות לו להמשיך את המסורת. וכך, מדי לילה או אני או הילד מתעוררים מקולות חפירה ולוחשים בעצבנות לתוך החושך "די, קקה כלב, די להרוס את השטיח של אוקה!".


בשבעה על שרה ישבתי שעות ארוכות על השטיח ודיברתי איתה. עד היום כשהכאב כבר בלתי נסבל אני מתיישבת עליו. צוללת לתוך תמונות החיים שעוברים מהר כל כך. חיה אותם מחדש. לא תמיד מצליחה להבדיל בין מה באמת קרה לבין מה שהמצאתי. וזה גם לא משנה. כי הם כולם מקיפים אותי. הם פה איתי על השטיח הזה - מישה, אוקה, שרה, הכלבים והחתולים של חיי. יבוא היום והבן שלי, שמתאמן חמש פעמים בשבוע בהרמת משקולות, גם יישב על השטיח הזה. יישב ויבכה ואולי לא. אבל בוודאות ייזכר. כי החיים אמנם נגמרים, אבל הזיכרונות, כמו השטיח הפרסי של סבתא אוקה, הם הרי לנצח. 



" target="_blank">


6 תגובות
ברלין. חורף 2016
19/12/2016 17:22
אלונה


ברלין בשני קולות



הו, שלום, שלום, תודה שבאתם. אני מתרגשת. לא ציפיתי שמישהו יבוא בכלל. חשבתי שאני כרגיל אשב לי לבד. הבאתם פרחים? באמת לא הייתם צריכים. שבו. סליחה, לא הספקתי לנקות את הבית. רגע, אני כבר מביאה תה וקפה. רק בבקשה אל תשימו את הכוסות ישירות על השולחן. זה משאיר כתמים.

ועכשיו, בואו נכיר. נעים מאוד, אני הפולניה הפנימית. הפעם אני המספרת הראשית וכשאתעייף או אפרוש לשנ"צ אעביר את זכות הדיבור לזאת שהפכה אותי כבר מזמן לבדיחה בעיניכם, זאת שנתנה לי את הכינוי המזלזל PP, זאת שגורמת לי לעשות דברים בניגוד לרצוני מצפוני גילי ומצבי הפיזי. נקרא לה בפשטות זאתי. וכעת למבוא הקצר.


אז איך הכול התחיל


הכול התחיל בטיסה חזרה מברלין בקיץ. שאלתי את זאתי מתוך נימוס אם תיקח אותי שוב לברלין. זאתי לקחה אותי ברצינות וכחודש לאחר מכן כבר היה לנו כרטיס לכריסמס. ניסיתי לשכנע אותה שתיקח איתה חברה, שיהיה לי משעמם לבד, ניסיתי לדבר להיגיון שאין לה והתוצאה - כרטיס אחד בודד וחצי שנה המתנה שהגיעה לקיצה ביום בהיר אחד.

 

יום בהיר אחד


בבוקר הילד צועק מהחדר "אני לא מרגיש טוב, בטוחה שאת רוצה לנסוע?". מה עוד חדש? נכנסת לחדר שלו. הוא במיטה מחובק עם הכלב מאוד מרוצה מהבדיחה. כעבור עוד חמש דקות מתברר שאין אינטרנט, טלפון וטלוויזיה. הילד קצת פחות מבודח ספק שואל ספק קובע "הרי לא תשאירי אותי לבד מנותק מהעולם". ברור שלא. בין בישולים לאריזות אני מחייגת שוב ושוב להוט כדי לשמוע שוב ושוב "אותרה תקלה באזורכם. נשמח ליידע אתכם בסמ"ס על סיום התקלה". כל פעם מקלידה את המספר שלי בצייתנות. סוגרת ומייד מחייגת שוב בתקווה לשמוע קול אנושי הפעם. זה לא קורה. הילד כבר חזר מבית ספר. כבר אמר "בא לי למות" ואני עדיין מחייגת להוט. בשלב מסוים אין ברירה אלא לצאת לשדה. 


בשדה מתברר כמובן שאפ מתעכבים בשעה. דיילת קרקע מקצה לי מושב אמצעי. באמצע אני לא טסה. מנפנפת בתעודת נכה שלי ומקבלת הצעה מנומסת לקנות איזה מושב שבא לי. כבר נשבעתי שזאת הפעם האחרונה שלי עם אפ. לא הייתי צריכה חיזוק נוסף. מסיימת את הקניות המעטות בדיוטי, סנדוויץ סלמון ומיץ גזר טרי כי מסורת לא שוברים.

 


ובהוט עדיין מבטיחים לשלוח סמ"ס כשהתקלה תסתיים. הילד על סף ייאוש כותב לי שאם לא יהיה לו אינטרנט או לפחות טלוויזיה הוא עובר לגור עם אבא. אני מרוסקת. לא שאני לוקחת את האיום שלו ברצינות אבל המצפון מכרסם אותי עד העצם. ילד לבד מסכן, לבד לגמרי, ילד אומלל שלי, גלמוד בודד יחיד אחד ובלי אינטרנט.

כשמתחילה סוף סוף העלייה למטוס אני משתפת בכאב הגדול את חברותיי. 

לתדהמתי המוחלטת חברתי N שיש לה דוקטור של כבוד מאיגוד הפולניות הבינלאומי אומרת לי "אל תהיה פולניה, ממילא את לא יכולה לשנות כלום. תפסיקי לדאוג ומייד". ומכוון שאני אוהבת את N אהבת אמת, אני נאלצת לשתוק ולפנות את הבמה לזאתי. 


זאתי: נכנסת למטוס, מתקדמת למושב האמצעי המחורבן שלי. במעבר יושב גרמני קשיש. חיוך, תחנון קצר והגרמני מפנה לי את מקומו. לאחר מכן הדיילות המקסימות במשך חצי שעה פותרות את פאזל ההושבה, את ההיא להעביר קדימה את ההוא להזיז אחורה. כל מה שדיילות קרקע לא טרחו לעשות הן עושות בזריזות ומיומנות עם המון חיוכים ומילים טובות. אז כשאני אומרת בחיים לא אפ, קבלו את הסוגריים: אם בכל זאת משום מה אפ, לפחות הצוות במטוס מתפקד בצורה מושלמת.

בשלב כלשהו מעבירים גם אותי אבל עדיין במעבר ליד זוג ישראלים. מרוב שמחה ש-PP סוף סוף נותנת לי לדבר, אני פותחת בשיחה איתם. 

זוג מקסים מקסים מאזור ירושלים, פעם ראשונה בברלין, היא כובשת את ליבי ברגע שהיא אומרת "אנחנו לא בעניין של פרימארק" ואני מפילה עליהם טונה של מידע. מקווה שהם יסלחו לי שלא נתתי להם לישון. פשוט כל כך קשה לי לשתוק.

ברלין חשוכה קרה ומקושטת.

 


יפה שלי, כמה טוב לחזור הביתה.

 


מונית למלון ואני מבקשת לעצור לי בפינת קודא'ם. חושך ואורות החג. שקט. נושמת מצלמת קמה לתחייה.


המלון האהוב שלי. פקיד קבלה שאומר טוב לראות אותך שוב וחדר שבו הייתי לפני שנתיים. ענק, עם מאפרה, מטבחון וחדר ארונות. כמה טוב לחזור הביתה. 


פורקת את השניים וחצי קילו בגדים שהבאתי, את השמונה קילו תרופות ומגלה שהדבר החם היחיד שלקחתי זה פיג'מת פליז. אין ברירה. בימים קרובים אסתובב בחולצת פיג'מה וורודה מתחת למעיל וש-PP תיחנק.



יום של קניות ודמעות


PP: הרוטינה הנעימה של הבוקר, סלמון, גבינות ופנקייק. המלצרית שנראית כמו אלזה קוך רק עם שפם יותר מפואר, זוכרת שאחרי קנקן תה אני חייבת אספרסו כפול. 


קודא'ם שטוף שמש. זאתי מנסה לרקוד קצת ואפילו לשיר למנגינה של "פאדאם, פאדאם, פאדאם" של אדית' פיאף רק במקום פאדאם יוצא לה קודא'ם. מהר מאוד אנשים מתחילים להסתכל ואני קוטעת מייד את הניסיון הפתטי שלה להמריא. 



היום יום שופינג. כי בקיץ לא הספיק לי. מכיוון שקשה למדוד בגדים עם כל השכבות שיש עלי (ואני כבר לא מדברת על הפאדיחה של פיג'מה וורודה עם לבבות), הפעם מתרכזת בחנויות תיקים, נעליים ומוסיקה. וקצת פרפומריה, ממש מעט, 9 קילו מקסימום. 



אין בי את ההתלהבות של הפעמים הראשונות בברלין. יש בי רוגע שלווה ושקט. לא צריכה לעוף או להצמיח כנפיים כדי להרגיש טוב. טוב כמו בבית. הבית הנוח הנעים החמים. כשאת יודעת איפה פונים שמאלה ומה קורה בקומה שלישית של הקניון השכונתי. אני תוהה אם זאת המטרה של הנסיעה. 


איפה WOW הגדול שאמור לבוא פה? איפה גחליליות האושר שבעיניים? לא, לא אצלי ולא הפעם. הפעם רק רוגע ושלווה. וחרטה אינסופית שלא עברתי לגור פה לפני כמה עשורים.


בצהריים אני מחזירה שקיות למלון ויוצאת לעוד סיבוב. ארוחת צהריים בהארד רוק קפה. המלצרית המקועקעת שלי מהקיץ עובדת היום. אני מנפנפת לה והיא באה בריצה, מחבקת, מלטפת לי את הפנים. הו, וולקאם, וולקאם, נייס טו סי יו. כמה טוב לחזור הביתה.

 



המשך קניות, הפעם זאתי מחליטה להחליף את המלתחה של הילד. לא זול בכלל. אבל היא כל כך מאושרת כשהיא מדמיינת את הנסיך שלה מרוצה שאין לי לב להגיד לה שהסוודר הזה לא שווה את ה-50 יורו שכתוב עליו. טוב, כמובן שאמרתי. אבל מי מקשיב לי בכלל?

 


חוזרת למלון בסביבות חמש. גם בגלל שכבר רוקנתי את החנויות בקודא'ם וגם בגלל שיש לי דייט היום. הסיפור בקצרה – האהבה הראשונה שלי מתגורר בברלין מזה 30 שנה. לא נפגשנו קרוב ל-29. מצא אותי בפייס והללויה לצוקרברג. התלבטתי המון לפני שהחלטתי לפגוש אותו. מכל הסיבות המובנות. למי שלא מובנות – בשלושה עשורים שחלפו קצת השתניתי, או.קי.? הפעם מוותרת על הפיז'מה הוורודה, מזל שקניתי ברגע אחרון סוודר נורמאלי. הוא מתקשר, הוא למטה. נכנסת למעלית. מעיפה מבט אחרון במראה.

לא רע...

בסדר...

סביר...

נגיד שסביר...

לא ממש...

לא מתקרב לסביר אפילו...

מי זאת שמסתכלת עלי מהמראה??!!!

בשנייה שאני יוצאת מהמעלית אני מפנה את הבמה לזאתי. הרי כשהיא הכירה אותו אני עוד לא נולדתי.

זאתי: יוצאת מהמעלית. הוא יושב בלובי הקטן וקם לקראתי. הוא בן 16, רעמת שיער שרוף בקצוות מהשמש והים, שדונים מרקדים בעיניים, מדים לבנים של חניך בית הספר הימי. ואני, אני בת 14, עם שתי צמות ארוכות ומיני לבן. והוא שם את היד על המותן שלי ועם היד השנייה מסחרר אותי בוואלס קטן לצלילי הזיכרונות ללא מילים. וכל עשרות השנים עומדות סביבנו ומוחאות כפיים. אפילו פקיד הקבלה מחייך.

ואחר כך חיבוקים ארוכים וצחוק מתגלגל ודמעות ואנחנו עוברים ממסעדה למסעדה, מפאב לפאב, מסתובבים בכל רחבי ברלין, מדברים שותקים מתחבקים שוב ושוב, מתגעגעים כל כך אחד לשנייה ובעיקר לעצמנו.

 


הוא שואל על אמא. קורא לה כרגיל שרהצ'קה. בוכה ביחד איתי. אנחנו מתקשרים לחבר המשותף שלנו שבניו ג'רזי. עושים לו שלום בשיחת ווידיאו, ללא מילים. הגרון חנוק וכל מילה מאיימת לפתוח ברזים של דמעות. אז רק מפריחים נשיקות למצלמה. ושוב נסיעה לתוך הלילה. 


ברלין עוטפת אותנו ברכות בקסם שלה והיא התפאורה המושלמת להצגה הזאת שהחיים לגמרי במקרה כתבו עבורי.

 


אנחנו נפרדים מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, כמעט ובלי מילים. רק קובעים להיפגש שוב. רק נשבעים יותר לא להיעלם. כמה אנשים כבר יש לי בחיים שעדיין זוכרים אותי עם צמות? כמה אנשים עדיין קוראים לאמא שלי שרהצ'קה? לא הרבה. כמעט ואין. אני פתאום מבינה ש... בעצם, אני לא מבינה כלום. רק מאושרת שהקשר הזה חודש ולא יעלם כבר. כי אין כבר 30 שנה נוספות לבזבז.



סתם יום מושלם


PP: אחרי ארוחת בוקר אני יוצאת כרגיל החוצה לשנייה, לנשום את הקור. פתאום משום מקום צצה פקידת הקבלה ולוחשת משהו מהר מהר. מבין אדי סלמון ואספרסו אני מבינה שבמסעדה הצמודה למלון יש טפטוף מהתקרה ויש מצב שזה מהחדר שלי. כבר הוזמנו אינסטלטורים ובוודאות עד סוף היום הכול יסתדר. אוקי, אני אומרת לה, עדיין מבלי לעכל לגמרי את הסלמון ואת מה שהיא אמרה, אז יש לי איזה רבע שעה למקלחת? המ... לא. אסור לפתוח את המים מעכשיו ועד שהכול יתוקן. אבל אין בעיה, את יכולה להשתמש במקלחת ובשירותים שיש לנו בקומה למטה...

יופי, בדיוק בשביל זה אני משלמת 100 יורו ללילה. בשביל שירותים במסדרון, לא סתם במסדרון, בקומה אחרת. ומקלחת ציבורית. אני מרוסקת. מה אני צריכה את המלון הזה, למה זאתי חייבת מלון עם מאפרה? למה אי אפשר היה למצוא משהו יותר זול בלי מאפרה אבל עם אסלה בחדר? לא בא לי לעלות לחדר. פרינציפ חוזרת לחדר אוכל ומזמינה עוד אספרסו כפול שהמרירות שלו משתלבת היטב עם המרה השחורה שממלאת את הלב והמוח שלי כרגע.

כעבור רבע שעה עולה לקומה שלי, מחברת בראש מונולוג שאטיח בפקידי הקבלה על כך שמגיע לי זיכוי, התנצלות ואפשר גם להשתחוות קלות על העוול הגדול שנגרם לי. ליד החדר עומדת הפקידה. מחכה לי. מה עכשיו? רוצה לגנוב לי את הלפטופ גם? הו, אלונה, איט'ס או.קי. או.קי! אומרת הפקידה. מה או.קי? אבל כבר חיברתי את הנאום ואני לגמרי מוכנה לפיצוי או לפחות לבקבוק מים מינרליים בחינם. טוב, נו, העיקר שאפשר לפתוח את המים ולהתקלח כמו בן אדם. ובינתיים אתן לזאתי לדבר.

זאתי: האושר מהעובדה שהאסלה שלי תקינה מבשר יום מוצלח במיוחד. אני מתחילה אותו ממוזיאון שאיכשהו התפספס לי בפעמים הקודמות, המבורגר באנחוף שבתחנת רכבת. כשאני יורדת בתחנה הנכונה אני נזכרת ששכחתי את המפה במלון. טוב, כמה קשה למצוא מוזיאון שנמצא צמוד לתחנת הרכבת שאת עומדת במרכזה?


יוצאת החוצה. אין מוזיאון. מסתכלת שמאלה, אין. ימינה גם אין. נהר יש. 


רייכסטאג יש. מוזיאון אין. 


הו, הנה שלט "למוזיאון" וחץ שמאלה. שמאלה יש חפירות, מכשולים, סמטה ללא מוצא. מוזיאון אין.


אם לדביליות יש גבולות הרי שהרגע חציתי אותן ולא בכיוון הנכון. לא מוצאת את המוזיאון הכי גדול כמעט בברלין. עושה אחורה פנה, די משועשעת מהסיטואציה. (בדיעבד אציין שיצאתי מהיציאה הלא נכונה של התחנה. את זה גיליתי כבר בבית כשהתעקשתי לטייל עם האיש הכתום על מפת גוגל להוכיח לעצמי שאכן אין שם מוזיאון. יש. רק בצד השני).


למרות ש-PP כבר רוצה להתערב, אני משתלטת על המיקרופון וממשיכה להאקשות. יש לי מטרה אחת שם – חנות מקסימה של כל מיני תכשיטים שנורא בא לי. מעבר לזה אין לי מה לחפש בהאקשות. אולי רק קפה בברקומיס כמסורת טובה. מיותר לציין שאני לא מוצאת את בית הקפה. נכנסת להופה המקסימה עם מרכז אנה פרנק. ובכניסה נתקלת בכרזה הזאת:


סרט על פרנק זאפה. רגע, עוד הפעם: פרנק זאפה פוגש אותי בברלין. לא, חייבת לחזור על זה שוב: במקרה, לחלוטין לגמרי במקרה, רק בזכות זה שלא מצאתי את ברקומיס, נתקלתי בפרנק זאפה. גל של נוסטלגיה שוטף אותי ומאיים להטביע את הלב המסכן שלי שכבר לא עומד בכל הזיכרונות האלה. הייתי בת 16 כשחבר תורן הושיב אותי על פוף ענק, שם עלי אזניות וציווה: "תקשיבי לו. קוראים לו פרנק זאפה והוא אלוהים". ומאז כל פעם כשרע לי או כשטוב לי אני פונה לזאפה. הוא הפסקול של חיי, הוא אלוהים הטוב אליו אני יכולה לברוח ולשכוח. והנה פה, בהופה הכי יפה, בעיר הכי שלי, זאפה מזמין אותי לדייט איתו. לסרב זה לא אופציה. על הכרזה כתוב שהסרט מוקרן בשבע בערב. אין בעיה, אחזור לפה בערב. נכנסת לסיבוב בחצר.


 


אחר כך לבית קולנוע רק לוודא שאכן הסרט מוקרן בערב ומגלה לשמחתי שיש הקרנת צהריים בעוד שעה.



שעה מסתובבת בהופות, עדיין מנסה למצוא את בית הקפה, למרות שברור כבר שלא אמצא אותו. אז קפה ועוגייה אלוהית בסטרבקס שאף פעם לא מאכזב.

 


רק מה, השירותים בקומה השנייה וצריך קוד. הקוד מודפס על החשבונית שקיבלתי בקופה בקומה ראשונה וזרקתי מייד. גם בחנות התכשיטים אין מציאות גדולות אבל גם זה לא משנה.

 


בשעה הנקובה אני מתייצבת בבית קולנוע. אולם קטנטן. משהו כמו 10 אנשים בקהל. 8 מהם נראים כמו חברי להקת זי זי טופ, עם מעילי אופנוענים, משקפי שמש וזקנים לבנים. עוד בחור מוזר ואני. הסרט נמשך שעה וחצי וכל השעה וחצי אנחנו שרים ביחד עם החברים מזי זי טופ וצוחקים מכל הברקה. 



שעה וחצי של אושר אינסופי. תודה לך, ברלין נפלאה שלי. תודה לך על המתנה הגדולה הזאת. כמה טוב לחזור הביתה.


יוצאת מהקולנוע מלאת אנרגיות ומתחילה את השיטוט היומי.

 



בלוק האוס מזמין לארוחת צהריים מאוחרת. מחליטה להתפרע. אבל רגע, סליחה, PP דורשת את זכות הדיבור שלה.


PP: ובכן, מנה ראשונה שרימפס מנה שנייה סטייק כרגיל. ואפרול שפריץ כי עוד לא שתיתי היום. מגיעה מנת שרימפס. זה לא נראה כמו שרימפס. זה נראה כמו התולעים של השרימפס. גם מריח ככה. על הטעם עדיף שאשתוק. מגיע הבשר, תפוח אדמה קשה כמו אבן, את הסלט המלצרית המוצלחת שלי שוכחת להביא והבשר עצמו בלתי אכיל בעליל. מזמן כבר לא הייתה לי נפילה באוכל בברלין.


מבואסת קלות יוצאת להמשך השיטוט. חלון ראווה, מתוכו מציץ ראש של דב הקוטב, כיסאות בצורת קוביות קרח ושלט "סלפי". מקסים. שתי נערות ישראליות חולפות ליד. האחת אומרת "מזעזע, תראי מה עשו לדב". השנייה מהנהנת "נורא. אני נגד רצח חיות". גם מקסים, לא?



אזור אלכסנדר פלאץ מואר באלפי אורות, דוכני החג, גלגל ענק. וכל זה לא מעניין אותי כי נשבעתי עוד בקיץ לא להתקרב לשם. ממשיכה באונטר דן לינדן. כיכר בבל ריקה וחשוכה כמו הספרייה שלה. 

 


חץ שמאלה לשוק הנוסטלגי. קטן חמוד ותו לא. אפשר לרשום V ולהמשיך הלאה.




על הכנסייה כנפיים עשויות מאורות קטנים וכיתוב "כנפי מלאכים". זאתי מתעקשת על סלפי. לא יוצא. רואה זוג תיירים מצטלמים עם הכנפיים על הקיר השכן. בלי בושה דוחפת להם את הטלפון שלה לפרצוף ואומר פליז פוטו. התיירת מצלמת שתי תמונות. חבל שלא שמתי לב שכנראה היא עיוורת כי התמונות יצאו מטושטשות. משום מה זאתי עדיין מאושרת.

 


מכאן לשוק הכי יפה בברלין ז'נדרמר פלאץ. 

 



הכי יפה וגם הכי עמוס, שכחתי לציין.

 


כעבור שעה זאתי דורשת לצאת וגם אני התעייפתי כבר.

 



זאתי: למרות החושך והתחושה של כמעט חצות, השעון מראה חמש ורבע. זה הזמן לקנות קצת בגדים לילד בדקטלון. 

PP צועקת משהו מבפנים אבל תורי לדבר. מגיעה לדקטלון, מרוקנת חצי חנות. קונה גם תיק ענק נוסף לדרך חזרה. ובשעה שבע נכנסת למלון עייפה מאושרת ורעבה. מתה מרעב. זורקת את הקניות יוצאת לאירופה סנטר למסעדה שכבר מזמן שמתי עליה עין בקומה השנייה "קרטופל משהו". שירות מעולה, אוכל ביתי גרמני. מחירים מצוינים.


אירופה סנטר מקושט וריק לגמרי. 

 

כנראה בגלל שכולם בשוק שליד הכנסיות.


 


כעבור שעה אני שוב במלון, אמבטיה ארוכה, פטל לקינוח ולילה טוב ברלין, כמה טוב לחזור הביתה.

 

יום שכולו טוב


PP: על הבוקר אני אומרת לזאתי חד משמעית שאני רוצה מוזיאון. הגנים התרבותיים שלי התעייפו משופינג ושווקים. אני רוצה משהו לנשמה. משהו שאוכל להיזכר בו בהתרגשות, לחשוב עליו גם שעה ורבע אחר כך, משהו שלא כולל תא מדידה או יין חם. זאתי נכנעת להפתעתי. בדרך לקולטורה זאתי מוצא חבר חדש ומנהלת איתו שיחה ארוכה. 


האזור של סביני פלאץ מקסים תמיד. 



ואני מגיעה לשער ברנדנבורג. 


ליד הסטרבקס בכיכר יש מיצג שנקרא THE GATE. לא הייתי לא ראיתי. רוצה.

מדובר במיצג מולטימדיה על היסטוריה של השער ודרכה של גרמניה כולה ממתישהו ועד היום.


בסך הכול סרט, בלי אפקטים גדולים, מוסיקה, תמונות מרצדות.

 


ולאט לאט אני נשאבת פנימה. כשסביבך מדורות של ספרים, מצעדים צבאיים, בניית חומה ואחר כך הפלתה, פנים של אנשים, דמעות וצעקות - זה עושה רושם חזק. חזק מאוד אפילו. תרשמו לכם ואל תתקמצנו על 10 ירו כרטיס.

  


די מרוצה מעצמי ומפיסת קולטורה שקיבלתי אני מעזה לשאול את זאתי מה קורה במרטין גרופיוס באו. מזמן לא הייתי שם. זאתי עדיין כנועה ואני כבר מריחה שהיא מכינה לי משהו לאחר כך אבל על מרטין גרופיוס קשה לי לוותר.


 


בגרופיוס יש תערוכה של רוברט דויסנאו, שמוכר כל כך מהתמונה הנפלאה "נשיקה ליד מלון דה-ויל".

 


התערוכה שלו אדירה. אני מרגישה כאילו בחצי שעה קראתי מאות סיפורים. כל תמונה, כל הבעת פנים היא סיפור עם התחלה אמצע וסוף. זה לא הלמוט ניוטון שמכה אותך באגרופים בבטן עד שאין לך ברירה אלא לצעוק "הוא גאון, הוא גאון". אלה תמונות קטנות מחיי היומיום. אבל הן כל כך מדויקות שנדמה שהצלם המתין שעות על גבי שעות כמו שממתינים הצלמים של חיות טרף בטבע. המתין רק כדי לתפוס את החיוך הזה, את המבט הזה, את משיכת הכתפיים הזאת. זה נפלא. זה מרגש. זה מושלם. (התמונות באדיבות גוגל כי אסור לצלם בפנים).


ליד אחת התמונות אני שומעת עברית, אבא וילד כבן 7. אבא מסביר והילד חוזר אחריו, שואל שאלות. הלוואי על הבן שלך, אני מסננת לזאתי. והיא מחזירה לי במשפט ארוך שמפאת כבוד הנוכחים אצנזר אותו. אני חייבת להגיד לאבא כמה מילים טובות. אומרת. האבא קורן. הילד גם. זאתי מתגלגלת מצחוק בפנים וצועקת שחם לה והיא רוצה החוצה.


מה פתאום החוצה. יש עוד תערוכה. חינמית. אין לי מושג מה ראיתי. אפילו לא קלוש. משהו על משהו שבכלל לא נראה כמו משהו. לתערוכה יש כמובן שם בגרמנית אבל השם שהכי הולם אותה זה WTF. יש לי חוברת בבית שמסבירה מה זה היה. אני אקרא אותה לפני שינה מתישהו. התעייפתי. שזאתי תמשיך.

 



זאתי: יוצאת ממרטין גרופיוס. רואה את המגדלים של פוצדאמר פלאץ, פוצפלאץ האהובה שלי. צועדת כמה דקות. הנה את, פוצה יפה שלי. כמה טוב לחזור הביתה.


הכיכר מלאה בכל טוב, דוכנים, אוכל, שטויות ואנשים. מסתובבת, קונה, שותה, קונה, שותה. רעבה.

 


קדימה, לטוני רומא'ס. צלחת עמוסת צלעות הכי טובות בעיר, מרגריטה על בסיס תותים ואותו מלצר מהקיץ, שקורץ לי וטורח להדגיש שאת האספרסו הוא לא רשם בחשבון. PP מעירה משהו על הטיפ, כאילו שגדלתי ביער. ברור שהטיפ גדול.



מכאן מה, שואלת אותי PP. ומכאן? מכאן רק נכנס לארקדן ואחר כך רק נקפוץ למול אוף ברלין לראות את הקישוטים. לאאאאאאאאא, בוכה PP, אני יודעת שנצא משם רק מחר. אני מבטיחה לה להיות עניינית. רק לצלם את הקישוטים ולבדוק אם יש את הסוודר שקניתי אתמול בעוד צבעים. זהו. הכי בקטנה שיש.




כעבור שעתיים וחצי ועם PP גוססת אני זוחלת למטרו. יוצאת בקודא'ם, סיבוב קצרצר ממש לא נחשב בחנויות. 


הפגנה לטובת דרום קוריאה וקצת שוק שליד הכנסייה.



במלון אני ממלאת אמבטיית קצף, מוודא שהנסיך והכלב בסדר. מציעה ל-PP לנוח ומקבלת בתגובה: אני כבר אנוח בקבר אבל זה תכף יקרה. היא אמנם מנסה לשמור על פאסון ושואלת בנימוס אם בא לי לצאת שוב. אבל הי, אני מכירה אותה כמעט כמו את עצמי. PP רוצה לישון. אז גם אני אכבה את האורות. 


 

יום של גשם אופטלגין ועוד כל מיני


זאתי: יום ראשון זה היום שלי. ואני מקווה שאף אחד לא ייקח לי את המיקרופון. יש לי להיום מיליון תוכניות, קודם לניוקולן אחר כך לפרידריכסהיין כי יש שוק ימי הביניים במתחם האהוב שלי URBAN SPREE גם שוק RAW הזכור באהבה מהקיץ מתקיים שם היום. גם השוק בכיכר שבו קניתי בקיץ מלא דיסקים נפלאים.   

בקיצור המון תוכניות. וכולן מתנפצות ברגע שאני מציצה מהחלון. גשם. לא סתם גשם נעים כייפי טוב כמו שהיה בקיץ. גשם אפור, מטפטף במעיקות, מציקני, כזה שמצד אחד אני חייבת מטרייה מצד שני כל פעם לקפל אותה זה מעצבן, ומצד שלישי בכלל אין לי מטרייה. מרוב ייאוש מעבירה את המיקרופון ל-PP. אני כבר יודעת שהיא הולכת להרוס לי את יום ראשון הטוב אבל באמת שמזג האוויר הזה מושלם בשביל הקראכצען שלה.


PP: לא מבינה בכלל למה צריך לצאת מהמלון. למה אי אפשר להיכנס למיטה, להתכסות בפוך ולראות סדרות שהורדתי ללפטופ? מה דחוף שוק? כבר הייתי בשוק הזה בקיץ והמוזיאון בניוקולן עומד שם כבר כמה שנים ויעמוד גם בביקור הבא שלי בעיר. לא, זאתי ממש חייבת לצאת החוצה. מזג האוויר מגעיל. מוותרת על ניוקולן, ממשיכה ישירות לוורשאוור שטראסה. גשם מטפטף ומציק. למרות שעם יד על הלב אני אוהבת את השכונה המופרעת הזאת.

 



הפוגה קצרצרה בטפטוף מאפשרת לי להמשיך לשוק הפשפשים למרות שאני ממש לא מבינה מה דחוף להגיע לפה. בסדר, דיסקים ב-1 יורו, בסדר תכשיטים מיוחדים. אבל באמת, כמה אצבעות כבר יש לי? כמה טבעות אני צריכה?



זאתי: הגשם ממשיך לעצבן. אבל השעה כבר 13:00 ובדיוק נפתח שוק שחברתי O המליצה עליו. שוק מסוג אלה שברלין מתמחה בהם. משהו הזוי מוזר או בקיצור שוק שנקרא Anti-Christmas market . ברור שאני לא אפספס שוק עם כזה שם. 


חצר גדולה, אנשים מוזרים, שואלת זה כאן? מישהי עם שיער ירוק (אגב, ירוק זה ה-צבע היום) אומרת לי כן, כן, זה כאן.

 


נכנסת. משלמת 2 יורו בכניסה ומקבלת חותמת על היד ומדבקה למזכרת.

חדר לא גדול עמוס בטיפוסים בדיוק כמו שאני אוהבת וסחורה יקרה בטירוף בדיוק כמו שהייתי מתה לקנות אם רק הייתי מוצאת סוף סוף את השייח' הסעודי. אני אתעמק בלצלם, ש-PP תמשיך.

 



PP:  כיף בפנים. למרות שחתיכת סבון בריח משכר של ארל גריי עולה 12 יורו.

 


נעים פה. למרות שאין לי ממש מה לעשות עם הרתמות והאביזרים האלה.

 


חצי שעה והחוצה. 


הגשם ממשיך ואני ממשיכה למתחם ה-אורבן ספריי. המתחם כמעט ונטוש. הרבה מאוד מהגרפיטי התחלף כאן מאז הקיץ. הנה כמה שאפילו אני אהבתי.

 



חץ לשוק ימי הביניים. בין שלוליות וטיפות כבדות אני מקפצת כמו עז צעיר כדי לא לשקוע בבוץ. הרבה בריאות או כבוד זה לא מוסיף לי. כניסה לשוק ימי הביניים בתקווה לראות משהו מעניין.



שממה. שניים וחצי ילדים, שלושה תיירים, כמה מחופשים ואפור, גשום, קר.

 



זאתי דורשת לעשות סיבוב מלא בין הדוכנים שמוכרים משהו שאפילו לזאתי אין בו צורך.

 


יוצאת משם. ממשיכה לעוד שוק. 



פה יש בריכה שממש לא ידעתי איך אסתדר בלעדיה.

 


יש כמה דוכנים שמוכרים משהו חצי אכיל ויין חם.  היה שווה להירטב בגשם בשביל זה?

 



יאללה הביתה. מתה מרעב, כואבת לי השן, מתה באופן כללי.

 



כשאני יוצאת מהרכבת זאתי מושכת אותי ליציאה הרחוקה. למה? כי בא לה מוזיאון. מה עכשיו מוזיאון? חושך, כבר ארבע ואני לא ארוזה. גשם. יציאה בקצה הלא נכון של התחנה ועכשיו גם מוזיאון? שהיא תדבר, אין לי כוח כבר.


זאתי: אני חייבת מוזיאון אחד היום. כל כך הרבה התפקשש היום בגלל הגשם. מוזיאון חבוי, ככה הוא נקרא והוא מציג יצירות של נשים בלבד. כאלה לא ממש ידועות. כאלה שהלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. מכיוון שהוא נקרא מוזיאון חבוי רוב הסיכויים שלא אמצא אותו. אבל מתוך עקשנות ועוד יותר מתוך רצון איכשהו להציל את היום העגום הזה אני ממשיכה וממשיכה לחפש מוזיאון בגשם. מוצאת. בחיי שמוצאת.

 


נכנסת. חם בפנים, חדרון קטן. הגברת מחייכת ואומרת יש לך 20 דקות כי תכף נסגר. אבל אני לא אקח ממך כסף תסתובבי חופשי.


PP: רק היה חסר שתיקח כסף על זה. חדרון קטן עם צילומים לא הכי מרשימים.  אפשר לרשום שהייתי במוזיאון החבוי? אפשר כבר הביתה? ואני לא אגיד הפעם "אמרתי לך לוותר". למרות שאמרתי ולא הקשבת לי. השן כואבת בטירוף ועוד צריך לארוז את ה-47 קילו. בבקשה הביתה.

 


כעבור שעה השן קודחת לי במוח ואת כל מלאי התרופות מהבית כבר סיימתי. מתקשרת לאהבה הראשונה. שואלת איפה בית מרקחת קרוב. אומר "אני בא". לא, אל תבוא, התנפח לי חצי פרצוף. תגיד איפה בית מרקחת תורן, אני כבר אגיע לשם בכוחות עצמי (ובלב מוסיפה גם - אם לא אמות בדרך. אם לא יאנסו אותי בדרך. אם לא ישדדו אותי בדרך). הוא מגחך "ראיתי אותך כבר במצבים גרועים יותר. תכף בא". לא ברור מתי הוא ראה אותי ובאיזה מצבים אבל כאבי השן מחרפנים כל כך שכבר לא אכפת לי.

 


זאתי: הוא בא כעבור רבע שעה. בית מרקחת. חבילת כדורים. כוס תה חם. בולעת חצי חבילה. שותקים קצת. מתחבקים. נפרדים. עד שלוש לפנות בוקר מסיימת את החצי השני של החבילה בוכה בין לבין. גם בגלל השן. סוף סוף נרדמת.


זהו זה


PP: עוד יום גשום בברלין והטיפות לגמרי מתואמות עם מצב הרוח שלי. ארוחת בוקר אחרונה. מונית לשדה. נהג טורקי שמדבר על אהבת אדם והזוועות בסוריה. בידוק אינסופי של ארזת לבד-יש לך משהו חד-איפה היו המזוודות. אחר כך דיוטי לא מלהיב. שוב בידוק ושוב בידוק. השן ה@)*&E(&#^ ממשיכה להציק. זהו זה בעצם. אבל, רגע אל תלכו, יש לנו תודות להגיד ותובנות לגבש.

 

תודות אובייקטיביות ותובנות סובייקטיביות


PP: תודה לזאתי שלקחה אותי לברלין שוב. תודה שלא הרסה לי את הבריאות עד הסוף ולא פגעה בנורמות המוסר שלי יתר על המידה. 

ברלין עדיין מכוערת ודי מגעילה בגשם. שווקי חג המולד לא מלהיבים כמו בפעם הראשונה. ארוחת בוקר קבועה מתחילה להימאס. מחשיך מוקדם וכשנוסעים לבד אין הרבה חשק להסתובב ברחוב. אחרי ארבע פעמים בברלין הגיע זמן למצוא יעד חדש.


זאתי: לא אהבתי לטייל עם PP, הפעם היא הכתיבה את הטיול והוא כולו היה ברוחה ובדמותה. או במילים אחרות, בטיול הזה הג'וקים שבראש אכלו את הפרפרים שבבטן.  

אבל!

אני עוד אחזור לברלין. בוודאות. אחזור אליה כמו שחוזרים הביתה כי הלב שלי שם, ברחוב קודא'ם. אחזור אליה בלי PP, בלי מצב רוח אפרורי ומזג אוויר מציקני, אחזור אליה כדי להצמיח כנפיים, כדי לטעום מהעושר התרבותי שלה ולשתות מאפרול שפריץ שלה. אחזור ואז גם ייכתב לו סיפור אחר לגמרי.



4 תגובות
ברלין. קיץ 2016
10/07/2016 18:44
אלונה

לבד (בברלין) זה לגמרי חופשי

 

אז איך הכול התחיל

הכול התחיל ברגע שהכול הקודם נגמר

ואני מוכרחה להודות שהכול הקודם קצת התיש אותי. לכן ברגע שהוא נגמר קניתי כרטיס טיסה אחד לברלין. כי רציתי לבד. כי לבד כידוע זה לגמרי חופשי. כי אין כמו ברלין כדי להרגיש את החופש האינסופי שבלטייל לבד. מתוך נימוס רגע לפני הקניה שאלתי את הילד אם בא לו גם. הוא גיחך ואמר סעי לשלום וכמה שיותר מהר. רק שמהר לא הסתדר, כי בפברואר מרץ עדיין גשום וקר, כי בחופשת פסח צריך להכין את הילד למתכונת בהיסטוריה ובמאי לתמוך בו בבגרות במחשבים וביוני להתפלל בשבילו בבגרות בלשון. וכך יצא שבמשך ארבעה חודשים אינסופיים מאז שהכול הקודם נגמר ועד שהכול הנוכחי התחיל חלמתי נשמתי חייתי את ברלין וספרתי את הימים. בעצם שתינו ספרנו אותם.


שובה של הפולניה הפנימית

לפני תקופת מה שמתי לב שהפולניה הפנימית שלי מתבגרת בקצב מסחרר והופכת ממציקה קטנה למטרד אמיתי. היא מחרבת מסיבות, הורסת מצבי רוח, עוצרת השתוללויות ומחבלת בשיטתיות בכל ניסיון שלי לעשות שטויות. לפעמים אפילו יש לה את החוצפה להשתקף במקומי במראה. בעיקר כשאני מנסה להידחס לתוך ג'ינס נחשק במידה S. ואם קודם עוד היה בינינו הסכם ג'נטלמני שאני מרשה לה מדי פעם להתבטא והיא מצידה יודעת מתי עדיף לה לסתום, הרי שלאחרונה ממש קשה לי איתה. הפסקתי להבין אותה, הפסקת גם לחבב אותה. כשברלין עלתה על הפרק היה ברור לשתינו שאי אפשר להשאיר אותה עם הנסיך והכלב. גם להם מגיע קצת מנוחה ממנה. נאלצתי לסחוב אותה איתי ורק קיוויתי שאצליח להשתלט עליה תוך כדי תנועה. כמעט תמיד הצלחתי. כמעט. אגב למען הפשטות אני מציעה שנקרא לה PP.

ועכשיו יקיריי, הנה הן מילות הקסם: בואו, אנחנו עפים מפה לברלין...


החופשי מתחיל

בבוקר אני מבשלת לילד ואורזת תוך כדי. הוד נסיכותו מתעורר בצהריים עם המילים "אני לא מרגיש טוב אולי לא תטוסי?". כשאני מסיימת להגיד לו את כל מה שיש לי להגיד לו הוא צוחק, מאוד מרוצה מעצמו. בשלוש שעות הבאות הבדיחה הזאת חוזרת על עצמה כל רבע שעה בווריאציות שונות. אילולא הדייט עם נתב"ג כבר מזמן הייתי מתפוצצת. אבל במקום זה אני רק משאירה לו את סל תרופות הביתי, מבטיחה לקנות לו כל מה שביקש, בכוח סוחטת חיבוק ונשיקה ויוצאת לנתב"ג.

הביקור בנתב"ג תמיד ממלא אותי אושר ומוריד לי לפחות 10 שנים מהגיל. ובתור בת 18 נעים כל כך לרחף בין חנויות המפוצצות באנשים, לבזבז חצי שעה בדלפק הבנק רק כי שכחתי את הכסף בבית, כיף לשלם 70 ₪ על סנדוויץ' סלמון ומיץ גזר סחוט. ואחר כך לגלות שהמיץ חמוץ, להחזיר ולקבל במקום זיכוי עוד סנדוויץ' סלמון. כיף לעשן את הסיגריה האחרונה לפני טיסה בתוך חדר מסריח ללא אוורור ועם חלונות אטומים. כל כך טוב לי בנתב"ג שאפילו PP שותקת, למרות שאני מרגישה שהיא רק אוגרת כוחות.

 

ברגע שאני מתיישבת במושב שלי בחורה עם עיניים מלאות דמעות פונה אלי ושואלת אם אני מוכנה להתחלף עם החבר שלה שקיבל מושב בקצה השני של המטוס. PP ישר אומרת לא, למה התקמצנו ולא קנו הושבה ביחד? סתמי, אני מסננת לה, מתחלפת בכיף ומתיישבת ליד שתי גרמניות. אני מתחלקת איתן בעוגיות ואנחנו מתחילות בשיחת מטוסים בלתי מחייבת. כעבור רבע שעה באטה וטוני כבר יודעות עלי הכול ואני מתרגשת לראות את התמונות של הילדים שלהן. הן מבקשות לראות תמונה של הנסיך ולבושתי הגדולה אני מגלה שהטלפון שלי מכיל רק תמונות של הכלב...  PP חוגגת. אני מרגישה איך היא מקפצת על רגל אחת מרוב שמחה על רגשות אשמה שמציפים אותי. 

בהמראה אני מתחרפנת כרגיל אבל באטה מחזיקה לי את היד וטוני מלטפת לי את הראש. הטיסה עוברת מאוד מהר כששקועים בשיחת בנות. באטה נותנת לי את הטלפון שלה למקרה שאצטרך משהו בברלין. בסוגריים רק אגיד שהטיול הזה היה מלא במפגשים כאלה, קטנטנים, נעימים, בלתי מחייבים ומאוד חמים. אחד היתרונות של לטייל לבד. 

בנחיתה 15 מעלות עוטפות אותי באהבה קרירה ואני סוף סוף מצליחה לנשום חמצן ולא אוויר מזגנים. בתור לביקורת דרכונים אני מאבדת את באטה וטוני אבל מוצאת את פיטר שבדיוק הפעיל את הטלפון ומתעדכן בתוצאות המשחק. המחצית הראשונה מאחורינו וגרמניה מסיימת אותה עם 1:1. פיטר פולט "שייזה" אנחנו מפטפטים כמה דקות ונפרדים באיחולי ניצחון לגרמניה.

נהג מונית לא יודע מילה באנגלית. כלום. גורנישט. אני שואלת ג'רמני-איטלי איין-איין? איין-צוואי? צוואי-דריי? (שזה בערך כל אוצר המילים שלי בגרמנית) הוא מצביע על הרדיו (בקטע של תקשיבי ותעזבי אותי). הרדיו פתוח בפול ווליום על המשחק. לא מבינה את המילים אבל צרחות ניצחון אני מבינה בכל שפה. וכשאנחנו מתקרבים לקודאם ראשוני החוגגים כבר מגיעים אליו מכל הכיוונים תוך צפירות ניצחון. פקק קטן ובמכוניות שמסביב אני רואה פרצופים מחויכים, עושים שלום אחד לשני, מפריחים נשיקות באוויר.

פעם שלישית אני במלון Hecker's כי סוס מנצח אולי מחליפים אבל מלון על קודאם עם חדרים ממוזגים למעשנים לא מחליפים בחיים. 


שואלת את פקיד הלילה אם מתוכננות חגיגות. עונה לי שלא, רק ככה בקטנה יצפרו-יירגעו. ה-יצפרו-יירגעו הזה נמשך ונמשך. כבר פרקתי את המזוודה, כבר התקלחתי, כבר דיברתי עם הילד, כבר נכנסתי למיטה ו-יצפרו-יירגעו עדיין נמשך. ולא סתם נמשך אלא שלצפירות מצטרפים כבר זיקוקים רציניים ושירה אדירה. ברור ש-יצפרו-יירגעו הולך להיות ארוך מאוד הלילה. אני מתחילה להתלבש. PP מתעוררת נאחזת בפיג'מה צווחת לא לא לא אלוהים יודע מה הולך שם, מלא גרמנים בטח שיכורים, אמצע הלילה, מה יש לך לחפש שם בגילך. אני באמת עייפה ואלמלא אזכור הגיל הייתי נכנעת לה והולכת לישון. אבל יש גבול. קמה מתלבשת יוצאת לקודאם. אלוהים מה הולך פה, מלא גרמנים בטח שיכורים, אמצע הלילה, מה יש לי לחפש פה? אפילו לצלם אי אפשר כי חושך וכולם בתנועה. וגם לשיר בגרמנית אני לא יודעת. PP מרוצה מאוד. אני אוספת את שאריות הכבוד העצמי שהתפזרו קצת על קודאם וחוזרת למיטה הגדולה שלי, נשכבת באלכסון, הכי חופשיה בעולם. אם לא סופרים את PP.


חופשיה לשוטט

ארוחת בוקר נהדרת כרגיל. נכון שאפשר לקפוץ לסטארבקס הקרוב ולאכול משהו בחצי או רבע מחיר. אבל יש לי עקרון אחד שאני דבקה בו למורת רוחה של PP  - אני לא מתקמצנת על עצמי. בחיים לא תשמעו אותי אומרת "בשביל מה אני צריכה סלמון מעושן בארוחת בוקר? למה מלון 4 כוכבים רק לעצמי?". אפילו PP יודעת שזה ייהרג ובל יעבור אצלי. לכן בזמן שאני מתענגת על ארוחת הבוקר PP אמנם חורקת שיניים אבל שותקת.


יוצאת לקודאם. הוא כבר נקי לגמרי ואין שום זכר להשתוללות שנגמרה לפני כמה שעות בלבד. קרירות מושלמת.


ואני קופצת לסטרבקס לאספרסו עם קצפת. PP  טורחת להזכיר לי לפני רבע שעה סיימת לאכול. סתמי, אני אומרת לה. אספרסו עם קצפת זה לא אוכל, זה לנשמה. 


אחר כך יורדת לרכבת התחתית. קונה כרטיס לשבוע למרות שאהיה פה רק 6 ימים זה עדיין משתלם - 30 יורו לשבוע ולא 7 יורו ליום. הפעם גם אין לי שום צורך בוולקאם כארד. כשאני מתיישבת בקרון PP צועקת לי באוזן הלו, לא החתמת את הכרטיס! וואלה, נכון. לא ראיתי איפה יש מכונה להחתים. PP מתחילה להקרין לי סרט עם כל הסיפורים שאי פעם נכתבו על הקנסות הכבדים שחטפו ישראלים מסכנים מכרטיסנים אנטישמיים-נאצים, רק כי לא ידעו שצריך להחתים. PP ממשיכה לדהור: זה יעלה לך 150 יורו הטמטום הזה שלך. ואיך תסבירי שלא מצאת את המכונה? חכי, הם לא רק ידפקו לך קנס הם גם ידרשו שתגיעי למשרדים שלהם לשלם אותו. הלך היום, הלך לך הטיול. כשהרכבת סוף סוף עוצרת בתחנה הסופית וורשאוור שטראסה אני מזנקת החוצה במהירות שלא הייתה מביישת אצן מקצועי.



עוד שתי תחנות בחשמלית ואני כמעט ביעד - שוק של יום ראשון ב- Boxhagener Platz.

 



בדרך איזה כתם צבע מושך את תשומת הלב ואני מוצאת את עצמי בבית קברות המקסים שבו טיילנו עם V בכריסטמס שעבר. המקום נראה נפלא גם בקיץ אגב.


הלאה, דרך גלריית זוזו-וויל עם המפלצות האהובות


ואני בלב ליבה של שכונת Friedrichshain  המטורפת.



עוברת ליד בית קפה כלשהו, בחוץ יושבים שני גברים ואישה מתודלקים קצת, לא ברור אם כבר או עדיין. אחד הגברים צועק משהו (ולא בעברית) ומצביע על הקעקוע שלי. אני נעצרת. הוא מראה לי את שלו. אני מראה לו עוד אחד. הוא מראה לי עוד קצת, אני מראה לו עוד טיפה, בתגובה הוא מוריד את החולצה ומראה לי ממש הרבה. אנחנו צוחקים, מצטלמים, הוא מנשק לי את היד ואני ממשיכה הלאה מלאה באנרגיה נפלאה.

 


השוק הזה נהדר. הרבה יותר מוצלח מבחינת שופינג מכל שוק אחר שביקרתי בו בברלין. 



אני מוצאת שני דיסקים נדירים של פרנק זאפה, מתנות לחברות, הרבה מתנות לעצמי.


בדוכן עם חולצות טריקו המוכרת המקסימה שואלת לאן אני לוקחת את החולצה שלה, שומעת תל אביב, מחייכת מאוזן לאוזן ואומרת איזה כיף לחולצה הזאת. היא מספרת משהו קטן ואחר כך תורי לשתף. רבע שעה ואנחנו מתחבקת ונפרדות. כבר אמרתי שהמפגשים הקטנטנים האלה עושים לי הרבה טוב.


מהשוק אני ממשיכה למתחם המטורף שנקרא אורבן ספריי שב- Revaller str. 99. לפני שנתיים היינו פה עם הנסיך בסיור גרפיטי.



היום יום ראשון וכל המתחם הופך לשוק פשפשים עליז במיוחד 

http://raw-flohmarkt-berlin.de

המון זבל, בעצם רק זבל. אבל התפאורה זה מה שחשוב.


 

כמה כיף לשוטט פה.

 



אני חושבת על כמה מידידיי הטובים שמכורים לאמנות רחוב. זה המקום בשבילם. וגם בשבילי בעצם.

 


דוכן של מיץ אבטיח. אפשר נקי ואפשר עם רום. כמובן שעם רום. אחרת בשביל מה אני פה?

 



אי אפשר להפסיק לצלם את הכיף הזה



ועוד קצת כי יש לי בערך חמש מאות תמונות מהמקום המדליק הזה



למי שלא מסוגל סתם לשוטט יש מגדל טיפוס לתוספת האדרנלין



הלאה, תערוכה של אמנים (נגיד) שיוצרים כל מיני שמעטס שמונצס והשד יודע מה עוד. הכול בתוך אותו מתחם רק שלהיכנס לאזור של דוכנים אמנותיים עולה 5 יורו. אבל בתמורה מקבלים חותמת על היד. שווה.




סיבוב אחרון במתחם.



מכאן רגליי (שכבר כושלות מעט) לוקחות אותי לאיסט סייד גלרי שלא הייתי בה. מרשים? כן ולא. כמובן האהבה הקטלנית מרגשת.


וגם שתי היצירות – תודה לאנדרי סחרוב


ואלוהים השחורה

 


השאר הרבה פחות. על הצד השני של החומה במקום ציורי קיר, תערוכה של כל מיני קטועי גפיים וכו' מסוריה והסביבה. לא הצלחתי להתרגש. אבל גם לא ניסיתי במיוחד.


לעומת זאת הנהר מרגש אותי מאוד.

 



מה עכשיו? לפני שנתיים נורא רציתי לעשות שייט קצר אבל לנסיך לא התחשק אז וויתרתי. והנה מולי ספינה שמוכנה לצאת לדרך. אבל כאן PP מתערבת שעתיים? 20 יורו? את נורמלית? את כל זה היא פולטת כשאני כבר בתור לכרטיסים. אני מתחילה להתלבט. שעתיים זה באמת המון, ואני כבר מתחילה להתרעב. אני נכנעת ל-PP ושוב מוותרת.

 



במקום 20 יורו על השייט אני מוציאה כפול במסעדה שנקראת Pirates Berlin  מול גשר אוברנאוור היפה.


 


המסעדה כייפית. ספסלי עץ בחוץ כולם יושבים ביחד, מלא אנשים, צחוק, מוסיקה. האוכל חרא. אני נאלצת להזמין קינוח גדול מאוד כדי להעביר את הטעם בפה. אבל אפרול שפריץ היה קפוא ומצוין ככה שבתכל'ס עדיף מהשייט.

 


על הגשר יש היום פסטיבל של ציירים. מלא דוכנים עם תמונות. הרוב בסגנון של הילד הבוכה שלא דחוף לי לתלות בסלון. פה ושם יש גם אמנות אמיתית (בעיניי לפחות) אבל היא גם עולה בהתאם.

 



מהגשר נשקף נוף נהדר

 



הלאה, לתחנת U הקרובה. בדרך אני שומעת מוסיקה מחצר כלשהי. מציצה. חצר רגילה לגמרי, בפינה אחת שולחן טניס ושני נערים משחקים, ובפינה שנייה מתחת לעץ התמקמה רביעיית נגנים. הם כבר מזמן מזמן לא צעירים. אבל הם יפים כל כך, אמיתיים כל כך, מוכשרים כל כך. והזמרת פשוט נפלאה.

 



אנשים מציצים לחצר, נכנסים פנימה, יושבים על הארץ, מוחאים כפיים בסוף כל שיר. אין לי מושג מי הם, אם הם סתם חברים באותו וועד הבית או שהם להקה מתפקדת, וזה גם לא חשוב כי חצי שעה אני יושבת מהופנטת.

 



אני יוצאת מהמטרו ליד תחנת ZOO כשהמטרה היא מוזיאון צילום של הלמוט ניוטון. כל אזור ZOO חפור, כשאני עוברת מתחת לגשר בדרך למוזיאון לעיניי מתגלה עיר תחתית של הומלסים. המדרכה מחולקת בסדר מופתי בין דייריה. לכל אחד פינה נפרדת. מישהו ישן, מישהו בדיוק הדליק באנג ענק, מישהו סתם יושב ומתגרד. הפעם היחידה שלכמה שניות הרגשתי לא נוח בברלין. אגב, אף אחד מדיירי עיר ההומלסים לא שם עלי. יוצאת ממתחת לגשר והנה סוף סוף המוזיאון.


נכנסת. קונה כרטיס באה להיכנס לתערוכה. הלגה השומרת דורשת שאשים את התיק בלוקרים. כמובן שאין לי 1 יורו. גם להאנץ, אחראי על הלוקרים אין לפרוט לי. חוזרת לקופה מבקשת לפרוט, גרטשן הקופאים שלפני שנייה קיבלה ממני מטבעות טוענת שאין לה ושולחת אותי לחנות של המוזיאון. יאה אללה שלכם. הלך כל החשק. אילולא חברתי האהובה A שהתעקשה, הייתי כבר מזמן עושה אחורה פנה. רק למענה אני עושה מאמץ עליון לא לאבד את זה, פורטת את הכסף, דוחפת את התיק ללוקר ונכנסת לתוך עולם חדש ומרתק. זה לא צילום. זאת אמנות אחרת, לא יודעת איך קוראים לה. אני הייתי קוראת לזה אמנות הבריאה. כי הלמוט ניוטון בורא עולמות דרך עדשת המצלמה שלו. הנשים שלו כנועות ושולטות, מלכות ושפכות ואי אפשר להזיז מהן את המבט. מה שאני רואה לנגד עיניי זאת שלמות. כל תא בגוף המצולמת נברא בידי האמן, לפי רצונותיו, וגם קצת סטיותיו ושיגעונותיו. 



תערוכה נוספת שלו נקראת עיתונות צהובה ופה בכלל עף לי הגג. אין לי מילים לתאר את זה, אי אפשר לתאר את זה. זה מסוג היצירות שחייבים לראות כדי להרגיש. 


אחרי המוזיאון הזה אפשר לעשות רק דבר אחד - לזרוק את המצלמה הפרטית שלך ולהישבע בחיים לא לגעת בה יותר. כי כל מה שצילמת עד עכשיו, כל פריים ורגע שתפסת והיית כל כך גאה בהם, כל תמונה שזכתה ללייקים אינסופיים – כל אלה לא ראויים להיקרא צילום. אני מתוסכלת ומאושרת בו זמנית. אבל יותר מאושרת.


בדרך למלון אני מוצאת סופר פתוח, מצטיידת בכל מיני פינוקים לערב וכשאני יוצאת משם גבר בעל חזות לא ארית בעליל שורק אחריי. נשבעת לכם. PP לוחשת: מהר, תגבירי את הקצב, מי יודע אולי הוא פעיל דאע"ש. מטומטמת, אני עונה לה, גם אם הוא פעיל דאע"ש תני להתענג על הרגע. וכך מלאת אנרגיות חיוביות אני סוגרת את היום המושלם הזה. 



חופשיה למדוד

בעשר נפתחות החנויות על קודאם. ב-10:01 אני פותחת את יום השופינג המרוכז. יצאתי בלי מצלמה כדי לא להעמיס על התיק. ב-14:00 אני חוזרת בפעם הראשונה למלון לפרוק סחורה.


שוב יוצאת לקודאם. ארוחת צהריים בהארד רוק קפה הזכור לטובה.


מלצרית מקסימה ומקועקעת כולה. אנחנו מפטפטות ומצטלמות למזכרת.



בכלל הקעקועים בברלין הם כמו אמנות רחוב – הם בכל מקום, הם דבר שבשגרה הם באים בכל הגדלים והצבעים והם יפים כל כך. לצערי הקופאים ב- DM לא הסכימה להצטלם. הקעקוע שלה התחיל בקו הלסת והסתיים בקרסוליים. השער לעומת זאת היה צבוע בדיוק כמו אצל הזמרת ההיא – חצי לבן חצי שחור ופוני שכיסה את העיניים. PP אומרת תבדקי את העודף היא הרי לא רואה כלום מהפוני הזה. מה שמקסים בעיניי זה שאף אחד לא עושה מזה עניין, שכל אחד פה מבטא את האני שלו בדרך שהכי מתאימה לו ואף אחד (חוץ ממני) לא נועץ מבטים. אבל להגנתי יאמר שאני נועצת אותם בהערצה. מעניין איך הקופאית הזאת הייתה מתקבלת לעבודה בסופר השכונתי שלי. אני חושבת שאני מאוהבת בעיר הזאת. כלומר, אני בטוחה בזה.


פעם הבאה אני חוזרת למלון בשש בערב, זורקת עוד נגלה של שקיות ויוצאת שוב. לקראת תשע החנויות נסגרות וגם המוח והארנק שלי מתחילים להתרוקן. כמעט 12 שעות בין תאי מדידה לשלטים של 50% הנחה.


וכאן אני חייבת וידוי קטן – הרבה מאוד זמן חלמתי על יום כזה. כשאף אחד לא מודד לך זמנים בזמן שאת מודדת חזיות. וזה לא משנה אם זה הנסיך שמציק מבחוץ או חברה טובה שאומרת "זה בסדר, אני אשב פה ואחכה. קחי לך את הזמן", כי ממילא אחרי חזייה רביעית את מרגישה לא נעים. חלמתי למדוד את כל קומת החזיות, את כל מדפי הג'ינס, חלמתי להסתובב מול המראה אוחזת בכל התיקים של דזיגואל. חלמתי למדוד את כל הסנדלים שיש בצבע זהב רק כדי להיות בטוחה שבחיים לא אקנה אותם.

אבל אני אעצור כאן, כי אני חוששת ששמתי יותר מדי מלח על הפצעים של הנשים בקהל. אתן הרי מבינות על מה אני מדברת. כך שהיום הזה לא היה מבחינתי סתם יום שופינג אלא תמצית מזוקקת של כל הטיול הזה – לבד זה לגמרי חופשי. רק חבל שהנעליים הירוקות לא היו במידה שלי. 

 

חופשיה לטעות

בבוקר PP שולפת את התוכנית המודפסת שלי. אבל אני עוד מאתמול חולמת על הנעליים הירוקות. המוכרת אמרה שיש זוג במידה שלי בפרידריכשטראסה שבכלל בכלל לא בתוכנית. אז מה? לי לפחות ברור שהתוכנית להיום תתחיל מהם. PP אומרת את בטוחה שאת רוצה להיסחב יום שלם עם הנעליים החדשות בתיק? לא, אני לא רוצה. אבל כשאין ברירה אז אין ברירה.

ובכן יוצאת מהמטרו בפרידריכשטראסה ומולי מעגן ספינות. כנראה סימן שצריך סוף סוף לקחת שייט. הולכת לקופה כדי לגלות שאת הכרטיסים קונים בתוך הספינה שעוגנת בצד השני של הכביש ויוצאת עוד 4 דקות. ריצה קלה, רמזור ארוך מדי וכשאני מתנשפת על הרציף הנכון, הספינה כבר במרחק כזה שאי אפשר גם לקפוץ אליה באלגנטיות (או בלי. סביר יותר שבלי). שיט. איזה באסה. גם סתם רצתי גם אין שייט וגם כל זה על הבוקר? PP אומרת אולי נחזור לתוכנית המקורית?פרינציפ לא. נכנסת לחנות הנעליים וכעבור 15 דקות ומינוס המון יורו אני מחבקת את הנעליים החדשות שלי.

 


מה עכשיו? עכשיו אנחנו נשוטט. אונטר דר לינדן עדיין חפור מכל הכיוונים. 


מתקדמת לכיכר בבל שעדיין מאוד מרגשת אותי.


אחר כך לדום של ברלין. זה הזמן להיכנס לראות אותו סוף סוף מבפנים. מרשים? מאוד. 



אבל לא משהו שלא ראיתי קודם. כנסייה יפיפייה. צלילי אורגן תורמים לאווירה.



בדרך החוצה תערוכה של ילדי הפליטים שמרשימה הרבה יותר.




אני מתקדמת מהדום עוד כמה מטרים והנה הנהר והנה השייט של שעה ו-14 יורו והנה אני כבר יושבת על הסיפון ומצלמת בכיף.




קריר. רוח נעימה. שייט רגוע, די ממצה



כמה מקומות שלא הייתי מגיעה אליהם אילולא הסירה. 




בקיצור השייט לגמרי ענה על הציפיות. וזה שגם נמנמתי קצת בדרך חזרה היה רק בונוס קטן.



עכשיו אוכל. בלוק האוס לא מאכזב אף פעם. אחד הדברים הטובים מבחינתי בברלין זה שיש מקומות שתמיד אפשר לסמוך עליהם – המלון שלי, רשת DM, יוניקלו, בלוק האוס. לא משהו מתוחכם. אבל משהו מאוד מאוד נוח שנותן הרגשה מוכרת של כמעט בית.


כשאני יוצאת מהמסעדה מולי שלט שמבשר על מיצג מולטימדיה לציון 500 שנה למותו של הגאון המטורף הרונימוס בוש. בוש תמיד מצליח לשחק לי בתאים האפורים. קדימה לבוש. בוש נמצא משהו כמו רבע שעה הליכה מאלכסנדר פלאץ, מול המתחם של רובע ניקולאי. מגיעה.



שלטים עם בוש. נכנסת. מזנון וכמה אנשים עם בירות. סליחה איפה התערוכה? אהה, התערוכה נפתחת מחר. מה מחר? מסתכלת על השלטים ועל כולם באותיות ענקיות כתוב באנגלית 6FROM JULY  (שזה באמת בדיוק מחר). אני שומעת קול חד וברור אומר מפגרת. PP לא נחה לרגע. אבל באמת מפגרת. כל הדרך לפה מלאה בשלטים עם התאריך. לא יכולתי לשים לב? 


מתחילה לחזור כי יש לי עוד מוזיאון ליד מגדל הטלוויזיה. ואז מתחיל הגשם הראשון. גשם מתוק כזה של פלוס 21 מעלות. אני פורשת ידיים לצדדים ותוך כדי הליכה מתמסרת כולי לאושר הזה של טיפות קרירות באמצע הקיץ. כעבור דקה וחצי ההתמסרות שלי נגמרת ואני מרגישה לא הכי נוח בחזייה (החדשה!) רטובה. מסתתרת מתחת לאיזה עץ, מתקדמת בריצה לעץ הבא. הגשם הופך למבול חורפי (חורפי ישראלי כמובן). ועד למוזיאון נשארו לי עוד 300 מטר. הפתרון מבריק מעצמו. חנות מזכרות. נכנסת (שוב בריצה) משלמת 6 יורו על מטרייה תיירותית. יוצאת החוצה. כל הפרוצדורה לוקחת כ-20 שניות. כשאני פותחת את המטרייה בחוץ הגשם נפסק. בדיוק אבל בדיוק בשנייה הזאת הוא נפסק. PP אומרת אם היית מחכה עוד דקה מתחת לעץ גם לא היית מתנשפת עכשיו וגם חוסכת 6 יורו. תשתקי כבר, אני לא צריכה אותך עכשיו.


קדימה למגדל הטלוויזיה שבתוכו שוכן MenschenMuseum. התערוכה שלו ביקרה גם בארץ. אני זוכרת שאמרתי אז שזה לא מוסרי בעיניי להציג לראווה גוויות. כנראה שמאז המוסר שלי התגמש ורציתי לראות במה מדובר. ובכן מדובר בדיוק בזה – ד"ר גונטר-פרנקנשטיין-פון-הגנס יצר תערוכה על גוף האדם שבנויה כולה מגופות וחלקי גופות. כמובן שאם היא הייתה בנויה מפלסטיק אף אחד לא היה טורח לשלם 10 יורו בשבילה. אבל היא בנויה כאמור משאריות של בני אדם. 



וככל שאני מתעמקת בתערוכה כך אני יותר ויותר מצטערת שאכלתי לא מזמן. 



בחילה מהולה בסקרנות אבל סקרנות כזאת שבסופה את אומרת סליחה, אני אלך הצידה להקיא קצת. 

 



בדיעבד אני חושבת שהתערוכה הזאת הייתה הכנה מושלמת למה שציפה לי אחר כך.


ומה שציפה לי אחר כך זה אלכסנדר פלאץ. אלוהים כמה שהמקום הזה מגעיל. לא, לא ככה, לפני שנתיים הוא היה מגעיל. עכשיו הוא יכול רק לחלום להיקרא מגעיל. השפה השולטת היא ערבית, הרחק מאחוריה עברית והרבה אחרי שתיהן הגרמנית. המוני בני נוער לא גרמנים יושבים מסביב למזרקה, מפצחים גרעינים, יורקים על הכיכר ומציקים לעוברי אורח. המוני אנשים. רעש בלתי נסבל. 

תשאלו מה אני עושה פה בכלל? אני רגע אעמוד בפינה ומשם אענה לכם שבאתי לדגום את פרימרק החדש. היו שמועות שהסניף החדש הרבה יותר מרווח ונעים מהישן. אמרתי לעצמי שאני לא לוקחת שום דבר שיצריך עמידה בתור לתאי מדידה, אבל נגיד חגורה או סווטשרט לנסיך אפשר. 

אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה. כולל הריחות. זה לא ברלין זה גם לא שוק רמלוד. אפילו אפרו-גרמניות כבר עזבו את המקום. אני לא מדברת על הסחורה שהיא סוג ז' (וזאת מחמאה). אני מדברת על מה שמכונה חווית הקניה. חולצות ב-5 יורו יש גם ביוניקלו עכשיו. והן מריחות הרבה יותר טוב. 

אני יוצאת מהגיהינום הזה בתחושה שהיום שלי נהרס לגמרי והדבר היחיד שאני באמת רוצה זה להתקלח. גם ניסיון לחוויה מתקנת אחר כך בקניון אלכסה לא צולח. אני בורחת מהמקום הזה ונשבעת שזהו, ששום דבר ואף אחד בחיים יותר לא יפתה אותי להגיע לאלכסנדר פלאץ. מבחינתי האזור הזה מחוץ לשטחה המוניציפלי של ברלין. 


חופשיה להמריא

אחרי טראומת אלכסנדר פלאץ אתמול אני חייבת חוויה מתקנת. נוסעת לשוק קטן בשכונת שוננברג בכיכר Winterfeldtplatz. קצת פטל, קצת תכשיטים, אני משוטטת בשכונה שהיא אזור מגורים של הקהילה הגאה של ברלין.


 


לא יודעת מה יש לקהילה נגד גרפיטי אבל השכונה נקייה לחלוטין, מטופחת, ירוקה, שקטה.

 


אני מתקדמת לאזור של "השלטים" ברובע הבאוורי. אותו פרויקט שמשחזר את צווי האיסור נגד יהודים מ-1932 ועד 1942 בערך. יש פה ליד בית הספר בתחילת הרחוב Munchener מפה עם פירוט כל השלטים. אני לא צריכה את כולם. מצלמת את אלה שבדרך לכיכר בוואריה.


 


הפסטורליות של השכונה רק מעצימה את החוויה.


אחרי שאני מצלמת עוד שלט, מולי באה קבוצה של ילדים בני 10-11, מצוידים בטאבלטים ואיתם איש מבוגר. הילדים מתחילים למחוא לי כפיים. מסתבר שהם בסיור עם מורה להיסטוריה מחפשים את השלטים ומסמנים אותם על המפות שבטאבלטים שלהם. ובזכות זה שראו אותי מצלמת הצליחו למצוא עוד שלט. אני נעצרת לכמה שניות לדבר עם המורה. כן, זה פעילות קיץ, הילדים בחופשה אבל מחויבים לפרויקט בהיסטוריה.


בשכונה אגב כמה בתי ספר מלאי ציורי קיר וגם סליקים מאחורי הפחים, לתלמידים מוכשרים במיוחד...


מכיכר בוואריה אני ממשיכה לרחוב Fasanenstrasse שמאוד מאוד קרוב לקודאם. הרחוב מתוק כל כך, מלא גלריות קטנות, חצרות מטופחות.

 


ומוזיאון של קטה קלוויץ. עוד כשראיתי את נויה ואכה התרשמתי עמוקות מעבודתה ורציתי לבקר במוזיאון. מה גם שהוא נמצא שלוש דקות מהמלון. רק שכל פעם הייתי אומרת בהזדמנות אני אקפוץ, זה כל כך קרוב לי למלון. וכל פעם הייתי מפספסת. אבל עכשיו כשאני חופשיה לגמרי ואני יכולה סוף סוף לבקר פה.


העבודות של קטה קלוויץ מטרידות, עצובות, קודרות, המוטיבים של שכול, מלחמה, אבדן, עוני חוזרים בווריאציות שונות.


 


שתי קומות מוקדשות לרישומים שלה וקומה עליונה לפסלים. מרתק מרגש מעציב מאוד. כמו שאמנות צריכה להיות בעצם.

 



המוזיאון נמצא בחצר מקסימה



ובצמוד אליו בית קפה עוד יותר מקסים. כמה חבל שאני לא רעבה. תרשמו לכם את הרחוב הזה, ואם אתם בסביבה השיטוט פה נעים במיוחד.


מכאן הדרך לוקחת אותי למוזיאון צילום CO שנמצא ממש שתי פסיעות ממוזיאון צילום האדיר של הלמוט ניוטון. המקום מקסים. מקסים ומשעשע. 



צילומים נהדרים, מצחיקים, מפתיעים, מרגשים אפילו. 



בקומה השנייה תערוכה כייפית, צבעונית, חדר אחד מעניין במיוחד – 107 צילומים של אנשים שונים מגיל שבוע עד 107. מתחילים מתמונה של תינוק ממשיכים להסתובב בחדר עד שמגיעים לאישה בת ה-107 אחרי סיבוב מלא שעשינו בין התמונות, מעין סיבוב החיים. אהבתי מאוד.



בסוגריים רק אגיד שאין בין המוזיאון הזה לבין הלמוט ניוטון שום קשר ומי שבוחר רק אחד מהם מפספס. זה של ניוטון הוא חוויה אחרת לחלוטין ובעיניי גם הרבה יותר חזקה ואילו מוזיאון OC קליל הרבה יותר אבל מוצלח לא פחות.


 


מכאן לקניון ביקיני הקצת פלצני בעיניי. חלון לגן החיות. מלא כריות מלא בני אדם ואף קוף לרפואה.


 


אחר כך אירופה סנטר גם כי התגעגעתי וגם כי וופיאנו עוזרת להעביר את הרעב. וופיאנו זה סוג של חומוסיה שכונתית רק עם ספגטי. האיכות הבינונית תואמת בהחלט את המחיר.


מפה אני ממשיכה סוף סוף לתערוכה של בוש. לא תערוכה. כמו שאמרתי מיצג מולטימדיה. היה כזה של ואן גוך, ביקר בישראל לפני כמה שנים. היה כזה של אימפרסיוניסטים במוסקבה. לא ממש הבנתי על מה המהומה אז לא הלכתי לא בארץ ולא במוסקבה. אבל בוש זה בוש וכל מה שקשור אליו אני לא מפספסת. ובכן, מגיעה שוב למתחם המוזר.

 



נכנסת פנימה, אולם ראשון עם גן התענוגות הארציים וליד כל דמות אפשר ללחוץ על הכפתור ולקבל מידע. ועוד כל מיני ציטוטים של הגדולים והמתים. לא מעניין.


נכנסת לאולם הגדול. ויש בו פופים עליהם שוכבים בני אדם שקועים בתוך עולמו המטריד המוטרד והטורדני של בוש. גם אני נשכבת.


חושך, מוסיקה מוזרה ומטלטלת ועל הקירות מסביב ציוריו של בוש קמים לתחייה. 



גם כשהם דוממים הציורים שלו מהפנטים. וכשהם חיים זזים משוטטים זוחלים עפים על הקירות מסביב, כל דמות מטורפת מקבלת גודל של שני מטר וחיים משלה – זה הטריפ הכי חזק שלקחתי אי פעם וללא טיפת חומר אסור. מערבולת וסחרחורת ואני ממריאה ונכנסת לתוך העולם הזה, הופכת לחלק ממנו, מרגישה את אש הלפידים שורפת לי את הפנים, מנסה להסתתר מהמפלצות הטורפות. כל פעם שראיתי את תמונותיו של בוש אמרתי מעניין מה עבר לו בראש. וכאן על הפוף באמצע ברלין למשך חצי שעה הייתי בתוך הראש שלו, בתוך העולם המופרע הנורא האדיר שלו. הו, איזה חוויה!



ביציאה הקופאית שואלת איך היה. אני עונה לה באנגלית, היא מתחילה לגמגם אומרת שפעם ידעה אנגלית אבל שכחה. משהו בשפת הגוף שלה דווקא ולא במבטא גורם לי לשאול אם אנחנו מדברות אותה שפת אם. היא עונה בחיוב ובחיוך ענק. אנחנו מפטפטות כמה דקות נעימות על בוש ועל מזג האוויר. 


אני יוצאת החוצה, הגשם שוטף ממני את שאריות הטריפ המופלא ואני נמלטת מאזור אלכסנדר פלאץ למקום שתמיד עושה לי טוב – פוצדאמר פלאץ.

 


פוץ פלאץ הנהדרת שלי, כמה התגעגעתי אליך. השמש כבר מחייכת וגם לא יכול להיות אחרת. זאת הרי הפלאץ שלי. אני לא צריכה פה כלום, לא מחפשת שום אטרקציה. רק לשבת על הספסל ולהסתכל עליך עושה לי חם בלב.

אחר כך אני נזכרת שלא יצא לי לאכול במסעדת טוני רומא. זה הזמן. הצלעות הכי טובות בברלין, השירות מעולה, המחיר מאוד סביר והחיים יפים כל כך אחרי מרגריטה על בסיס מיץ תותים.


טוב אם אני כבר פה אולי סיבוב קטן בקניון? ואם אני כבר פה אז אולי עוד סיבוב ממש קטנטן במול-אוף-ברלין הסמוך? כן וכן. 

בכל האזור יש WIFI חופשי ואני סוף סוף מצלמת לנסיך את המכנסיים ואת החולצה שהתלבטתי אם לקנות לו. שולחת. מקבלת תשובה "מה אני הומו?". עונה לו: ילד, אנחנו נברר את הנטיות שלך אחר כך, עכשיו תגיד לי אם לקנות לך או לא. מקבלת תשובה "אני לא קוקסינל". ילד, באמאשך גם זה לא מעניין כרגע. תגיד כמו בן אדם לקנות או לא. "תצלמי מאחור". מצלמת שולחת. "יש עוד משהו בחנות?". אני בסניף של שלוש קומות H&M. כותבת לו: לא. זה הפריט היחיד שיש בכל החנות. מקבלת תשובה "אבל אמרתי כבר שאני לא גיי".

בשלב מסוים PP מתפרצת בצעקות יאללה, שילך בלי מכנסיים, לא צריך טובות, אל תקני לו כלום עם כזה יחס. גם כן בן המלך. גם המוכרים מתחילים להסתכל עלי בצורה מוזרה. אני תופסת את החולצה של ההומו ואת המכנס של הקוקסינל משלמת על שניהם באהבה רבה ובתקווה שהנסיך ילמד מתישהו לדבר כמו בן אדם, לפחות כשאמא בחו"ל. 

ברחבה של מול-אוף-ברלין שיעור ריקוד. זוג רקדנים מזמין עוברי אורח, מלמד אותם כמה צעדים וכולם פוצחים בסלסה מדליקה. זה חמוד כל כך.

 


אני עומדת עם חיוך ענק ומסתכלת על האנשים האלה. הם לא תיירים, לא ערבים ולא יפנים ולא ישראלים. הם דוברי גרמנית ואני מניחה שהם תושבי העיר (למה? כי ככה אני רוצה להניח). הם יצאו בשעות ערב המוקדמות לעשות שופינג, הזמינו אותם לרקוד, הם עזבו את השקיות בצד עלו על הרחבה והתמסרו לקצב.

אם הייתי גרה פה גם אני הייתי יוצאת כל יום רביעי לרקוד סלסה במול-אוף-ברלין. 


חופשיה לחיות

אתמול בשירותים של המסעדה מצאתי פלאייר של איזה תערוכה שסקרנה אותי. ומכיוון שהימים האחרונים לא תוכננו והושארו לטובת זרימה חופשית אני פותחת את היום במוזיאון הזה. 


תערוכה נקראת HALL והיא קטנטונת, של כ-10 יצירות. המקום נקרא Haus am Lutzowplatz, הוא הוקם על ידי וילי ברנדט ושייך למדינה לכן הכניסה חופשית. התערוכה נפלאה.




הבחורה שאחראית פה מספרת לי שזה היום הראשון שלה בעבודה ושהיא מתרגשת מאוד וגם היא אוהבת את התערוכה. במיוחד את התמונה הזאת.


אני אומרת לה שאני מתלבטת בין הליצן הזקן


לבין היפיפייה הזאת שנקראת מלנכוליה.


הלאה, מכאן לקלוויץ פלאץ כי יש פה היום שוק אורגני וכי חברי הטוב T אמר שהמקום מקסים. ואם T אומר שמשהו מקסים אני מייד רצה לראות.


בדרך לשוק אני עוברת ב- Schönhauser Allee 

ונכנסת לבית קברות יהודי שלא ברור איך שרד פה בכל המאה הקודמת.


המקום עצוב ובו זמנית מלא איזה תחושה מיסטית, זה מרגיש כאילו עוד רגע בין המצבות תתרומם לאוויר רוח רפאים בכותונת לבנה.

 


אבל לא, רק כמה מבקרים מזדמנים כמוני.

 


מכאן אל הכיכר של השוק. 


בכיכר אגב יש את הספסל הכי ארוך ב, לא זוכרת, נגיד באירופה. או בעולם. מה זה משנה? ספסל ארוך וחמוד שבו זמנית יכולים לשבת עליו 120 איש ולהקשיב ללהקת בנות שמזייפת את פאנטום האופרה בחינניות כה גדולה שזה אפילו לא צורם.


יש פה פירות וירקות ומלא פטל ואוכמניות מכל הצבעים.


PP אמנם לא מוכנה לטעום כלום בלי לשטוף. אבל אני מזכירה לה שהכול אורגני ודי מהר מרוקנת את הסלסילה. יש כמה דוכנים עם אבנים ותכשיטים ומזכרות מיוחדות (אפילו מתנה לחמותי לשעבר נקנית פה).


אני מסתובבת קצת בשכונה. כיף פה. 



חשמלית לוקחת אותי לאזור ההופות. הייתי פה בפעמים הקודמות אבל איכשהו פספסתי את ההופה הכי הכי מדליקה, זאת עם מרכז אנה פראנק.


 


הפעם אני מתחילה איתה. איזה מקום נהדר!

 



איזה אווירה כייפית, שונה כל כך מההופות האחרת עם החנויות היקרות שלהן.

 



נכנסת לבית מלאכה למברשות של אוטו ויידט. קצת כמו מקלחת קרה או פטיש בראש. אני לא מאלה שמתרוצצים בין אתרים "יהודיים" ברחבי העולם, לא מבקרת בכל בית כנסת (ולמען האמת כמעט באף בית כנסת) גם לא בכל אנדרטה לזכר שואה. אבל פה בחדר הקטן כשאני רואה את המכונות הישנות, את הטלאי הצהוב מתחת לזכוכית, את ההוראה משנת 1942 שאוסרת על יהודים להחזיק בעלי חיים, יש למסור אותם או להמית... אני עומדת ורועדת. לא יודעת למה דווקא המקום הזה נגע לי בנקודה היהודית שלרוב מאוד מעורפלת אצלי.



יוצאת מהמקום להמשך סיבוב בהופה הקטנה והמקושטת.

 


מוזיאון המפלצות שפתוח פעמיים בשבוע ובשעות הערב בלבד יצטרך לחכות לפעם הבאה שאקפוץ לברלין. מה זאת אומרת אם תהיה פעם הבאה? כמובן שתהיה. אני עם ברלין רק התחלתי.


 



הלאה, אני רעבה ורוצה לשבת בבית קפה של חברתי האהובה O, ברקומי'ס, שמאוד אהבנו עם הילד לפני שנתיים. אין. לא מוצאת. 



כשבפעם החמישית אני עוברת ליד אותו סניף HM אני מתחילה לחשוד שכישורי הניווט שלי מתו מרעב. בלית ברירה מתיישבת במסעדה שליד תיאטרון כמיליאון.


PP אומרת לא מצאת מקום יותר יקר? לא, לא מצאתי אבל זה רק בגלל שגם לא חיפשתי. כעבור כמה דקות מגיע מרק אספרגוס שלי משום מה בכוס והסלמון שאמור להיות חלק ממנו שוכב לו בצד. טוב, מה אני מבינה באוכל? מערבבת את כל מה שבצד בתוך הכוס ושותה להנאתי.


אוקי, הכוחות חוזרים אלי ואני ממשיכה לשוק שליד תחנת רכבת עילית.

 


השוק בימי חמישי תוסס פורח ומלא בדברים משגעים.


אחרי סיבוב מאוד פרודוקטיבי ורבע שעה של שיחה נעימה עם תכשיטן מקסים מברצלונה, זה הזמן לחזור למלון. בא לי להתפנק במלון, לראות כמה סדרות שהכנתי לי, בא לי לפתוח את החלונות ולהריח את הקיץ הנורמלי, כזה שאפשר לנשום בו, כזה שמתקרר כשיורד הערב, כזה שאנחנו יכולים רק לחלום עליו. בקיצור בא לי לא לעשות כלום חוץ מסתם לחיות. 

אבל יש לי שותפה למסע שהמושג "החיים עצמם" לא באמת מובן לה. ברגע שאני נכנסת למלון PP שואלת ראית מה השעה? אור יום בחוץ. שילמנו ים כסף על הנסיעה הזאת. בואי נסתובב עוד קצת.

אני מתעלמת ושוקעת בעונה החדשה של "ריי דונובן". אחרי שני פרקים בא לי בירה. מהמיני-בר? ראית כמה היא עולה!!!??? PP נחנקת ומתעלפת.

לא, לא ראיתי כי בדיוק יצאה קשת מלאה אחרי הגשם. כי החיים יפים, גם אם מדי פעם יש לך קולות טורדניים בראש. 



חופשיה להשכיל

לפני כמה חודשים החבר T המליץ לי להזמין סיור בבונקר בורוס כמה שיותר מהר. הזמנתי בערך שלושה חודשים לפני הנסיעה. כחודש לפני רציתי להזיז תאריך וכבר לא היה מקום באף סיור למשך כל השבוע שלי בברלין. אז מה הסיפור? מדובר בבונקר ששימש את עובדי תחנת הרכבת והנוסעים בתקופת ההפצצות. אחרי המלחמה בתקופת החומה המקום הפך למחסן לבננות. אחרי נפילת החומה פעלו בו מועדון טכנו, מועדון S&M ומועדון של הקהילה הגאה. מכאן גם יצא מצעד הגאווה הראשון של ברלין. בתחילת שנות האלפיים משפחת בורוס קנתה את הבונקר (קנתה!) ואחרי שיפוצים מסיביים תוך הקפדה על שימור המבנה המקורי התחילו להציג פה יצירות של אמנים שבצורה כזאת או אחרת קשורים לברלין. גם האוסף הוא פרטי בהחלט. המשפחה עצמה אגב מתגוררת על גג הבונקר בפנטהאוז צנוע. הסיורים מתקיימים באנגלית כמה פעמים ביום בקבוצות של 10 אנשים. הבונקר נמצא מאוד קרוב לפרידריכשטראסה ככה שאפשר לשלב בין שופינג לקולטורה.


 


אני מגיעה כעשר דקות לפני תחילת הסיור. המדריך כבר יושב ומחכה לקבוצה שלו. קוראים לו NUNO. הוא בן 25, ברזילאי, לומד לתואר ראשון בהיסטוריה של אמנות. אחרי שיסיים את הלימודים הוא יישאר לחיות פה. נונו לובש מכנסיים בצבע סגול וחולצה לבנה צמודה. המניירות שלו מסגירות דיווה קלאסית. הוא שופע ידע, עיניו הכחולות מלאות ניצוצות כשהוא מדבר על הבונקר וכמו שאתם מבינים חמש דקות של שיחה עם נונו מספיקות לי כדי להחליט שממש לא משנה לי מה אני הולכת לראות כל עוד נונו הוא זה שמראה לי. (בפנים אגב אסור לצלם. רק במבואה)


בערך עשר דקות מתחילת הסיור אני גם מתחילה להסתקרן. והנה עוד וידוי בתקווה שחברותיי המלומדות תסלחנה לי: מעולם לא הבנתי אמנות מודרנית, זאת של שני קרשים פיסת בד ולכי תביני מזה שהעולם עגול. או מרובע. גם ציורים של כתם שחור על רקע לבן לא עושים עלי שום רושם ולא מעוררים אצלי מחשבות על היקום או הקיום. אבל כשנונו מסביר, פתאום הכול נראה אחרת. פתאום התיק שזרוק על הרצפה עם פיסת עץ בתוכו זה לא סתם חפץ חשוד אלא אמירה נוקבת על אמון ואמונות. הבעיה עם האמנות הזאת זה שאת אף פעם לא יודעת אם זה פח זבל שאפשר לזרוק לתוכו טישו משומש או יצירה ששווה כמה מיליונים. בסוף מסתבר שזה פח זבל ששווה כמה מיליונים. בין היצירות אגב הייתה אחת של הסיני הנהדר איי-ווי-ווי. דווקא אותה הבנתי והרגשתי ללא שום צורך בהסבר של נונו.


חדר עם מכונה שמייצרת פופקורן טרי כל כמה דקות והוא נפלט ממנה על הרצפה. כל תערוכה פה מתחלפת פעם בארבע שנים. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ערימת הפופקורן בחדר? את הריח? את הדחף הבלתי נשלט לקפוץ לתוך הערימה הזאת או לפחות לטעום ממנה?

הסיור נמשך כשעה וחצי. בסיומו נונו מושיב אותנו מסביב לשולחן לשיחה. מה אהבנו יותר, מה פחות, למה, מה התוכניות של כל אחד לאחר כך. בסוף מסתבר שגם השולחן והספסלים הם חלק מהתערוכה, יענו אמנות שימושית. מישהו בונה ספסל ואני יושבת עליו וככה אני הופכת לחלק מהיצירה שלו... אני מרגישה שהשכלתי. בלי ציניות. למרות שאני לא בטוחה שאמשיך לבקר בתערוכות של יצירות מודרניות. מצד שני אם נונו יהיה מוכן להדריך אותי, אני מכנה ללמוד...

 


אחרי הבונקר מגיע לי קצת אוכל. אני יושבת במסעדה שישבנו בה עם הנסיך לפני שנתיים. אז היא הייתה בינונית. וגם היום נשמרת בה אותה בינוניות יציבה. אפילו אפרול שפריץ היה בינוני למדי.

 


מכאן אני מתקדמת לאט מאוד ל-Auguststrasse



יש ברחוב הזה מיליון גלריות קטנות. חברתי G פעם סיפרה עליהן ואני נשבעתי שכשאגיע לברלין לבד אבקר בהן. נכנסת כמעט לכל גלריה. חלקן בחינם, חלקן בתשלום, בחלקן מותר לצלם ובחלקן לא, חלקן לא מעניינות וחלקן מרתקות.

כך למשל תערוכה שנקראת "בנים".

 


או התערוכה של האמנית סינדי שרמן בגלריה ME. הנשים שלה שבורות, סדוקות, מעוותות, גם כשהן מחייכות למצלמה. אהבתי מאוד.

 





ועכשיו? ועכשיו אני מקפלת את המפה ועושה מה שכל בן אדם חייב לעשות ולו רק פעם אחת בחופשה. ללכת לאיבוד. אני נותנת לרגליים לשוטט ולקחת אותי לאן שהן מחליטות. PP מודאגת: ואם לא נמצא את הדרך חזרה ונפספס את הטיסה מחר? אני מרגיעה אותה. נמצא ולא נפספס לצערי הרב. ואנחנו הולכות לאיבוד.




עוד רחוב עוד פניה עוד סמטה גלריה כביש רחוב גינה חצר ו... הרגליים שלי מביאות אותי לחצר של בית קפה שלא מצאתי אתמול עם שתי מפות - ברקומי'ס, שיושב בסופי גיבס הופה.



תרשמו לכם כי המקום לא סתם מקסים אלא היחיד בכל אירופה ומזרח התיכון שיודע להכין אספרסו כפול על קרח בדיוק כמו שאני אוהבת. ועוגת פירורים עם תפוחי עץ ופטל הייתה אלוהית. 

  


מכאן עוד סיבוב בהופה, עוד כמה חנויות. למה? כי אני יכולה. החום הופך כבד מדי – 25 מעלות שלמות! השמיים קודרים, מחניק, מה שאומר שתכף תהיה סערה.

.

 


השעה כבר שש בערב ואני חוזרת למלון לארוז. לתדהמתי אני מגלה שיש לי עוד כמה וכמה קילוגרמים פנויים. כמובן שקניתי תיק נוסף בדרך חזרה. באתי לפה עם 12 קילו ועכשיו אני על 28 אבל שילמתי על 40. מה עושים? מהר החוצה לעוד קצת שופינג. טיפות ראשונות כבדות של הגשם כבר נוחתות על קודאם והרבה זמן להסתובב אין. פרפומריה רוזמן היא פתרון מושלם להשלמת הקילוגרמים החסרים. כעבור שעה ברוזמן שוב יוצאת הקשת בענן ואני שוב שוקלת את המטען שלי שכבר מתקרב ל-35 קילו. מה שמאוד משמח מצד אחד אבל מעורר את השאלה הגדולה - איך לעזאזל אני אסחוב את כל זה מחר?



חופשיה לעזוב

בוקר טוב ברלין יפה שלי אני לוחשת בפעם אחרונה (השנה. הקיץ. בעצם נראה). יש לי עוד כמה שעות לפני המונית. קצת קוראת קצת כותבת קצת מתרגלת הליכה עם 35 קילו עלי. המונית מגיעה בזמן. אגב, מחירי המוניות עלו בצורה רצינית מאז שהייתי פה. במקום 33 יורו הרגילים אני משלמת 45. כפרות. 


טרמינל B להחזרת מס, אין הרבה אנשים וההחזר לכרטיס בלבד כי על כל חשבונית הם לוקחים 2 יורו אם רוצים לקבל מזומן. הלאה לטרמינל 1 של איזיג'ט עם אותם 35 קילו. תור אינסופי, בלתי נגמר. בשלב כלשהו מודיעים בקריזה שנוסעי טיסה כך וכך מתבקשים כולם לעבור לדלפק מספר כך וכך. חצי מהתור עוזב. ואז אל המרווחים שנוצרו בתור, נדחפים מתחת לסרטי ביטחון הנוסעים שטסים דווקא לתל אביב. ככה, בסבבה מדלגים עלי שעומדת כמו דבילית בתור. הסיטואציה מוציאה את PP משלוותה (שגם ככה לא קיימת) והיא מתחילה לצרוח למה להתנהג כמו בהמות? בתגובה היא מקבלת הסבר "אבל עמדתי פה, אבל הם איתי, אבל אנחנו ביחד". אני תופסת את PP ובכוח מסובבת לה את הראש לכיוון השני כדי שתפסיק להסתכל עליהם ולהתעצבן. אחרי שאני מורידה מעצמי 35 קילו אני שמה לב שאותם הנדחפים עדיין עומדים בצ'ק אין ומתווכחים. מסתבר שהם היו בטוחים ששתי המזוודות האימתניות שלהם יעברו בחינם באיזיג'ט. PP קורנת וזורחת מרוב שמחה לאיד.

אחר כך דיוטי סביר שבו אני משקיעה את אחרוני היורו עד שאני שומעת בקריזה שם מוכר. שלי. נא לגשת לביקורת מזוודות. מה יש לי לגשת לשם? שילמתי על שתי מזוודות שלחתי שתי מזוודות. מה יש להם? אני מתעלמת. בפעם שנייה השם שלי נשמע כשאני כבר עברתי את ביקורת דרכונים האחרונה. מה הם רוצים ממני, מי זה הם והעיקר איפה הם שאני אמורה לגשת אליהם. מנסה לברר אומרים לי תחזרי בחזרה לטרמינל B איפה שמסרת את המזוודות. רבע שעה עד הטיסה! PP על סף התמוטטות. אנחנו עוברות את כל המדרגות ומסדרונות נכנסות לחדר ובו התיק שלי ושלושה גרמנים. אחד מהם שואל אותי "זיפו"? ברור שיש לי זיפו. אבל לפני שנתיים החרמתם לי אחד שהיה בתיק יד. הפעם הייתי חכמה ושמתי אותו במזוודה. מסתבר שזה גם לא טוב להם. איפה הזיפו? תוציאי את הזיפו. אתם רציניים? דחסתי בתרמיל הזה 18 קילו איפה אני אמצא לכם עכשיו את הזיפו? הגרמנים מדברים ביניהם. כנראה שהייאוש שלי משכנע אותם, הם מעבירים את התיק במכונת שיקוף ומראים לי בדיוק איפה לחפש את הזיפו. כמובן בתוך שקית עם הכביסה המלוכלכת. יכולתי לנחש לבד. בקיצור אני מוצאת את הזיפו והם מחרימים אותו. תחנקו עם הזיפו מסננת PP בזמן שאני מחייכת אל הנאצים. ריצה חזרה ועלייה זריזה למטוס. וכשהמטוס ממריא PP שואלת  את תיקחי אותי שוב לברלין? כאילו שהיא לא יודעת את התשובה... 


תודות אובייקטיביות

הפעם את התודה הכי גדולה אני חייבת לעצמי. על זה שלא התלבטתי ולא חששתי, על זה שחלמתי והגשמתי.


תובנות סובייקטיביות

הפעם גם אין לי תובנות. יש בי רוגע ושלווה, אושר גדול ואהבה, יש לי המון תוכניות לביקור הבא שלי ולעוד שלושה לפחות, יש בי צער גדול שהדברים שפועלים שם היטב לא עובדים פה בכלל. יש לי געגוע קבוע לאנרגיות הטובות של העיר הזאת, יש בי אכזבה מעצמי שלא גיליתי אותה לפני כמה עשורים. יש לי הרבה הערצה לברלין ומעט מאוד ביקורת. אבל תובנות אין לי. ואם תתעקשו, אז אולי רק אחת:


לבד זה לגמרי חופשי. ובברלין עוד יותר. 




7 תגובות
מילים . אביב 2016
11/04/2016 16:35
אלונה

דבורה נביאה

לפני עשרה ימים הוכרז מצב חירום בבית ורמת הכוננות הועלתה לאדום זוהר. יש לילד מבחן במחשבים. כבר עשרה ימים שהכלב ואני מסתובבים על קצות האצבעות, נכנסים לחדר שלו רק לצורך ביצוע פעולות החייאה – אני עם אוכל, הכלב עם אהבה, שלושים שניות ואנחנו שוב במסדרון. הילד נסגר בחדר עם מורה פרטי שמתייצב כל יום בארבע, אומר "לא, תודה, לא שתייה ולא אוכל" ונעלם בתוך המתחם הסטרילי. המורה D, מבוגר מהבן רק בכמה שנים. והוא מסוג הילדים האלה שמעוררים שנאה קנאה הערצה רגשות נחיתות ונדודי שינה אצל כל אמא נורמאלית. המורה D סיים בגרות עם ממוצע צנוע של 114, חתם עתודה. תכף מסיים תואר. אחר כך קורס קצינים ומשם לבונקרים הסודיים של התעשייה הצבאית. הימים שלפני המבחן עוברים עלינו במתח דרוך מאופק ושקט. עד ש...

צרחה מהשירותים מפלחת את השקט ששורר פה. הילד נזרק מהשירותים כאילו רוחו של סטיב ג'ובס בכבודו ובעצמו בעטה לו בישבן. אממממממאאאאאא, יש דבורה בשירותים! אמא תעשי משהו אני מת. אמממממאאאא את יודעת שאני מפחד מדבורים!!!!!!!!

כן, כן, אני יודעת שאתה מפחד. מאז אותו טיול לצ'כיה...

*****

באות הקיץ מלאו לו ארבע והוא עדיין היה בלודיני. גם אני צבעתי לבלונד. באותה שנה הארוחה המועדפת עליו כללה תפוח אדמה, גזר ואפונה מבושלים. וזהו. ובמשך שנה זה מה שהכנתי לו כל יום. הוא התעניין בדינוזאורים ובמכוניות ודיבר רוסית ועברית שוטפת. זאת הייתה הנסיעה הראשונה שלו לחו"ל. איכשהו הקלפים הסתדרו כך שלקראת הקיץ כל אחד עמד לנסוע למקום אחר. אמא למוסקבה, חמותי לטיול מאורגן ביער השחור, הצאר הרוסי, אני והילד בפעם ראשונה שלושתנו ביחד תכננו את צ'כיה. ממש לפני הזמנת הכרטיסים עלה הרעיון לטייל ביחד. רעיון מהפכני על גבול אבדני. אבל הייתי אמא צעירה, עדיין לא ידעתי ליהנות מהילד, המחשבה של שבועיים איתו הפחידה אותי ונוכחותן של שתי הסבתות נראתה לי כפתרון מושלם.

*****

אמא!!!!!!!! הצעקה קוטעת את רצף הזיכרונות, תעשי משהו!

אני נכנסת לשירותים, הילד מציץ לי מאחורי הכתף. אין דבורה. כלום. החלון פתוח. כנראה עפה לה. השטח נקי. אתה יכול לחזור. לא, אומר הילד, אני אתאפק עד מחר ואלך כבר בבית ספר. אני מסבירה שלא בריא להתאפק, מראה לו שאין דבורה וסוגרת את החלון. הילד שוב נעלם בחדרו. 

*****

זה היה לפני עידן האינטרנט או לפחות לפני המצאת אתרים כמו בוקינג וכו'. מישהו מהחברים נתן לי טלפון של מרינה, תושבת פראג, שתמורת עמלה צנועה מצאה לנו בית בכפר שנקרא בובסקה, אי שם בשמורת שומאווה, לא רחוק מאגם ליפנו והגבול הגרמני. היא גם הזמינה לנו מלון בפראג ורכב. דיברתי איתה בטלפון כמה פעמים, היא שלחה בדואר גלויה עם תמונה של הכפר ובריבוע צילום של הבית. ככה התנהלו החיים לפני שגוגל מיפתה אותם.


הגענו לפראג, נפגשנו איתה, שילמנו עמלה וקיבלנו מפות וקצת הסברים מה כדאי לראות בחלק ההוא של צ'כיה. יומיים טיילנו בעיר ויצאנו לדרך. הייתה לנו מכונית שקודה כחולה ומרווחת שלא סחבה בעליות. והצאר התבאס והתקשרנו כמה פעמים לההוא שהשכיר לנו את הרכב, וההוא אמר סעו בזהירות או שתחזרו לפראג ואני אחליף לכם. לא חזרנו. הגענו לכפר, לפי הגלויה מצאנו את הבית. בבית משום מה התארחה עוד משפחה וכמעט כל החדרים היו תפוסים. אבל מאדם מונדלובה בעלת הבית הסבירה לנו בגרמנית, שאף אחד מאיתנו לא הבין, שבעוד יומיים המשפחה עוזבת וכל הבית יהיה לרשותנו. וכך אכן היה. בית ענק, קצת מוזנח, עם שישה חדרי שינה, סלון שמעולם לא ישבנו בו, המון מקלחות ומרפסת ענקית עם נוף כפרי שקט.

 

*****

צלצול בדלת. השעה 15:59 המורה D אומר כרגיל "לא תודה" לשאלתי "לשתות, לאכול, משהו?" ונעלם מאחורי הדלת של הילד. 

*****

פעם ראשונה שכולנו היינו ביחד, באותו הבית, באותו האוטו במשך שבועיים. בעיירת קסם כלשהי בדרך לכיכר העיר עברנו בסמטאות מלאות עציצי גרניום. סמטאות קטנות, מפותלות, כמו בכל עיר עתיקה, כאלה שעוד רגע אתה יוצא מהן אל כיכר העיר עם הכנסייה ובתי קפה ודוכני מזכרות. ואז אמא נעצרה והתחילה לבכות. היא עמדה שם באמצע הרחוב, מוקפת בפרחים ובכתה. כשהדמעות קצת נרגעו היא אמרה "לא חשבתי שאי פעם אחזור לטייל". אמא הייתה טיילת בנשמתה. כל פיסת חו"ל הייתה לה לחגיגה ואושר אינסופי. בשנים אחרונות איכשהו, העבודה ואחר כך כל מיני מחלות ואחר כך הנכד הראשון (והאחרון) מנעו ממנה לטייל אבל לא השכיחו מליבה את האהבה לארצות רחוקות.

באותו הרגע נשבעתי לעצמי שכל עוד היא תהיה מסוגלת לטייל, אני אקח אותה איתי. ובדיעבד, כך בדיוק קרה. במשך שמונה שנים שלאחר מכן טיילנו תמיד ביחד. רק שמונה שנים, שמונה שנים קצרצרות.

*****

השעה 18:00 דלת החדר נפתחת, המורה D יוצא, מקבל ממני שטרות, אומר יפה תודה רבה ולהתראות. הילד עומד ליד הדלת של השירותים ומתלבט. כנס כבר! אבל, אמא, מה אם הדבורה שם?  רגע, אני נכנסת לבדוק. לא, לא שם. האזור נקי. כנס! 

*****

באחד הימים הגענו לצ'שסקי קרומלוב. הילד התיישב על כתפיו של הצאר ויצאנו להתאהב בעיר. בדרך נתקלנו בחנות צעצועים. שניהם נעלמו לדקות ארוכות ויוצאו עם אקדח צעצוע שיורה כדורי פלסטיק קטנטנים. חמותי מייד שאלה אם זה יעבור במכס, אמא מייד אמרה שזה יעשה לנו המון בעיות, אני מייד התעצבנתי כי לילד בן 4 לא צריך לקנות נשק. מאז הלידה הפכתי לפציפיסטית לוחמנית במיוחד. הילד והצאר התעלמו מכולנו.

בדרך חזרה, בשדה קטן וחצי חשוך של פראג "הנשק" הזה נשלף מהמזוודה, עובר שיקופים אינסופיים, אנחנו נלקחים לחדר נפרד, עוברים בידוק ועוד בידוק, מבקשים מאיתנו לפרק את הנשק, אחר כך להרכיב אותו מחדש, שוב מעבירים בשיקוף. אמצע הלילה, הילד מת לישון, מנג'ס, מבקש את הצעצוע החדש שלו. בסופו של דבר אחרי הרבה הסברים ושכנועים עם האקדח ביד הילד עולה לטיסה ונרדם. אמא ואני ממשיכות לקטר עד הנחיתה.

  *****

אמא, אוכל! נשמעת הפקודה מאחורי הדלת הנעולה. מחממת לו ספגטי בולונז ונזכרת בארוחות ההן, במסעדות הטובות של צ'כיה. 

*****

כאמור באותה שנה בישלתי כל יום תפוח אדמה, גזר ואפונה. יכולתי להמשיך לבשל גם בצ'כיה אבל היינו כל היום בדרכים ונאלצנו לאכול במסעדות. ובמסעדות הטקס חזר על עצמו בקביעות - תפריט ילדים אחד וארבע מנות לגדולים. מתוך קינדר-תפריט הילד אכל רק צ'יפס וגלידה. את השאר אכלה חמותי. אני אכלתי כדורי הרגעה אחרי כל ארוחה כזאת. עד שאמא אמרה לי, תקשיבי, כבר מזמן מזמן לא היה ילד שמת מרעב באירופה. אז הוא לא יאכל. וכשירצה לאכול הוא יאכל גלידה וצ'יפס. וזאת הייתה הפעם האחרונה בחיים שדאגתי שהילד לא אוכל.


*****

בבוקר כשאני בשירותים (עמכם הסליחה) נשמע זמזום טורדני. דבורה גדולה ושמנה מרחפת מעלי. אין לי פחד מדבורים. יש לי פחד מדבורים במרחב סגור שנקרא שירותים. פותחת חלון, מורידה נעל ומנסה לגרש אותה. הדבורה ממלמלת משהו לגמרי לא מחמיא ועפה החוצה. אני אוטמת את החלון וממהרת לצאת. לא אומרת מילה לילד. עוד יומיים המבחן.

*****

אנחנו חוזרים מעוד יום טיול ברחבי צ'כיה. אמא ואני לוקחות את הילד ויוצאות לסיבוב בכפר. הכפר קטנטן, אבל יש פה בית שבחצר שלו המון שיחים עם אוכמניות שחורות ואדומות. חלקם מאחורי הגדר וחלקם ממש בחוץ. אנחנו הולכים "לגנוב אוכמניות".


חוזרים עם שפתיים בצבע סגול, מתיישבים במרפסת. הצאר ואני עם הבירה, הסבתות עם העיתון. הילד יושב על הרצפה ומשחק עם דינוזאורים. צרחה נוראית. בכי. כולנו על הרגליים. הילד יושב מחזיק את כף הרגל בידיו ובוכה. לידו גוססת דבורה. תוך כדי משחק הוא החליט לנעול את הקרוקס של הסבתא, מסתבר שגם הדבורה בחרה להתנחל דווקא שם. כמובן נשיקות, משחות, הרגעות, חיבוקים ושוב נשיקות.

אחרי שנרגע הוא מכריח את הסבתות לספר לו מהתחלה את סיפור העקיצה. איך הוא חזר מטיול, איך הוא לא חשד בכלום, איך התיישב לשחק, איך החליט לנעול את הקרוקס, איך פתאום הרגיש כאב נוראי, איך התחיל לצרוח אבל היה גיבור והרג את הדבורה. וככה, בלופ, במשך שעות ארוכות. כשסבתא אחת התעייפה, השנייה החליפה אותה. למחרת כבר למשמע המשפט "סבתות תספרו לי איך הדבורה עקצה אותי", הצאר ואני היינו פורצים בצחוק עצבני ואילו הסבתות היו מתכסות בזיעה קרה. אבל הן סבתות. ולסבתות יש הרבה יותר סבלנות מאשר להורים. הן היו שוב ושוב חוזרות על סיפור הגבורה, מוסיפות עוד ועוד פרטים, תוך כדי הסיפור הילד היה מתיישב מוריד נעליים ומדגים. ואם חלילה הן היו שוכחות, הוא היה מתקן אותן "לא, לא סיפרת איך החלטתי לנעול דווקא את הקרוקס של שרה". והסבתות כדרכן של סבתות היו מחייכות וממשיכות לספר.

*****

מחר המבחן. הגענו לישורת אחרונה. המורה D כבר הלך, ערב. הילד חוזר בפעם האחרונה על כל הנוסחאות. ושוב צרחה מהשירותים אממממאאאאאאאא היא פה היא פה אמא תהרגי אותה בבקשה תהרגי אותה. את יודעת כמה אני שונא דבורים.

אני נכנסת לשירותים. באמת היא פה. מסתובבת לה באלגנטיות בין הקירות. אני פותחת את החלון ומנסה לגרש אותה עם העיתון. הילד סוגר מאחורי את דלת השירותים ומעבר לדלת ממשיך לצרוח תהרגי אותה, תהרגי אותה כבר. אני מציצה מהשירותים אומרת לו, אני לא הורגת אף אחד, זה יביא לך מזל רע מחר במבחן. אני אתן לה להתפנות לבד. יאה שמאלנית יפת נפש, צורח הילד, מה זה להתפנות לבד? תהרגי אותה כבר! הדבורה יוצאת בינתיים מהחלון. צפירת הרגעה. 

*****

באחד הכפרים הקטנים נתקלנו בשוק סיני. שוק זבל. זה היה כבר בסוף הטיול היומי וכולנו רצינו הביתה, למרפסת הענקית שלנו. אבל הצאר ראה חנות עם ציוד צבאי. מעין חריץ בקיר עמוס לעייפה בכל מיני שטויות של גברים – סכינים, משקפות, מעילי הסוואה ושות'. הוא כהרגלו בקודש, חייב למשש לגעת לנסות הכול. ברגע מסוים המשקפת נשמטת מידיו נופלת ומתנפצת. הצאר מגחך – גם כן ציוד צבאי, חיקוי סיני זול. ברגע זה ממש הסיני יוצא מהחריץ שבקיר ומתחיל לצרוח בסינית. אולי בצ'כית, מה זה משנה. הצאר שואל אותי מה הוא רוצה. באמת קשה לנחש. הוא רוצה שתפצה אותו על הסחורה ששברת. אבל, מתעקש הצאר, זה סחורה זולה, לא אמיתית, חרא סחורה, לא משלם לו גרוש. הוא תופס את הילד ביד ומתחיל לאט לאט להתרחק מהסיני. הסבתות מוציאות ארנקים ומשלמות. הצאר עוד יומיים ממשיך לטעון שהמחיר היה מופרז.

*****

בלילה הילד נכנס אלי לחדר. אמא, אכפת לך לבדוק אם אין דבורה בשירותים? אלוהים, אני אומרת לו, כבר כמעט 13 שנים שלא עקצה אותך דבורה. מה יהיה?

קמה, בודקת, אין. חוזרת לישון. 

*****

הגענו לקרלובי ווארי ביום חם במיוחד. הסתובבנו משני צידי השדרה המרכזית, עלינו עם הרכבל למעלה, אפילו ראינו איזה אייל או צבי בדרך, ירדנו, היינו רעבים והילד התחנן למקדונלדס. אמא שנאה מקדונלדס אבל מעולם לא אמרה לא לילד. כעבור חצי שעה אמא ואני מסיימות את ארוחת הגורמה הזאת ויוצאות החוצה. אנחנו מתחילות להתקדם ובשלב כלשהו נעצרות לחכות להם. אמא נשענת על איזה ספסל, כעבור שנייה צועקת איי, קופצת, תופסת את הישבן. דבורה. אמא התיישבה על דבורה. אנחנו רצות בחזרה למקדונלדס נכנסות לשירותים, שם אני מרטיבה את העקיצה, מנסה לקרר את המקום, מרגיעה את אמא. כשאנחנו יוצאות הילד רץ לסבתא, מחבק אותה, מנשק אותה, מספר לה כמה גיבורה היא הייתה, ובלי לקחת נשימה אומר "ועכשיו תספרי לי איך הדבורה עקצה אותי ואחר כך אותך". שתי הסבתות נאנחות ומתחילות לרקום סיפור חדש.

*****

אמא, בוקר טוב. כנסי לשירותים ראשונה תראי אם אין שם דבורה אבל מהר, כי אני ממהר למבחן. נכנסת. יש. הנה הדבורה. אני מציצה ואומרת לו "לך תשתין באמבטיה, אין לי כוח להתעסק עם הדבורה עכשיו". דקה וחצי של צעקות "אני לא משתין באמבטיה, מה אני בן ארבע? תהרגי אותה כבר, די כבר נמאס לי, אני לא יכול להתעצבן לפני מבחן. תהרגי אותה!!!!!!!!".

אני אומרת לו, ילד, הדבורה הזאת הביאה איתה המון זיכרונות טובים, תראה שהיא תביא לך ציון טוב במבחן. בוא ניתן לה לחיות.

אבל לכי תתווכחי עם נער שתכף יהיה בן 17, שגבוה ממך כבר בשני ראשים, שיש לו עוד שעתיים מבחן במחשבים, שעומד וצורח "מוות לדבורה". הנפת נעל, פגיעה מדויקת והגוויה של הדבורה נופלת לרגליו כמו איזה עור של דב גריזלי אחרי צייד מוצלח במיוחד. יופי , אומר הילד, מגיע לה. ויוצא.

אני מכינה לי קפה ומתיישבת לדפדף באלבומי תמונות. הדבורה הזאת עוררה כל כך הרבה זיכרונות. כל כך התגעגעתי לאמא, כל כך חסרים לי הטיולים איתה, העיניים שלה, הצחוק שלה, הידיים החזקות הקטנות שלה. ואולי, אני אומרת לעצמי, הדבורה הזאת גם הייתה סימן טוב לקראת המבחן? היא הופיעה בעקשנות כמעט כל יום, ניסתה לספר לנו משהו, לנבא איזה נבואת אמת שאיש לא רצה לשמוע. נכון שנביאי אמת לא מאריכים ימים ובכל זאת לא הייתי צריכה להרוג אותה. לא שקט לי, אני צוללת לתוך מערבולת הזיכרונות והיא סוחפת אותי, מטלטלת, מטיחה שוב ושוב בסלעים המשוננים של הפצעים הישנים. אמא שאיננה, הצאר הרוסי שלא גר פה יותר, החמות לשעבר, השיער הבלונדיני של הילד. המריבות הקטנות, הצחוקים הגדולים, אחר כך המריבות הגדולות והצחוקים הנדירים, אחר כך תהפוכות ומחלות ואחר כך, ואחר כך כבר לא הייתה משפחה. רק זיכרונות. אבל עם השנים הזיכרונות הטובים דוחקים החוצה את הזיכרונות הרעים. והזיכרונות הטובים זה מה שנשאר ממשפחה שפעם הייתה ואיננה. ודבורה נביאה בהינף קל של כנפיים החזירה לי אותם. ואני נכנעתי לילד ובהינף הנעל הרגתי אותה.

יומיים אני חיה שוב ושוב את הטיולים האלה עם שתי הסבתות ברחבי אירופה. 8 שנים, 14 טיולים. פרק יקר כל כך בספר החיים.

 

כעבור יומיים הילד חוזר מבית ספר, נכנס לחדר ותוך כדי זורק שהוא נכשל במחשבים. כעבור דקה הוא גם פולט "אולי באמת היא רק רצתה להביא לי ציון טוב. חבל שהרגנו אותה". אני יורקת קצת אש לכיוון שלו, מתיישבת בכורסה שלי, מוציאה עוד אלבום תמונות. לא מצליחה להתרכז. חוזרת לילד. אנחנו מסתכלים אחד על השניה בשקט. אחר כך אני אומרת, בוא נסכם שבפעם הבאה נהיה יותר טובים. לכולם. גם לדבורים. מבטיח? מבטיח, אומר הילד. ולרגע, לשבריר שנייה נדמה לי שהוא תכף יגיד "תתקשרי לסבתא שרה שתספר לי איך הדבורה ביקרה אצלנו בשירותים". אבל לא, הוא רק מציץ במחשב, מחייך ואומר "ועכשיו תבדקי את השירותים, אני מת להשתין"... 

 

12 תגובות
מילים. חורף 2016
08/02/2016 18:23
אלונה

הלוך חזור לארץ הסרטן

יומן מסע

חלק א': הדרך לשם


8.9.2015 בבוקר אני מציצה מהחלון ורואה צהוב בעיניים. נדמה שאיזה יד זדונית פתחה את שערי הגיהינום וכל החטאים האנושיים בורחים ממנו, נושרים על האדמה האומללה הזאת, מכסים באובך הצהוב את החלב ואת הדבש. אבל מה אכפת לנו מהצהוב הזה, יש לנו היום יום בנות. לנו זה לי ולחברתי האהובה V. אז מה בתוכנית? מתחילות באסותא, V קבעה לשתינו תור לממוגרפיה שגרתית. כזאת של פעם בשנתיים. כזאת שדוקטור E הכירורג מישש ואמר "אין לך כלום אבל תעשי בכל זאת", כזאת שדחיתי ודחיתי כי אין כלום אז למה סתם לטרוח. בקיצור, ממוגרפיה שגרתית. אחר כך אולטרה סאונד שתעשה לנו קטיה, חברתנו שעובדת באסותא. אחרי השטויות האלה אנחנו נבחר מסעדה טובה ונשב, נשב, נשב עד שבן זוגה של  V יתחיל לחפש אותה בכל טלפון אפשרי. אחר כך נשב עוד קצת, נסנן אותו עוד טיפה ורק אז נחזור הביתה מרוצות כרגיל אחת מהשנייה. 

אסותא תל אביב. המתנה קצרה, הפרוצדורה עצמה לא מאוד כואבת אבל מאוד לא נעימה, שוב המתנה קצרה, קטיה מציצה מדלת חדר האולטרה סאונד, עושה לי עם היד "בואי". נכנסת, נשכבת, בזמן שקטיה מעבירה עלי את המכשיר אנחנו מתעדכנות על הילדים והחיים. כעבור כמה דקות של שיחה נעימה אני שמה לב שקטיה שוב ושוב מחפשת לי משהו בציץ השמאלי. מה???? קטיה אומרת כלום, זה כלום, זה כתמים קטנטנים כאלה שנראו בממוגרפיה אבל אני לא מוצאת אותם באולטרה סאונד. לכי תעשי ממוגרפיה שוב בהגדלה, שנראה יותר טוב.

חוזרת על הפרוצדורה המעיקה. אחר כך חוזרת לקטיה. היא מסתכלת בצילום, אומרת זה כלום, זה נקרא הסתיידות, מחר תהיה תשובה רשמית של הרופא, אל תדאגי. זה כלום. כמובן שכל התוכניות מבוטלות. V האופטימית עוד מנסה, אומרת "קטיה אמרה שזה כלום אז זה כלום" אבל אני כבר זהו, לא שומעת. חוזרת הביתה נצמדת לאינטרנט ובשלוש שפות מחפשת את פירוש המונח הסתיידות. כעבור שעתיים אני כבר מוכנה לבחינות הסמכה באונקולוגיה.

אז יש הסתיידות טובה והיא נקראת משהו-מאקרו ויש הסתיידות רעה והיא נקראת משהו-מיקרו. והמיקרו הזה רק 30% ממנו זה סרטן ו-70% זה כלום. ומתוך ה-30% הסרטניים רק 10% זה ממש סרטן והשאר זה די כלום, ומתוך ה-10%... וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. כשאני מצמצמת את כל האפשרויות, הסיכוי שאותם כתמים קטנטנים של "כלום" הם בכל זאת לא "כלום" מגיע למשהו כמו 7% שזה באמת כלום.

בלילה הכלב בא לישון איתי. פעם ראשונה בשמונה השנים שאנחנו ביחד. ברגע זה אני כבר יודעת שאני בתוך ה-7%. 

 

9.9.2015 קטיה לא מתקשרת. אני לא נושמת. שוב ושוב חוזרת למאמרים על המיקרו והמאקרו והקרינה והכימו והתמונות, הו התמונות! ערך התמונות "סרטן השד" בגוגל גדוש במיוחד... מתקשרת ל-V, מבקשת שתתקשר לקטיה, שקטיה תתקשר אלי ושמישהו כבר ירגיע אותי. קטיה מתקשרת, חוזרת על "הסתיידות משהו-מיקרו" (אהה! מיקרו! ידעתי!). "זה כלום. אבל צריך ביופסיה. אני רוצה שד"ר  X תעשה לך. תתקשרי אחרי החגים אני אקבע לך תור. אל תדאגי זה כלום". החגים מסתיימים בעוד שלושה שבועות. אבל מה זה שלושה שבועות, זה כלום.

 

11.9.2015 בחזרה לכירורג דוקטור E. דוקטור E איש מקסים. הוא זה שהתעקש על הממוגרפיה המקוללת הזאת. עכשיו אני יושבת מולו ומנסה לאסוף את תאי המוח למקשה אחת יציבה וקולטת. דוקטור E מסביר את כל מה שאני יודעת כבר מקריאה לילית באינטרנט. חוזר על האחוזים, 70, 30, 15, 7. ואז אומר בואי נקבע תאריך לניתוח, 20 לאוקטובר מתאים? לא דוקטור, לא מתאים. אני בדיוק אהיה בת 50. אפשר אולי מתנה אחרת ליומולדת? ובעצם תן קודם לעשות ביופסיה. אנחנו מסכמים שנפגש אחרי הביופסיה. בדלת אני עוד מסתובבת אליו ושואלת בתקווה "יש סיכוי שזה בכלל לא סרטן?". דוקטור E אומר כן, יש. אבל אני לא שומעת הרבה ביטחון בקולו. 

 

12.9.15 מושיבה את הילד לשיחה. קצרה. כך וכך, סיכוי כך וכך, גם אם יש, הוא קטן מאוד, אבל יהיה ניתוח. והכול יהיה בסדר. בוודאות. הילד שואל שאלות, מוודא שוב ושוב שגם אם כן אז זה קטן, ממש קטן, בשלב הכי ראשוני ושהכול אבל ממש הכול יהיה בסדר. מה אני יכולה להגיד לו? ברור שיהיה בסדר. אופציה אחרת בכלל לא עולה. אנחנו מסכמים שאנחנו ברמת דאגה בינונית מינוס. הוא עדיין לא מוכן להתבדח על הנושא. אני אחכה עם זה.

 

14.9.15 מעדכנת את החברות הקרובות שמגיבות במגוון קללות. לשמחתי בלי שום אוי וווי, וויזמיר וכו'. חברתי האהובה  O לא מרוצה מרמת הפירוט בדיווח שלי. "מה זה סרטן קטן בכלל? כמה קטן? מה זה, בייבי שרימפ?"

מעכשיו שם קוד לחרא הזה שצומח בתוכי יהיה בייבי שרימפ.

 

18.9.2015 מתקשרת M חברתי-אחותי. מספרת שחברה שלה לובשה שוב הגיעה להתארח ומזמינה לקפוץ לקפה. אני מתה על M ואוהבת מאוד את לובשה. הן למדו ביחד באוניברסיטה לרפואה במוסקבה. אחר כך M עברה לתל אביב ולובשה לסיביר. לא סתם סיביר, האימאמא של סיביר. היום לובשה מנהלת בית חולים אונקולוגי לנשים בעיר יאקוטסק שזה שבע שעות טיסה ממוסקבה. בחורף לובשה מגיעה לעבודה בעגלה רתומה לאיילי הצפון במינוס 50. ובקיץ מפלסת את דרכה בתוך ענני יתושים בפלוס 40. שום דבר כבר לא יכול להפחיד או להפתיע את לובשה. אנחנו יושבות על כוס קפה בנינוחות עד שלובשה מורה לי להתפשט. לא נעים לי. לא שיש לי בעיה להתפשט, לא נעים לי שלובשה צריכה למשש אותי כשהיא בחופשה. אני מנסה להוציא כמה משפטים לתפארת מדינת פולניה, M בועטת בי מתחת לשולחן ומסננת "אם לובשה מוכנה לבדוק אותך שלא תעזי להגיד לא". מתפשטת. 

לובשה גבוהה רזה עם שיער שחור פחם ועיניים קצת מלוכסנות, כמו לרוב תושבי הצפון הרחוק. בוחנת אותי במבט חודרני שואלת, מסתכלת, שוב שואלת, חושבת. רק אחר כך ממששת. תתלבשי. עכשיו תראי את הדיסקים של הממוגרפיה (במקרה הכינותי בתיק...). הרצאה בת חצי שעה שעיקרה – להפסיק מייד לקרוא שטויות באינטרנט (הפנמתי). אחר כך הרצאה בת שעה לתלמידי שנה שביעית לרפואה בנושא סרטן השד (התעלמתי). לסיכום – פירוט כל השלבים שאצטרך לעבור אם אכן מדובר בסרטן (סיכוי 30% טוענת לובשה. גם גוגל אומר אותו הדבר...). אני נפרדת מהן, נכנסת לאוטו. ערפל כבד יורד על מה שפעם היה המוח החד והמתפקד שלי. לא מבינה כלום. יודעת שזה סרטן, יודעת שלא נורא. מה לא נורא? סרטן! אבל לא נורא. ועוד בכלל לא הייתה ביופסיה. אבל זה סרטן לוחש לי המוח המתאדה שלי. כדאי שתתחילי להתכונן.

 

2.10.15 מתיישבת מלאת נחישות לרשום צוואה. פאק, איפה מספר חשבון בבנק בינלאומי? ומה עם האפוטרופסות על הילד? ומי יטפל בהשכרת דירה ומי ישלם חשבון חשמל... לא, לא, לא, לא! יאללה, סרטן זה כלום, ובכלל לא בטוח שיש, ולבטח אחרי הניתוח יהיה לי עוד זמן לכתוב צוואה. כוסאמק על הצוואה הזאת. לא רוצה. לא רושמת. לא חושבת. אין לי כלום. כלום. וגם אם יש, זה כלום.

 

7.10.2015 מתקשרת קטיה, הרופאה "הטובה" בחופשה עד אחרי החגים. התור לביופסיה נקבע ל-26.10. אני מנסה לברר אם יש עוד רופאים טובים באסותא. קטיה אומרת יש אבל אני רוצה את הכי טובה בשבילך. חוץ מזה, כבר חיכית כל כך הרבה זמן, מה זה עוד שבועיים וחצי? כלום, ממש כלום.

 

10.10.15 אני שוכבת במיטה רואה איזה סדרה. הילד נכנס בסערה. "את דרמה קווין את. סרטן? יש לך איזה בייבי שרימפ וגם זה לא בטוח. ואת יודעת שלאמא של י' הורידו שד? את יודעת שלאמא של ת' היו טיפולי כימו קשים? את סתם, סתם מלחיצה אותי. דרמה קווין". הילד יוצא. אני מאושרת. אחרי שהוא הסתובב חודש עם המטען הזה בבטן הוא הצליח לשתף חברים ומסתבר שלא רק שהוא לא לבד, אלא שהוא גם לא הכי מסכן. כעבור רבע שעה אני שואלת אותו בזהירות – אפשר כבר להריץ בדיחות סרטן? הילד מהנהן בהסכמה.


11.10.1015 צעקה מהחדר של הילד:

- צאי עם הכלב אין לי כוח.

- אני לא יכולה.

- אבל נו, צאי איתו, בבקשה אמא מה אכפת לך, צאי עם הכלב, אני באמצע המשחק.

- לא. אי אפשר.

- אבל למה? למה את ככה? למה את לא יכולה לצאת איתו?

- כי יש לי סרטן.

אנחנו מתפוצצים מצחוק. הילד אומר "אחלה דבר זה, קלף הסרטן שלך". מתלבש

ויוצא עם הכלב.

 

26.10.26 חמושה שוב ב-V והפעם גם בבת שלה לחיזוק מצב הרוח אני מתייצבת באסותא לביופסיה. לא ביופסיה רגילה, מורכבת יותר, שמתבצעת תחת מכשיר העינויים הזה של ממוגרפיה. זה שמועך לך את השד הלא טרי ממילא לסוג של קרפ דק ושטוח. נכנסת לחדר, מתפשטת (רק יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר אתפנה לספור כמה אנשים זרים ראו אותי חצי עירומה בתקופה הזאת). שתי בנות מקסימות מתחילות להסביר. מחט. גדולה. ממש גדולה. מזרק. מכונת שאיבה. מוציאים במקסימום את "הממצא" אבל מכניסים גולה מטיטניום כדי לסמן את המקום למנתח. הדבר היחיד שמטריד אותי זה האם הגולה תתחיל לצפצף לי בשדות התעופה. מבטיחות לי שלא. נכנסת הרפואה הטובה. אני מסובבת את הראש לא לראות את ההתעללות בציץ המסכן שלי. אבל היא מתעקשת ללוות כל פעולה בהסבר. הנה ההרדמה (אמאשלה, כמה שזה כואב), והנה המזרק (במזרקים כאלה מרדימים סוסים זקנים), והנה מתחילה לפעול מכונת השאיבה (תשאבי כמה שיותר את החרא הזה ממני), ועכשיו הגולה (ומעכשיו אני האישה הביונית!). כל הסיפור לוקח כמה דקות ארוכות שבמהלכן אני אומרת תודה אלוהים שלא עשני גבר. ביופסיה מפרוסטאטה נשמעת לי הרבה פחות נעימה.

רבע שעה מנוחה. מעדכנת את כולם שאני עדיין חיה. מקבלת מכתב סיכום. 80% מהממצא הוצא. קצת מקטרת למה אי אפשר היה להוציא את כל ה-100%. יורדות אל החניון. אני יודעת שהחנינו בקומה מינוס 2. בקומה מינוס 2 אין אוטו. גם לא במינוס 1, גם לא במינוס 3, 4, 5. אין. כבר מאוחר. החניון מתרוקן. אוטו אין. הבת של V מתחילה להתלונן שיש לה מחר מבחן בהיסטוריה. בן זוגה של V כבר מחכה שעה מתחת לבית שלי לאסוף את הנשים שלו. אבל אין אוטו. שוב מינוס 1, מינוס 2, 3, 4, 5. ההרדמה מתפוגגת והמקום מתחיל לכאוב בטירוף. כמובן שאין אופטלגין כי הייתי אמורה כבר להיות בבית. בהברקה רגעית פונה לשומר בכניסה לחניון. הוא מקשיב חושב רגע ואומר אולי חניתן בחניון השני? יש חניון שני?!!! יוצאות החוצה, עשר דקות לחניון השני. קומה מינוס 2. הנה הפיאט הטובה שלי, עדיין פה ושם צהובה מהיום ההוא שבו הכול התחיל. עוד עשרה ימים תגיע התשובה מביופסיה. מה זה עשרה ימים, זה כלום.

 

4.11.2015 יום הולדת של אמא ז"ל. נפגשת עם אחותה, הדודה שלי, בבית הקברות. רק שתינו. מנקות את המצבה. הדודה מתרחקת ואני מתפרצת על אמא, כועסת עליה. צועקת. למה לא שמרת עלי? מה היה קשה להגן עלי מלמעלה? למה לא חסכת את זה ממני? הדודה מתקרבת. מקשיבה. זאת הפעם הראשונה שיורדות לי דמעות (בדיעבד גם האחרונה) בהקשר הזה של בייבי שרימפ. הדודה אומרת: ואולי היא דווקא כן שומרת עליך? עובדה שגם אם זה סרטן, מצאו את זה בשלב כל כך מוקדם וזה כלום והכול יהיה בסדר? אולי. אבל אני כל כך כועסת על אמא. בעיקר על זה שהיא איננה. על זה שהשאירה אותי לבד. על זה שאני כבר לא אשמע ממנה "הכול יהיה בסדר" כי רק ל-"הכול יהיה בסדר" שלה אני מאמינה. כועסת, נאכלת מרגשות אשם על הכעס, על עוד מיליון דברים שלא הספקתי להגיד לה, לעשות בשבילה.

חוזרת הביתה. נרגעת.

בשעה 20:40 טלפון. דוקטור E. הגיעו תוצאות הביופסיה, תכנסי אלי מחר נדבר. דוקטור, אני קוטעת אותו, מצאו סרטן? כן, זה סרטן. אבל קטן, בשלב ההתחלתי, אל תדאגי, אני אנתח.... ואני כבר לא שומעת. פעם ראשונה בחיים אני מבינה את הביטוי "להתכסות בזיעה קרה". סוגרת את הטלפון. מהחדר של הילד נשמעים צחוק וצעקות – כרגיל משחק במחשב עם החברים. הכלב שוכב לצידי. סדרה מטומטמת בטלוויזיה. הכול לגמרי כרגיל. רק שיש לי סרטן...

 

חלק ב': בארץ הסרטן


5.11.2015 קופת חולים מכבי. חמש בערב. יושבת מול חדרו של דוקטור E. חדר ליד מקבל רופא ילדים. מסביבי מיליון ילדים מנוזלים משתעלים וסתם מכוערים. הפתיל שלי קצרצר. הם זוחלים על הרצפה, דורשים משהו, בוכים. האימהות מדברות, משחקות בטלפון, מדי פעם מוציאות פיסת זבל שהמפלצת הקטנה הכניסה לפה על הדרך. הנה תכף יוצא הנודניק שכבר יושב שם שעה ואני נכנסת. הופ, באה מישהי. לאיזה שעה התור שלך? אני עונה לה בלי להסתכל – אני נכנסת עכשיו. אבל לאיזה שעה התור שלך כי שלי (והיא אומרת שעה שלפניי). אני שוב עונה לה בקוצר רוח – אני נכנסת עכשיו. אבל למה, שואלת הבחורה (ובצדק). כי הגיעה לי תשובה חיובית מביופסיה ואני נכנסת עכשיו לרופא! אני יורקת את זה לתוך הפרצוף ההמום שלה. שקט. היא מתעשתת "בסדר, בסדר, לא ביקשתי לדעת את כל ההיסטוריה הרפואית שלך, רק רציתי לדעת באיזה שעה התור שלך. אבל בסדר, כנסי לפניי". "לא נעים" אפילו לא מתחיל לתאר את מה שאני מרגישה. לא ביקשתי סליחה מהבחורה ועדיין מדי פעם המצפון מייסר אותי.

נכנסת לדוקטור E, הוא מקריא לי מתוצאות הביופסיה, סרטן "תוך תאי" לא מפושט, לא גרורות, לימפות נקיות. אולי בכל זאת כדאי להוריד לימפה או שתיים (על הדרך?), ניתוח, אחר כך הקרנות ואולי הורמונים, אהה, לא, לא יהיו לך הורמונים, מסתבר שאין לך קליטה להורמונים (WTF הדבר הזה?) אז כנראה כימו ואת צריכה למצוא לך אונקולוג (בדפי זהב?), אבל קודם כל בואי נראה מתי הניתוח. יום שישי, 13 לנובמבר מתאים לך?

אני מתעוררת מהקומה. דוקטור, ביום שישי ה-13 אני לא טסה, לא נוהגת, לא יוצאת לסופר ומשתדלת לא להתעכב בשירותים. אתה לא מצפה שאני אכנס לחדר ניתוח ביום שישי ה-13. הדוקטור מחייך בהבנה. אז 1 דצמבר? גם לא. יש לי כרטיסים למילאנו ל-4 דצמבר, אפשר אחרי? לא, אי אפשר למשוך עם הניתוח. אז איך אני אסע למילאנו? את לא חושבת שבגלל סרטן אפשר לדחות את מילאנו?

וכאן לרגע אחד אני נעצרת. מסתכלת לתוך עצמי, לבפנים. הרגע הזה קבע את כל ההתנהלות שלי בחודשים שלאחר מכן. אני מסתכלת לבפנים ולא מוצאת פחד. רק סקרנות. כאילו כל זה לא קורה לי, כאילו אני קוראת ספר או רואה סרט, וזה מסקרן מאוד אבל יש לי גם עניינים אחרים לעסוק בהם. 

אני עונה לרופא: לא דוחה כלום בגלל סרטן ובטח לא את מילאנו. בבקשה תמצא תאריך מתאים. הדוקטור מעיר כי שבועיים אחרי הניתוח הוא לא יאשר לי לטוס וקובע את הניתוח ל-17 לנובמבר. מה שמשאיר לי בדיוק שבועיים פלוס יום לפני מילאנו.

 

6.11.2015 רופא המשפחה שלי (אלוהים יברך אותו) שומע את סיפור הבייבי שרימפ שלי ומבטיח לחפש לי אונקולוג בפרוטקציה.

 

8.11.2015 הפרוטקציה עובדת. מתקשרים מאסותא רמת החייל. נקבע לך תור לאונקולוגית ד"ר Z ל-8.12. שעה 9 בבוקר. מעולה. אני נוחתת ממילאנו ב-7.12. קוראת את כל מה שיש לגוגל לספר לי על ד"ר Z. מסתבר שהיא נהדרת, שיש עליה המון חוות דעת חיוביות ושהיא "משלנו", דוברת רוסית.

 

10.11.2015 איכשהו סיפור הסרטן שלי דולף החוצה, כנראה בגלל שאני לא יודעת לסתום את הפה בזמן. יותר ויותר אנשים מתעניינים כל בוקר בשלומי, מקיפים אותי באהבה ודאגה. אני לא רגילה לזה. אני רגילה לבד. יותר נוח לי. לא להיעזר באף אחד. לא לדווח לאף אחד. לא להיות תלויה באף אחד. M החכמה שלי אומרת – תקבלי אהבה באהבה ותלמדי לבקש עזרה. אני נכנעת אבל מודה שקשה לי עם זה. אין לי בעיה שכולם יידעו על הסרטן, זה לא שתפסתי מנדבושקס בסמטה אפלה מסודאני מזדמן. אבל אני לא יודעת להתמודד עם ים של תשומת הלב והאכפתיות שמורעפים עלי.

 

12.11.2015 חברתי O מודיעה שהיא לוקחת יום חופש ותהיה איתי בניתוח. אני נלחצת. מצד אחד מי שמכיר את O יודע שלהתווכח איתה זאת משימה בלתי אפשרית. מצד שני היא אמא לשלושה, גרה בירושלים, מה היא תבזבז יום שלם עלי? אני מנסה להציע לה פשרה, אולי רק תביא אותי לאסותא בראשל"צ ותיסעי הביתה? O מגחכת ועונה בשיא השלווה "אני אהיה איתך כל היום". איכשהו, למרות העצמאות והלבד שלי, למרות החשש להטריח מישהו, למרות הרצון להצטייר בעיניי כולם (ובעיניי עצמי בעיקר) כוונדר וומן (או יותר נכון חתולת זבל שמטיילת לה לבד), ההצהרה של O שהיא תהיה איתי מעודדת אותי מאוד. למרות שמה זה ניתוח? ניתוח זה כלום.

 

13.11.2015 חברה אחרת, גם היא O, אז נקרא לה O2 מודיעה שהיא תאסוף אותי למחרת הניתוח מבית החולים ותיקח אותי הביתה. אני על סף ייאוש. אני לא יכולה לא רגילה לא מסוגלת להטריח כל כך הרבה אנשים עם השטויות שלי. מסתבר שגם O2 לא מוכנה להקשיב לי. אנחנו קובעות שאני ארים לה טלפון בבוקר, לפני השחרור.

 

16.11.2015 מחר הניתוח. וגם מבחן בפיזיקה של הילד. הילד מבטיח להתאמץ ולא להיכשל (האמת שנכשל אבל לפחות התאמץ). אני שוב מהרהרת בעניין הצוואה, שוב דוחפת את המחשבה הזאת עמוק עמוק ואורזת תיק קטן למחר.

 

17.11.2015 ערה משעה חמש בערך. הניתוח בחמש בערב. לפני זה צריך להגיע לאסותא "לסמן" את מקום הניתוח. מה זה לסמן? לא ממש הבנתי, הרי כבר יש לי שם גולה, מה עוד יש להם לסמן? אבל אמרו שצריך אז O תהיה פה בצהריים וניסע לנו בנחת לאסותא. 

מדברת עם חמותי לשעבר, משביעה אותה שאם משהו יקרה לי, הבן שלה לא יעבור לגור בדירה שלי עם הילד. היא כמובן מסכימה, רק שואלת למקרה שהחדר שלי אכן יתפנה האם היא יכולה לעבור לגור שם? אני יודעת שהילד יתבאס נורא אבל כן, זה יהיה הפתרון הכי נכון לכולם. במחשבות אופטימיות כאלה אני מבלה את השעות שנשארו עד להגעתה של O.

מגיעה O והכול נראה הרבה יותר טוב. ואפילו גשם קטן מתחיל לרדת שזה מבחינתי סימן טוב. קודם אנחנו (מה "אנחנו", אני) צריכה לעשות "סימון". אז מה זה הסימון הזה? זה כמו הפרוצדורה עם החדרת גולת הטיטניום רק שהפעם מכניסים מחט באורך 10 ס"מ ולא שואבים כלום. בשביל מה? לא יודעת. לא שואלת. אסותא פועלת כמו שעון שווייצרי, הכול מסודר, ללא המתנות ארוכות. נכנסת לחדר. כרגיל "תורידי את החלק העליון". מורידה. נכנסת הרופאה. גם היא משלנו. אני אומרת לה: דוקטור נעים מאוד להכיר, סליחה שאני לא לבושה בהתאם. הרופאה צוחקת. מכניסה את הציץ שלי לתוך מכונת הקרפים. מועכת אותו, מרדימה (שוב כואב. מאוד כואב). הסבר כלשהו (מתעלמת). כעבור כמה דקות מאוד מאוד ארוכות הרופאה אומרת לי זהו, את יכולה להוציא את השד (מה שהיה פעם שד) מהמכונה. מוציאה, מתרחקת. ברגע זה אחת הבנות מפילה מגש עם כל מיני כלים. אוטומטית אני באה להתכופף להרים. הרופאה תופסת אותי במכנסיים ומושכת אחורה. צועקת עלי: יש לך אמא רוסיה, נכון? שחינכה אותך לעזור לאחרים, נכון? תסתכלי מה יש לך בשד! אני מסתכלת – מחט של 10 ס"מ נעוצה בתוכי. אם הייתי מצליחה להרים את המגש, הייתי מפגינה נימוסים למופת אבל נשארת בלי עין. הרופאה מדביקה את המחט עם תחבושת מבלי להפסיק להטיף לי.

 

 

יוצאת למסדרון בחזרה ל-O. עכשיו לבניין הסמוך לחדרי הניתוח. שאלות, מילוי טפסים, תחתמי פה, תחתמי שם, לא זה לא צוואה, את יכולה לחתום. O איתי כל הזמן. אני מתפלאת שוב ושוב איך זה ששום דבר לא מעצבן אותי, לא מטריד אותי, לא מפחיד אותי. בחברת O הכול נראה הרבה יותר קל. ובכלל מה זה ניתוח? ניתוח זה כלום.

נכנס דוקטור E מדבר איתי ברוסית. O עוקבת בדריכות בלי להבין מילה אבל מהנהנת במקומות הנכונים. אחריו נכנס המרדים ד"ר ניקולאי. גם כמובן משלנו. אחר כך עוד אחות ועוד אחת. אחר כך "תלבשי את החלוק והכובע". O מצלמת למזכרת.

 


בחור אתיופי (היחיד שלא משלנו) מסיע אותי בכיסא גלגלים לחדר ניתוח. 3 אחיות, דוקטור E, דוקטור ניקולאי. כולם משלנו. נשכבת על המיטה. מדברים צוחקים. שוב ושוב שואלים אותי "את יודעת מה הולכים לעשות לך?". כן, להוציא ממני את הסרטן. "את יודעת באיזה צד?". כן, שמאל. רק שמאל. כאשר בפעם החמישית דוקטור E שואל את זה אני מתחילה לדאוג. דוקטור, אני אומרת לו, אם אתה לא בטוח מה לעשות ואיפה, אולי נעזוב את זה? כולם צוחקים. ד"ר ניקולאי שם עלי מסיכה. שנייה לפני שאני מתנתקת אני עוד מספיקה לשמוע את דוקטור E: כשתתעוררי כבר לא יהיה לך סרטן.


חלק ג' – הדרך חזרה



מתעוררת. O עומדת מעלי, מלטפת לי את היד: דיברתי עם הילד, עדכנתי את כולם, דיברתי עם הרופא, הכול בסדר. כואב לך? כן הגרון כואב לי מאוד. אבל מה קשור הגרון? דווקא הציץ לא כואב. בטח עדיין מורדם. תחבושת גדולה. לא יכולה לראות מה קורה שם מתחת. אני מתחננת ל-O שתיסע הביתה, באמת הגיע זמן שתשתחרר ממני. O עוזבת. לא לפני שהיא מוודאת שוב ושוב שאני בהכרה ואני בסדר. כן בהכרה, כן בסדר, הגרון ממש כואב. ואולי זה סרטן? עם המחשבה הזאת אני סוף סוף נרדמת.

 

18.11.2015 בלילה האחיות נכנסות ויוצאות בודקות מחליפות אינפוזיה נותנות כדורים. בבוקר הן גם מציגות את עצמן – לודמילה, סביטה, ז'ניה, נטשה, אולגה. ארוחת בוקר "תרצי תה עם נענע או עם לימון?". ביקור רופא, שנייה אחרי זה נכנסת מישהי עם לפ-טופ ומסדירה את נושא התשלום (חדר פרטי + הניתוח עולים פחות מלילה בצימר באמירים. ובאסותא גם השירות יותר טוב). אחר כך נכנסת מישהי אחרת עם מכתב שחרור. עוד עשר דקות מגיעה אחות עם הנחיות.

אני מקשיבה בחצי אוזן עד שהיא פולטת משפט שגורם לי להשתנק - לישון עם חזייה. עד שהפצע יגליד. לישון עם חזייה זאת גזירה שאני לא יכולה לעמוד בה. מצד שני, אני מנסה להיות אופטימית, תחשבי בהיגיון, כבר נפטרת מהסרטן אז מה זה לישון עם חזייה? כלום. באמת כלום.

זהו. משוחררת. השירות, החיוכים, מהירות התגובה - כל מה שלא אופייני לשירותי רפואה ציבורית בישראל מתקיים פה, באסותא. פעם הבאה רק פה, אני אומרת לעצמי ומגחכת – "פעם הבאה?"...

מחייגת ל-O2 ומתחילה לאסוף את התיק. כמה בלגן יכולה לעשות אישה אחת בתיק אחד באמצע הלילה אחרי ניתוח להדברת סרטן? מסתבר שהרבה. יוצאת מהחדר. בזווית העין קולטת רעמת שיער ג'ינג'י ואת הפנים היפות האהובות של Jהמלאכית הג'ינג'ית קפצה לתת לי נשיקה ואריזה אלגנטית עם סנדוויץ' סלמון וסלסלת תותים. J היא התגלמות הסטייל והשיק, גם כאן באמצע בית חולים כשהיא באה לנשק חולת סרטן שכמוני. אקס חולת סרטן, אני ממהרת לתקן את עצמי.

יורדות למטה, נפגשות עם O2 חיבוקים נשיקות. הביתה. O2 מעלה אותי ומתחילה לפרוק את התיק שלה שכולל מגשים וקופסאות של מרק ועוף ואורז ותפוחי אדמה ועוגת שוקולד ועוד ועוד מטעמים ודברים טובים. יש לי דמעות מרוב התרגשות. אנחנו מתחבקות שוב ושוב ו-O2 הנהדרת שלי עוזבת. כעבור חצי שעה מגיעה חברתי Y ופורקת סחורה שכוללת פשטידות ומאפים טובים והמון המון אהבה.

הילד חוזר מבית ספר. סוקר את המקרר שלנו. בחי, הוא אומר, הרווחנו בגדול מהסרטן שלך. ומייד מתקן - אקס סרטן שלך.

כעבור שעה טלפון. שלום, יש לי משלוח בשבילך. מגיעה קופסה ענקית עם שוקולדים של מקס ברנר. הבנות הנפלאות הדאגניות שלי, אלה שכל בוקר התעניינו לשלומי ארגנו לי משלוח מתוק במיוחד. הילד אומר, אני מבין שהחלטת להחליף סרטן בסוכרת? ופותח את הקופסה.



קצת כואב לי. קצת מעצבן אותי. קצת דאגה. הרבה אי נחת מהחזייה. למה החזיות האלה של ג'ק קובה כל כך לא נוחות? אבל המקרר מפוצץ באוכל ביתי, אני בחיים, והחמות לשעבר לא אורזת את המזוודות כדי לתפוס לי את החדר. והילד אמנם נכשל בפיזיקה אבל הוא בריא ומחבק אותי ואומר "אני שמח שאת כבר בבית". מה עוד אני צריכה? כלום. אבל ממש ממש כלום.

 

19.11.2015 ביקור אצל דוקטור E. שוב המון אנשים, שוב מישהי רוצה להיכנס לפניי. אני שוב מאבדת את זה. מתפרצת, מנסה לדחוף לה לפרצוף את הציץ החבוש שלי, ממלמלת "עברתי ניתוח אני בקושי יושבת". מה שרחוק מהאמת. מאיפה זה בא? לא יודעת. אולי התת מודע כבר גדוש בחוויות ודאגות שהדחקתי בתקופה הזאת וכל דבר הכי קטן פשוט נשפך משם החוצה.

דוקטור E בודק אותי, הוא מרוצה מאוד מהניתוח. הגרון עדיין כואב לי. הדוקטור מסביר שזה בגלל שהרדימו אותי עם הצינור הזה בגרון. למה? בעצם מה זה משנה. זה יעבור. הגרון זה כלום.

 

20-25.11.2015 כל יום שיחת טלפון מאסותא – איך את מרגישה? כואב? איך הפצע נראה? הכול בסדר? את צריכה עזרה? שירות על גבול מדע בדיוני.

 

26.11.2015 שוב בדיקה אצל דוקטור E. הוא עדיין מרוצה. אני קצת פחות. הפצע לא מגליד והטיסה למילאנו מתקרבת. הדוקטור אומר: זה נראה טוב. סעי לשלום ותבואי אלי אחרי מילאנו.

 

2.12.2015 מחר הטיסה למילאנו. הפצע מסרב להיסגר. להפך, הוא נפתח לגמרי הוא לא מתייבש הוא נראה רע כל כך שאם הייתי טסה עכשיו לברלין ספק אם הייתי מעזה לחשוף אותו בספא המעורב. אבל אני טסה למילאנו ובמילאנו אין לי שום כוונה לחשוף שום דבר. לוקחת איתי ערימות של פדים, גזות, מדבקות ועוד ציוד מהסוג הזה ויאללה, מה שיהיה, יהיה. מה זה כבר פצע פתוח? זה כלום, באמת כלום.

 

3-7.12.2015 מילאנו נפלאה ומתנהגת למופת. הפצע הרבה פחות.

 

8.12.2015 פגישה באסותא רמת החייל עם דוקטור Z האונקולוגית. M באה איתי, אמרה – את בערפול תודעתי, עדיף שיהיה עוד זוג אוזניים שם. דוקטור Z מקסימה. קטיה מהאולטרה סאונד סיפרה לי שאסותא רדפה אחרי ד"ר Z שנה עד שהצליחה לפתות אותה לעבור מאיכילוב. 

ד"ר Z בודקת, מסבירה (אני לא קולטת, בשביל זה יש את M), מקריאה את תוצאות הניתוח (שוליים נקיים), מקריאה את תוצאות הביופסיה (כן יש קולטנים להורמונים, ושוב השאלה המתבקשת – WTF?). הפניה לרופא קרינה. 15 הקרנות. 5 שנים הורמונים. יתכן ותשמיני, יתכן ותהיה עייפה, יתכן ויגדל לך שפם זקן וקרניים (תוספת שלי כבר), יתכן ויהיו לך גלי חום (כי עד עכשיו לא הספיק לי) ואולי עוד תופעות לוואי. אבל נדירות, ממש נדירות (לא מעניין). ובכלל את צריכה להבין שאת בריאה. ההקרנות וההורמונים זה רק כדי למנוע הישנות. כן, בשד השמאלי. לגבי הימני – הביטוח לא תקף. אבל בגדול – את בריאה, אז מה זה 15 הקרנות? כלום, ממש כלום.

 

15.12.2015 פגישה באסותא עם דוקטור קרינה G. נכנסת לחדר ולהלם בו זמנית. דוקטור G נראה יותר צעיר מהסרטן שלי. בלונדיני, עיניים כחולות, פנים ורדרדות (אפילו פה ושם חצ'קונים של גיל ההתבגרות). רק הידיים, ידיים יפות עם אצבעות דקות וארוכות, מעוררות סימפטיה. האיש היה צריך לנגן בפסנתר או להיות גינקולוג. לא רופא קרינה. ובכלל מתי הוא הספיק ללמוד רפואה? אני מנסה לברר בעדינות כמה שנים הוא בארץ (כמובן שהוא משלנו), מאיזה עיר בא, איפה למד. הדוקטור שומר על פנים רציניות כל כך שזה מתחיל להרגיז. כאילו שזה לא מספיק, כשאני אומרת משהו על הסרטן שלי הדוקטור קוטע אותי ואומר "לא היה לך סרטן".

סליחה?!!! מה זה לא היה לי סרטן? בשביל מה עברתי את כל הכיף הזה? בשביל מה 15 הקרנות? שלושה שבועות יום אחרי יום בשעה קבועה להגיע לאסותא ולקבל מנת הירושימה בשביל "לא היה לך סרטן"? הדוקטור מסכים להתחשב ברגשות שלי: טוב, זה היה סרטן אבל ממש ממש בשלב אפס. מה אפס? אמאשך אפס. היה לי סרטן אמיתי. עובדה, כולם התייחסו אליו כאל סרטן אמיתי, אני התייחסתי אליו כאל סרטן אמיתי, אז גם אתה תתייחס אליו ככה! לא, אני ממש לא מרוצה מהדוקטור.

הוא מושיט לי דיסק "הנה פה יש לך הסבר על כל תהליך ההקרנות". לא, תודה. לא מעניין אותי לדעת. הדוקטור מופתע: באמת? באמת, באמת, מה אכפת לי איך זה נעשה? אני אתפשט כשיגידו לי ואשכב איפה שיגידו לי. 

בייבי-דוקטור חוזר להקליד משהו במחשב. עדיין רציני כמו הסרטן. טוב, אני מנסה, מה עם מרשם למריחואנה רפואית? לא. לא מגיע לך. את לא עושה כימו. כלום? ממש כלום אי אפשר להוציא מהסרטן הזה? הדוקטור נשאר רציני. ואז בניסיון אחרון אני שואלת – תגיד, אחרי ההקרנות אני אהיה זוהרת בחושך? סוף סוף חיוך. הקרח נשבר. אנחנו מנהלים שיחה ארוכה על טיולים בעולם. נפרדת מהדוקטור, הוא מרוצה, אני לא. גם בלי מרשם למריחואנה רפואית, גם בלי טיפת כבוד לסרטן שלי, גם 15 מנות קרינה?

 

23.12.2015 יש לי היום סימולציה. שזה תרגול לקראת ההקרנות. מכשיר ענק עם זרועות מכל הצדדים, באמצע מיטה, כרגיל "תורידי את החלק העליון". נשכבת. הזרועות של המכונה מסתובבות סביבי. שני אחים (רופאים?) בוחנים אותי, מסמנים משהו, ממלמלים מספרים. אחד מהם מתקרב עם מזרק ודיו. אני חייב לקעקע לך שלוש נקודות זה לא יכאב כמעט... והוא קוטע את עצמו כשהוא מבחין באוסף שיש עלי כבר. שלוש נקודות. יש לי שלושה קעקועים חדשים. בעוד שבועיים בין שלושת הנקודות האלה יעברו קרניים מדויקות וקטלניות שיחסלו את הלא סרטן שלי שממילא כבר איננו כדי שלא יחזור. כל הפרוצדורה לוקחת כחצי שעה, בסופה מבטיחים לי שההקרנות עצמן זה חמש דקות. מה זה חמש דקות? נכון, כלום.

 

30.12.2015 הפצע הארור סוף סוף נסגר ואני ישנה לילה ראשון בלי חזייה. לזה קוראים אושר!

 

10.1.2016 היום מתחילות ההקרנות. מגיעה במונית. מהבוקר לא רגוע לי. שנייה לפני שאני נכנסת לאסותא אני מתקשרת ל-Y. שהיא הפיה הטובה שלי. הקול שלה מרגיע אותי תמיד. אני מבקשת ממנה להגיד לי שהכול יעבור בקלות. והיא אומרת ואני מאמינה. יעבור בקלות. נקודה.

נכנסת, יורדת לקומה מינוס 1. המכון האונקולוגי. פניה שמאלה, המכון הרדיולוגי. כמה פקידות מקסימות. עם הזמן אכיר את כולן וכולן תהיינה יעילות, זריזות ומלאות אהבה וחמלה.

אחת מהן לנה היפה לוקחת ממני טביעת אצבע. ממחר כשאני מגיעה אני רק שמה את האצבע במכונה והמכונה מודיע מה מצפה לי היום (קרינה ואחות, רק קרינה, קרינה אחות ורופא). במקביל המכונה מודיעה שהגעתי וכולם כבר מוכנים להזרים לתוכי את מנת הקרינה היומית. מתיישבת וכעבור חצי דקה שומעת "אלונה, בבקשה". 

יורדת עוד חצי קומה. בחדר הלבשה מתכסה בחלוק ירוק. יוצאת. בליווי שתי בנות נכנסת לחדר הקרנות. שוב מכונה ענקית עם זרועות. שוב חושפת את החלק העליון, שוב נשכבת. תיקחי נשימה עמוקה. למה? כי זה שד שמאל ויש באותו הצד את הלב. אז כדי לא להקרין את הלב.

הבנות יוצאות. המכונה מתחילה לעבוד. מבחוץ אני שומעת "קחי נשימה עמוקה". סופרת עד 100 "תנשמי רגיל". זרועות המכונה נעות סביבי. שוב "קחי נשימה עמוקה" שוב סופרת עד 100 "תנשמי רגיל". שוב הזרועות זזות. שוב "קחי נשימה עמוקה". סופרת עד 50. "תנשמי רגיל". המנה השלישית קצרה יותר. 

באמת עשר דקות בסך הכול כולל תתפשטי תתלבשי אל תנשמי את יכולה לנשום להתראות מחר.

נכנסת ל-BBB הסמוך, קונה אוכל לילד ולי כי צריך לחגוג את תחילת ההקרנות. נכנסת למונית. הביתה. עייפה. אבל באמת, אם זה כל הסיפור הרי שזה כלום, ממש כלום.

 

11-14.1.2016 שבוע הקרנות ראשון. כל יום בשעה 12:45 אני נכנסת לאוטו. מגיעה לחניון אסותא, יש לי פתק שמאפשר כניסה חופשית בלי לשלם. בצד ימין חניון "למורשים בלבד". מורשים זה אנחנו, המוקרנים. חמש דקות סיגריה ומוסיקה באוטו. מהחניה הכניסה ישירות למכון האונקולוגי. אצבע בתוך המכונה. "אלונה, בבקשה". "קחי נשימה עמוקה". "תנשמי רגיל". "להתראות מחר".

המחלקה שקטה, מסודרת, נעימה אפילו. הבנות עושות הכול כדי לעזור, לעודד, לחייך, לנסות במקצת להעלות את מצב הרוח. נשים עם קרחות. נשים עם שיער דליל. נשים עם שיער קצוץ. רעמת התלתלים שלי נראית לגמרי לא שייכת לפה. אני כבר מזהה פרצופים, יוליה היא לפניי ומיכל אחריי. ולפעמים אני רואה את סביטה שמגיעה עם הבת שלה, בת 10-11 שיושבת ומציירת בזמן שאמא בהקרנות. הכול מתנהל בסדר מופתי, ב-13:30 אני כבר בחוץ, נכנסת לאוטו, פראנק זאפה בפול ווליום כי אני זקוקה לאמוציות חיוביות. בשתיים כבר מחממת אוכל לילד ונופלת למיטה. עייפה. מאוד מאוד מאוד עייפה.

 

17.1.2016 שבוע שני של הקרנות. כואב מאוד ומאוד מגרד. דוקטור G רושם לי משחה. מורחת את עצמי ובאותה הזדמנות את הכלב שאכל לעצמו את הרגל. לכלב זה עוזר, לי לא.

 

18.1.2016 בבוקר אני מגיעה למשרד הרישוי. חייבת להעביר את האוטו של אמא ז"ל על השם שלי. אחרת אי אפשר לשלם רישיון רכב אי אפשר לעשות טסט ויש לי עוד שבועיים כמעט להגיע להקרנות כל יום. למה חיכיתי לדקה ה-91? ככה.

ובכן משרד הרישוי זה שמול קניון איילון, זה שמרוחק מאסותא רק חמש דקות נסיעה. עולם אחר. הג'ונגל הישראלי במיטבו. לפניי 85 אנשים. לא, לא טעות הקלדה – 85. השעה 10:30. ההקרנות ב-13:00. בינתיים עוקבת אחרי ריבים וויכוחים שמתלקחים פה כל כמה דקות. בחור חרדי מוכר מספרים בחוץ תמורת 50 ₪. מישהי קולטת את זה, מישהי אחרת קולטת את ההוא שקנה ממנו (גם הוא חרדי). מתחילה מהומה. כולל "אתה לא מתבייש ועוד עם הכיפה!" כולל "גברת, חבל על העצבים שלך". כולל הכול. מאבטח לא צעיר מנסה להרגיע, לעשות קצת סדר.

עוברת שעה ארוכה מאוד. יוצאת לעשן, חוזרת. לובשת את הפרצוף הכי מנומס שלי. מוציאה מהכיס את קלף הסרטן וניגשת למאבטח. תראה, אני אומרת לו, אני עוברת הקרנות באסותא, והתור להקרנה ב-12:30 אין לי בעיה כמובן לשבת ולחכות אבל אם עד 12:00 אני לא נכנסת אני מאוד מאוד מבקשת ממך שתעזור לי להיכנס בלי תור אחרת אני אפספס הקרנה. המאבטח ממלמל משהו כמו "אבל, גברתי, איך אני יכול, האנשים יתחילו לכעוס". אם יתחילו לכעוס אני אראה להם את הצלקת שלי, אני מנסה לשכנע אותו. הוא חושב דקה, קורא לי לצד, מחוץ לדלת, דוחף אותי לפינה (אני כבר לגמרי מוכנה לשמוע "תורידי את החלק העליון") ואז הוא שם לי ביד פתק עם מספר אחר. הרבה, הרבה יותר קרוב. קרוב כל כך שכעבור רבע שעה אני כבר מחוץ למשרד הרישוי ועם אוטו על שמי. אני מודה למאבטח המקסים והרחמן. מודה בשקט לסרטן-אין-סרטן שהציל אותי, עושה סיבוב קניות יקרות להחריד בטיב טעם הסמוך ומתייצבת בזמן להקרנה היומית.

 

19.1.2016 בקבלה של מכון הקרינה אני נתקלת באוליגרך רוסי. איש נמוך ושמנמן, קירח, לבוש טרנינג ניילון. משני צידיו שומרי ראש בחליפות ארמאני שמנהלים את העניינים. האוליגרך מוציא מהכיס בוכטה של שטרות משלם במזומן על השירותים הטובים של אסותא. לידם שתי בחורות עם מיקרו מיני ועקבים של 20 ס"מ. נציגות החברה שדרכה מסדרים את תיירות המרפא למי שיכול להרשות לעצמו. אני מהרהרת לשנייה על כל העניין הזה של בריאות וכסף אבל הנה נשמע "אלונה, בבקשה" וכעבור עוד עשר דקות אני בדרך הביתה.

 

20.1.2016 יש לי היום מפגש עם העובדת הסוציאלית שתספר לי מה מגיע לי.  מסתבר שלא הרבה. וגם את מה שמגיע לא אקבל אוטומטית אלא אחרי הרבה הרבה טרחה. העו"סית לא נחמדה. היא מנומסת ויעילה אבל לא נחמדה. היא שואלת כדרך אגב "ואיך את מרגישה מבחינה נפשית" ופתאום, רגע לפני שהספקתי ללחוץ על הברקסים, אני מתפוררת ושופכת לה את הלב. מספרת לה על הבן היחיד, על הדאגה מה יקרה לו אם יקרה לי וממשיכה ולא יכולה לעצור. אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא אוהבת את מה שאני רואה. יותר מדי מידע, הרבה יותר ממה שהיא ביקשה לדעת. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה לנדב. רושמת לעצמי מינוס גדול.

 

21.1.2016 הקרנה אחרונה השבוע. מלא אנשים פה היום. הנה יוליה והנה גם מיכל מחכה, גם סביטה עם הבת פה. ועוד המון נשים. ולכולן כמעט אותו מבט אפייני, ייחודי, מבט של אנשים חולים, מבט של פחד, של ציפייה דרוכה מתי המחלה תחזור. אני מכירה את המבט הזה מאמא. אמא שעברה בהצלחה שני סיבובי לימפומה נשארה עם המבט הזה עד סוף חייה. אני מסתכלת על הנשים האלה, רואה את העיניים שלהן. מתפללת שזה לא יקרה לי. מתפללת שלא אתן לזה לקרות. מבטיחה ונשבעת לעצמי שוב ושוב שהסרטן לא קובע. אני קובעת! יוצאת מהמחלקה, יש לי סופ"ש לנוח ואז להתחיל את השבוע האחרון. נשארו בסך הכול 5 מנות. מה זה 5 מנות? גורנישט, כלום. 

 

23.1.2016 הציץ השחיר. השחיר ברמה כזאת שאם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי חושדת שסבתא אוקה ז"ל הצמיחה לסבא מישה ז"ל קרניים עם איזה כושי-סמבה שעבר במקרה בקייב בתחילת מלחמת העולם השנייה. אצל אמא שלי זה התבטא בשיער מקורזל ואצלי - הנה הגנים השחורים יוצאים החוצה במלוא תפארתם. הציץ שחור. גם כל המסביב שחור. כמו אחרי צלייה ממושכת על מנגל ביום עצמאות עליז במיוחד. יופי, אני מעודדת את עצמי, עכשיו אני כמו דיויד בואי זצ"ל, רק שהוא עם העיניים ואני עם השדיים. אם הציץ ישחיר עוד קצת הוא לבטח ינשור מעצמו. ובכלל, מה זה כבר ציץ שחור? כלום, ממש כלום.

 

26.1.2016 נשברת. אני כל כך עייפה, מותשת. כואב לי. שורף לי. מגרד לי. רע לי. יש לי ציץ שחור. אין לי כוח. אני גמורה. אני שבורה. בבקשה די. אני נשברת לחברות שלי, הן מעודדות – נשאר רק שלוש פעמים, בסך הכול שלוש פעמים, שלוש פעמים זה כלום. אבל אני כל כך עייפה. אלוהים כמה שאני עייפה. וכמה שכבר נמאס לי. נמאסה עלי הדרך הזאת כביש 4, פניה, באם המושבות סיבוב חד, הרחוב הפקוק לכיוון הקניון, ימינה לרמת החייל, רחוב צר עם המון הולכי רגל, כניסה לחניון. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. די די די די דיייייי!!!!!!!!!!!!!!!!........

  

27.1.2016 דייט אחרון עם בייבי-דוקטור G. שואל לשלומי. אחרי שאני מתעקשת מסכים להציץ בציץ השחור. מציץ. אומר זה כלום, יש נשים שיש להן תופעות הרבה יותר חמורות. אני אומרת ויש כאלה שטסות לחלל אז מה? למה הן צריכות לעניין אותי? הדוקטור צוחק. מבטיח שהשבועיים שאחרי ההקרנות יהיו קשים במיוחד. בשבועיים האלה לא ספא, לא עיסוי, לא אלכוהול (פחחחח....), רצוי גם לעשן פחות (פחחחח כפול). אחר כך אומר – האמת שהצבע יכול להישאר לכל החיים. תודה דוקטור, ממך לא ציפיתי לפחות מזה. 

אנחנו נפרדים. אני מודה לו על הכול ומביעה תקווה שבחיים יותר לא נפגש. הדוקטור שוב צוחק. הוא מרוצה. אני הרבה פחות. בדרך לאוטו מנסה לשכנע את עצמי ששבועיים קשים אחרי כל מה שעברתי זה כלום. ממש כלום.

 

28.1.2016 מנת קרינה אחרונה. זהו, ניצולת צ'רנוביל, אני אומרת לעצמי, נגמר! הבאתי שתי עוגות, אחת לבנות המקרינות ואחת לפקידות המלאכיות. מקבלת מכתב שחרור רשמי. עוד כל מיני טפסים (אחר כך אתעמק). לנה היפה מחבקת אותי ארוכות, מלטפת לי את הראש, אומרת הלוואי ולא נתראה יותר. הלוואי. הלוואי. הלוואי. 

אני יוצאת בפעם האחרונה לחניון "מורשים בלבד". עומדת מעשנת מסתכלת על הדלת למחלקת אונקולוגיה. קצת עצוב שזה נגמר. נשמע אידיוטי אבל שם הייתי מוגנת. במחלקת אונקולוגיה ורדיולוגיה ידעתי שאין לי סרטן. ידעתי שהמון אנשים טובים עושים הכול כדי שלא יהיה לי סרטן. שם הרגשתי בטוחה. הרגשתי בריאה. ועכשיו? מי יגן עלי עכשיו? איך אני אדע אם כאב אקראי או עקיצת יתוש שהתנפחה זה לא "המחלה הנוראית" הזאת? אני שוב ושוב מזכירה לעצמי – אני קובעת! אני ולא הפחד מהמחלה! אין מחלה. נגמר. אין ולא תהיה. וגם אם תהיה – מה זה סרטן? סרטן זה כלום. ממש כלום.

בבית אנחנו מזמינים המון אוכל, הנסיך מוזג לנו ואן גוך. חמישה חודשים, ניתוח אחד, 15 הקרנות. שבועיים לא קלים לפניי, אחר כך ביקור אצל ד"ר Z שתגיד לי שהכול בסדר וזהו. ואפשר יהיה להפוך את הדף הזה ולהתחיל לכתוב פרק חדש.

 

29.1-4.2 מסתבר שדוקטור G מקיים הבטחות. השבוע קשה. מאוד קשה. אני מותשת, שום דבר לא מתפקד כמו שצריך. רק התיאבון ברוך השם לא נפגע. אני לומדת לחבב את עצמי כמו שאני - חצי לבנה חצי שחומה. מפנטזת על הכושי של סבתא אוקה ובעיקר מעיפה מהראש את כל הזבל שהצטבר שם במהלך החודשים האחרונים. 


7.2.2016 מתחיל שבוע שני קשה. נגמרת עייפות, מגיעים נדודי שינה ואיתם כאבים וכוויות חדשות. הקרינה מתפנה מהגוף לאט לאט. בדרך החוצה היא עוד מנסה להיאחז בי ובכל מקום אני מגלה את טביעות האצבע שלה. פה כתם חום, שם נקודות בתפזורת כמו פתיתי שלג שחור. אני תוהה אם לא הגיע הזמן להצטרף לקרקס נודד. ואל תגידו לי שזה כלום. אני יודעת שזה כלום. 



15.2.2016 אתמול התחיל השבוע השלישי. זה שאמור להיות זהו, סיימנו עם תופעות הלוואי של הקרינה, סיימנו עם הכאב, הגירוד, הצבעים המתחלפים והעייפות הנוראית. הדגש על המילה "אמור". שום דבר מזה לא קורה. שבוע שלישי התחיל קשה. ההחלמה הזאת הורגת אותי. 


23.2.2016 היום יש לי פגישה עם האונקולוגית. שוב הדרך לאסותא. הפעם כבר אין לי מקום בחניון המורשים המוקרנים. מסתובבת חצי שעה מתחת לקרקע מחפשת מקום ומקללת. בריצה למחלקה אונקולוגית רק כדי לגלות שד"ר Z ביקשה למסור שהיא מתנצלת אבל אני אצטרך לחכות חצי שעה. החצי שעה הופכת לשעה אחר כך לעוד חצי שעה. אבל אני רגועה כמו נחש חנק שבלע את הכבשה. לא אכפת לי לחכות.

ד"ר Z נכנסת לחדר ויחד איתה מגיע שליח עם סלסלת פירות ענקית. הדוקטורית הטובה מתעקשת שאטעם. אחר כך "תתפשטי בבקשה" שלא שמעתי כבר שלושה שבועות. שאלות, הוראות שימוש עתידיות בגופי. בעוד שנה מותר כבר לכסות את הצלקת בקעקוע.

אחר כך "תקבעי תור לפגישת מעקב באוגוסט. אבל כבר לא אצלי".

מה זה למה לא אצלך? מה זאת אומרת לא אצלך? 

ד"ר Z מחייכת. העיניים שלה כחולות גדולות ועצובות כל כך: "אני מטפלת רק בבנות חולות. ואת בריאה. את כבר לא צריכה אותי". והיא דוחפת לי ליד עוד פסיפלורה.

אני יורדת לחניון, מוצאת (לגמרי במקרה) את הפיאט שלי, מגבירה את פרנק זאפה, לוחצת על הגז, משאירה מאחוריי את אסותא ואת חצי השנה האחרונה, את ד"ר Z וד"ר G, את המחלקה האונקולוגית והרדיולוגית, את הכאב והכוויות, את החששות ואת הלילות ללא שינה. שם, בין עמודי בטון האפורים שמתחת לקרקע, אני משאירה את המלחמה שלי. אני עוזבת את ארץ הסרטן. אני ניצחתי.



 

20 תגובות
מילאנו. חורף 2015
13/12/2015 17:42
אלונה

קיסה וגיסה עושות את מילאנו



אז איך הכול התחיל


הכול התחיל באמצע אוגוסט. הנסיך ואני סיימנו לצבוע ולשפץ את הדירה שלנו (כן כן, במו ידינו) ועוד זמן מה המשכתי להסתובב עם סמרטוט ביד, אוספת כל פירור ושערה אחרי הילד והכלב. עד שערב אחד הנסיך הזיז את המבט המזוגג ממסך המחשב ואמר "את הופכת לנאצית של ניקיון. נראה לי חסר לך כרטיס טיסה". ובאמת בלהט השיפוץ איכשהו התעלמתי מהסימפטומים המוכרים: טיקים בנשמה, יובש בחדרי הלב, צריבה במוח בעת מתן מחשבה אקראית – כל הסממנים המוכרים של קדחת הנתב"ג, תסמונת ההתמכרות הכרונית שחלק מחבריי הטובים ביותר גם לוקים בה. משהבנתי מה הבעיה נשאר רק לענות על שלוש שאלות –מתי לאן ועם מי.

מתי? כמובן בכריסמס. חום יולי אוגוסט השנה היה כבד במיוחד.

לאן? והקול הפנימי אמר נחרצות - איטליה. ניסיתי להתמרד - אני? איטליה? אני שלושים שנה שונאת את איטליה, למה שאני אטוס לאיטליה? אבל הקול הפנימי התעקש: אי אפשר להחזיק באותה דעה שלושים שנה מבלי לנסות לאשש או לדחות אותה. אחרת את מתחילה להידמות לאותן זקנות פתטיות הנאחזות בציפורניים ארוכות ואדומות במאהב הצעיר שלהן, פוחדות לאבד, לא מוכנות לשחרר. דעות (כמו גם מאהבים) רצוי לאוורר מדי פעם. אז נכנעתי לקול הפנימי ואמרתי איטליה.

ושאלה אחרונה עם מי? חברתי האהובה V שהצמיחה איתי כנפיים בברלין קנתה דירה ועסוקה בה, M הנפלאה שהייתה איתי ביער השחור, במדריד ובמוסקבה התחילה עבודה חדשה ולא יכולה לעזוב. הנסיך רק אמר "איפה זה מילאנו" ואחר כך "פחחחח מה איבדתי שם". אז מה אני עושה? ואז התקשרה קיסה.


תכירו את קיסה

 

קיסה היא הבת של M וגם הנכדה של מאמא-אירה ממוסקבה. אני מכירה את קיסה מאז שהייתה בת שש, מתרוצצת מאחורי הקלעים עם חבורת ילדי התיאטרון שלנו, תמיד מנומסת, תמיד אומרת סליחה-תודה-בבקשה, תמיד עם ניצוץ של שדה קטנה בעיניים. מאז עברו כך וכך שנים וקיסה הפכה לאישה כייפית יפה וחכמה שמשלבת חום רוך ואהבה לזולת (אם כי לא לכל זולת) עם הומור שחור דוקרני וציני ושומרת על אותו ניצוץ של שדה קטנה בעיניים. אני קוראת לה קיסה (למרות שהשם שלה יפה לא פחות) ומכיוון שיש בינינו גם קרבה משפחתית מעורפלת, היא קוראת לי גיסה (על אותו המשקל עם הדגש ב-י"ד).

ובכן קיסה התקשרה ואני שאלתי אם בא לה, וקיסה אמרה המ... אחר כך התקשרה שוב ואמרה יאללה. שאלתי - סגור? וקיסה ענתה: תכל'ס. אז קניתי את הכרטיסים.

קיסה והחבר

    

מילאנו, הנה אנחנו באות

עוד חצי שעה צריך להזמין מונית לנתב"ג. גלינג גלינג יש לך הודעה. הטיסה מתעכבת ב-40 דקות. ההודעה מגוגל. עם כל הכבוד לגוגל אני לא מכירה אותו אישית. הולכת לאתר של נתב"ג. הטיסה יוצאת בזמן. אתר של איזיג'ט – איחור של רבע שעה. מרגע זה אני צמודה למסך המחשב. יש באתר של איזי אופציה לראות את המטוס שאמור להמריא ממילאנו לתל אביב עומד על מסלול המראה. שעה אני בוהה בבנזונה שלא זז. הנסיך שמתחיל היום ללמוד מאוחר, לוחש מדי פעם לכלב "אל תדאג, עוד מעט היא עפה מפה". האתר של נתב"ג עדיין נותן זמן המראה מקורי, האתר של איזי מראה איחור של 40 דקות וגוגל מתעקש על שעה. רק כשאני רואה את המטוס ממריא ממילאנו אני מתקשרת לקיסה וקובעת שעת יציאה חדשה.


הנתב"ג ריק. כמו המזוודות שלנו שנארזו בקפידה והשאירו לנו קרוב ל-15 ק"ג פנויים בדרך חזרה. כשאנחנו מוסרות את המזוודות קיסה מבחינה במכשיר לכבדי שמיעה המותקן על הדלפק. מכיוון שזאת העבודה היומיומית של קיסה – אבזור ומכשור הנגשה לבעלי מוגבלויות – קיסה בודקת את תקינות המכשיר. כמובן לא עובד. קיסה מתעצבנת, השדים הקטנים בעיניה הופכים לדרקונים יורקי אש, הבחור בצ'ק אין נבוך ומבטיח לבדוק. קיסה מרוצה. השדים נרגעים.


סיבוב בדיוטי, סנדוויץ' סלמון כמיטב המסורת ונעליים לנסיך (שלחי לי תמונה של השחורות. לא. עכשיו של הכחולות. לא. רגע, שלחי עוד הפעם של השחורות כי מחקתי בטעות. לא. נראה לי כחולות אבל חכי אני אתייעץ. אמא טוב, אם בא לך, תקני לי את הכחולות). קיסה מתפרעת וקונה לשתינו משהו חם ואלוהי עם ים של קינמון וסוכר. כשאני לוקחת את הביס השלישי, בדמיוני עולה תמונתו של רופא המשפחה שלי מורט את שערותיו האחרונות. מה שלא מפריע לביס הרביעי להחליק בקלות בגרון.


טיסה מצוינת של איזי-אלוהים-יברך-אותם-ג'ט. נחיתה רכה, ביקורת דרכונים קלילה ומונית שהוזמנה מהמלון. למה מונית אם יש רכבת אקספרס ויש אוטובוס? כי אני אוהבת כשנוח לי. ונוחות כידוע עולה כסף. חבל רק שבמילאנו היא עולה הרבה יותר. סיגריה ראשונה בקור של אפס מעלות. נהג מונית אדיב מחכה בסבלנות עד שנסיים לרקוד את הריקוד המסורתי שלנו -"שימותו הקנאים, אנחנו בחו"ל".

כעבור שעה אנחנו במלון. כמה מילים על המלון כי הוא שווה את זה. ארט הוטל נבילי משופע ביצירות אמנות כולל פסל של דאלי, WIFI חופשי, בר מצוין, חדר גדול ומרווח עם תה-קפה והעיקר - מרפסת. למקרה שאיזה גבר ירצה ללכת פה לאיבוד. ובאין גבר, המרפסת משמשת אותנו לקפה וסיגריה.

 

בקבלה אנחנו מקבלות וואוצ'ר לבר למשקה חינמי. שותות פונש ומנשנשות משהו מהמזנון החופשי. עולות לחדר, שמות עוד שכבת הגנה מפני הקור הצורב ויוצאות החוצה. 


המלון נמצא בשכונת נבילי. וכשתראו תמונות תגידו לעצמכם – כשאגיע למילאנו אני רוצה להתאכסן רק בנבילי. כי זאת אחת מאותן השכונות המיוחדות שאפשר למצוא בכל עיר שווה, שכונה עם אופי, עם שיק וקצב מאוד צעיר ועם זאת נינוח שקט ורגוע. האווירה קצת ברלינאית. גברים היפסטרים עם זקנים של הרצל (או של בעלה של נינט) וכובעי גרב (של דבילים), ונשים שלבושות בפשטות של "ביוקר".


 


מסעדות בתי קפה פאבים חצרות עם גלריות קטנטנות וחנויות שיש בהן כל מה שצריך כדי להרגיש אלילה. במרכז - התעלה הגדולה שאורות החג משתקפות בה וערפל כבד משווה לכל התמונה מראה סוריאליסטי. מדי פעם מן הערפל מגיח כלב לבוש בחליפת ורסצ'ה, עושה את צרכיו בדיוק כמו הכלב הפרטי שלי (ללא חליפת ורסצ'ה) ושוב נמוג בערפל ביחד עם הבעלים שלו.

 



למרות שאכלנו את כל התפריט של איזיג'ט אנחנו כמובן רעבות. פוסעות לאורך התעלה עד לפאב קטן בשם SPRITZ שמגיש אפרטיבו בין הטובים בשכונה. בכלל המסורת הזאת של אפריטיבו נהדרת – מזמינים משקה אלכוהולי תמורת 10 יורו והנשנושים בחינם. כשאני אומרת נשנושים אני לא מתכוונת לזיתים ובייגלה אלא לפיצות פסטות נקניקים וגבינות בשרים פירות ועוגות לזניות וסלטים ועוד ועוד. ארוחת ערב נהדרת, מוסיקה טובה והשפה האיטלקית מתנגנות ברקע. 


האיטלקיות יפות. יפות מאוד אם כי הדור הצעיר לוקה בפרחיות מסוימת. והגברים, - ובכן, בוא נאמר שחיפשנו את אנטוניו האחד והיחיד. לאו דווקא בנדרס, אבל אנטוניו היה שם קוד לאיטלקי כזה ש, איך הגדירה את זה קיסה – אנטוניו טורח בשישי ואת נחה בשבת.  ואני הוספתי – "אנטוניו דוחה שבת". על אנטוניו היחיד שמצאנו – בהמשך.

 

 

כעבור שעה אנחנו מלאות ועייפות יוצאות אל התעלה בחזרה למלון שלנו.

 

 

יפה שקט ערפילי ואם יורשה לי – לחלוטין לא איטליה שזכרתי מלפני שלושים שנה. ובחריקת שיניים אני מוכנה להודות שהאיטליה הזאת שאני רואה עכשיו דווקא מוצאת חן בעיניי.

 


קיסה וגיסה מרוצות: משכונת נבילי.

קיסה וגיסה לא מרוצות: ממחירי המוניות במילאנו.


כשקולטורה ושופינג נפגשים

חם? אני שואלת את קיסה שכבר יושבת על המרפסת לפני ארוחת הבוקר. חם לא

עונה קיסה כרגיל בהרחבה. ואז מוסיפה בהרהור נראה שהערפל של היום אכל את הערפל של אתמול. ארוחת בוקר כוללת מיץ גזר סחוט, תותים ואננס טרי, פרושוטו ועוד בערך חמישים אלף סוגים של מאכלים. ואספרסו כפול. יום שמתחיל ככה חייב להיות מוצלח במיוחד. קיסה מתעניינת בנימוס אם תכננתי לראות את הסעודה האחרונה. למשמע תשובתי אנחת רווחה נפלטת ממנה.